85. יצר נדודים

Caribbean-holiday-planning.jpg

אנחנו ממש לא טובים בחופשות. מארק ואני. מארק בכלל לא יודע מאיפה להתחיל אם אני רק אומרת "בוא נסע לאנשהו". מצידו שנשאר בבית, טוב לו כאן. אין לו שום יצר הרפתקנות או רצון להיות במקומות אחרים שהם לא הבית שלנו (למעט אצל ההורים שלי באילת). לפני הילדים נסענו קצת, היינו בלונדון, באדינבורו, וקופנהגן, היינו נוסעים לברלין לסופשים, ובעיקר לארץ… כי ככה זה כשגרים בחו"ל – הארץ הופכת לחופשת ברירת מחדל כי גם יש משפחה לבקר וגם ברוב המקרים לא צריך מלונות. אני חושבת שחפרתי מספיק על הביזיון של יום הולדת 40 שלי, במקום לנסוע לאיביזיה או לאי אחר נסענו לקוודלינגבורג. לא, אל תחפשו במפה. ולא, אין מה לעשות שם, והיה נוראי. שורה תחתונה: ממארק לא תצא הישועה ואם אני רוצה משהו אני צריכה לתכנן לבד. (נראה לי שהגדרתי עכשיו נישואין!)

חוּפְשָׁה – נקבה

1.
הפסקה מהמחויבויות השגרתיות, כמו עבודה או לימודים; פגרה.

אני צריכה חופשה. זמן במקום אחר שהוא לא הבית, בו לא עושים כלום חוץ מלהנות. אני צריכה חופש ברמות חדשות. אני אוהבת לטייל ולנסוע ולראות וזה דבר שלא קרה כמעט בכלל מאז הילדים, מכמה סיבות, בעיקר כלכליות. אני כמהה למקומות שלא ביקרתי בהם, אני חולמת על ריחות, ועל צבעים, ועל בליל שפות וטעמים חדשים, אנשים אחרים, מוסיקה אחרת, ווייב אחר, סביבה לא מוכרת, מרגשת. חולמת. יש מקומות שרק המחשבה עליהם עושה לי טוב אבל גם עצוב כי אני יודעת שהסיכוי שאגיע אליהם בזמן הקרוב, או בכלל, לא קיים. ושוב עובר הזמן ושוב אין לנו שום תיכנון לנסוע לאנשהו ואין לנו הזמנה לשום מקום ויש רק רעיון לנסוע לארץ אבל בשום פנים ואופן לא ביולי אוגוסט כי זה הגיהנום של האילתים, ובספטמבר כבר יש חגים (שבוע וחצי אחרי סיום חופשת הקיץ זה כבר ראש השנה השנה!), וחגים זה הגיהנום של האילתים. באוקטובר יש איזו תוכנית מעורפלת לנסוע עם אמא שלי לפירנצה כי יש לה יום הולדת. ובין לבין? יש את הפסחא אוטוטו, יש את הקיץ, יש החופשה של לנון מהגן – ויש אפס מוחלט בתכנון.

וניסיתי קצת, באמת שניסיתי: בית נופש בשוודיה, בית נופש על החוף איפשהו, חופשה באחד מהפארקים העצומים למשפחות שיש בכל חור (סנטר פארקס), קרואטיה, ניו יורק אליה אני מתגעגעת בכל שנייה אפשרית (אבל עם ילדים בסאבווי?!), שייט בקאריבים, אסיה, אלוהים אדירימים א ס י ה – תאילנד, וייטנאם, סרי לנקה, חופים קסומים, פירות טריים, חלומות בהקיץ למכביר, ריאלטי צ'ק כלכלי, צמצום אפשרויות, הבנה עמוקה שאני בררנית מידי וקשה לי להחליט וקשה לי בכלל לסנן את המידע העצום שיש אונליין, ואז מחשבות על זה שחופשה עם ילדים זו לא ממש חופשה, ושלנון רק רוצה לנסוע להורים שלי גם ככה, ואני לא חושבת שלדוריאן ישנה היכן נהיה כל עוד יש שם בננות, ומדינות עולם שלישי זה אולי לא הכי הגיוני כרגע עם דוריאן, ומארק? מארק מחוויר קלות אם אני רק זורקת מילים כמו "רודטריפ", או "בית נופש" או "מלון". מה כן הוא הציע? הוא הציע שנשכור קראוון ונעשה טיול בנורווגיה – שזה אולי נחמד… אבל קר שם ושנינו לא ממש אנשי טבע (כלומר אני סוגדת לטבע אבל רצוי עם לאטה ביד אחת ומיטה אמיתית לישון בה ביד השנייה), ואני לא יודעת עד כמה שני הילדים ההיפר שלנו יעריכו נסיעות ארוכות ברכב, ולא משנה כמה יפה הנוף בחוץ.

אני רוצה שמש וים, וחול לבן, ומים צלולים, ומזג אוויר של כפכפים גם בלילה. אני רוצה מלון ענק וחדיש בטירוף אבל שלא ירגיש כמו איזה מלון ענק וחדיש בטירוף. אני רוצה שיהיה אוכל טבעוני בבופה: בוקר צהריים וערב. אני רוצה שהחדרים לא יהיו מזעריים ושיבריקו מרוב ניקיון. אני רוצה שנהיה במקום שלא היינו בו, שלא מדברים בו גרמנית או עברית, ורצוי שלא יהיו בו גרמנים או עבריים (נו אני צוחקת, זה הרי בלתי אפשרי), ושיש בו תרבות אחרת ושפה אחרת ומוסיקה אחרת. מקום שיש בו היסטוריה שאני לא מכירה, עדיין. אני רוצה שהמלון יהיה בעיר כיפית, לא עם מלכודות תיירים על כל מטר, עיר שיש בה טיילת ארוכה ורואים ממנה את השקיעה. עיר מעניינת אבל לא יותר מידי כי לא באנו ללכת למוזיאונים! אני רוצה שתהיינה טיסות ישירות מהמבורג למקום הזה ושלא נצטרך קונקשן. אני רוצה שנקום בבוקר מאוחר (עד כמה שדוריאן יאפשר את זה), נאכל, נלבש בגדי ים, ונלך לבריכה/ים ולא נזוז משם אלא אם כן נרצה לאכול עוד. אני רוצה שדוריאן ירדם על מיטת שיזוף בצל לצהריים, ולנון תוכל לעבוד על השחייה שלה ועל הקפיצות למים. אני רוצה שקוקטיילים יהיו מעורבים וקצת הפעלות לילדים, וקצת זמן בו אני אוכל לשכב על מיטת שיזוף ולקרוא ספר אבל אני לא באמת אקרא אני אעשה "פיפל ווצ'ינג", או אקרא פסקא אחת כמה פעמים. אני רוצה שבערב נחזור לחדר, למקלחת, והעור שלנו יהיה צרוב קלות מהשמש (קלות כן? הילדים עדיין חצי גרמנים), שהשיער יהיה יבש ממלח, ולגוף תהיה עייפות ים משכרת כזו. ואני רוצה כמובן שנוכל לממן כזו חופשה כי אני בטוחה שיש הרבה אפשרויות אבל לצערי הן לא רלוונטיות עבורנו כרגע וזה הכי מעצבן, כי חופשה משפחתית מעולה אמיתית עולה הרבה כסף. 

ולפעמים יש גם פנטזיה על מסע מחוף לחוף בארה"ב, כל המשפחה, טיול בטבע האמריקאי העצום, האדיר, שמורות מדהימות (היי, באינסטגרם הן נראות מדהימות!), מקומות שקראתי עליהם בספרים של ת'ורו, וג'ק לונדון, וראיתי בסרטים. או נדידה באסיה לשנה שנתיים (תתארו לכם את מארק כשאני מעלה את הפנטזיה הזו), אני כבר רואה את הילדים יוצרים זכרונות לכל החיים, ולא הייתי באסיה מהפעם האחרונה שהפלגנו עם אבא שלי והייתי אז בת 18. יש גם חלום על לנסוע לבד להודו לכמה חודשים (אבל מלוכלך שם, וגם נורא עצוב ואני יודעת שיתרסק לי שם הלב),או לאוסטרליה (אבל יש שם עכבישים), או קוסטה ריקה (אבל יש שם עכבישים). בקיצור, מלבד כמה מדינות באפריקה, כמה מדינות במזרח אירופה, וכמה מדינות מוסלמיות, אני רוצה לנסוע לכל מקום אפשרי. וזה מצחיק כי בנתיים אני אפילו לא נוסעת לאיקאה באלטונה (שכונה בקצה השני של המבורג שלוקח חצי שעה ברכבת להגיע אליה). נראה לי שזו הפסקה עם הכי הרבה סוגריים שכתבתי אי פעם.

IMAG1313

עד מתי חורף???

אה, ויש כרגע גם תוכנית לסופ"ש ארוך עם חברה אהובה שלא ראיתי מאז החתונה שלי. אנחנו מתלבטות בין ברסלונה לשטוקהולם – שני עולמות. קשה להחליט, כולו כמה ימים אבל בכל זאת, עבור שתינו חופשה הכרחית במיוחד, לכן אולי קשה להחליט. מצד שני זה לא משנה הרבה,  כי מה שחשוב זה להיות יחד במקום חדש, ולחוות, אה, וזה שהילדים לא יהיו באיזור! 

IMAG2159

אתם חמודים לאללה אבל אני צריכה חופשה!!!

ועדכון למרב מברלין: שלשום בערב, מצאתי טיסות לארץ במחיר שפוי אז הזמנו. אומנם זה רק עוד 202 ימים, אבל יש כרטיסים לארץ, לכולנו, גם לדוריאן (כי התוכנית של לנון להשאיר אותו עם החתול לא נראתה לנו). לא, לא קיבלנו אישור לטוס מהמנתח, אבל קיבלנו אישור בעקיפין ממנהל מחלקת ילדים כלשהיא בארץ ות'אמת, אין בקבוצת ילדי בקע ילדים אחרים שקרקעו אותם ככה אז אני חושבת שחיכינו מספיק. אבא שלי חיכה מספיק, נונה, הסבתא שלי, חיכתה מספיק. באוקטובר נסע לארץ! אני מניחה שנבלה כמה ימים בתל אביב כי רשימת המקומות הטבעונים שעוד לא ביקרתי בהם הולכת ומתארכת… ויש גם מיליון אנשים אהובים שם, ואז נרד אילתה. אם יש למישהו המלצות למקום בתל אביב למשפחה שלא עולה כמו אחת החופשות שאני חולמת עליה, אשמח. אני לא מבינה למה מלונות בתל אביב עולים יותר ממלונות בברסלונה או שטוקהולם. יש למישהו הסבר לתופעה הזו? 

ולמעבר החד של הפוסט: כבר חודשיים אנחנו מחכים למכתב מבית החולים מברלין שיפנה אותנו לאמ.אר.איי. כבר נמאס לי להתקשר אליהם ולשאול, אפילו דיברתי ישירות עם הרופאה, אמרה שתכתוב, וכלום. אתמול מארק הלך להביא משהו מהרופאה של דוריאן וביקש שהם ידאגו לכך, למכתב, ואני מקווה שהם אכן יעשו את זה ושבשבוע הבא נקבל כבר את ההפניה. הרצון לסיים עם זה עז.

ונחשו מי מתחיל גן באפריל? טאאא דאאא. הזמנו כבר מדבקות לציוד (לנון עיצבה):

IMAG2275

ויש קופסאת בנטו לאוכל (כי האוכל הטבעוני שאני יכולה להזמין להם ממש לא לטעמה של לנון אז אני מעדיפה לשלוח אוכל שאני יודעת שהיא תאכל). למי שלא זוכר, בגרמניה תהליך ההסתגלות הוא חודש, לפי איזו שיטה חינוכית שנקראת תוכנית ברלין. בשבוע הראשון שעה איתי ואז שעה איתי שעה בלעדיי ואז לאט לאט יותר ויותר זמן. במאי, אחרי שהוא כבר יהיה בגן, אני מתכננת לקחת את שניהם לגן בבוקר, לבושה בפיג'מה שלי, ואז לחזור הבייתה וללכת לישון עד שיגיע הזמן לאסוף אותם. ככה חודש שלם.

IMAG1888

 הא, ויש לנו טיפי!

IMAG2270

לא היה אוכל מסעיר לאחרונה, בעיקר מכיוון שאני עייפה וחסרת מעוף וחשק. הרבה ג'אנק. טייקאאוט פה ושם (בעיקר כי אין מה) אבל היו ארוחות בוקר למופת, בסופש"ים, כשיש לי קצת יותר זמן ואנרגיה.

לראשונה, פרנץ' טוסט, ללא ספק לא בפעם האחרונה:

IMAG1214

טופו מקושקשת עם ירקות (כן כן כמו בכל יום שבת), עם בייקון מנייר אורז, וגם גבינות קשיו בורסן עם עירית, ועם זעתר:

IMG_20180318_144418_775IMAG1795IMG_20180318_144418_772IMG_20180318_144418_777

וואפלס עם חמאת בוטנים, בננה, ופקנים:

IMAG1677

IMAG1667

בשבוע שעבר הייתה לי סדנאת בישול באנגלית, וזה היה כל כך מרענן וכיפי! באו אנשים מכל העולם: הייתה הודית, פורטוגזי, בריטית, ואפילו בחור מלוקסמבורג! (בד"כ הקהל רק גרמני כי הסדנא בגרמנית). הם לגמריי ניצחו עם הפלאפל באותו ערב, היה נהדר!

IMAG1618

imag1584.jpg

IMAG1590

IMAG1560.jpg

תראו כמה יפה בית הספר לבישול!

ולסיום, קצת אמנות של לנון:

IMAG1806

אמא שלי שלחה!

IMAG1696

IMAG1647

"זה דוריאן עם מוצץ"

84. What the hell am I doing here?

IMG_20180305_163149_322

IMAG1063.jpg

זה זמן רב מקננת בי תחושה מעיקה שקשה לי להפטר ממנה, תחושה של "לא יכול להיות שזה זה, שאלו החיים שלי". פשוט לא ייתכן שככה יעברו להם החיים שלי, עם רוטינה משמימה של אמהות. ושלא תהיינה אי הבנות, אני לא רוצה שישתמע מהפוסט הזה שאני לא אוהבת להיות אמא, אני מאוד אוהבת להיות אמא ואוהבת את הפושטקייה שיש לי יותר מכל, אני פשוט לא אוהבת להיות רק אמא.

IMG_20180227_164553_312

וברגעי השבירה הללו, שבאים לעיתים קרובות יותר ויותר, ברגעים האלו עולים וצפים זכרונות מתוקים מחיים אחרים, זמנים אחרים. פעם הייתי אחרת, עשיתי דברים מעניינים, פגשתי אנשים מעניינים, טיילתי, קניתי, חגגתי, חוויתי, ראיתי, באתי, הלכתי, עשיתי. קראתי ספרים פעם, המון (אמא תתעלמי מזה, אני עדיין צריכה שתשלחי לי את כל הספרים שביקשתי!), הלכתי למוזיאונים, פגשתי חברים לקפה, עשיתי שופינג, ראיתי סרטים מאוחר בלילה, הלכתי למסיבות ורקדתי עד הבוקר, הייתי בקונצרטים, שתיתי בירות. במקביל לזכרונות המתוקים האלו, זכרונות שקרנים שמעלימים את כל מה שלא אהבתי באותם חיים, במקביל אליהם מתחילה הלקאה עצמית, במיוחד בלילות, לפני השינה, המוח שלי מתחיל ספירת מלאי של כל שטות שעשיתי בחיי, של כל הזדמנות שפיספסתי, וגולת הכותרת, "דברים שהייתי צריכה לומר ולא אמרתי". יש מונח כזה, שהמציא דידרו, הפילוסוף הצרפתי, שבתירגום חופשי הוא "תחתית מדרגות",  פירושו "מציאת התגובה המושלמת מאוחר מידי", או כמו שאני רואה את זה, "המשך שיחה לאחר שהיא הסתיימה, עם עצמי, בראש", דידרו שנשאר ללא מענה בזמן שיחה עם מדינאי כתב:

"a sensitive man, such as myself, overwhelmed by the argument leveled against him, becomes confused and can only think clearly again {when he finds himself} at the bottom of the stairs" 

ובאותם ימים תחתית המדרגות הייתה עדות שכבר עזבת את המסיבה.
ואני זוכרת עשרות שיחות כאלו, רובן עתיקות יומין, שלא אמרתי מה שהייתי צריכה לומר, או מה התכוונתי לומר ובדיעבד צצו המילים הנכונות… והזכרון השלילי לא מרפה. אחרי הזכרונות וההלקאה העצמית מגיע שלב ה"דברים שעוד לא עשיתי". רשימה בלתי נגמרת שמבוססת בעיקר על שברי חלומות, חלקיקי פנטזיה, תמונות חברים מפייסבוק, ותמונות של זרים מאינסטגרם.

אז זוהי הנוסחא: חוסר שביעות רצון, פלוס זכרונות (יפים ככל שיהיו, מיותרים ולא תורמים דבר להרגשה הכללית) פלוס ערמת חרטות פלוס עוד כל מיני משתנים (מזג אוויר, המשקל שלי, כמה שעות ישנתי בלילה) פלוס חלומות מנופצים שווה אני.

אז זהו, זה זה? אלו החיים שלי?

שינה לא רציפה, להתעורר עייפה, ארוחות בוקר, ניגוב טוסיקים, החלפת חיתולים, צחצוחי שיניים מלווים בדילמות של ילדות בנות שלוש וחצי בנוגע לאיזו מברשת שיניים נשתמש היום, הלבשת ילדים (אחד מהם  כרגע בפייז של "אני אצרח כמו מטורף ואת לא תלבישי אותי"),הכנת קפה (טוב נו, מארק מכין לי), שלוק מהקפה, בחירת בגדים, קוקיות, צמות, סיכות, חימום קפה במיקרו, הכנת ציוד לגן, כולל ארוחת צהריים, הליכה לגן, פיזיותרפיה, ביקורים אצל רופאה זו או אחרת, סידורים למכביר, קניות, עליית שלוש קומות עם ילד מתפתל, קניות, ותיק, הכנות לארוחת צהריים, הכנות לארוחת ערב, צוות בידור, שאיבת הבית (כ ל י ו ם), שטיפת הרצפה במטבח, האכלת צהריים, ניקוי הרצפה במטבח, הלבשת ילד ששונא להתלבש ליציאה, שוב, איסוף ילדה מהגן, שיעור ריקוד, פליידייט, פליידייט אצלנו, איסוף דופלו, איסוף לגו, איסוף פליימוביל, איסוף טושים, איסוף פאזלים, איסוף חיות, איסוף קוביות, איסוף טישו שפוזר בכל הבית, איסוף בגדים, איסוף ציורים, המשך הכנות ארוחת ערב, אולי יש זמן לקפה, האכלות, משא ומתן מתקדם לגביי סוג האוכל ואז כמות האוכל, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה. במטבח. ספירת הדקות לחזרתו של מארק הבייתה, איסוף דופלו, איסוף פליימוביל, איסוף טושים, איסוף פאזלים, צפייה בפרוזן, לט איו גו לט איט גו לט איט גו, צפייה בפיג'יי מאסקס, אמבטיות, הכנה לשינה, פיג'מות, לא זו, האחרת, הקראת סיפורים, חנן הגנן, שאול החתול, החתולה יולנדה דה מיאו, חיפושית בגשם, חנן הגנן חנן הגנן חנן הגנן. כיבוי אורות. שקט. החתול מתחיל ליילל, כי עכשיו תורו להיות נודניק.

ואז יוגה עם אדריאן בכוחותיי האחרונים. ואז ארוחת ערב עם מארק, ולשנינו אין כוחות לדבר. ואז מקלחת. ואז קצת עבודה על המחשב: הכנות לסדנאת בישול, או טיפול בעיניינים שוטפים של אנונימוס, או סתם ניהול חשבונות. ואז כבר 11 בלילה, ושוב לא שמתי לק או סידרתי גבות, ולא התחלנו את משחקי הכס, ולמי יש כוח לקרוא עכשיו, ולא חיפשתי טיסות לארץ, ולא עניתי על אי מיילים, ולא העברתי תמונות למחשב, ולא כתבתי את מה שתיכננתי לכתוב, והכביסה ערמות ערמות שמכפילות את עצמן. ושוב מגיע הבוקר.

עד מתי? תאמרו בוודאי, עד הסופ"ש, אבל כל הורה יודע שסופשי"ם (סופשו"ת?) טיבם להיות בדיוק אותו הדבר כמו שאר ימי השבוע אבל עם ילדים בבית כי אין גן. אולי פלוס סרט, אולי פלוס שנת צהריים, אולי פלוס אוכל מפנק.

אני לא טובה ברוטינות. אני צריכה משהו אחר. נאחזת במחשבה שזה לא לנצח, שדוריאן מתחיל גן בחודש הבא, אומנם רק לחמש שעות ביום, כמו לנון, אבל היי, חמש שעות שאני מקווה לנשום בהם, לחזור לרוץ, והכי חשוב, להתחיל לגלגל קדימה את העסק שאני רוצה לפתוח (הא! כן כן, יש לי חלומות!).

IMG_20180302_000642_401

IMAG1076

ולמעבר החד של הפוסט: בסוף פברואר חגגנו שנה להגעתו של דוריאן הבייתה. לא עם הרבה רעש וצלצולים אבל עם עוגת השוקולד הטעימה ביקום. מארק ואני נזכרנו איך שעה אחרי שהגענו איתו הבייתה הוא משך את הזונדה החוצה ומארק היה צריך לחזור איתו לטיפול נמרץ שיחזירו אותה. פושטק מהרגע הראשון. אגב פושטק – זו מילה ברוסית שפירושה בטלן, אני יודעת שלדור אחר היא קצת שלילית אבל אצלנו היא בעיקר לתיאור שובבות עד אין קץ. להן, הפושטקייה.

img_20180227_180518_052.jpg

כמו כן שרדנו שבוע וחצי עם קור שלא זכור לי אי פעם כאן בהמבורג, מינוס 10 מעלות עם הרגשה של מינוס עשרים. שלג שהפך לקרח ורוחות מטורפות מסיביר. היה כל כך קר!

IMAG0181.jpg

IMAG0115IMAG0102IMAG0114

IMAG0161

והמחזה מחוץ לגן:

IMAG0189.jpg

הנה דוריאן נהנה מאוכל:

והנה לנון עולה מדרגה מבחינה פאזלית (עזרנו עם המסגרת):

ולפינת האוכל!

 גבינת קשיו בסגנון בורסן עם זעתר (והייתה גם אחת עם פלפל), עוגת השוקולד השווה, חצילים מטוגנים (כן כן, טיגנתי בבית) לפי מתכון של "הקוסם" שהכנסתי לסדנאת בישול באופן קבוע כי הם טעימים באופן לא חוקי, באוזי שאחרי שנים של ניסיון הצלחתי לקפל כמעט כראוי, גוואקמולה, ומינסטרונה, לא כזה ביג דיל אבל טעים ויפה!

imag0936-e1520589547437.jpg

imag0940.jpg

IMAG1088

IMG_20180228_203712_247

IMAG0320IMAG0305

IMAG0990.jpg

IMAG0049IMAG0054IMAG0083

IMAG9908IMG_20180305_212518_754

83. חשבתי…

IMAG9361.jpg

חשבתי שאנחנו בדרך להחלמה. חשבתי שכל מה שנשאר לנו בעצם זה להחלים – לדוריאן מהפגם, לנו כמשפחה, כזוג, כהורים. החלמה וזהו, ונהיה בסדר. אולי לא לגמריי נורמלים אבל בסדר, מעולם לא שאפתי להיות נורמלית.

וזה לא שלא היו עננים. יש כמה. יש את השסע בחניכיים ואת הצמיחה העקומה של השיניים, יש את העיוות בבטן שאולי יתקנו אחר כך, את הפחד המתמשך מדלקת ריאות או כל דלקת אחרת, חיסון כל ארבעה שבועות, פיזיותרפיה פעמיים בשבוע, ריפוי בעיסוק פעם בשבוע, ויש את היקף הראש הקטן.

זה התחיל מהערה קטנה של הרופאה שאמרה שהיקף הראש קטן. וזה המשיך לעוד ועוד הערות, ומחשבה על זה שהשכיבה בטיפול נמרץ היא זו שמעכבת במעט את הגדילה, ושמענו שזה לא משנה כי ההתפתחות שלו מדהימה ותקינה לחלוטין, אבל הראש קטן ולא גדל כמעט בכלל, ואז כבר שמענו שצריך לבדוק למה הראש לא גדל ורופא לא נחמד במיוחד אמר לנו שראש שלא גדל אומר מוח שלא גדל. ביום שני לפני שלושה שבועות היה לנו תור לניורופד שהיה מרוצה מההתפתחות של דוריאן, אבל שלח לרנטגן ולאולטראסאונד. ואז נפערה מחדש התהום שנפערה ביום שדוריאן נולד. והיא עמוקה ושחורה ומפחידה מתמיד. ובתחתית שלה כתובה מילה חדשה, שוב, שמעולם לא שמענו: קרניוסינוסטוזיס.

עזבנו את בית החולים ביום של האיבחון מבולבלים עד מאד. מצד אחד אמר הרופא שלא נצטרך ניתוח כי הפגם הזה הוא בעיקר קוסמטי אצל דוריאן (או במקרים שהוא לא גנטי). הוא אמר אבל שהראש תמיד יהיה קצת מעוות, כלומר לא עגול, ותמיד יהיה יותר קטן. הרופאה הכירורגית שבאה לראות אותנו אמרה שיש לנו חצי שנה להחליט לגביי ניתוח כי אחר כך יהיה מאוחר מידי. הפרטים לא ממש היו ברורים ומכיוון שלא ממש הבנו במה מדובר הלכנו הבייתה מבלי לקבל אינפורמציה מלאה. מיהרתי לקחת את לנון לשיעור ריקוד, מארק מיהר עם דוריאן לרופאת ילדים לקבל משחה לעיניים (הייתה קצת דלקת). אחר כך בבית נכנסתי למיטה, מנסה לא לבכות ליד לנון, היא התכרבלה לידי ונרדמה עליי ואני בכיתי ובכיתי ובכיתי. בכיתי על דוריאן האומלל הקטן שלי, על התינוק הזה שעבר גיהנום, בכיתי עלינו – עוד לא התאוששנו והחלמנו מהשנה האחרונה והנה נזרקנו שוב לתוך סיוט עם מקרה נדיר של פגם נדיר. בכיתי ובכיתי.

לא ידעתי כלום על קרניו אבל בערב כבר היה לי את כל המידע שהייתי צריכה. קרניוסינוסטוזיס הוא תופעה בה לוחות הגולגולת של תינוק נסגרים מוקדם. מאוד מאוד מוקדם. יש כחמישה או שישה חיבורים בין הלוחות האלו (שימו לב לתמונה למטה) והחיבורים האלו נפגשים באיזור שנקרא פונטנלה. החיבורים האלו, תפרים, בגרמנית, סוטורס באנגלית – אמורים להסגר בגילאים 20 עד 40 – מתי שהראש עצמו מפסיק לגדול. הם זזים ומאפשרים למוח לגדול בתוך הגולגולת, בעצם גדילת המוח מזיזה אותם.

הנה מידע מאתר של בית החולים סוראסקי:

הגולגולת מורכבת מעצמות שטוחות המחוברות זו לזו ע"י תפרים, כך נוצרת "קופסא" סגורה המגנה על המוח. אצל תינוקות התפרים פתוחים (כדי לאפשר את גדילת הגולגולת בו זמנית לגדילת והתפתחות המוח) ומופיעים בצורת פסים משוננים של רקמת חיבור רכה. אצל אדם בוגר העצמות מחוברות זו לזו כמעט ללא מרווח ע"י רקמת עצם.
קרניוסינוסטוזיס הינו מצב בו קיימת סגירה מוקדמת של תפר אחד או יותר. סגירה מוקדמת של תפרי הגולגולת תגרום לצורת ראש לא תקינה, ובחלק מהמקרים להפרעה בארובות העיניים ובמבנה הפנים. כ"פיצוי" לתפר הסגור ובשל גדילת המוח, תגדל הגולגולת לכיוונים אחרים וצורתה תיקבע לפי התפר שנסגר מוקדם. את התהליך הזה אפשר לדמות למצב בו מנפחים בלון, האוויר יכנס פנימה ויתפשט לכל הכיוונים בצורה שווה. אם נתפוס חלק מהבלון ונסגור אותו, אך נמשיך לנפח, האוויר ימשיך להיכנס פנימה לכיוון הנגדי למקום הסגור, שם תיוצר בליטה.

125739.gif

עד כמה שהבנו מהרופא, אצל דוריאן היו סגורים שלושה מהתפרים. לא אחד. לא שניים. שלושה. סגיטל, מטופיק, וקורונל.

בערב כבר הקמתי חמ"ל קטן. מצאתי שיש בגרמניה שני מומחים לקרניו, אחת מהן היא ד"ר שוורץ בבית החולים האוניברסיטאי שאריטה בברלין, הצלחתי להשיג לנו תור לעוד שבועיים. בנוסף מצאתי שיש בארץ מומחה עם שם עולמי לקרניו אבל לא חשבתי שאוכל ליצור איתו קשר. הצטרפתי לקבוצת הורי קרניו בגרמניה, ומה שחיפשתי בעיקר זה עוד ילדי בקע עם קרניו. מצאתי שניים, אחד בשוויץ ואחד בארה"ב. בקבוצה הגרמנית דיברו רבות על הרופאה מברלין, וגם היו מעודדים ונעימים, לאחר ששמעו על הבקע של דוריאן וראו את הוידאו כתבו לי כמה אמהות: "קרניו זה לא נעים אבל זה כלום לעומת מה שעברתם כבר". ניסו לעודד אבל לא ממש הצליחו. התמונות שראיתי שברו לי את הלב. ההסברים מההורים האחרים היו קשים לעיכול.

פלאי האינטרנט הביא אותי ליצור קשר עם זוג מקסים מהארץ, עם אכפתיות עצומה, שהבת שלהם עברה ניתוח אצל הפרופסור המומחה לקרניו. האמא כתבה על כך מאמר וככה מצאתי אותם. האבא אמר שהוא ינסה לקשר אותי עם הפרופסור המומחה בישראל, ויום למחרת התקשרתי לבקש מבית החולים את הרנטגן והאולטראסאונד של דוריאן, אני לא צריכה מכתב אמרתי לאחות שאמרה שהוא עדיין לא כתב מכתב, אני רק צריכה את הממצאים.

ולמרות שניסיתי להתאפס על עצמי, המחשבה שדוריאן יצטרך לעבור ניתוח בו יפתחו לו את הגולגלת מאוזן לאוזן ואז יפרידו את הלוחות ואז יתפרו שוב. ניתוח בו הוא יהיה מורדם, ועם צינורית הזנה, ניתוח שההחלמה ממנו כואבת מאוד – הסיוט החדש הזה ריסק אותי שוב. שוב ימים ללא שינה, מלאי בכי, בהם אני לא רוצה לעשות כלום, לא לצאת מהמיטה, לא לעשות קניות, בטח לא להכין אוכל. ימים בהם אני פקעת עצבים, ימים בהם אני רק רוצה ללכת לישון ולקום למציאות אחרת. קמטי הדאגה של מארק ושלי העמיקו. שוב התחילה לי נשירה, שוב פריחה מטורפת על העור, שוב אני נועלת את הלסת מהסטרס, שוב אני לא מסוגלת לישון, אחרי חודש של יוגה עם אדריאן כל יום (!), לא הצלחתי אפילו פעם אחת לפתוח את היוגהמט, החיים נעצרו.

למארק אמרתי שאני מרגישה כאילו אנחנו עומדים בפני מלחמה נוספת כשלמעשה לא התגברנו על פצעי המלחמה הקודמת. אין לי כוח לזה אמרתי לו. אין לי אנרגיה, אין לי יכולת.

ואחרי שבועיים של גיהנום שלא נגמר, שבועיים בלי חיוכים או צחוק או טיפת אופטימיות, אחרי שבועיים כאלו, האבא מהארץ ביקש שאשלח את הרנטגן וכמה תמונות של הראש של דוריאן, שהוא יעביר לפרופסור הדגול. האיש הזה שלא פגש אותי מעולם עשה עבורנו מעל ומעבר ולנצח אני אסירת תודה. מאוחר בלילה הוא התקשר ואמר שהפרופסור דיבר איתו ואמר "זה לא קרניו". הפרופסור גם ביקש שאתקשר אליו למחרת בבוקר, ובשבע בבוקר כבר הייתי בהתרגשות שיא. הפרופסור אמר לי שזה "שום כלום". הוא אמר שהוא חושב שהלוחות אצל דוריאן זזו משכיבה ממושכת (הוא שמע על ההיסטוריה שלו). אם זה היה קרניו הראש שלו כבר היה מעוות לחלוטין, הוא אמר, וההתפתחות שלו לא הייתה כזו נהדרת. עם לב פועם מהתרגשות ושמחה סיימתי לדבר עם הפרופסור הזה שיום אחד אני אמצא אותו ואחבק אותו חזק חזק. חזרנו לחייך.

IMAG9528.jpg

וכמובן שנסענו לברלין.

IMAG9502.jpg

דוריאן ואני לקחנו רכבת מוקדם בבוקר יום שישי (אחרי לילה קצר וסדנאת בישול ערב לפני כן). לא ידעתי איך אני אמורה לעלות לרכבת עם עגלה, אני צריכה לקפל אותה? איפה אני אשים את דוריאן בזמן הזה? סטרס שלא נגמר. הרכבת הגיעה ולידי עמדה אמא מגאנה עם עגלה וילדה קטנה. עלינו יחד ישירות ל"איזור משפחות" שלא ידעתי שקיים. קרון ובו איזור שלא צריך לקפל בו את העגלות. התחברנו מיידית האמא ואני, וחייכתי כל כך כששאלתי את הילדה הקטנה, כבת חמש, מה שמה, והיא ענתה "אופרה ווינפרי". כן כן, זה השם. האמא מייד הסבירה שהיא מעריצה גדולה ואני הסברתי שגם אני. כמובן שתוך כמה דקות היא הסבירה למה היא נוסעת לברלין (דרכון לתינוקת בת השבעה שבועות שבעגלה) ואני הסברתי גם. היא נדהמה. הביטה בדוריאן המחייך שהוקסם מאופרה ווינפרי ושאלה אותי אם תוכל להתפלל עבורו. אמרתי שכמובן והיא מייד החזיקה ברגלו של דוריאן ובקול מלא רגש ואהבה ביקשה מישו מנצרת המושיע לדאוג לדוריאן ולבטל כל דבר שיכול להרע לו. האמונה שלי באלוהים או במשהו בכלל היא מתחת לאפס אבל דמעות זלגו מעיני כי האמונה שלי בבני האדם חזקה כל כך והאישה הזאת הזכירה לי את זה. ריכלנו כל הדרך על האמהות הגרמניות (כי הייתה אמא גרמניה אנטיפטית עם שני ילדים לא רחוק מאיתנו שעשתה לנו פרצופים) ועל החיים בגרמניה ועל כמה אנחנו אוהבת את המבורג ונפרדנו בחיבוקים בתחנה המרכזית של ברלין.

IMAG9457.jpg

גיפטי ואופרה ווינפרי

התחנה המרכזית של ברלין הייתה מוארת משמש כשהגענו, דוריאן ואני סונוורנו. עליתי על האוטובוס לשאריטה והתכוננתי נפשית לחכות שעתיים שלוש כמו ששמעתי. המזכירה שקיבלה אותנו (שיש לה את אותו יום הולדת כמו דוריאן) הייתה נעימה ביותר ואמרה שד"ר שוורץ תראה אותנו מייד. פחות מרבע שעה אחר כך נכנסתי לראות את אחת מהמומחים לקרניו בגרמניה, רופאה שמנתחת ניתוחי קרניו אחת לשבוע לפחות, נעימה, אדיבה ומקצועית. אחרי דקה היא כבר אמרה לי "זה לא קרניו". ובכיתי ובכיתי. היא קראה לעוד רופא שדיבר איתי באנגלית. הסבירו לי שאם זה היה קרניו הראש של דוריאן היה כבר מעוות לגמריי, וההתפתחות שלו הייתה נפגעת. היא אמרה שהיא חושבת שזה מהשכיבה בטיפול נמרץ, שהלוחות נדחפו קצת יחד. הראתה לי ברנטגן שהבאתי שתפר אחד סגור אבל שזה בסדר, שאחד לא סגור, ואחד אי אפשר לדעת. מה עכשיו שאלתי? ושניהם ביקשו שנעשה אמ.אר.איי, שנוכל לדעת מה קורה באמת בפנים, ולראות אם יש מקום למוח לגדול (אם יש רווח בין המוח לגולגולת). קבענו שאשלח להם את תוצאות האמ.אר.איי ברגע שיהיו ושנדבר. ד"ר שוורץ אמרה: זה לא קרניו, לא צריך ניתוח, ולא צריך לדאוג. בגרמנית זה נשמע טוב יותר, באמת!

IMAG9477.jpg

IMAG9491.jpg

יצאנו אל השמש הברלינאית דוריאן ואני, ובפעם הראשונה מזה שלושה שבועות נשמתי. נירית האחות מברלין לקחה אותי לאכול אוכל וייטנאמי הורס, אחר כך העמדתי פנים שאני תיירת על הקודאם, ולקראת הסוף כשנהיה לי קר קפצתי לביקור בזק אצל חברה ברלינאית וירטואלית שאירחה אותי מכל הלב ושימחה אותי מאוד (והבת המתוקה שלה שימחה את דוריאן מאוד). רכבת חזרה להמבורג, אין קרון משפחות, דוריאן בזרועותיי כמעט שעתיים, במסיבת טכנו שלא נגמרת. אני עייפה ברמות חדשות, מותשת, צריכה מקלחת, כואב לי כל הגוף, אבל מה אכפת לי, זה לא קרניו.

IMAG9312.jpg

ולמעבר החד של הפוסט: לפני חודש לנון ואני הלכנו לחנות צעצועים. היא בחרה סט של פליימוביל ו"שילמה" עבורו עם שני המוצצים שלה. אחד של הגן אחד של הבית. בשניהם הייתה משתמשת להרדם ותו לא. בלילה הראשון היא בכתה בעצבות עמוקה "אני צריכה את המוצצים בחזרה! אני לא יכולה לישון רק עם הפה שלי". ואחד כך דעכה העצבות לאט לאט. עם הפרידה מהמוצצים הגיעה פרידה משנת הצהריים שלה בגן, אחרי כמעט שנתיים וחצי בהם ישנה כל יום (!) צהריים לפחות שעתיים, הגיע הזמן בו היא לא ישנה יותר. אבל אם זה מה שצריך לקרות כדי שלא יהיו יותר מוצצים אז אני בסדר עם זה!

IMAG9021

נעלי החתונה שלי – פעם שנייה שהם בשימוש

והיה גם פאשינג, חג תחפושות, ולנון התעקשה להיות דבורה, שוב, אבל התחפושת כמובן כבר קטנה עליה ולכן היא הייתה קוסמת. דוריאן היה דבורה במקומה.

IMG_20180211_131812_202

IMAG9147.jpg

לנון התחילה חוג ריקוד במרכז הקהילתי ליד הבית:

IMAG9655~2.jpg

וגם פגשה את האיש הזה וניהלה איתו שיחה ערה, וכששאלתי על מה דיברו אמרה שיש לו "אוואה" בפנים והיא שאלה אותו איפה הוא נפל:

IMG_20180131_213846_514

בסוף ינואר: פגישה של כל מארגני אנונימוס בגרמניה, בעיר ברמן (יאיי, שעה מהמבורג!), כולל ביקור על הבוב ברקר של הסי שפרד, וכולל קובייה עצומה של 32 אנשים מול התחנה המרכזית של ברמן. היה נהדר!

IMG_20180129_170439_522

IMG_20180128_164612_428

IMG_20180128_164612_427

בקובייה האחרונה באה חברה לבקר ותפסה אותנו בחיבוק קבוצתי:

IMG_20180203_215436_241

ירד עלינו שלג והיה קר כל כך אבל אני חושבת שבערה בנו אש מבפנים שחיממה…

IMAG8618

והיו גם סדנאות בישול עם חידושים כמו גבינת שמנת (מקשיו) עם זעתר, וחצילים מטוגנים לפני מתכון של חומוס "הקוסם" מתל אביב שההתלהבות מהם הייתה עצומה.

IMG_20180215_224718_269

IMG_20180215_224718_270

IMG_20180215_224718_277

והייתה עוגת גבינה נ ה ד ר ת שהצליחה מעל ומעבר:

IMG_20180218_182429_948

IMG_20180218_182429_952

IMG_20180218_182429_947

IMAG9590.jpg

ואומנות לסיום:

IMAG8602IMAG8794

82. So young…

IMAG3614

פתאום השמיעו סוויד ב 88, לא כזה נדיר, הם משמיעים סוויד לא מעט, ובכלל התחילו לחרוש שם על מוסיקה איכותית שפעם בקושי היו משמיעים (יש לי רשימה שהולכת וגדלה של שירים שהיו עושים לי כיף בלב כשהיו מושמעים ועכשיו זה קורה לעיתים קרובות יותר והכיף הולך וקטן). סוויד זו הלהקה שהכי מחזירה אותי לתיכון, כיתה יוד ככה, בפעם השנייה (עשיתי את כיתה יוד פעמיים) – עם כל מה שנלווה מסביב: ד"ר מרטינס שחורות, טייצים, חולצות גזורות של הסקס פיסטולס, עגיל באף, שיער בצבעים שונים, איילינר, השעיות חוזרות ונשנות מבית הספר, מלחמות נגד כל העולם (נו טוב, נגד בית הספר), תחילתה של התעניינות אינלטקטואלית במיליון נושאים שגם היום נמצאים בחיי (צ'כוסלובקיה למשל). אלו היו שנים שלא הערכתי כראוי בעודני חווה אותן אבל זה ממש לא הוגן לשפוט אותי, כי זה מאוד טבעי לא להעריך משהו כל עוד נמצאים בו. אלו היו שנים של אהבות ראשונות, ובילויים בבוסתן על החוף, השנים של פסטיבלי רוק באילת שהיו הדבר הכי כיפי שיכל להיות באותו הזמן. זה היה העידן של ערוצי המוזיקה בזמנים שעוד השמיעו בהם מוזיקה ועשו קליפים מפוארים. המוזיקה הייתה פסקול בלתי נפרד מהתקופה הזו אצלי. לצד "קלאסיקות" מתבקשות, סוויד שזכו בתחרות הקליפים הראשונה של אמ טי וי נכנסו לי לחיים ולא יצאו משם עד היום, יחד עם רדיוהד שהוציאו את קריפ באותה השנה. והנה סוויד ברדיו, וזה תענוג צרוף, זה אושר עילאי של מוסיקה משובחת מימים עברו שמחזירה אותי למקום אחר, בו הייתי ההתחלה של מישהי שאני היום. ואז הקריין ברדיו אמר: "סוויד מ 1993". ואני נפלתי לתוך תהום. 1993 הייתה לפני  25 שנים. רבע מאה עברה מאז.

זה היה הזמן בו חתמו על שלום עם ירדן ובאוויר הייתה אופטימיות מרצדת כזו, עם קצת נצנצים שמסנוורים. זו הייתה השנה שצ'כוסלובקיה התפרקה והפכה לצ'כיה וסלובקיה. וואצלב האוול נבחר לנשיא צ'כיה, וקלינטון הושבע לנשיא ארה"ב . זו הייתה השנה בה האיחוד האירופאי הפך לאיחוד האירופאי בעקבות אמנת מאסטריכט. השנה בה נחתם הסכם אוסלו והביא איתו תקווה עצומה, השנה בה התרחשו המהומות נגד הצבא האמריקאי במוגדישו. השנה בה ערוץ 2 התחיל את השידורים המסחריים שלו, והשנה בה נסגר עיתון הבית שלנו,"חדשות". והשנה בה האף בי איי ניהל קרב הזוי נגד דיוויד כורש והמאמינים שלו בווקו טקסס (ואני התחלתי להתעניין בכיתות משיחיות). זו הייתה שנה בה היה לי חבר בשם טל בתל אביב והייתי נוסעת אליו בסופי שבוע, עוברת בתחנה המרכזית החדשה שבדיוק פתחו (היא הייתה דוחה וגועלית גם אז). לטל היו כבלים ואני זוכרת שהוא הקליט לי, מתוך אהבה עמוקה, את תחרות הקליפים של אמ טי וי, זו שסוויד זכו בה. עד כמה שידוע לי טל היום חרדי היכנשהו בארה"ב. כיוון שאז לא חשבתי לרגע שהוא יגיע אליו. 

למרות שערוץ 2 החל לשדר, לאילת הוא הגיע קצת באיחור, לא לכולם היה אותו, וכבלים לא היו כמעט לאף אחד. אבל לנועה היו גם היו, והיינו מתנחלים אצלה ימים שלמים ורואים קליפים שוב ושוב.

במוזיקה זה מה שניגנו ללא הרף ב 1993:

וכמובן, ללא הפסקה:

ברט אנדרסון היה הדבר הכי מדהים על מסך הטלוויזיה שלי באותו זמן. הוא היה צעיר, הוא היה יפייפה בצורה מיוחדת, הוא היה לא גברי במיוחד, היה לו קול עם טביעת אצבע מטורפת, והיו לו ולסוויד שירים שכל כך אהבתי, המילים היו מטורפות, המוסיקה הייתה פסגת החלומות של האינדי והבריטפופ, ותכל'ס, גם היום אני נמסה מהשירים האלו. אבל לחשוב שעברה רבע מאה מאז זה קצת מטריד. אולי בעיקר כי אני זוכרת את התקופה הזו היטב. אבל ממש. הייתי בכל הופעה של סוויד בתל אביב. היו לדעתי ארבע הופעות ובכולן הייתי. הייתה הופעה שבוטלה בעקבות רעידת האדמה ההיא בטורקיה.

אני זוכרת שלא משנה היכן הייתה ההופעה תמיד נגנו לפניה את הסקס פיסטולס. משהו לא ברור כזה.  סוויד התפרקו והתאחדו והתפרקו והתאחדו ולפני כמה שנים באו להופיע בהמבורג, הופעה מיוחדת, השקה של אלבום חדש. לא היה לי עם מי ללכת כי כמות האנשים שאוהבים את סוויד שאני מכירה בעיר היא אפס. אבל זה לא מה שימנע ממני ללכת ומצאתי כרטיס ברגע האחרון מבחורה שלא יכלה ללכת, מארק הלך ליום הורים בגן של לנון, וזו הייתה הפעם הראשונה שלקחנו בייביסיטר זרה לשמור על לנון, ואני הלכתי לראות את סוויד. אני זוכרת את עצמי עומדת בכניסה להופעה וחושבת שאני כנראה קומליטילי היי כי שוב ניגנו את הסקס פיסטולס! אבל בעיקר הייתי בהלם מכמות האנשים המבוגרים, בואכה זקנים כאלו, שהיו שם. לא הבנתי מה האנשים האלו עושים שם בכלל, איך הם קשורים לסוויד, כל מיני מבוגרים פלוס שמנסים להראות קולים וצעירים. מי אתם לכל הרוחות? ואז הגיעה סטירה מצלצלת: הם אני. גם אני כבר לא בת 17 עם  אייליינר שנוסעת לראות את סוויד בסינרמה בתל אביב. האנשים הללו בגילי! משבר אמצע החיים במלוא הדרו. מתי נהייתי אישה בת 40 אמא לשני ילדים?! לורד הב מרסי!

IMAG3604

סוויד נתנו הופעה מדהימה באותו ערב. האולם הגריאטרי השתולל כמו שלא ראיתי עד כה בהופעות בגרמניה (אני צריכה פוסט שלם על התנהגות גרמנים בקונצרטים) – סוויד הרימו את האולם ואני, רוקדת ושרה איתם בקולי קולו הבנתי שפאק איט, אני עדיין אותה ילדה בת 17 עם איילינר. שנוסעת באוטובוס לתל אביב לראות את סוויד.

ואף מילה על הילדים? היום לא, רק תמונות:

IMG_20171226_203840_895IMG_20171228_122017_555IMG_20180104_093556_314

imag6145.jpgimag6241.jpgIMAG6247

imag6492.jpg

לא בטוח לגביי השעועית…

imag6388.jpg

שמש, ענן, וקשת!

IMAG6607IMAG6785

IMAG6806

בלון קשת!

imag6881.jpg

 ולמעבר החד של הפוסט:

IMG_20180106_183859_877

26229745_1779434035401085_6507486024770266069_n

I MADE THIS!

הקובייה השנייה של המבורג התקיימה בשבת האחרונה, קדמה לה סדנת מתנדבים שאירגנתי, עם אקטיביסט אמריקאי מנוסה – ג'וש שמו. לקח לי קצת זמן למצוא מקום לעשות את הפגישה אבל בסוף אירגנתי את זה בפוני בר, זה בר קפה של סטודנטים שביליתי בו לא מעט בזמן בו הייתי אמורה לכתוב את הדוקטורט שלי וגם אירגנתי שם לא מעט אירועים בעבר. כולם הסכימו שזה היה מקום מצויין לכזו פגישה!

IMAG6730

היו ארבע מעלות בשבת, והיה לנו מאוד קר, אבל זה לא מנע מאיתנו לעמוד בכניסה לאירופה פסג'ה המול של המבורג במרכז העיר – ולדבר על טבעונות עם כל מי שעצר לצפות בסרטים והראה נכונות להכנס איתנו לשיחה בנושא.

IMG_20180106_183859_878

דיברתי עם למעלה משלושים אנשים בשבת. השיא היה בדמות שלוש נשים, אחת מהן התחלחלה מהסרטים שהקרנו. ומיינד יו, אנחנו מראים דברים שהם יחסית מיינסטרים – שקורים בכל יום מיליון פעמים בכל רחבי העולם – לא מראים משהו יוצא דופן באכזריותו – רק את האכזריות הבסיסית, היומיומית. השיחה התפתחה איתן לכיוון חיובי ואמיתי, ואפילו הראתי להן את העוגיות לקריסמס שהכנתי עם לנון (כי אחת מהן תהתה איך אופים ללא ביצים). בשלב מסויים אחת מהן אמרה שהיא אוכלת רק מעט בשר ואני אמרתי שלצערנו זה לא משנה הרבה כי החיה עדיין מתה, החיה לא יכולה למות רק מעט. אמרתי לה שרבע שעה של אכילת סטייק זה סוף החיים לפרה. והן אמרו לי במבוכה שהן בדרך לבלוק האוס, רשת סטייקיות שיש סניף שלהם ממש צמוד למול. השיחה המשיכה, הן לקחו את הכרטיסים וראיתי שהן במקום אחר בנוגע לטבעונות. איחלתי להן בתאבון אבל שלושתן קפאו. אנחנו לא יכולות ללכת לאכול עכשיו בבלוק האוס הן אמרו לי. בהמלצתי, הן חזרו למול לאכול המבורגרים טבעונים במתחם מזון. הן חייכו והיו שמחות כשהן פנו חזרה למול, והחיבוק הזה איתן היה בלתי נמנע:

26238861_1779434032067752_6007708174486271457_n.jpg

 

26195567_1779434135401075_974613329596948334_n

 

26229379_1779434145401074_6646328655141376673_n

השותף שלי לארגון בהמבורג 

26169844_1779434512067704_4544742216682725258_n

ג'וש האמריקאי – This Little Vegan 

ולסיום, הראמן של אתמול:

IMG_20180108_194314_478.jpg

81. My Year Is a Day

IMG_20171211_153151_312

סמדר המוכשרת הכינה לדוריאן ליום הולדת – יש גם חולצה תואמת!

שיר שאני מאוד אוהבת, המילים לא ממש קשורות לחיים שלי, אבל יש לו את אחת מהכותרות הכי טובות שיש: השנה שלי היא יום.

לדוריאן מלאה שנה ביום שני לפני שבוע. ליום ההולדת קדמו השבוע וחצי העמוסים בחיי שלא הייתי עוברת בחיים אלמלא אמא שלי (הידועה בשם "סבתא רוזי") הגיעה להמבורג והצילה את מארק ואותי מקריסה. זה התחיל ביום נישואין שלנו, לאחריו יום ההולדת של מארק, 

IMAG3632

יום נישואין שישי – חוגגים על רמה עם המבורגרים ובירות

IMAG3786.jpg

יום הולדת למארק

בהמשך הייתה לי סדנאת בישול עם חבר'ה מקסימים במיוחד. אני אומרת את זה על כל סדנא, נכון, אבל זה באמת ככה! אני יודעת שאני עושה משהו נכון כשזה לא מרגיש כמו עבודה, יוצא לי להכיר אנשים מכל המינים ומכל הסוגים, ללמד אותם להכין אוכל מזרח תיכוני, והכי חשוב, לקדם טבעונות.

IMAG3924

השבוע המשיך ועבר דרך כל מיני תורים, חיסונים, קניות, וסידורים למכביר, והגיע ליום שישי בו הייתה לי שוב סדנאת בישול, הפעם פרטית, לקבוצה מגוגל. זו הייתה סדנאת צהריים שעוד לא יצא לי לעשות, ובעודי סוקרת  בפניהם את עולם הטבעונות הישראלי בשנים האחרונות התחילו להתעופף להם פתיתי שלג באוויר. שלג לא נדיר כאן, אבל גם לא כזה נפוץ. היו חורפים של הרבה יחסית והיו חורפים בלי. וכפי ששמתי לב שלג משמח לבב אנוש – קטנים וגדולים כאחד.

IMG_20171206_001938_447

כרגיל – הצלחת של הסדנא – הפעם עם לבנה טבעונית!

בשבת התקיים אירוע הקובייה הראשון של אנונימוס פור דה וויסלס המבורג שאני עובדת עליו כבר כמה שבועות. התרגשות שיא, פרפרים בבטן, חוסר ידיעה כמה אנשים יגיעו, ובעיקר רצון עז שלא ירד שלג.

IMG_20171209_162300_322

האירוע (הפגנה? פעולה?) היה מוצלח במיוחד. כמארגנת העברתי את התידרוך לפני הפעולה, בשמחה וגאווה עצומים.

IMG_1009.JPG

היינו כ- 30 משתתפים, כולל אקטיביסט אמריקאי מקסים שנענה להזמנה שלי באינסטגרם והצטרף (הוא בסיבוב באירופה), הוא גם עשה לנו בערב שישי (אחרי סדנאת הבישול שלי) מפגש הכנה לקראת האירוע – הוא השתתף בלמעלה מחמישים קוביות עד כה. התגובות מהעוברים והשבים היו מדהימות, הוידאו שרצו על המסכים גרמו ללא מעט אנשים לעצור, לצפות, לשאול ולדבר, ולהכנס איתנו לדיון בנושא טבעונות – בצורה רצינית, משכילה, ומכבדת. אנחנו מבחינתנו נתנו את כל כולנו להסביר למה טבעונות היא הבחירה הנכונה – כל טיעון ותירוץ נגד טבעונות יכול להיות מפורך. יש אנשים שממש רואים על הפנים שלהם את השניה בה הם הבינו שכל התירוצים הם רק תירוצים.

IMG_20171209_160831_937

כשסיימנו בשעה שתיים, ממש בדקה שפירקנו את הקובייה, החל לרדת גשם ונכנסו למול שמולו עמדנו (ה מול של המבורג, עצום, הכי מרכזי שיש, ועם תנועה מכובדת של אנשים – שמחנו מאוד שהמשטרה אישרה לנו לעמוד שם – ועוד לפני חגהמולד!) והלכנו לאכול המבורגרים טבעונים בוינסנט ויגן.

IMG_20171209_160831_948

יו, עכשיו בא לי המבורגר.

בערב בבית, אחרי האירוע, הייתי בקריסה כמעט מוחלטת, בעיקר מעייפות וכאבי גרון שמציקים לי כל הזמן, אבל הי, המסיבה של דוריאן הייתה למחרת ולכן שתיתי מים רותחים עם ג'ינג'ר והצלחתי לאפות שתי עוגות שוקולד

imag4166.jpg

imag4169.jpg

ולהכין סיר צ'ילי ענק

IMAG4184

לסיים את וידאו יום ההולדת של דוריאן (בא-רור! ואני כל כך גאה בבחירת השיר הראשון – מעריצי ברברה בטח יסכימו!) וללכת לישון מוקדם, יחסית.

 המסיבה של דוריאן הייתה נהדרת. זה היה אחר הצהריים מקסים ומהנה (כמעט כתבתי קסום ואז כמעט נתתי לעצמי איזו כאפה, קסום פפפפפפפף, מה זו המילה הזו, מה אני בהוגוורטס?), עם אנשים אהובים ואוהבים, שהגיעו גם ממרחקים, עם אוכל מעולה (בא לי להיות נחתום! וגם חגה הכינה גוואקמולה ה ו ר ס!), עם אווירה של שמחה, וגם עם המון בלונים ומתנות שדוריאן שמח מכל אחת ואחת מהן – ככה זה כשאתה בן שנה ולא משנה מה יש לידך משמח אותך, הוא אפילו לא ישן צהריים באותו היום – היה בהיי וחגג עם כולם.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ואז הגיע יום שני- יום ההולדת האמיתי של דוריאן. עוגה ונרות בבוקר, ומתנות לפתוח.

בשמונה ושלוש דקות, החזקתי אותו מול החלון הגדול בסלון, ירד שלג בלילה והכל היה לבן בחוץ, וחשוך, וקר, אבל גם יפייפה.

IMAG4301

ובאותו דקה שהוא נולד, הדקה הארורה ההיא שבה לא הצלחתי אפילו לראות אותו, באותה דקה התחלתי להתייפח איתו בזרועותיי, כאב לי כל כך, הזכרון צרב לי את הלב, חשבתי על כל הסיוט הזה שעבר עלינו ועליו, על השנה הנוראית הזו, והתייפחתי כל כך, והוא רק הסתכל עליי וחייך, אני המשכתי להתייפח. ואז הפסקתי לבכות ונשמתי עמוק וקיוויתי כל כך שיותר לא אבכה מכאב, רק משמחה.

IMG_20171206_160104_597

כן, אלו שריטות מוואצלב על הלחי.

 אחר כך ארזנו את עוגת יום ההולדת השלישית שנאפתה:

IMAG4296.jpg

ויצאנו לעבר מחלקת טיפול נמרץ תינוקות, שמחים ונרגשים ללכת לחגוג שם את יום ההולדת הראשון של דוריאן. הצוות שהיה במשמרת – האחיות והרופאים, שמחו כל כך לקראתנו, דוריאן מבחינתו שעשע את כולם, היה, כהרגלו, חייכן ועם מצב רוח טוב, הראה את כל מה שיש לו ברפרטואר (כפיים, ידיים למעלה, נשיקות, ונפנוף לשלום).  עמדנו מחוץ לעמדת האחיות ואז מנהלת המחלקה אמרה לי שהיא זוכרת את הזמן הזה לפני שנה, כשבאתי לראות אותו לראשונה. הוא היה בן ארבע שעות ודחפו אותי לשם על מיטה. אמרתי לה שאני זוכרת את זה היטב, היא עמדה שם ונשענה על הקיר ונראתה מאוד לא מרוצה, לא שמחה, ואני חשבתי לעצמי "הרופאה הזו חושבת שהמצב נוראי". נפרדנו לשלום, מבטיחים לבוא גם בשנה הבא.

IMAG4454

נשים מדהימות ויש עוד כארבעים כאלו!

והגיעו לא מעט כרטיסי ברכה שמילאו את קופסאת הזכרון הסגולה ונשים מהממות מברלין שלחו מתנות (ברלין, אתן מדהימות!!!)

IMG_20171214_195603_259IMG_20171214_195603_260

ואז יום ההולדת נגמר.

אבל אחרי ארבעה ימים הגיע תאריך השנה לניתוח ההוא שלקח שש שעות וקיצר לנו את החיים, ובמקרה, באותו יום היה לנו תור לרופא המנתח, ד"ר קוך, לביקורת ואולטראסאונד (הבטן של דוריאן מעותת לגמריי מהניתוח ומכיוון שהכל הבפנוכו שלה לא ממש במקום הנכון, כשהוא בוכה או עומד או מתאמץ חלק ממנה בולט לכיוון צד ימין, הצד של הניתוח) – ד"ר קוך המקסים שמח לראות את דוריאן, בדק את הבטן ואמר שלא צריכים לדאוג, שאולי בעתיד נחשוב על ניתוח אבל לא כרגע, הוא גם שב והזכיר איזה מקרה חמור היה דוריאן וכמה הוא חשש ודאג. ואז כמובן דיברנו על ישראל כי זה נושא חביב עליו במיוחד, הוא העלה זכרונות מביקורים בארץ, וכשרצינו להפרד רצה ללחוץ לי את היד אבל הזכרתי לו שאצלנו מתחבקים. הוא התרגש.

הסופש (מחר, מחר! לקח לי הרבה זמן לסיים את הפוסט הזה!) כבר קריסמס ושוב יש לנו עץ יפייפה ולנון מאושרת בטירוף. ויש מתנות, ויש תוכניות לערב משפחתי, 

עם שמפניה, עם אוכל כיפי, עם ילדים, שניים, בת ובן, שיפתחו מתנות ויעשו מהומה ויהנו מכל רגע. ואני זוכרת כל שנייה מערב הזה בשנה שעברה, וכמה רציתי שזה יהיה אחרת. הנה, השנה זה יהיה אחרת.

הנה לנון אחרי שמארק נתן לעץ להפתח: 

IMAG5128

ואם תהיתם מה עושים בסדנאת יצירה של קריסמס בגן:

IMAG5251IMAG5252

IMAG5256.jpg

אני לא יודעת מי זוכר את התמונה הזו מהשנה שעברה, דוריאן היה במצב נוראי ואנחנו ניסינו לתת ללנון קצת חום ושקט – אני זוכרת שלקחתי הפסקה מפייסבוק ומאינסטגרם אבל את התמונה הזו העליתי – פריזמה עשתה אותה יפייפה במיוחד.

WhatsApp Image 2017-12-21 at 13.13.32.jpeg

השנה אני אפילו לא יודעת מה לבחור, אז הנה גלריה 🙂

ולמעבר החד של הפוסט: הביקור של אמא שלי היה מהנה במיוחד, מי שלא ראה אילתית בשלג לא ראה שמחה מימיו.

IMAG4348

היא בילתה ללא הרף  עם לנון ודוריאן (להלן, הפושטקייה):

IMG_5320.jpg

ונהנתה משווקי חג המולד והאווירה עד מאוד:

IMAG4483

בשבת הלכנו להפגנה נגד קנדה גוס, חברת ביגוד נוראית שמשתמשת בפרוות תנים (קיוטה?) למעילים שלהם. גועל נפש מכל בחינה אפשרית, רק מה, אנשים קונים את המעילים הללו ללא הבחנה. לנון לא כל כך הבינה מה קורה אבל היי, זו ההפגנה הראשונה שלה ויהיו לה עוד המון!

FB_IMG_1513457607374.jpg

אחר כך הלכנו לשתות גלוויין ולאכול צ'יפס ולנון הצחיקה אותנו כל כך כשאמרה לנו "אני הולכת לטייל קצת לבד, אני אחזור עוד מעט", כשאמרתי לה שזה לא בא בחשבון היא אמרה לי "אמא, זה לא נורא, אני עוד מעט אחזור!". היא אוהבת מאוד לומר לי "אמא, זה לא נורא". 

IMG_20171216_174546_731.jpg

הצחוקים איתה המשיכו בחנות נעלים, אמרתי לה לבחור נעלים והיא הרימה זוג, אמרתי לה "לא את אלו לנון, אלו נעלים מעור ואנחנו לא לובשים עור של בעלי חיים". היא הסתכלה עליי בהשתאות, דפקה את הנעלים ברצפה כמה פעמים אמרה לי "אמא, אין בנעלים האלו אור!". יש מצב שרק הורים יבינו כמה זה מצחיק. ילדים מתים על נעלים עם אורות בסולייה. אחרי שבחרנו שני זוגות שלא עשויות מחיות מתות, לנון מצאה את המסכה של גקו מהסדרה "פי.ג'יי מאסקס" והסתובבה איתה כמעט כל היום, גורמת לכל מי שראה אותה לחייך.

IMAG4785IMAG4820

אמא שלי לצערי כבר חזרה לאילת, אבל לפני שהיא חזרה הספקתי להכין את הסופגניות הטבעוניות הטעימות ביותר ביקום. זה פשוט לא הגיוני כמה שסופגניה ביתית יכולה להיות טעימה. ואני שונאת לטגן כל כך אבל פעם בשנה אני מוכנה שהבית יריח משמן שלושה ימים (לפחות לא שמונה). 

imag4887.jpg

imag4877.jpg

דוריאן אכל שתי סופגניות!

imag4880.jpgimag4874.jpg

ועוד קצת אוכל לסיום:

מהמסיבה של דוריאן – הנה שבלול בצק עלים פיצה עליו העמסנו גבינה טבעונית, חלפניו, וגוואקמולה. יש מצב שאכלתי שישים כאלו.

imag4239-e1514030836646.jpg

הכנתי שוב את גבינת הקשיו פיסטוקים חמוציות:

IMAG3704

והכנתי גם לראשונה לבנה טבעונית מהמתכון הזה. יצאה ממש טעימה ומאוד מאוד דומה בטעם למה שאני זוכרת.

IMAG3707IMAG3705IMAG3709IMAG3714

 הכנתי גם כמות לא קטנה של גרנולה ביתית לתת כמתנות לחג לתרפיסטיות של דוריאן, ולצוות בגן של לנון. צ'יבו המדהימים לא הפתיעו בכלל עם קופסאות הגשה יפייפיות. הגרנולה מבוססת על המתכון הזה – הוספתי לה חמוציות, שקדים, פקנים, וקוקוס. טעים ויפה ובריא! (ואפילו ביקשתי בחצי חיוך לא לצרוך אותה עם יוגורט מחלב פרות!):

IMAG5092IMG_20171220_131717_982IMG_20171220_131717_977IMG_20171220_131717_985IMG_20171220_131717_990

הייתה גם סינייה עם רומנסקו, הירק היפה בעולם – כמה פשוט ככה טעים – עגבניות צלויות, רומנסקו, וטחינה:

IMG_20171218_193937_958IMG_20171218_193937_941

עד הפעם הבאה!

80. היי אילת…

IMG_20171120_204913_872

אז נסענו לנון ואני. וגם חזרנו. ובאמצע הייתה שמש מלטפת ונעימה ומזג אוויר שלא חוויתי כבר המון חודשים.

IMG_20171121_212859_632

הייתה גם משפחה שלא ראיתי הרבה זמן: היו הורים נרגשים שעשו חיים עם לנון (שקמה כל בוקר, והעירה אותי כך "אמא, אני התעורר"), אחות אהובה, ושלושה בני דודים מהממממממממים ששמחתי מאוד לפגוש. הייתה גם התקררות נוראית שלא הרפתה למרות חוק "העיר האחרת": הרגשה של לאות, עייפות, סינוסים סתומים ומיגרנות מהגיהנום. היה אוכל נהדר שרוב הזמן לצערי לא היה לו טעם, והיו כפכפים במשך שבוע שזה הדבר שהכי חסר לי. היו מתנות אינספור ללנון, ופגישות עם חברים אהובים, ובמיוחד חברה אהובה אחת שחסרה לי מאוד בחיי, והיה גם אחלה סיבוב על הסירה של ההאני שלה.

IMAG2920[1].jpg

היה ביקור של סבא וסבתא מאמצים שבאו מהצפון, הייתה רוטינה נהדרת של לנון לובשת בגד ים על הבוקר ודורשת "לים":

IMG_20171123_112241_024

וגם שנ"צ שלה על החוף שכל אילתי יודע שזה ה דבר:

IMG_20171121_200059_818

היו שקיעות מדהימות שעלו לי במאות תמונות שאני מעולם לא אעשה איתן כלום או אראה שוב:

היו כל מיני מוצרים טבעונים חדשים שלא הכרתי, וביקורים אצל נונה, הסבתא המאוד מבוגרת שלי, שכל הזמן שאלה אותי אם לנון שלי וכשאמרתי כן חייכה ואמרה "גנאן!". היו בעיקר רגעים רבים של בהייה ושחייה בים האהוב עליי, הצלול והחמים, היפייפה, הנקי, הרגוע, עם ההרים האדומים משמאל וההרים הצבעונים מימין (והתיירים הרוסים מימין ומשמאל, עומדים כמו זומביס, בבגדי ים מימי הגוש הקומוניסטי, ולא זזים)… וגם מחשבות על למה לי להיות שם, אם שם קר ואפור וקודר וגשום וקר וגם מאוד קר, אם אפשר להיות כאן כשחם ונעים ושמשי ומלטף. וחם. המחשבות האלו נעלמו במהירות במיוחד כשקראתי את העיתון או ראינו חדשות בערב.

IMG_20171123_215812_474IMG_20171123_175532_935IMG_20171123_174537_414IMG_20171122_174638_783IMG_20171121_202332_389IMG_20171120_205332_533

הדרך חזרה הייתה מתישה – (למרות שלמעשה הרבה יותר נוח לי להגיע לעובדה – שדה תעופה קטנטן שעדיין תקוע בשנות ה-60, באמצע שום מקום, פחות משעה נסיעה מאילת):

IMG_20171127_111834_610

IMG_20171127_115229_339

ראשית הטיסה איחרה, ואז עוד. ואז הודיעו שהיא תקח יותר זמן בגלל רוחות (לא רפאים), ואז בהמראה התחילה לי המיגרנה הכי נוראית שחוויתי בחיי, הפרצוף שלי היה משותק מכאבים וירדו לי דמעות. כשסוף סוף הגענו לברמן קיבלתי הודעה שהרכבת להמבורג תצא באיחור קל, אומנם קל אבל עדיין, ואז הרכבת עצרה על הפסים לחצי שעה. הגעתי הבייתה על ארבע כמו שאומרים. קשה. יום למחרת לנון התעצבנה  על הבוקר, היא אמרה שהיא רוצה ללכת לים! ההסברים שזה לא יקרה לא עזרו. "אמרתי שאני רוצה לים!!!".

IMG_20171128_160810_653

החזרה לשגרה ברוטלית, אבל מהירה. דוריאן שמח לראות בעיקר את לנון, הוא ומארק עשו חיים, וגם ביקרו אצל הסבא והסבתא ליד בראונשוויג. חזרתי ישר למה שעזבתי כשנסעתי: חיסונים לדוריאן כל ארבעה שבועות, פיזיותרפיה פעמיים בשבוע, ריפוי בעיסוק פעם בשבוע, וצוות בידור במשרה מלאה מאחרי הגן ועד הערב. בקרוב, סדנאות בישול למכביר, אנונימוס פור דה וויילס (יש כבר שלושה אירועים!), וכן הלאה וכן הלאה.

IMG_20171128_094234_550

דצמבר מתחיל מחר… היום לפני שנה היה תאריך הלידה הצפוי של דוריאן, ואני לא יכולה שלא לחשוב על הזמן הזה: על ההתרגשות והשמחה, על הציפייה, על ההכנות, על החלומות, וכמובן על ההתנפצות המטורפת של החיים שלנו. דוריאן עוד שבועיים בן שנה. הזמן עף לא רק כשנהנים, הוא עף באופן כללי, הוא חולף ומשאיר לעיתים צלקות עמוקות שלא יעלמו גם אם יעבור זמן רב. במיוחד מצולק ערב קריסמס מהשנה שעברה, נר ראשון של חנוכה.

אני חושבת על היום הזה הרבה, אני מנסה לחשוב עליו בצורה בונה, שתעזור לי ליצור זכרון שמח וחיובי השנה. זה היה היום בו באנו למחלקה עם ידיים מלאות דברים טעימים לצוות שעושה משמרת ערב. בבית לנון מחכה בציפייה לערב, לפתוח את המתנות מתחת לעץ שמארק התעקש לקנות לראשונה בחיינו. במחלקה דממה, רופאים ואחיות מסביב למיטה של דוריאן, כולם עם פנים ארוכות, כולם חמורי סבר, עם מבטים מרחמים, ואנחנו, אנחנו רק רצינו לסדר שם שולחן נחמד לחג ולחזור הבייתה לנושקה שמחכה לפתוח מתנות. כבר ידעתי שהערב הזה לא יהיה כמו שחלמתי, מניקה את דוריאן מול העץ בעוד לנון חוגגת עם המתנות. אבל לא חשבתי לרגע שזה יהיה היום בו יאמרו לו שהתינוק שלי, בן פחות משבועיים, עומד למות. השנה חלמתי על חוויה מתקנת, קצת נסחפתי עם מחשבות על אווירה שווייצרית כזו, בהרים לבנים לגמריי, עם אורות מרצדים ואח בוערת שאפשר ללגום מולה שמפניה (מואט ושנדו) בעיקר בגלל איזה חשבון אינסטגרם מטורף שעושה לי חשק לזה. מסתמן שזה לא יקרה, במקום זה מארק ולנון יקנו עץ (משום מה לנון ממש ממש רוצה עץ, והיא גם רוצה שמתחת לעץ יהיה שוקולד, זה מה שהיא כל הזמן מבקשת), נקנה מתנות, ונעשה חוויה מתקנת בבית שלנו, ואולי זה הדבר הנכון ביותר לעשות.
מחר מתחיל האדוונט, ובגרמניה נהוג לעשות ספירה לאחור לקראת חג המולד, האדוונטסקלנדר זה מנהג שילדים ממש אוהבים, 24 מתנות לקראת חג המולד, והנה, של לנון כבר מחכה לה למחר – מדבקות, ממתקים, בובות קטנות, משחקים וטושים, כל מה שהיא אוהבת:

IMAG3442

imag3447.jpg

ומעבר חד ולא קשור: כרטיסים ומתנות לדוריאן מגיעים טיפין טיפין ומרגשים אותנו מאוד. אנחנו מחכים בקוצר רוח ליום הולדת של דוריאן. וגם למסיבה! תודה למי שטרחה וקנתה וכתבה ושלחה. 

ועוד קצת תמונות מאילת:

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

79. החלטות

IMG_20171114_081653_141

כשדוריאן שוחרר מבית החולים, הצוות הרפואי, מנהלת המחלקה והמנתח הראשי, הדגישו שאסור לנו לטוס איתו. הכירורג הראשי אמר לי "לא תסעו לתל אביב מספר שנים" ואני השלמתי עם זה. כך חשבתי. הם הסבירו שלחץ האוויר במטוס מסוכן או לפחות לא ידוע איזה נזק הוא יוכל לגרום לריאות העדינות של דוריאן, הם הסבירו שהרכב האוויר בקבינה לא נקי ועלול להיות מסוכן לריאות, והם הסבירו שלאור העובדה שיש לדוריאן רשת של גורטקס בסרעפת מוטב לנו לחכות. זו המציאות וזה בסדר. מארק ואני הפנמנו. אבל עברה כבר למעלה משנה מאז שהיינו בארץ. והקיץ כאן השנה לא היה קיץ. וקר מאוד כבר, ואפור, וגשום, ולנון לא מפסיקה לבקש, על בסיס יומיומי, ללכת לים של סבתא רוזי ולשחות, ואני כל כך מתגעגעת להורים שלי וסבתא שלי, ואני כל כך רוצה לשחות בים שלי וללכת יחפה על החוף, ואני כל כך רוצה פלאפל ושמש מלטפת ורעש עדין של ים, ולפגוש חברים שאני אוהבת. אני כל כך רוצה.

אנטר ראיינאייר.

אולי לא הייתי שוקלת לנסוע אלמלא ראיינאיר היו מציעים טיסות מברמן (מרחק שעה נסיעה מהמבורג) לשדה התעופה שליד אילת, עובדה, במאה אירו. במחיר כזה כבר לא היו לי תירוצים. יחד עם מלון ללילה בברמן (הטיסה לפנות בוקר) – לנון ואני טסות במחיר של פחות מכרטיס אחד של טיסה ישירה מהמבורג לנתב"ג. מארק למעשה הציע את הרעיון, ואני יודעת שהוא עצוב כי הוא מאוד אוהב את אילת, הוא מסוגל לשבת על החוף ולבהות בים שעות. אני יודעת כמה הוא אוהב שאנחנו מביאים אוכל מארומה ופותחים וסוגרים את החוף. אני יודעת כמה הוא אוהב לצלול במגדלור, וכמה הוא אוהב את השקשוקה של אבא שלי. אבל החלטנו. החלטנו שלנון ואני נסע לאילת לשבוע, שמארק יקח את שבוע החופש האחרון שלו וישאר עם דוריאן בבית. החלטנו שזה הדבר החכם לעשות, אני זקוקה להפסקה כזאת מאוד, אני צריכה את זה. ולנון, גם ללנון מגיע איזו חופשה והפוגה קלה מהגן והגשם והקור. היינו רוצים כמובן שזה יהיה אחרת, כמובן שהיינו מעדיפים חופשה משפחתית שתכלול את ארבעתנו אוכלים ארטיקים על החוף, אבל מציאות היא מציאות ובשנה האחרונה למדנו בעיקר להתמודד עם מציאות שלא ניתנת לשינוי. מתי נוכל לטוס עם דוריאן? לא ידוע. במרץ יש פגישה עם הכירורג לביקורת ואז נראה מה הוא יאמר.

IMG_20171117_163348_966

עץ שכונתי לא קשור

היום בצהריים לנון ואני נקח רכבת לברמן, נבלה חצי לילה במלון, ונטוס לעובדה על הבוקר. ההורים שלי יחכו לנו שם. כמובן, כהרגלי, אני חולה. משהו בין שפעת לצינון. כואב לי הכל ואני עייפה אבל אני בטוחה שחוק ה"מחלה בעיר אחת לא תקפה בעיר שנייה" יעבוד גם הפעם.

IMG_20171115_160506_294

לנון מדגימה יכולות תעופה 🙂 

ההכנות ליום ההולדת של דוריאן בשיאן. תהיה מסיבה גדולה יום לפני יום ההולדת, וביום ההולדת עצמו 11.12, אנחנו מתכננים לחגוג בטיפול נמרץ עם הצוות הנהדר שם שהציל את חייו. ביקשתי גם מאומות הפייסבוק והאינסטגרם לשלוח לדוריאן כרטיסי ברכה לקופסאת זכרון שלו. קופסא סגולה שחשבתי למלא בכל מה שקשור אליו, כמו ברכות ללידה, מוצץ אהוב, ונעליים ראשונות, וכרגע היא מכילה בעיקר טפסים ודוחו"ת רפואיים. אני רוצה שהקופסא הזו תתמלא בכרטיסים שמחים וחיוביים! אם אתם רוצים לשלוח לדוריאן כרטיס ליום ההולדת אנא אמרו לי ואני אעביר לכם את הכתובת שלנו בפרטי.

IMG_20171111_125152_199

בנוסף, אני כמובן עובדת על וידאו יום הולדת – מסורת שהתחלתי עם לנון ולא נראה לי שיש סיבה שאפסיק. 365 ימים של דוריאן, עם תמונה מכל יום (כמעט) מהשנה הראשונה שלו. במסגרת ההכנות סיננתי למעלה מ 10,000 תמונות וקטעי וידאו. זו לא הייתה משימה קלה… בעיקר מכיוון שפתאום התמונות שלו מבית החולים נראו לי סוריאליסטיות לחלוטין. מי זה הילד הזה שם בתמונה? התינוק הזה? זה דוריאן? זה דוריאן שנעמד בכל רגע נתון, מחייך ומקשקש, רודף אחרי ואצלב, נותן נשיקות ללנון, ויש לו עיניים כחולות עצומות? זה התינוק הזה שישן עם כל הצינורות שיוצאים לו מהגוף? אני לא זוכרת את הזמן הזה, או שאני זוכרת אבל לא רוצה לזכור? אולי אני זוכרת רק את הצילום? אולי יצרתי חומה שעשויה מהדחקות? ובעצם מה זה משנה? משנה מה היה אז? או משנה מה שקורה איתו עכשיו?

IMG_20171116_162425_201

ולמעבר החד של הפוסט: מנהל בית הספר לבישול בו אני מלמדת בישול ישראלי טבעוני, כתב לי לא מזמן שכל חמשת הסדנאות הבאות שלי כבר סולד אאוט. בנוסף עשו לי בוקינג לסדנאת בישול פרטית לצוות של גוגל. ובכן, זה מאוד מחמיא לי והאמת היא שהסדנאות שלי תמיד סולד אאוט אבל לא כזה זמן ניכר מראש! משהו לא הסתדר לי. ואז במקרה גיגלתי את שמי ושם בית הספר, רציתי לתת לינק לחברה. ומה גוגל מראה לי? שכתבו על הסדנא שלי בחמישה אתרים שונים (!) של המבורג! המלל הוא אותו מלל שנלקח מהאתר של בית הספר, מה שמעיד שכל האתרים כנראה משוייכים לאותה קבוצת פירסום. מי עומד מאחורי זה? אין לי מושג אבל יו איזה כיף זה! הנה דוגמא אחת ודוגמא שנייה ודוגמא שלישית.

ואם כבר אוכל, סוף סוף (אבל באמת) יצא לי לנסות את ההמבורגר הטבעוני של וינסנט ויגן – מה שחל כמשאית מזון מקומית והפך לרשת קטנה, עכשיו עם מסעדה במתחם המזון של המול היקר והגדול בהמבורג. מה אומר ומה אגיד. ההמבורגר הטבעוני הכי טעים שאכלתי אי פעם.

IMG_20171117_133150_763

התרגשות ניכרת גם בגזרת "אנונימוס פור דה וויסלס" המבורג! הקבוצה שהקמתי נפגשה לראשונה לפני שבוע, היינו שמונה, טבעונים עם אש אקטיביסטית בוערת. הזמנתי כבר את כל הציוד שאנחנו צריכים (זו האחריות שלי בתור המארגנת) ויש לנו כבר תאריך לקוביה הראשונה, 9.12 – כן כן, יום לפני המסיבה של דוריאן, לא יודעת מה חשבתי לעצמי (ברור מאליו שלא חשבתי בכלל) אבל אני אתמודד! ההתרגשות לקראת הקוביה הראשונה בשיאה, עוד אין לנו מיקום מכיוון ששווקי חג המולד כבר התנחלו להם בכל כיכר מרכזית שווה, ובנוסף קיים בהמבורג איסור הפגנה באיזור המרכזי של בית העירייה – איסור שהתחיל בשנות העשרים למעשה. כרגע אנחנו עוד בבירורים (כי אולי יאשרו לנו בכל זאת – אנחנו לא פוליטיים ולא דתיים). אני כל כך גאה להיות המארגנת של המבורג, אין לכם מושג!

ולסיום, אמנות של לנון:

כאן היא ציירה את כל המשפחה כולל אמא שלי עם משקפיים ודוריאן עם מוצץ:

IMG_20171117_224350_735.jpg

והנה הקשת הראשונה שהיא ציירה:

IMG_20171119_085713_035.jpg

להתראות בפעם הבאה, אחרי שבוע באילת!

78. אוויר לנשימה (או: ברלין)

IMG_20171103_182654_227

משפחה ברלינאית 

הגעתי לברלין בשישי בצהריים ובדרך, ברכבת, מנסה להתגבר להתעלם ולהתכחש לכאבי גרון מציקים ניסיתי לחשב מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי לבד. ובכן, ינואר 2016. בביקור האחרון בברלין. כמעט שנתיים. במרץ נכנסתי להריון עם דוריאן, ואז דוריאן, ואז הורות לשני ילדים שצמצמה את הקיום שלי לאחוז אחד של ענבר ו99% של "אמא". יש מצב שאני נדיבה עם האחוז אחד של ענבר שנתתי. לאחרונה הגעתי למסקנה פורצת הדרך שאחת פלוס אחד הם בהחלט לא שניים. ממש לא. הם מיליון. אני מקווה להקדיש לזה פוסט נפרד בקרוב.

IMAG1398

אז ברלין. מארק אמר שהוא יסתדר, ההורים שלו הגיעו ליומיים, ואני ארזתי את המסכה שלי של גאי פואקס, רשימה של מקומות טבעונים חדשים, ויצאתי לדרך. קארמה היא כלבה אמיתית לפעמים וביום שנסעתי הגרון שלי צרח הצילו, כל הגוף כאב לי, ובאופן כללי רציתי רק לישון. אבל המצאתי חוק לפיו אם חולים בעיר אחת זה לא חל בעיר השנייה והחוק הזה התקיים.

התחלתי מייד בפאסטפוד הטבעוני של אטילה הילדמן שהיה מאכזב ברמות של "יו אני לא מאמינה שבזבזתי ארוחה אחת על האוכל הזה". בערב המארחים האהובים שלי שהם הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לי בברלין לקחו אותי, כמיטב המסורת, לחומוס זולה.

IMG_20171103_215132_393

כן כן, יש עוד הרבה חומוסיות מצויינות בברלין אבל זה היה בקרבתינו, ואנחנו אוהבים את האוכל שם ויו, כמה טעים היה. מי שלא חי בעיר ללא פיתות אמיתיות לא יבין את ההתרגשות. ויש פלאפל תרד שזה ה דבר. (מקווה להמנע מאיזה דיון שלא נגמר על איזה חומוס הכי טוב ביקום).

IMG_20171103_202152_671

המחשבות על לצאת לבלות פינו מקומן למחשבות על ללכת לישון ולא להתעורר כל כמה שעות. בשבת הייתה לי סדנא אונליין בנוגע להפגנה של יום ראשון (רגע, מייד מגיעה לזה), הייתה גם ארוחת בוקר טבעונית מצויינת:

IMG_20171104_141925_114 וגם מפגש עם חברים אהובים במסעדה של אוכל רחוב וייטנאמי שלמרות שמישהו טען שהיא לא מיוחדת בכלל היה בה טעים ביותר:

IMG_20171104_194615_997

שמתי לב לכך שבברלין רוב האסיאתיות, לפחות אלו שהיו באיזור בו שהיתי, שומרות על רמה ואחידות מסויימת שבהמבורג קשה למצוא. בכלל האוכל בהמבורג דורש איזו רפורמה קטנה. בשבת היה ירח מלא והרחובות של פרידריכסהיין היו יפים במיוחד. התוכנית שלי ללכת לברגהיין – תוכנית על שיש לי כמעט בכל ביקור בברלין – פינתה את עצמה באופן עצמאי ל"ללכת לישון מוקדם ולא לקום בחמש בבוקר לאות הזדהות עם מארק". אבל בכל זאת קמתי בחמש. בעשר כבר הייתי צריכה להיות בניו קלן ומשום מה הדרך לשם עברה דרך המבורג וברכבת היו לי קצת פלאשבקים לנסיעות ארוכות בסאבווי בניו יורק. הבראנצ' הטבעוני היה סביר או אפילו בינוני, מסורת הבראנצ'ים הטבעונים המעולים למעשה נקטעה אבל אני בטוחה שבביקור הבא תהיה חוויה מתקנת.

באחת הלב שלי כבר התחיל לדפוק בחוזקה, מיהרתי לפגוש את שני החבר'ה שמארגנים את הפעילות של Anonymous for the Voiceless

בברלין.

23172765_1933890163601264_7406262920772656967_n

צילם: פיליפ – לינק לאלבום המלא בסוף הפוסט

הקשר שלי לקבוצה נוצר בעקבות צורך עמוק ביותר שלי להיות יותר מטבעונית. אני רוצה אקטיביזם. החודש ימלאו שמונה שנים להיותי טבעונית וכבר זמן מה מבעבעת בי התחושה שזה אומנם מקסים ויפה להיות טבעונית ולבשל אוכל טבעוני מצויין ולהראות לאנשים כמה זה יכול להיות פשוט ובריא אבל – אבל מאוד גדול – אבל אני רוצה יותר. כל החיים התנדבתי, כל החיים אקטיביזם היא חלק ממני, שנים עבדתי כאן במהבורג עם הומלסים, ועכשיו, עכשיו כשדברים נראים רגועים יותר, עכשיו הזמן שלי לתת לבעלי החיים. אני חושבת שהסיפור של דוריאן הוא חלק מאוד חשוב בגישה החדשה שלי, כשהוא היה במצב מאוד קשה ביקשתי מהקארמה שלי (לא אותה אחת מכאבי הגרון של יום שישי) שתחזיר לי עכשיו על כל הטוב שאי פעם עשיתי בחיי עבור אחרים. קיוותי שהעולם הזה יתן לי משהו בחזרה, והוא אכן נתן. ועכשיו מגיע תורי שוב, לתת בחזרה, לעבוד למען אחרים, וזה הכי טבעי בעולם שארצה לפעול למען בעלי חיים. הארגון המוזכר הוקם לפני פחות משנתיים וכבר סחף אחריו ערים שלמות ברחבי העולם. הפעילות ההסברתית שלו נחשבת לאפקטיבית ביותר כיום, ומורכבת ממיצג מחאה בצורת קובייה (כלומר האנשים עומדים בצורת קובייה) ובו מתנדבים חובשי מסכות גאי פואקס מציגים לקהל העוברים והשבים את האמת. האמת על תעשיית הבשר, האמת על תעשיית החלב, על תעשיית הביצים, על פרוות ועורות, על גני חיות ואקווריומים. הנה האמת, אתם רוצים לראות אותה? בואו. מלבד אנשי הקוביה יש מתנדבים שהתפקיד שלהם הוא לעשות פעילות הסברה. הם שם כדי לענות על שאלות אם יש, ובעיקר להבהיר לעוברים והשבים שעצרו מרצונם וסקרנותם למה חשוב לעבור לתזונה טבעונית. ביום ראשון, החמישי בנובמבר, יום גאי פואקס, הוכרז יום הקוביה הבינלאומי ולמעלה מ 150 ערים ברחבי העולם ערכו את הקוביות שלהן. חיפשתי לשווא מידע על הקוביה של המבורג ונעצבתי לראות שאין בהמבורג קבוצה. אבל הכל עבד לטובתי כשגיליתי שהאירוע תוכנן ממילא לסופ"ש בו אני בברלין, והקבוצה הברלינאית קיבלה אותי בשמחה. המארגנים היו איתי בקשר רציף ושבוע לפני שנסעתי התחלתי בהקמה של הקבוצה בהמבורג.

החשיבות של הפעילות הזו היא לא תתואר. מדובר כאן בהסברה מקצועית, רצינית, רהוטה, מנומסת, ובעיקר חסרת פשרות. מכיוון שהעוברים והשבים באים מרצונם אל הקובייה אין כאן שום מוטיב של אגרסיביות וניסיון לצוד אנשים. ידעתי מראש שאני רוצה לעשות הסברה ולא לעמוד בקובייה. מכמה סיבות, הראשונה היא כמובן היפראקטיביות שבטח הייתה גורמת לי להרוס את מבנה הקובייה בערך אחרי רבע שעה (לצורה האסתטית יש חשיבות עצומה). שנית, רציתי לקפוץ ישר למים. אם אני מקימה את הקובייה של המבורג אין לי זמן לבזבז. אין. היו לי חששות לגביי הסברה בגרמנית, בעיקר כי אוצר המילים שלי בתחום עוד מוגבל. אבל איך אומרים? כגודל וכאלה. דיברתי עם למעלה משישים אנשים ביום ראשון. רובם מהגרים, רובם תיירים, חלקם גרמנים – את רוב ההסברה עשיתי בגרמנית. לשמחתי, צלם הבית, פיליפ, צילם אותי במהלך אחת מהשיחות הכי חשובות שהיו לי באותו יום. עם שני מבקשי מקלט: אתיופי, וחברו מדרום סודן. הם עמדו מולי בדמעות, משדרים חוסר אונים, ושאלו אותי (איתם דיברתי באנגלית) מה אפשר לעשות בשביל שזה (זה – האמת שמוצגת על המסכים) יפסיק. נפרדתי מהם לשלום יודעת שהם לקחו את המסר שלנו ברצינות.

23167790_1933886613601619_1772728063496788910_n

צילם: פיליפ

23376488_1933889493601331_2864637540332830841_n

צילם: פיליפ

הקוביה הברלינאית הייתה מוצלחת במיוחד:

23172902_1545785245537458_8184888436212926362_n

למעלה משמונים מתנדבים ולמעלה מ 300 שיחות על טבעונות שנלקחו ברצינות (כמובן שהיו הרבה יותר שיחות אבל מה שחשוב זה לדעת כמה עזבו את הקובייה עם הבנה ורצון לתת לטבעונות סיכוי). ההרגשה הכללית שלי הייתה של גאווה אמיתית במה שאני עושה ובעיקר סיפוק עצום. מלבד התחושה הזו הרגשתי לראשונה מזה זמן רב מאוד את ההרגשה שמגיעה משייכות לקבוצה בה אנשים מכל המינים והצבעים פועלים יחד למען מטרה נעלה ביותר כשהאמת המוחלטת לצידם. היה מרגש ביותר. בערב עוד הספקתי להנות מאוכל הודי מדהים (ושתבינו כמה רעבה הייתי אחרי שעות של הסברה באלכסנדרפלץ: לא צילמתי את האוכל. אני!!!).

IMG_20171105_194611_526

צילם: אביבע אהובתי

לקחתי את הרכבת האחרונה להמבורג, שמחה, עייפה, מתגעגעת מאוד לילדים (בכל התמונות שמארק שלח הם נראו היו לי כל כך גדולים פתאום) אבל גם יודעת שאני חוזרת לעיר ההאנזה שלי קצת יותר מאחוז אחד של ענבר.

לינק לאלבום המלא של הפעילות בברלין – צולם על ידי פיליפ, צלם הבית של הקבוצה.

 

ומשהו אחרון לסיום: רציתי מאוד לפגוש את רשת התמיכה שלי מברלין שעזרה לי לא מעט בשבועות הקשים כשדוריאן היה בבית החולים. לצערי זה לא יצא אל הפועל, אבל אני מקווה ובעצם בטוחה שזה יקרה מתישהו בעתיד הלא כל כך רחוק! אני עוד אחזור!

77. מחכה לדוור

IMG_20171022_185629_909

כשסיימתי את התואר הראשון בתל אביב עברתי לניו יורק. גרתי עם נועה החברה הטובה שלי מאילת בבית המהמם של סבתא שלה בברונקס (לא כל הברונקס הוא מה שאתם חושבים שאתם יודעים כי ראיתם סרטים). גם ינון ועידו החברים מאילת היו בניו יורק, ולמרות שעברתי בדצמבר והיה קר מאוד ואפילו לא היה לי מעיל ראוי בהתחלה, התחלתי להנות מהעיר בחגיגות אינסופיות. שזה לא אומר הרבה – הייתי עוד קצת שמרנית אז – אבל בהחלט התחלתי לנצל את העיר ואת מה שהיא מציעה לצעירים חסרי דאגות, הלכתי לאירועי תרבות וספריות וחנויות ספרים והרצאות וסרטים והיה נהדר. אחרי כמה חודשים משהו לא הסתדר לי. היה לי מאוד כיף אבל הראש שלי עדיין היה במוד לימודי (עד כמה שגילמן באוניברסיטת תל אביב מספק מוד לימודי) והרגשתי שאני מבזבזת את הזמן. אחרי שלוש שנים באקדמיה משהו פשוט לא הרגיש לי נכון ברק לעבוד במועדון לילה עד חמש בבוקר, לעשות ים כסף (יחסית), לעשן ולשתות, לעשות שופינג, לעשות פדיקור ומניקור כל שבוע, לחיות מג'אנק פוד, לראות טלוויזיה טראשית אמריקאית, ללכת לסרטים בצהריים, ולקנות ולקרוא הרבה ספרים. הרבה.
(היום אני לוקחת את התקופה הזו חזרה בשתי הידיים ורצה מהר – לשבוע שבועיים ככה).

בכל מקרה החלטתי לנסות להתקבל ללימודי תואר שני. רציתי להמשיך בלימודים ולא רציתי להיות לא חוקית בניו יורק. ויזת סטודנטית הייתה הפתרון המושלם.

מה זה אומר בעצם? זה אומר שהייתי צריכה להחליט אם להמשיך עם היסטוריה או לימודי מזרח אסיה. לקחתי קורס סינית בשביל לרענן את המנדרינית שלמדתי שלוש שנים ואחרי בערך חצי שעה בה התחלתי להזיע ולהכנס לפאניקה נזכרתי איך שנאתי ללמוד סינית וכמה הייתה גרועה. היסטוריה הייתה ההחלטה הטבעית. ידעתי שלא אוכל להרשות לעצמי משהו פרטי ולכן פניתי לקולג'ים הציבוריים, הסיטי קולג'ס. אני מדברת כאן על התקופה של קו התפר בין "יו איזה מגניב האינטרנט, אני יכולה לשלוח בו אי מייל ולמצוא שירים בנפסטר" לבין "כל העולם באינטרנטים" – ובאותו זמן לא כל העולם היה באינטרנטים, אני זוכרת שהלכתי להביא קטלוגים של כמה קולג'ים. החלטתי לנסות להתקבל להאנטר קולג' ששמעתי עליו דברים טובים, אי שם ברחוב 86.

דרישות קבלה לא היו פשוטות, אבל זה דיי מובן מאליו. הייתי צריכה לעשות את מבחן המעבר באנגלית שהיה מאוד קל אבל גם את הג'י אר אי (למה למה למה אני לא יכולה פשוט להכניס מילה באנגלית ככה חלק מבלי להפוך את כל הפוסט הזה?!) – מבחן קבלה לתארים מתקדמים שכולל בתוכו ניחא הבנת הנקרא וחשיבה אנליטית אבל גם מתמטיקה שזה מאוד מרושע כי הלכתי ללמוד מדעי הרוח מכיוון שאני לא יודעת מתמטיקה. נרשמתי לקורס הכנה למבחן הזה כי היה לי כסף ולמה לא אבל אז ספטמבר 11 והקורס קרס גם הוא (ואפילו החזירו לי את כל הכסף). באופן מפתיע קיבלתי בחלק המתמטי את הציון הכי גבוה מבין שלושת החלקים. בנוסף לשני המבחנים הייתי צריכה מכתבי המלצה שזה מוסד הזוי וקשה. שוב מזכירה שזה לפני הזמנים שיכולתי פשוט למצוא את הפרופסורים בפייסבוק מה גם שרציתי מכתבים הורסים אז הצקתי לשני פרופסורים אהובים שנאותו לכתוב לי מכתבים שמעולם לא ראיתי כי הם מוגשים במעטפה חתומה. הייתי צריכה כמובן לכתוב חיבור שמסביר מדוע אני רוצה ללמוד את התואר הזה בקולג' הזה (החיבור הקריטי שאסור להתחיל במשפט "כבר מגיל צעיר אהבתי היסטוריה"). ולסיום, הייתי צריכה את גיליונות הציונים מאוניברסיטת תל אביב, באנגלית, ואני זוכרת שהדס החברה הזמנית הכי ותיקה שלי הלכה להוציא אותם עבורי ושלחה אותם לניו יורק. וזהו.

בשעה טובה ומוצלחת היו בידי כל המסכמים הנדרשים ונסעתי להאנטר קולג' להגיש את הכל. היום אני אפילו לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהלכתי לשם, מכיוון שהדדליין להגשת טפסי הרשמה עבר בכמה ימים אבל זה לא היה נראה לי משהו כל כך קריטי. כמובן שזה כן היה. ההרשמה כבר הייתה סגורה. האחראית במשרד הרישום אמרה לי "אבל תלכי לסיטי קולג', ההרשמה שלהם עוד פתוחה". מעולם לא שמעתי על סיטי קולג' אבל מיהרתי לקחת את הרכבת להארלם והגעתי לקמפוס יפייפה, עם ארכיטקטורה גותית ואווירה לא מהעולם הזה – לא סתם קולג' אלא הקולג' הציבורי הראשון בארה"ב, שהוקם ב 1847 על ידי ילדי מהגרים, בעיקר יהודים, שלא יכלו להרשות לעצמם את האוניברסיטאות הפרטיות גם מבחינה כלכלית וגם כי רוב הזמן לא קיבלו יהודים. הקולג' כונה בעבר "ההארוורד של העניים", והוא הקולג' הציבורי עם מספר זוכי פרס הנובל הגדול ביותר (9!) –  דברים שלומדים כאשר הופכים למדריכת הסיורים של הקולג' (אבל אכתוב על זה בפעם אחרת). היועץ לתואר מתקדם בהיסטוריה, פרופסור הוטנבך, ראיין אותי, לקח את המסמכים, גיליונות הציונים, מכתבי ההמלצה, והחיבור שלי, ואמר שאשמע מהם בקרוב. הציפייה למכתב מהסיטי קולג' הייתה לא קלה. ראשית זה לוקח כמה שבועות ושנית לא היה לי שמץ של מושג לגביי הסיכוי שלי. על כף המאזניים היו מונחים העתיד האקדמאי שלי וההשארות שלי בניו יורק. שניהם היו חשובים לי עד מאוד.

כל בוקר הייתי מחכה לדוור. לא פיזית מחוץ לבית על המדרגות, אבל הייתי מחכה לשמוע את צליל המתכת שעיד שהדוור היה שם והכניס דואר לתיבה שלנו וסגר אותה. בכל פעם במשך החודש בו ציפיתי לתשובה הייתי מחכה שהוא ימשיך בדרכו לבית הסמוך ורצה במדרגות למטה עם פיג'מה משקפיים ושיער סתור (שזה לא קשור לזה שישנתי עד אז כי הגעתי הבייתה רק בשמונה בבוקר אלא כי השיער שלי תמיד סתור) לבדוק מה יש בתיבה. אנטוני, הקולגה האהובה עלי ביקום, שידע כמה אני מחכה לתשובה, אמר לי באחת הפעמים "אם יש מעטפה גדולה מהקולג' את בפנים, אם זה רק מכתב רגיל הם דחו אותך". באחד מהימים ראיתי את הדוור עובר על פני הבית ורצתי לתיבת הדואר, עוד מרחוק (כמה צעדים כן) ראיתי מעטפה לבנה גדולה מבצבצת החוצה מהתיבה. אני בפנים. ידעתי.

כל הסיפור החמוד הזה שהתחיל את החיים האמיתיים שלי בניו יורק (שאני מתגעגעת אליהם לא מעט בזמנים קשים) לא קשור לכלום. סתם נזכרתי בו היום כשקיבלנו תשובה מהמשרד לבוררות מקצועית.

IMG_20171017_101428_632

לפני כמה שבועות הגשתי בקשה לבדיקת המקרה של דוריאן במשרד מיוחד לגישור ובוררות שמטפל במקרים של גילדת הרופאים. המשרד הזה הוא בעצם שלב לפני תביעה, לא, לא חשבנו לרגע לתבוע, זה לא ארה"ב או ישראל ודברים עובדים כאן לגמריי אחרת. אבל רציתי, מאוד מאוד מאוד רציתי, שתהיה בדיקה של המקרה של דוריאן שנעלם מעיניהם של שני רופאים. שמישהו יבדוק מה קרה ויאמר לי חד משמעית "אי אפשר היה לראות את המקרה הזה" או "מישהו לא עשה את העבודה שלו". בשני המקרים זה לא משנה כלום. לא מקבלים כסף או פיצוי על עוגמת הנפש והגיהנום שעברנו, אין כאן שום היבט כספי. אבל רציתי לדעת. רציתי להרגיש שעשיתי משהו. ומכיוון שמשרד התלונות בגילדת הרופאים אמר לי שעדיף לפנות למשרד בוררות זה מה שעשיתי. מילאתי כמה טפסים והייתי צריכה לכתוב את הסיפור שלנו, ליסה החברה שלנו תירגמה עבורי הכל לגרמנית ושלחתי את הבקשה. אתמול הגיע מכתב שמבשר דחייה של הבקשה בצירוף מכתב מרופא האולטרסאונד המומחה שלא ראה את הפגם. הוא צירף את הטפסים שכל מטופלת חותמת עליהם ובהם הבהרה שלמרות: "שהמיכשור שלנו הוא מאיכות גבוהה, הדאגה שלנו עצומה, ויש לנו ניסיון של שנים אנחנו לא יכולים באופן כללי לראות כל פגם שיכול להיות לתינוק". ואת ידעת את זה מראש. ואת חתמת על זה. הנה. ולכן הוא לא מסכים לקחת חלק בהליך בוררות חיצוני.

בברכה לבבית,

הרופא שפספס בקע סרעפתי מולד קשה ביותר בתינוק שלך שכמעט מת.

IMAG0938

_______________________________________________________________________________

ולמעבר החד של הפוסט:

גיל, החבר הכי טוב שלי, שאני מכירה מגיל 15, בא לבקר אותנו. הכרנו ביום הראשון בכיתה י', הוא לבש חולצה של לנון, שאלתי אם הוא מעריץ של לנון והוא שאל "של מי?".

IMG_20171021_141849_823

מטרת הביקור הרשמית, לפי גיל, הייתה להכיר את דוריאן. ככה הוא אמר.

IMG_20171020_180738_644

אז עשינו קצת דברים של תיירים, ואפילו הלכנו לאלבפילהרמוני לראות על מה המהומה (גיל מת על המבנה כבר שנים, מאז שהוא בא לכאן לחתונה שלנו!). לנון התאהבה בו קשות ובכתה כשהוא היה צריך לחזור ("אני רוצה שגיל ישאר בבית שלי!!!"). היה מיליון כיף איתו, ומצחיק – צחקנו כל הזמן! הוא החבר הכי מצחיק שלי ואפילו לנון אמרה לי פעם אחת: "אמא, מה זה הגיל הזה? הוא מצחיק אותי"! 

מסכנה לנון שלי, נפלה על הראש בטיול של הגן וקיבלה מכה איומה בראש – היא טיפסה על איזו חומה נמוכה ועפה אחורנית על מעקה מתכת – כן, זה נוראי כמו שזה נשמע. יש לה ממש בלוטה כחולה עצומה במאחורה של הראש. היא נשארה בבית יומיים להשגחה ומנוחה.

ולסיום, סוף סוף עשיתי קעקוע חדש על הקעקוע הראשון שלי. את הקעקוע הראשון עשיתי באיזה סטודיו בדיזינגוף, שונית החברה שלי גם עשתה אז קעקוע ונועה באה איתנו גם. בזמנו (הייתי בת 18) החלטתי על סימנייה סינית עם משמעות טיפשית והמצאתי סיבה טובה לכך. כבר שנים אני רוצה לכסות את הקעקוע והנה: הזדמנות, מייקל ההורס שעשה לי את קעקוע יום ההולדת היה שוב בהמבורג ותודות לדודה חגה ששמרה על דוריאן יש לי עכשיו עגור יפייפה. ביום שלנון נולדה, בעודי מחכה לצירים ומטיילת מחוץ לבית החולים עם מארק ראיתי עגור לראשונה בחיי. הוא היה יפייפה והייתי כל כך מהופנטת שאפילו לא צילמתי אותו – וזה נדיר כשזה מגיע אליי! וכן, כאב מאוד. מאוד. 

IMAG0142

עגורים עוזבים את המבורג

ולסיום קולינרי – נשיקות וניל מתוקות יפייפות שעשויות מאקווהפאבה – המים שמסננים מקופסאת שימורים של חומוס (לא המצאתי את זה) – הכנתי לעבודה של מארק:

IMAG0193IMAG0192IMAG0198

 

76. קבוצות פייסבוק

IMG_20171003_231512_429כשדוריאן היה במצב יותר טוב בטיפול נמרץ, מצב שידענו כבר בוודאות שהוא יצא מהמקום המאוד רע שהוא היה בו, הצטרפתי לקבוצה של הורים לילדי בקע בפייסבוק. עד אז נמנעתי כי ידעתי שאולי אקח משם דברים למקום לא טוב. הקבוצה הייתה עולם חדש, אבל לא תמיד מופלא. היא הורכבה כמעט כולה מנשים אמריקאיות, מכל מקום אפשרי, חלקן מאוד מאוד צעירות, רובן עשו רושם מאוד דתי – עם בקשות חוזרות ונשנות להתפלל עבור תינוק זה או אחר. היו לא מעט נשים שזה עתה קיבלו את האבחנה ועברו את ההריון בקבוצה, חלקן עם סוף מרגש, עם חלקן בכינו כולנו. היו מעט אבות, מעט אמהות שאיבדו את התינוקות שלהן, וכמה מבוגרים שאובחנו עם בקע בגיל מאוחר (שזה היה מאוד הזוי בעייני כי אין להם שום דבר במשותף עם אמהות שכמעט איבדו את התינוקות שלהן). השתדלתי בכל מאודי לתרום ולעזור ולייעץ ולעודד ולשתף את הסיפור של דוריאן – רציתי לעודד הורים שאובחנו, שיראו, שיראו ילד שעשה את זה. היו הרבה דברים שלא אהבתי בקבוצה. לא אהבתי את ההתנהגות הדיי מרושלת של האדמינים, הייתה שם לפעמים אווירה רעילה כזו, לא מפרגנת. לא אהבתי את הבקשות היומיות להתפלל לאלוהים. חשבתי שהקבוצה הזו צריכה ויכולה להיות ברמה קצת אחרת, גבוהה יותר, עם רשת תמיכה רחבה יותר. ההזדמנות שלי הגיעה לפני כמה שבועות. אחת האדמיניות נכנסה לאיזו מריבה הזוייה עם אמא שאיבדה תינוק ופתחה קבוצה להורים שאיבדו תינוקות. מפה לשם העיניינים יצאו מכלל שליטה והאדמינית קצת נסחפה וסגרה את הקבוצה. 400 איש בלי קבוצה. אבל תסמכו עליי שתוך שנייה פתחתי קבוצה חדשה, קבוצה תמיכה גלובלית קראתי לה. וכרגע אנחנו 250 איש. יש איתי עוד שלוש אדמיניות שביקשו לעזור. כתבתי כללים ברורים ודיי נוקשים, כתבתי מטרה ותיאור קבוצה, ובעיקר הדגשתי: בלי דרמה! ועד היום באמת היה יחסית שליו. מקווה שימשיך ככה, כי באמת שאין לי כוח וסבלנות לשטויות. ותעיד על כך קבוצת הישראלים בהמבורג שפתחתי לפני שנים ויש בה כ 1200 איש (לדעתי יותר מחצי בכלל לא בהמבורג) והיא נחשבת לקבוצה מאוד משעממת ורגועה (בניגוד לקבוצות ישראלים ב — אחרות…). אני יודעת שהקבוצות האלו הן מלכודות דרמה, אבל זו קבוצת תמיכה, וזו המטרה העיקרית שלה: להיות שם עבור הורים אחרים, לייעץ, לקבל ייעוץ, לשמוע מנסיון של אחרים.

IMG_20170930_153414_368

—–

הפוסט הקודם שלי, או יותר נכון הפסקא על הבדידות, דיברה אל הרבה מאוד נשים. בהתחלה חשבתי שאני נשמעת קצת בכיינית ו"אוי אוי אוי אין לי חברים" אבל כמות התגובות, בפוסט עצמו, בוורדפרס, ואפילו בפייסבוק, שברה שיא חדש. הפסקא (למה יש אלף בסוף המילה פסקא? ככה אני אוהבת לכתוב אותה, כמו דוגמא 🙂 ) הייתה יחסית קצרה ומשנית לשאר המלל (למרות שהיא הוזכרה בכותרת) – אבל כנראה הייתה במקום. נשים מכל קצוות תבל כתבו, עודדו, נתנו עיצות, ובעיקר הביעו הזדהות. לא משנה מהיכן הייתה הכותבת, הבדידות הייתה שם גם, ברמה זו או אחרת. מה זה אומר? זה אומר שלא משנה היכן נמצאים, אם יש ישראלים או אין, אם זה רילוקיישן זמני או הגירה, אם יש בן זוג מקומי או לא, אם יש ילדים או לא, אם אתם סופר חברתיים או סתם מופנמים. אין שום ערבות למציאת ויצירת רשת חברתית. יש כאלו שזה לא משנה להם, יש כאלו שהשלימו עם המצב, יש כאלו שמצאו בדיוק את מה שהם רצו, ויש כאלו, כמוני, שעכשיו מנסים להתמודד עם מציאות שהיא קצת שונה ממה שהם דימיינו. אלכס החברה החכמה שלי אמרה, ובצדק: בגילנו קשה למצוא קשרים חברתיים עם עומק, במיוחד אם מדובר בהורים לילדים ואין הרבה זמן פנוי כמו בעבר. והרבה טוב יצא מהפוסט הזה: מכרה מהתיכון שלא הייתי איתה מעולם בקשר יצרה איתי קשר ושימחה אותי מאוד, ויש לי כמה חברות חדשות שהן באותה סירה כמוני, עם אחת מהן אני אפילו מקשקשת בטלפון! מה אכפת לי אם זה רק וירטואלי? עדיף על כלום. לרגע שקלתי לפתוח קבוצת פייסבוק (נו, זה ממכר) של נשים ישראליות לא בישראל שקצת בודד להן, ולקרוא לה "בדידות גני שעשועים" – עם קרדיט לעדה על מונח גאוני. מי מצטרפת? 🙂

**********

לדוריאן מלאו אתמול עשרה חודשים!

22308974_10155577602971399_4502610897104299793_n

מארק בילה איתו את הערב בחדר מיון כי הוא קצת חולה והשתעל בטירוף ולא רצינו לקחת שום סיכון – אבל הכל בסדר ואין הרבה מה לעשות, מחכים שיחלים.

22365270_10155577602586399_7595146514064779614_n

תמונה מבית חולים אבל לא מאתמול

לנצח נפחד משיעולים.

אגב עשרה חודשים, אני יודעת שלכל הורה זה ממש הזוי איך שהזמן טס מהר ואיך הילדים גדלים אבל עם דוריאן זה באמת ואוו אחד גדול. אנחנו רואים אותו מתפתח ומתקדם ולומד דברים חדשים, רואים אותו גדל פיזית (הוא ממש גבוה!), רואים אותו אוכל ושותה בתאבון, הרבה פעמים לבד. שומעים אותו "מדבר", צוחק, בוכה, רואים אותו משחק עם לנון ורודף אחרי ואצלב – והכל עם החיוך העצום שלו והאישיות הכובשת. וקשה, קשה לנו לא להזכר ולחשוב על הימים האפלים ההם כשהוא היה מחובר למכונות צינורת וכבלים, קיבל אינסוף סמים, מורדם, מונשם. נכון שהימים האלו הם היסטוריה, הם עברו, אבל הזכרון שלהם לנצח מקועקע לנו בלב ובנשמה והופך כל דבר קטן שדוריאן עושה לנצחון אדיר עבורו, ועבורנו.

IMG_20171006_225435_434

לפני שבועיים שעבר הייתה לדוריאן בדיקה נוירולוגית. הרופאה, נחמדה מאוד, לא חסכה מחמאות. ראשית אמרה שהריאה הימנית נשמעת בדיוק כמו השמאלית, היא לא שמעה הבדל, שזה אומר שהימנית מתפקדת נורמלי לחלוטין. היא נדהמה וזה שהוא זוחל ומוחא כפיים ומנפנף לשלום וצוחק ומחייך כל הזמן, שהוא יוצר קשר עין מידית ושהוא מאוד עירני, שם לב לפרטים זעירים (כמוני וכמו לנון) ובוחן הכל בסקרנות. המשקל והגובה שלו נהדרים, ובאופן כללי לא יכל להיות טוב יותר. היא אמרה לי כמה פעמים שאנחנו יכולים להרגע ולהנות ממנו, שאין לנו מה לדאוג ושהתפתחות שלו יוצאת מן הכלל. אבל. שוב פעם. למרות ששמחתי מאוד (וקצת בכיתי, אולי) והייתי מאוד מאוד גאה – משהו שוב מנע ממני מלהיות שמחה במאה אחוזים. הפחד המשתק הזה, המראות מבית החולים, הידיעה שאי אפשר לדעת מה יביא היום. נשאר לי רק לסמוך על דוריאן!

IMG_20171006_141935_076

לפני שבועיים היינו גם אצל מומחה החניכיים. פרופסור עם שם רציני בהמבורג שעושה ניתוחי צדקה במדינות עולם שלישי. הוא זכר את דוריאן מהפעם הקודמת, נטל אותו בזרועותיו, צחק ושיחק איתו, שאל אם נוכל להשאיר אותו שם. בדק את השסע בפה, את החור מתחת לאף (פיסטולה זה נקרא), הסתכל על השיניים שבקעו, הקשיב לאמא החופרת ברקע ואמר לנו: ההתפתחות של הילד הזה נהדרת, הכל בסדר, תנו לו לגדול ואז נטפל במה שצריך. בקיצור: תפסיקי לחפור אמא. אז בסדר. שיחררתי. זה לא שיש מה לעשות כרגע גם ככה.

22309090_10155577602716399_5164394816597743287_n

למעבר החד של הפוסט: הריצות בפארק משתלמות, לא צריכה ללבוש יותר בגדים עצומים ונשארו לי קילוגרמים בודדים לרדת בשביל המשקל הטרום הריון שלי. רק מה, כמובן שכבר קר ומחשיך מוקדם ואני לא ממש יכולה לצאת לרוץ בערב. אני שוקלת להרשם למכון כושר מול הבית, היכן שיש גם שירותי שמירה על תינוקות וחצי שכונה הולכת אליו. אני מתלבטת כי אני לא יודעת אם אוכל להתחייב לשנה שלמה, ברגע שמזג האוויר ישתפר אני חוזרת לפארק. ובאותו עיניין אני מתלבטת אם לעשות חצי מרתון בסוף אפריל. רצתי 21 ק"מ פעמיים בחיי, שתיהן היו לפני הילדים והייתי בכושר שיא. אני נוטה לחשוב שאני רצה בשביל הנאה ותרפיה, הפארק הוא הכנסייה שלי, שם אני מרפאת את הנשמה, מה יש לי לרוץ באיזה תחרות שמודדים לי בה זמן? מה זה יתן לי? תמונה לפייסבוק עם מדליית השתתפות? אולי זה סתם ילחיץ אותי ויהיה מיותר, אני לא טובה בדדליינים שמתקרבים וכל מיני דברים רשמיים שכוללים דמי רישום וכיו"ב. אמשיך לחשוב.

איזה שיר. מחזיר אותי לקיץ מטורף אחד באמסטרדם, ביום בו הולנד העיפה את ברזיל מהמונדיאל ופיית'לס נתנו הופעה מהממת בווסטרפארק.

IMG_20171012_134135_555

והנה קצת על לנון: השבוע עבר על פנינו זוג זקן ברחוב, לנון הצביעה עליהם וצעקה "הנה סבא וסבתא" והזוג חייך ועצר ולחץ לה את היד ושאל לשמה. לנון השיבה: "אני לנון, זה האח שלי דוריאן, וזו מאמא, קוראים לה אמא!". מצחיקה. מארק ואני משתוממים איך היא יודעת לדבר איתי בעברית ואיתו בגרמנית. איך היא מבינה את האנגלית שאנחנו מדברים בנינו. אני בעיקר משועשעת מאיך שהיא מדברת עברית עם מבנה גרמני, למשל היא תאמר "אני יש" במקום "לי יש". היא תאמר "אני יש אין" כי ככה אומרים את זה בגרמנית.

השבוע התחלנו ללמוד קצת אותיות!

IMG_20171012_134257_449IMG_20171012_134405_971

בתמונה הזו, מאתמול, היא נדחפה בין שני האנשים האלו כי היא רצתה לשבת. וגם קראה לגבר בצד שמאל "אופה" – סבא – והוא שמח (אבל אחרי שצילמתי).

IMG_20171011_180020_285

 רציתי לעדכן את הברלינאים שאני מגיעה לברלין ב 3.11 – חשבתי לפגוש חברה מניו יורק שתהיה שם אבל בסוף היא תהיה בימים אחרים. הביקורים שלי בברלין תמיד מהנים ונהדרים, אנשים אדירים, אוכל טבעוני הורס, והפעם אני גם אשתתף ב"יום הקוביה הבינלאומי" של אנונימוס ב .5.11.  אני מחכה לזה בקוצר רוח! אם יש טבעונים בברלין שרוצים להצטרף אליי, אשמח מאוד! (ויום אחד אקים את הקבוצה של המבורג!).

https://www.facebook.com/events/348602242262069/

IMG_20171012_134100_007

אקטיביסטית לעתיד

הא, וגם הלכנו לסרט אחרי מיליון שנה. בלייד ראנר היה יפייפה ועצוב, נהנו מאוד!

IMG_20171007_185800_148

והנה קצת אוכל – עוגה גרמנית מפורסמת שנקראת "רוסישר צופקוף"- עוגת שוקולד ו"גבינה" –  חברה מאינסטגרם שלחה לינק למתכון טבעוני, היא יצאה ממש ממש ממש ממששששששששששששששששש טעימה.

IMAG0402IMAG0400