95. אמא שלי

93209459_10158234854091399_6189095436003835904_o

שלושה שבועות עברו מאז שאמא שלי הלכה לעולמה. שזה ממש לא נכון כי היא לא הלכה לשום עולם. היא עזבה אותנו בעולם הזה. אני מנסה לחשוב שהיא יצאה לטיול ארוך מאוד מסביב לעולם. כי ממש לא הגיוני בעיני שהיא לא איתנו יותר.

אמא שלי הייתה אמא למופת, אישה יפייפה וחברותית. היא אהבה מאוד את החיים, אהבה לטייל, אהבה אוכל ויין טובים, ושוקולד. היא מאוד אהבה אנשים. ואת הים באילת, אהבה כשיש ירח מלא, ופרחים. היא העניקה לאחותי ולי את כל מה שיכלה, גידלה אותנו כמעט לבד (אבא שלי עבד בחו"ל). היא תמיד אמרה לי שאני הכי יפה והכי חכמה (גם כשלא הייתי), ותמכה בכל דבר שאי פעם עשיתי. היא אהבה את לנון ודוריאן יותר מכל. סבתא נהדרת ומלאה סבלנות. הילדים מילאו אותה בשמחה  עצומה, היא הייתה המעריצה מספר אחת שלהם.

(עוד על אמא שלי בפוסט שכתבתי עליה בפייסבוק)

אמא שלי אובחנה עם סרטן לפני כשנה. באיחור, כי אילת. היא התלוננה חודשים על כאבים לא מובנים ועייפות, ירדה במשקל – אבל גם בחדר מיון של יוספטל וגם אצל רופאת המשפחה לא ממש היו בכיוון של סרטן. חודשים יקרים מפז עברו להם עד שלבסוף, בדיקת CT אחת שינתה את התמונה, וזמן קצר לאחריה אמא שלי אובחנה עם סרטן – אגרסיבי ובשלב 4, והיו גם המון המון גרורות. ואז היא עברה הסרת כלייה, חתיכת ניתוח, עם החלמה מאוד ארוכה קשה וכואבת, אבל אמא שלי לביאה. וטיפולים, בתל השומר, שזה אומר לטוס מאילת שבדיוק סגרו לה את שדה התעופה, לתל אביב, שבדיוק סגרו לה את שדה דב (ללא-אילתים: זה אומר הרעת תנאים איומה לטסים מאילת – איחורים אינסוף, והארכת המסע בלפחות שעה וחצי לכל כיוון), ואז לתל השומר לטיפולים (עם אמנון, הבעל של דודה שלי שהיה לצידה בכל עת), ואז לאחותה במודיעין או ישר חזרה לאילת (אמא שלי מאוד מאוד אהבה נוחות ואת הבית, אני רק יכולה לתאר לעצמי איזה סיוט זה היה עבורה להיות לא בבית). כימי, ביולוגי, הקרנות, אינספור תרופות, ובהתאם אינסוף תופעות לוואי.

בדצמבר לנון ואני טסנו לבקר אותה, היה לא ריאלי שנטוס ארבעתינו אז החלטנו להתפצל. אמא שלי רזתה מאוד, הייתה עייפה מאוד, מותשת, ועצובה בצורה שהכאיבה לי רק מלראות אותה. היא לא הבינה איך פתאום, ומה קרה, ואיך בדיוק שנונה נפטרה (אמא שלה בה היא טיפלה 12 שנים). התשובה שהיא לא רצתה לשמוע היא שזה מה שלמעלה מ – 40 שנות עישון יכולות לעשות. אמא שלי תמיד עישנה. כולל בהריון איתנו (כי "אז" לא הייתה מודעות, כך טענה). לא משנה כמה הצקנו לה, היא תמיד עישנה. לפני עשור עשתה קורס של קופת חולים והייתה הראשונה בקבוצה להפסיק לעשן. היינו מאוד גאים בה, אבל לצערנו זה החזיק פחות משנתיים.

בדצמבר חשבתי שיהיה טוב. שילוב מטורף של הדחקה, חרדה, והתעלמות מוחלטת מהמציאות. לא יכולתי לחשוב שמשהו לא טוב מגיע, אחרי הכל, היא לקחה את לנון לגן שעשועים, ובאה איתנו לים. אבל התעלמתי מהעייפות, חוסר התאבון, הכאבים שלא פסקו (כי למרות הסרת הכלייה והגידול בה היו גידולים חדשים וגרורות חדשות).

בסוף ינואר הכל החל להתדרדר – הכאבים הלכו והתחזקו, גילו איזה גידול שחסם את הכבד, ניסו כל מיני טיפולים, שלא צלחו, ובתחילת פברואר אחותי ביקשה שאדבר עם האונקולוגית כי היא לא מסוגלת – האונקולגית אמרה לי לקחת את הילדים ולטוס לראות את אמא שלי כי אין הרבה זמן.

בכיתי שעות.

דיברתי עם אח של חברה טובה, רופא, שהסביר לי את המצב. הוא אמר שבכל טיפול אונקולגי יש תהליך – עושים כל מה שאפשר – ואז מגיע שלב הבו הרופאים מבינים שאין כבר מה לעשות. זה הזמן אגב בו כל מיני טיפולים ניסיונים מוצעים, רובם לא יעשו דבר עבור המטופל מלבד פשיטת רגל כלכלית, לא לדבר על הזמן היקר שיועבר במחלקה האונקולגית. גם הארכת חיים לא תעניק יותר מחודשיים שלושה.

ואז הוא הסביר על טיפול פלייאטיבי, שהוא לא טיפול מאריך חיים אלא טיפול שמעניק איכות חיים לזמן שנותר.

כשהגענו לארץ הכל התמוטט בערך אחרי יום – אמא שלי, עם כל האהבה שלה אל הילדים, לא הייתה במצב להנות מהם. מארק ואני היינו ברי מזל וקיבלנו דירה מחבר, בביניין של הוריי, אבל הדירה לא הקלה עלינו את המצב עם הילדים. הייתי צריכה לעזור להורים שלי (אחותי שבעצם לא עבדה כבר שבועות חזרה צפונה קצת), לעשות קניות, להביא תרופות, להכין אוכל, לנקות, ובעיקר לתמוך באמא שלי שדעכה מול עיני – וגם לדאוג לילדים. יום אחרי שהגענו מארק ואני החלטנו שהוא והילדים יחזור כבר באותו שבוע להמבורג ולא ישארו שבועיים וחצי כמתוכנן, לפחות הילדים יהיו במסגרת ולמארק תהיה אפשרות לטפל בהם (הוא דיי חסר אונים בארץ). החלטה מאוד לא פשוטה אבל היינו חייבים לקבל אותה.

אמא שלי נפרדה מהילדים בחיבוקים ונשיקות, ואני הפעלתי מנגון הכחשה על פול ספיד ואמרתי לעצמי שזה ממש לא נראת לי כמו הפרידה האחרונה, שאני בטוחה שהם עוד יפגשו.

נשארתי בארץ שלושה שבועות (יש פוסט על זה) – נעתי בין ייאוש לייאוש עמוק יותר, וכל חרדה שלי התפצלה למספר חרדות. אגב, בזמן שלי בארץ החלו הידיעות על הקורונה להגיע מסין, ואני מייד הסקתי שכולנו הולכים למות. אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי שכשאני אחזור להמבורג אני אתחיל להצטייד והיא צחקה ואמרה שאני מגזימה.

חזרה לחרדות – בדיוק לפני שטסתי לארץ, חברה מברלין שלחה לי הזמנה לאיזה קורס אונליין שעוסק בהתמודדות עם חרדות. היא ידעה שאני במצב לא משהו, היא ידעה שאני לא מוצאת טיפול פסיכולוגי באנגלית, אז למה לא לנסות את הקורס הזה? לא עשיתי את הקורס בסוף, כי טסתי לארץ, אבל כן הספקתי לשמוע את הפודקאסט ההקדמתי לקורס. האישה שמעבירה את הקורס, ניקולה בירד, סיפרה בפודקאסט על החיים שלה ואיך החרדות שלה שיתקו את החיים המאוד מוצלחים שלה. היא דיברה על איך ניסתה כל טיפול אפשרי וכלום לא עזר. בשלב מסויים היא סיפרה שפיתחה איזו אנלוגיה שעזרה לה מאוד: היא אמרה לדמיין שכל החרדות הן מוניות. נאמר אתן נוחתות בשדה תעופה, ובחוץ יש תחנת מוניות עם המון מוניות שבאות, לוקחות נוסעים, וממשיכות. החרדות היא אמרה, הן המוניות, אם תעלו עליהן הן תקחנה אתכן רחוק, ותעשנה מלא סיבובים. אל תעלו על המוניות, היא אמרה. אל תעלו על המוניות. וזה עזר לי קצת, וגם סיפרתי על זה לאחותי שנהגה לומר לי "אל תעלי על המונית" בכל פעם שנשברתי.

ניקולה בירד המשיכה בפודקאסט בגרון חנוק מדמעות, היא אמרה שלקח לה המון זמן להבין שאין בכלל מוניות.

חזרה לאילת. אחותי ואני הפעלנו את צבר, ארגון שמעניק טיפול פלייאטיבי בבית – אמא שלי אמרה שהיא לא רוצה לחזור לבית חולים אי פעם. אנשי צבר: אחות, עובדת סוציאלית, רופאה – מתמחים בענקת איכות חיים לחולים סופנים בביתם. כל הזמן אמרתי לאמא שלי שזה רק ליתר בטחון, שבטח לא נצטרך את זה. 

אמא שלי הייתה יחסית במצב יציב. חלשה עייפה כאובה ומדוכאת, אבל לא משותקת למיטה ובהחלט עירנית רוב הזמן. לקחתי אותה לפגוש חברות מהספורט, אירחנו בני דודים אהובים, היא התעקשה לקפל כביסה, לרדת לזבל, ולנקות דברים. תמיד צחקנו על איזה חולת ניקיון היא: בימי חמישי, אחרי המנקה, אסור לעשות פירורים! לא לאכול בסלון! עכשיו ניקיתי כאן. והמרפסת, שתמיד התמלאה בחול בסופות אבק "ורק היום ניקיתי אותה!!!". יצאנו לאכול בחוץ כמה פעמים, במסעדה על המים שהיא אהבה, היא צחקה כשהזמנתי מהמלצרית בעודי במים, הזמנו אוכל הבייתה (היא בקושי אכלה), היינו מטיילים למטה בשכונה כשהיה לה כוח, הכנתי לה אוכל טבעוני "דווקא טעים", ראינו טלוויזיה, כל הזמן.

לא יכולתי לדבר איתה על הסוף. נמנענו. היא ידעה כבר שהוא קרב, היא שנאה את זה, הייתה כל כך אומללה. ואני בכלל לא יכולתי לחשוב איך זה לדעת שעומדים למות. כמה קשה, כמה עצוב. אז לא דיברנו על כלום. גם כשהיא הזמינה את נעמ"ת לעשות לה צוואה, גם כששאלה מה נעשה בדירה אחרי שהם כבר לא יהיו.

מכירים את תופעת באדר מיינהוף? זה כשלומדים או חווים משהו בפעם הראשונה ואז מייד אחר כך הוא מופיע בכל מקום. לא היה אדם אחד שדיברתי איתו ולא סיפר לי על אמא או אבא או חבר או מכר שמתו מסרטן.

דוגמאות אינספור: שלושה חברים אקטיביסטים בהמבורג איבדו הורים לסרטן, פוסט שלי בנושא בקבוצת אמהות הביא לעשרות הודעות דומות על נשים שאיבדו הורים לסרטן, הכרנו בברלין בעודנו מחכים לטיסה, משפחה איטלקית, מילה באנגלית הם לא דיברו אז האמא ואני ניהלנו שיחת גוגל טרנסלייט. היא שאלה לפשר הביקור ואני הסברתי. היא כתבה לי מייד שאמא שלה מתה מסרטן חודשיים לפני שהיא התחתנה, ולא הכירה את הנכדים מעולם. בטיסה עצמה הכרנו חבר'ה מקסימים שחזרו מסופ"ש בברלין, אחד מהם שיתף שאביו מת מסרטן, בבית. חברת ילדות שיתפה בסיפור דומה, ובעודי בארץ, חברה מגרמניה שלא ידעה על אמא שלי כתבה לי הודעה "אמא שלי גוססת מסרטן".

זו לא מחלה. זו מגפה.  

חזרתי להמבורג מנסה לא לחשוב על זה שהסוף יבוא. האונקולוגית אמרה תוך כמה ימים והנה כבר עבר חודש. בכל זאת מדובר באמא שלי. ויש לנו כבר נס רפואי אחד במשפחה, זה חייב להיות בגנים.  

ואז הגיע זמן קורונה ורמת החרדות שלי עלתה שלב – לא רק דאגה עמוקה לאמא שלי, אלא חרדה קיומית של כולנו. המצב של אמא שלי החמיר, כאב לה כל הזמן, וכשכאב לה, כאב גם לי. פיזית. הכדורים כבר לא עזרו, היא בקושי יכלה ללכת, והיא, אישה שתמיד הייתה אקטיבית, תמיד בדרך לשיעור פילאטיס, לים, או איזה רונדל (ככה קראנו לסיבובי סידורים שלה), היא כבר לא יכלה לעשות כלום.

אילת נכנסה להסגר הרמטי – אין יוצא ואין נכנס, ובפעם האחרונה שדיברנו בטלפון היא הייתה עצובה, מאוד רצתה שאחותי תגיע. אמרתי לה שהעיר סגורה ללא-תושבי אילת, ואחותי הרי חייבת לרדת עם בת הזוג שלה ברכב, והיא אמרה שהם לא רואים מחסומים בכביש למעלה – הביניין של הוריי הוא על היציאה לכביש לכיוון מצפה רמון. מפה לשם, השגנו לאחותי אישור מיוחד מאיזו קצינה מדהימה (חברה של חברה), אחותי ירדה מיידית לאילת, אבל בגלל הקורונה ומכיוון שלא הייתה בבידוד ועבדה עם אנשים, השכירה יחידת דיור,  וערכה קניות להורי ובאה לומר שלום. יומיים אחר כך כבר הזמנו ציוד מיד שרה. אמא שלי ישנה רוב הזמן ולא הייתה בהכרה מלאה. לקחנו אחות מלווה ללילות ואחותי הייתה שם בכל רגע אפשרי (פאק יו קורונה!). את הציוד מיד שרה קיבלנו ביום חמישי. אחותי אמרה לי שהסניף סגור אבל חברה אהובה (אותה חברה של הקצינה!) מייד קישרה אותי עם אחראי המתנדבים שבעודי מדברת איתו יצא לסניף. האחות לילה שלקחנו, אישה מדהימה בשם אידה, מנוסה, ליוותה חולים סופנים זמן רב, ועוד לא עושה את זה עבור הכסף, אמרה לאחותי שהיא חושבת שזה מאוד קרוב. שאמא שלי תמות בקרוב. אני זוכרת שכתבתי לחבר מניו יורק והוא כתב לי שככה אמרו על אבא שלו וזה לקח חודש.

באותו יום חמישי אחותי שמה את הטלפון ליד אמא שלי, ומיררתי בבכי, אמרתי לה שאני מצטערת על כל הצרות, ושאני מבטיחה לספר עליה לילדים, ולהיות אמא טובה כמוה. היא לא ענתה אבל אני יודעת שהיא שמעה אותי.

ביום שישי דודה שלי ובעלה הגיעו ממודיעין להפרד (קיבלו אישור מיוחד מהקצינה להכנס לעיר לכמה שעות).

באותו יום שישי, הלכתי לישון צהריים עם דוריאן וחלמתי שאחותי שולחת לי תמונה מהחוף. היא ישובה שם על כסא הפלסטיק הצהוב שאמא שלי אהבה, מבטיחה לעבר הים. כתבתי לאחותי "זה החוף של אמא, תמיד. וזו השעה שהיא הייתה שולחת לי תמונות משם, תמיד". ואז כאב עצום השתלט לי על הגוף. כאב לי פיזית בצורה נוראית, הכל כאב – אני לא חושבת שאי פעם כאב לי ככה. ובחלום אמרתי לעצמי "זהו, אמא שלך איננה". הכאב העיר אותי מהשינה. נשארתי במיטה משותקת. מכאב. מפחד. ואז צלצל הטלפון של הבית. אחותי הייתה על הקו.

ידעתי.

ידעתי שאמא שלי תמות, אבל שום דבר לא מכין אותך לרגע שלא תהיה לך אמא יותר.

הגעגועים אל אמא שלי עצומים. בכל ערב אני רוצה לספר לה על איך עבר היום שלנו, אני רוצה לשלוח לה מאות תמונות של הילדים –  היא המעריצה מספר אחת שלהם, גאה בהם כל כך, או ציטוטים שלהם, או ציורים של לנון, או אוכל שהכנתי, או את פריחת הדובדבן בפארק. מי יקרא לי "ענבר בעלת החלומות"? אי אפשר. והאי אפשר הזה לא נתפס בעיני. לא יכול להיות שהיא לא כאן. היא נסעה לטיול ארוך מסביב לעולם, תחזור עוד המון זמן, אבל תחזור…?

והכאב, הכאב לא הולך לשום מקום.

היא נקברה באותו יום שישי – מהר, לפי המסורת, ועם קומץ אנשים – דודה שלי ובעלה שהספיקו להפרד, שכנות אהובות, חברת ילדות שלי.

כל מה שרציתי זה להתרסק. שנה של כאב ופחדים עמוקים, שנה של חרדות שלא מרפות- עכשיו אני יכולה כבר לצרוח? אבל גם את זה אי אפשר. אני לא יכולה להשאר במיטה, יש שני ילדים שתלויים בי. הם צריכים לאכול. הטייסת האוטומטית שאני מכירה היטב נכנסה לפעולה.

ואולי לא התרסקתי כי הכנתי את עצמי למוות שלה, כמו שהכנתי את עצמי בעבר למוות אפשרי של דוריאן. אולי אני יותר רציונלית ממה שחשבתי. זו דרכו של עולם. וגם, הזכרתי לעצמי, היא הייתה כל כך אומללה, סבלה מאוד – פיזית, נפשית – השנה האחרונה ובעיקר החודשים האחרונים היו גיהנום עבורה. כמה אני רוצה לנשום לרווחה עבורה – כמה אני רוצה לנשום.

האבל הישראלי הוא ציבורי – הפוסט שהעלתי לזכרה קיבל מאות תגובות של השתתפות בצער, אנשים סיפרו על ההכרות שלה איתם, חיבקו וירטואלית ושלחו אינספור הודעות. והתקשרו, כולם התקשרו – משפחה קרובה ורחוקה, חברים, חברים לשעבר, שכנים, שכנים לשעבר, חברות מהספורט, אנשים שלא הכרתי – עם הרוב לא הייתי מסוגלת לדבר, כי גרוני היה נחנק תוך שניות. אבל התקשרו.  

והגרמנים? בגרמניה האבל הוא אישי. חברים קרובים שלחו הודעה מחבקת, ביקשו שאומר אם אני צריכה משהו, וזהו, לא שמעתי מהם. בדיוק כמו כשדוריאן היה בבית החולים. חבר קרוב (שלא נעלם) אמר לי שמכבדים את הפרטיות שלי בזמן הקשה הזה. אמרתי לו שאני לא רוצה שיכבדו אותה, אני רוצה שיהיו איתי, שיכתבו, שיתקשרו דאמיט! שיתנו לי את האופציה לסנן אותם. סיפרתי לו מה זה "שבעה" (לא הייתה שבעה כי קורונה) והוא מייד כתב שהוא מעדיף את זה על להיות לבד באבל.

דוריאן לא מבין כלום. הוא מבקש מידי פעם לדבר עם סבתא רוזי.

לנון יודעת שסבתא רוזי מתה, אבל אני לא בטוחה שהקונספט של מוות ברור לה לגמריי. היא אמרה לכמה אנשים ש"אמא של אמא כבר מתה", וגם הסתכלה עליי בעיניים הכחולות העצומות שלה, בעודנו מסתכלות על תמונות ישנות מהארץ, ואמרה לי "אל תהיי עצובה בגלל סבתא רוזי".

אבל אני יודעת שזו לא בקשה אפשרית, כי אני אהיה עצובה לנצח.

 

השיר האהוב על אמא שלי, פטסי קליין ו"קרייזי":

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s