93. Strange Days

דיסקליימר: מכירות את זה שאתן שכותבות פוסט מהמם אבל ישר על המחשב כי נו וורדפרס מטריף אותי עם כל הפקטורים החדשים ואם אני כותבת על מסמך ומעתיקה אז הכל משתבש איכשהו עם היישור לימין? וככה שעתיים אתן כותבת ועורכות ומעלות תמונות ומשנות ומתקנות? ואז מפרסמות את הפוסט בהתרגשות שנלווית לכל פרסום פוסט, ושמות לינקים בקבוצות אהובות ועל הקיר שלכן ואפילו מקבלות הודעה מהדס ש"יו איזה פוסט נהדר"? ואז אתן בודקות את הפוסט דרך האפליקציה, רק ככה לראות איך הוא נראה בסלולרי. והאפליקציה שואלת אותנו לאיזו גרסה אנחנו מתכוונת ואנחנו מוודאות לפי השעה שאנחנו דפנטלי מתכוונות לגרסת המחשב האחרונה. אבל אז משהו קורה וקורס והפוסט הנהדר נעלם ובמקומו יש את הגרסה שהתחלנו לכתוב אתמול בלילה. ובא לכן לבכות?

אז זה.
ועכשיו הכל מההתחלה:


הייתי בברלין בסופ"ש האחרון.

מעין סופ"ש של תחזוקת אימהות כי לפעמים ממש לא בא לי להיות רק אמא כל היום, צריכה כמה ימים שבהם אין לי אחריות על שום דבר חוץ מעל עצמי וגם אז אני לא ממש אחראית.

ברלין אהובתי היא חופש.

הרגשה של אפשר הכל ואני גם יכולה הכל. אני לא צריכה לדאוג לארוחת ערב או מקלחות או לשעשע קהל שמורכב מילדה בת חמש וחצי ופרחח טוב לב בן שלוש (התמונה מלמעלה היא מהמוזיאון הזואולוגי של המבורג. הכי קרוב שהילדים שלי יראו חיות לא בטבע). הפעם הייתה לי גם סיבה ממש טובה. בהמלצת חברה, ואחרי ששמעתי על כך מספר פעמים, החלטתי לקחת קורס בן יומיים על תקשורת לא אלימה לפי שיטת רוזנברג. באנגלית:
Non-violent Communication – NVC
מה אומר לכן, Mind-blowing!!!

זה היה אינטנסיבי, קשה, מתאגר, מרסק, מטלטל, מפחיד. השפה הזו, של תקשורת לא אלימה, כולנו דברנו אותה שוטף בעבר, וכולנו שכחנו ממנה לגמרי. המנחה, בחורה הורסת, מקצועית ומנוסה, לקחה חבורה של 11 זרים מוחלטים (בגרמניה ואחד לשנייה) והכניסה אל עולמנו כלי שיותר לא נוכל להתעלם ממנו. רק להתאמן איתו. ויו איזה אנשים נהדרים נכנסו לחיים שלי בעקבותיה!

ביום הראשון חשבנו 'ואוו, זה מטורף'. ישבנו שם פעורי עיניים, בולעים כל מילה, נדהמים מכל הבנה. חזרתי הבייתה למשפחה הברלינאית והייתי חייבת לספר להן מה ואיך ושהן חייבות לעשות את הסדנא הזו!
אבל כלום לא הכין אותנו ליום השני בו תרגלנו משהו שנקרא רחבת ריקודי ה NVC. בקבוצות קטנות, ניתחנו לחלקיקים מזעריים, קונפליקט גדול בחיינו. שעה של תצוגה של הדבר הכי כבד שיושב לנו על הלב. והכל לפי מה שלמדנו. מה הם הצרכים שלי? מה אני מרגישה? מה האסטרטגיות שלי לענות על הצרכים?
יש מצב שכל מה שכתבתי למעלה לא אומר לכן דבר, וזה הגיוני! תנו לי להמליץ לכן, מעומק ליבי המטולטל, לעשות סדנא, או לפחות לקרוא ספר בנושא.

ומה קרה פתאום NVC? אחרי הסדנא של התקשורת החיובית שפקחה את עיני ועיני האקטיביסטים שלי, ידעתי שאצטרך להמשיך לפתח את הנושא, ללמוד עוד, להשכיל. רציתי באנגלית, לכן נסעתי לברלין. הנה לינק למרכז בו עברתי את הקורס.
https://conflict-school.com/en/start

ברלין הזו. עיר הזיה. חומוס מעולה, פלאפל, צ'יפס, סלט. לשלוש נשים. 15 אירו. מחירים שלא מכירים בהמבורג. וכמה זול, ככה טעים. גרייט. בא לי חומוס עכשיו. בכלל, סצנת האוכל הטבעוני בברלין מפותחת ברמות. לאן שלא תפנו מסעדה טבעונית, ברוב המקרים וייטנאמית, ברוב המקרים מעולה.

וכמובן שאין על האירוח אצל האחות הברלינאית שלי. תענוג.

חזרתי להמבורג מותשת מהסדנא. פיזית, נפשית. ביום השני אפילו לא יכולתי להיפגש עם חברה כמו שתכננתי כי הייתי מרוסקת. אבל לצד החרדות והפחדים מהאתגר, חזרתי גם מוכנה ומזומנה: BRING IT ON.

דרך אגב אתגרים, ספר שאני כל כך מצטערת שלא קראתי מוקדם יותר:
עוד ואוו אחד גדול.
ספוילר: זה לא הילדים, זה אנחנו.
הורות היא ים עבודה. ים. והורות היא גם פונקציה של תרגול ולמידה. חלקנו לומדים ממש מהר, שוחים ממש ממש אחלה, חלקנו מפרפרים כמעט כל יום, לחלקנו אין זמן להתאמן בכלל, וחלקנו טובעים וטובעים. הספר הזה הוא למעשה שתי נשים שאומרות לי "הנה, אנחנו נלמד אותך לשחות טוב יותר, תני לנו להראות לך איך". מבטיחה לכן שלא תצטערו אם תקראו אותו. כלומר אם יש לכם ילדים בטווח שנתיים עד 7 שלא מקשיבים לרוב מה שאתם אומרים להם.

בואו נדבר קצת על הקורונה.

אתמול שלחו את כל המשרד של מארק הביתה בגלל עובד שאובחן עם הנגיף. לא בקומה של מארק, ולא היה בניהם קשר. אבל המצב הולך ומחמיר. דוריאן בקבוצת סיכון בגלל הריאות שלו ואני לא מתכוונת לקחת סיכונים מיותרים. מארק נשאר בבית להום אופיס (ראו תמונה), עיריית המבורג אסרה על ילדים מאזורים נגועים לבוא לגן, ביטלתי את ההפגנה שלנו בשבת הקרובה. וממחר הילדים נשארים בבית. כן. מה שקראתן. ככה לשקט נפשי.

פאניקה? אולי. אבל עדיף זה על כלום.

עד כה הרגשתי כאילו גרמניה מתנהגת כמו גרמני טוב: אם לא מדברים על הבעיה אזי היא לא קיימת. או אם לא מדברים על הבעיה היא תעלם.

אדישות? אפטיות? פסיביות? שינה בעמידה? הכל ביחד. יש מצב שישראל נסחפה, יש הרגשה שמנסים לגרום לציבור לחשוב שהכל תחת שליטה, אבל למעשה מרגיש לי שיש הבנה עמוקה בממשלה (ואוו, לא נראה לי הגיוני במשפט הזה כי זו ממשלה זבל, ושר הבריאות לא מרשים אותי בכלל עם תרבות השטאטל שלו, הוא בכלל חי ב 2020? אבל) שמערכת הבריאות הישראלית, הרקובה והמותשת, זו שלא מתמודדת עם חורף בסיסי של שפעת, המערכת החולה הזו תקרוס טוטאלית במקרה חירום קורוני. שלא נדע. אבל מה אכפת לי להתכונן? המזווה פלוס עוד מדף בארון כבר מלאים. אוכל יבש לפחות לחודשיים לדעתי. יש בטריות, פנסים, ורדיו קטנטן על בטריות כמו שהיה לסבא אלברט והוא היה מאזין בו לחדשות כל שעה ומודיע בקול "חדשות!!!". יש בקבוקי מים. יש תרופות שלא צריכות מרשם.

תראו, ראיתי כל כך הרבה סרטי אפוקליפסה בחיי. דבר אחד ברור לי: יש לי אפס כישורי הישרדות. אני הולכת בגל הראשון אם מגיעים זומבים. אני חלק מציבור עצום, מפונק, שבע, שלא יודע מצוקה מה היא. לשקט הנפשי שלי אני קונה פסטה.

איכשהו לא יצא לי לכתוב על זה שעזבתי את Anonymous for the Voiceless. הרבה דרמה שלא תאמר לכן שום דבר. השורה התחתונה הייתה שהסו קולד שני אפסים שמנהיגים את הארגון לא ראויים לקבוצה שלי. החלטה לא קלה, אחרי זמנים מאוד לא קלים, משבר אפילו, אבל ללא ספק ההחלטה הנכונה. אז עזבתי. לקחתי את כל הקבוצה שלי איתי וכרגע אנחנו עובדים במתכונת שונה אך עצמאית שנקראת The Active Vegans of Hamburg. האנשים אותם אנשים, המאבק אותו מאבק, ההפגנה אותה הפגנה (עם שינויים קלים). לא צריכים איזה לוגו או שם בשביל לקדם טבעונות. אקטיביזם הוא האנשים, ולא מה שהם לובשים. אחרינו התחיל גל גדול של קבוצות שעוזבות את אנונימוס, ובצדק. כל אחת מסיבותיה אבל כל הסיבות קשורות איכשהו לאותם אנשים לא ראויים.

מה שחשוב לדעת (הצחקתי את עצמי קצת, חשוב למי לדעת?!) הוא שמדצמבר אני מעורבת בפרויקט חדש של אקטיביסטים נהדרים. למעשה בנינו ארגון שיהווה אלטרנטיבה שפוייה ויציבה לקרקס המדכא שאנונימוס הפכה להיות. המבורג אמורה לעשות פיילוט במאי. מרגש לגמרי, אנחנו משקיעים את הנשמה בפרוייקט הזה. במיוחד לאור העובדה שאנחנו מתכננים מהפכה בצורה בו אנחנו עושים Street Activism. עד כה, לא ממש ידוע לנו מה קורה עם האנשים שאנחנו מנהלים איתם דיאלוג בנוגע לטבעונות אחרי השיחה איתנו. חלקם הולכים הביתה עם כרטיס ועליו מקורות שונים שמקדמים טבעונות. אין לנו מושג אם הכרטיס מוצא את עצמו בפח האשפה או אם האנשים השתמשו בו וראו את DOMINION והפכו לטבעונים מיד אחר כך.

מה שכן, כל המשבר עם אנונימוס הוכיח לי, שוב, שכגדול הפחדים כן גודל הלא ביג דיל. רק טוב יצא מההחלטה שלי, ושינויים, אפילו אם קיצוניים, ברוב המקרים, הם לטובה. הנה. זה הוכח! כמה קלישאתי שזה נשמע. רק דברים טובים קרו עד כה בשל עזיבתנו את אנונימוס. עבורי באופן אישי ועבור הקבוצה שלי.

ולקצת אוכל:

שני מתכונים חדשים בסדנאת אוכל שלי. סלט ברוקולי נא, כמה פשוט ככה טעים (מתכון מיד כי יעל מברלין צדקה!), ולאבנה.

IMAG5870~2

לסלט: ראש ברוקולי בינוני שטוף וחתוך לפרחים קטנים, בצל סגול בינוני, חצי קופסת קשיו במלח מרוסקים לחתיכות בינוניות. לערבב הכל. לרוטב: שן שום כתושה, 5 כפות שמן זית, כפית מלח, כפית סוכר. לערבב היטב ולהוסיף לסלט. יש לחכות לפחות חצי שעה לפני ההגשה כדי שהרוטב והטעמים יספגו. אפשר כל אגוז אחר אגב, גם שקדים עובדים מצוין. בנוסף אפשר לשדרג עם גרגירי רימון.

IMAG5869~2

הכנתי גם דונאטס טבעונים, כי יש לי מתכון מצוין ללא טיגון וגם כי הילדים ביקשו:

IMAG5803~2

בנוסף חגגנו שלוש שנים ל Homecoming של דוריאן הבייתה! וזה ממש מצדיק איזו עוגה מוגזמת. עשיתי עוגת שוקולד עם שלוש שכבות שמופרדות בגנאש שוקולד ובקצפת שגם כיסתה את כל העוגה. הקצפת, של חברה גרמנית בשם BEDDA, היא הקצפת הכי עננית וטעימה שאכלתי בחיי. וכן, יום אחד אלמד לזלף:




וגם, יש לי חברה מוכשרת שמכינה אוכל הורס, קוראים לה מור ומרק העדשים ואורזו שלה מככב אצלנו החורף. הבלוג שלה, ובעיקר חשבון האינסטגרם מומלצים!
undefined

בנוסף, חגגנו פאשינג – חג תחפושות רגוע שנחגג בעיקר בגן:


ולסיום, ג'ים, והימים המשונים שלו:

2 מחשבות על “93. Strange Days

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s