94. Strange Days #2

IMAG6362~2

מאיפה להתחיל?

יש לי כל כך הרבה מה לומר אז הנה, בחלוקה גסה לגורמים (ותודה למיטל שכותבת נהדר ונתנה לי השראה לחלוקה לרשימה!):

מטרה:

לא להדבק ולא להדביק אחרים.

אמצעים:

תשעה ימים של בידוד מרצון בבית. מארק הוא היחיד שהולך לקניות פה ושם, משלים חוסרים, ובעיקר מנסה לענות על החרדה שלי שאוי ואבוי אין לנו מוצר זה או אחר.

מגוחך:

נכון לעכשיו אין לנו שמרים יבשים. מכל הדברים בעולם, שמרים יבשים זה מה שאני צריכה. מה שמביא אותי להבנה כמה מגוחכת אני. איזה בעיות עולם ראשון יש לי. אוי אוי אוי צ'יבו סגרו חנויות ולא הספקנו לקנות את הקפה שאני אוהבת, אוי אוי אוי אין לי כוסברה טרייה.

איזו תרבות שבעה, שופעת, מלאת מותרות יצרנו לנו, ואיזה בית ספר עושה לנו וירוס אחד.

הכנות:

מצד אחד התחלתי להצטייד כשחזרתי מישראל. מדף  בארון התמלא באוכל ומוצרים לשעת חירום. הייתי בסטרס, וראיתי איך אנשים מרימים גבה לנוכח ההכנות שלי (אחד מהם גר איתי בבית). העניין הוא שראשית הדאגה שלי לדוריאן מעבירה אותי על דעתי. שנית, יש לי הרגשה לא טובה לגביי הווירוס הזה מהשנייה שהוא צץ בחדשות.

מצד שני אלוהימים אדירימים לא יכולתי להצטייד טוב יותר?! אני? היסודית עם הרשימות בסדר אלפביתי, לא יכולתי להתרכז קצת יותר? שכחתי כל כך הרבה דברים. מה גם, שאם כבר קניתי, לא יכולתי לקנות קצת יותר?

שאלות:

איך זה יכול להיות שכמות המקרים בגרמניה גדלה בצורה מטורפת בימים האחרונים אבל כמות המקרים הקריטיים היא מזערית? למשל: בספרד יש 1000 מקרים קשים בערך, על כמעט אותה כמות מאובחנים יש בגרמניה רק שני מקרים.

ומה קורה באיטליה? משהו שם לא מסתדר לי. לאף אחד כנראה. למה דווקא האיטלקים?

והילדים. מה עם הילדים? מה יש בילדים ששומר עליהם ולמרות שהם נדבקים הם לא מפתחים את המחלה?

ומה עם הדבקות חוזרת? יכולה לקרות?

וכמה זמן נשאר בבתים? האם בקרוב יאסרו עלינו לצאת לגמרי?

IMAG5971

תובנות:

כמו כל טבעונית מוטרדת גם אני איכשהו חיכיתי ש Planet Earth יעניש אותנו. אבל לא חשבתי שזה יבוא ממש עכשיו.

ניצלנו והשתמשנו בכל דבר שיש לכוכב הזה לתת לנו: מצצנו את החיים מהאוקיינוסים והיערות, התעללנו, נצלנו, והרגנו ביליונים על ביליונים של חיות, הכחדנו מינים שלמים. פצענו כל איזור של הכוכב הזה שאי פעם הגענו אליו, רוקנו אותו, משאירים אותו לדמם ומלא בזבל.

הווירוס הזה הוא תוצאה ישירה של אכילת חיות, וזה שאתם לא סינים ולא אכלתם פנגולינים לא מנקה את האשמה שלכם. זה הזמן להפסיק. אם חיכיתם לסימן, הנה, Covid19 כתוב באותיות ניאון מנצנצות לכל מקום שתפנו. ולא, זה לא הזמן להפנות אצבעות מאשימות, הרס הכוכב הזה הוא על כולנו – צודקים, זה לא הזמן ל"מי התחיל", זה הזמן ל"או קיי, איך אנחנו הופכים את עצמנו לראויים לכוכב הזה?".
והיה כבר מי שאמר שמשבר האקלים צריך לפנות ליועצים של הקוויד19. מה שהווירוס הזה עשה בחודשיים לא עשינו אנחנו בעשר השנים האחרונות, לא, גם לא גרטה.

פתאום כולם שמחים שיש דולפינים בתעלות ונציה, שרמת הזיהום בסין ירדה בצורה דרסטית, שפליטת גזי החממה הייתה הנמוכה מזה שנים, איך תנועת המטוסים כמעט ונעלמה, ואיך גם הקפיטליזם וגם הגלובליזציה נראים חסרי תועלת כרגע.

אני קוראת על הלקחים שאנחנו צריכים להפיק ועל השינויים שעלינו לעשות – כפרטים, וכציוויליזציה. לא בטוחה שאחרי המשבר הזה נחזור לחיים כרגיל, אם ובכלל הטירוף הזה אי פעם יגמר.

אולי זו בעצם המטרה. שלא נחזור למה שאנחנו רואים כנורמלי. כי זה ממש לא נורמלי. מסתבר.

קשיים:

איזה קשה הזמן הזה לקונטרול פריקס. I mean, what the fuck is going on?

לשחרר בזמני משבר כאלו זה ממש כמו קולד טרקי מטורף.

89123651_10158118370741399_1973165687257956352_o

הילדים:

הילדים בסדר. באמת. לנון ראתה סרטון על הקורונה לילדים, מבינה למה לא פוגשים חברים ולמה אין גן. דוריאן לא מתלונן כל עוד יש אווירת מסיבה ומספיק אוכל באיזור. שניהם משתוללים הרבה, רואים טלוויזיה, משחקים בלגו, לנון מציירת ויוצרת ללא הפסקה, דוריאן מנסה ללמוד לגזור אבל בדרך כלל נמצא במטבח ומבקש "משהו לאכול". הזמנו טרמפולינה קטנה, נשים אותה על שטיח ונקווה שזה לא יפריע לשכנים.

IMAG6154~3

האימא:

כאילו לא מספיקה האשמה הרגילה שלי בתור אימא עכשיו יש לי רגשי אשמה חדשים: אני לא קוראת להם מספיק ספרים, אני לא עושה איתם מספיק למידה, אני לא צובעת להם אורז שיספרו כמו באינסטגרם – בכלל מה זה כל הפעילויות והיצירה שיש שם באינסטגרם, זה אמיתי? למה אני לא מלמדת את לנון לקרוא כבר? הם לא ממש עושים ספורט (אלא אם כן לקפוץ מהספה לרצפה נחשב משהו), אני לא משחקת איתם מספיק, אני לא ואני לא, הא, וגם מארק ממש לא! יש ימים שאני רק רוצה שילכו לישון כבר ואז אני מרגישה נורא שזה מה שרציתי. אני גוערת המון: יש שכנים למטה! לא לרוץ! לא לקפוץ! במקום להנות משמחת החיים שלהם, ומהחברות האמיתית שלהם, אני רק דואגת שהם עושים רעש לשכנים..

בשישי שבעבר פתחנו צ'ט בפייסבוק לקבוצת אמהות מקבוצת האקספטס של המבורג. היינו עשרים נשים מכל העולם, כולנו במקום של חרדה מהלא נודע. כולנו הרגשנו שמתייחסים אלינו כאילו אנחנו מגזימות. אתמול כבר היינו למעלה מ 70 נשים.

אתגר:

לא להרגיש כל כך הרבה אשמה. אבל אני אימא, עם שורשים יהודים, האשמה היא הגילדה שלנו.

דואגת מאוד:

להורים. אימא חולה ואבא מבוגר.

IMAG6350~2

איזון:

איזו תקופה מאתגרת. אני אמורה למצוא איזון עבור כולנו עכשיו. בין לתת לילדים לעשות מה שמשמח אותם אבל שלא יוציא אותנו מדעתנו. למצוא איזון בין מארק שעובד/עבד מהבית לבין מארק שעובד גם עבור הבית. ומה איתי? איך אני מוצאת איזון בין ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב, חטיפים ופירות בין לבין, להשגיח שהילדים לא יפצעו, לוודא שהילדים נקיים, שדוריאן לא ישבור את כל הבית, לעבוד על הפרויקט שלי, לשאוב באובססיביות, לקרוא והתעדכן במצב, אבל לא יותר מידי, רק במידה מתאימה, שאהיה מעודכנת אבל שלא אאכיל את החרדות שלי. איך אני שומרת על השפיות שלנו?

על מי אני חושבת?

על אנשים שהם לבד כרגע, אולי כרגיל, אולי לא מתוך בחירה, כאלו שאין להם נפש חיה לדבר איתה. All the lonely people, where do they all come from. על מבוגרים שעכשיו מאוד מבולבלים, כמו הגברת מהשכונה, מרגריט, שנוסף לכל הצרות נפלה ונחבלה בשבוע שעבר. הקשישים שהיו יושבים בקפה השכונתי ומתמוגגים מלראות ילדים חוזרים מהגן, מחייכים אליהם ושמחים כל כך שחייכו אליהם חזרה. אני חושבת ללא הרף על ילדים עם צרכים מיוחדים שאיבדו את המסגרות  והמטפלים שלהם, ובעיקר על הורים לילדים כאלו שעכשיו צריכים להתמודד.

מערכות יחסים:

לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.

שטאדטפארק:

איזה מזל יש לנו שאנחנו קרובים לפארק. יצאנו לשם עם הילדים כמה פעמים. שומרים מרחק מכל איש ואישה. הילדים נהנו ורצו והשתוללו, אני נעתי בין פאניקה מוחלטת לבין "יו איזה יופי, הפארק מתכנון לאביב". עוד מעט לא נוכל לצאת לפארק? מה תהיינה ההשלכות על הילדים? ילדים מתרגלים להכל. הם Super resilient! ועדין, מה יהיה עם הילדים?

IMAG6188~2

איזה מזל שיש את אלזה:

IMAG6252~2

אסקפיזם:

IMAG6430~2

מרק ברוקולי כרובית קרם קוקוס

IMAG6321~2

פרנץ' טוסט שהילדים טרפו

IMAG6069~3

גרנולה ביתית

89965516_10158126558251399_2043384906444177408_o

נגיסי טופו אפויים

ואתמול, קאפקייקס שוקולד – הבסיס מתכון של שקמה, הקצפת של BEDDA, והספרינקלס מלונדון:

פרויקטים:

חדרי הילדים עברו סינון צעצועים ודיגום סטייל מארי קונדו, צנצנת האוכל סודרו גם הן, וגולת הכותרת – קטלוג אמנות של ילדה בת חמש וחצי.

89827233_10158122420296399_3321917144848924672_o89918103_10158126558856399_3402333398079897600_o

89902132_10158126557581399_5992441918745739264_o

IMAG6079~2

אמנות השבוע:

 

פינת הלא קשור לשום דבר:

ראיון איתי בבלוג מגניב עם מראיינת שיודעת לשאול שאלות. הטקסט באנגלית אחרי הגרמנית. 

ויש לוג יומי באינסטגרם שלי.

וברצינות לגמרי:

אם אתם לבד, או מרגישים לבד, אם אתם רוצים לדבר, לא משנה על מה. אני כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s