92. עיניין של הרגל

דיסקליימר: ביקור לא פשוט של שלושה שבועות בארץ בנסיבות לא רגילות (אמא שלי חולה מאוד), הביקור כלל את הילדים ומארק לכמה ימים בהתחלה.

רמת מרירות: 10
רמת רחמים עצמיים: 7
(מקווה שמובן מכך שהייתי במצב סופר ביקורתי)

ישראל היא מדינה של הרגל.
אם את רגילה לכל הדברים שבישראל אז היא דיי סבבה.
הבעייה מתחילה כשלא גרים בארץ הרבה שנים ואז מגיעים לביקור. ולא רגילים לשום דבר.

לא רגילה לנהוג בצורה שכבר שכחנו לנהוג בה. לא רגילה לחיפוש חניות. לא רגילה למהומה בסופרמרקט, ולזו שצועקת בכריזה שיש חמש אחוז הנחה במחלקת הירקות. חמש אחוז!!!
לא רגילה למחירים המטורפים, אבל אלוהימים אדירימים מה זה הטירוף הזה ולמה? איך אנשים יכולים לקנות אוכל? יוקר משתק.
מה? כמה עולה גן ילדים לחודש? איך אפשר?
לא רגילה לזה שהבחור בארומה כבר זוכר איך אני שותה את ההפוך שלי, לא רגילה לשזה שנהג המונית חולק איתי את סיפור חייו ומבקש אשאר איתו במונית לעוד כמה נסיעות. לא רגילה להזמין אוכל בחוף, כשהמלצרית על המזח ואני בתוך המים. לא רגילה לזעום על נציג בנק בטלפון, כי הוא לא יכול לקבוע לנו פגישה עם יועץ משכנתאות אם לא אומר לו מה נושא הפגישה. אמרתי שאנחנו מעוניינים בייעוץ, במידע. "אבל איזה נושא?" הוא שאל אותי שוב ושוב. לא יודעת פור פאק סייק!
לא רגילה לפגוש אנשים שמכירים כבר המון שנים ולא ראיתי המון שנים, ככה במקרה באיזה סיבוב. היינו ביחד בחטיבת ביניים, היינו יחד בתיכון. לא רגילה לשיחות עם שכנים נחמדים במעלית, או פגישות עם תלמידים לשעבר שאהבתי מאוד. לא רגילה לחבר בקצה השני של העולם שנותן לנו את הדירה שלו, ככה, שיהיה לנו נוח, מציל אותנו לגמריי, ועוד בביניין של הוריי!
לא רגילה לשקיות זבל שנזרקות ליד פח הזבל ולא בתוכו. לא רגילה לכמות חתולי רחוב עצומה, מתפנקים, מייללים, רעבים לאוכל, ותשומת לב. לא רגילה לחלאות שמעשנות במעלית, *בתוך מעלית*, איך זה בכלל נראה להם הגיוני??? לא רגילה ועיצבנה במיוחד כמות צואת הכלבים בכל מקום, כולל גן השעשועים השכונתי. ככה ליד נדנדות, מגלשות, ספסלים. לדעתי לפחות 90 אחוזים מהדיירים בעלי הכלבים לא אוספים אחרי הכלבים שלהם.
בהחלט לא רגילה למכוניות שחונות היכן שכתוב אסור לחנות. או על המדרכה. אני חוזרת: על המדרכה. לא רגילה לנותני שירות שמדברים בסלולרי תוך כדי שיחה איתי. לא רגילה לרעש. אני, שרעשנית הוא אחד משמות התואר שלה. לא רגילה לזה שלא מאותתים, לא רגילה לכמויות זבל בכל מקום.
לא רגילה לכך שכל מה שאני צריכה לומר זה אני הבת של שושי ופרץ בשביל שיזהו אותי.
לא רגילה לזה שאין מגרש חנייה מסודר ליד בית החולים (באילת דרכי עפר נחשבות חנייה, מסתבר), ושאין ספסלים לשבת בחוץ (כלומר יש, אם אתם מעשנים) במקום בחדרי ההמתנה העמוסים לעייפה (כולי תקווה שלא בקורונה), כי רופאים מומחים מגיעים לאילת פעם בחודש. במקרה הטוב.
לא רגילה וממש לא מבינה למה באילת משקיעים כסף בעיצוב כיכרות (עיר הכיכרות! הצבתי לעצמי אתגר ללמוד את שמות כל הכיכרות בעיר! אתם יודעים היכן כיכר יצחק בן צבי? אני כן. כיכר ויצ"ו? אני יודעת!) ובשתילת אלפי פרחים מרהיבים, מרהיבים בטח, אבל איך זה בכלל סדר עדיפויות בעיר הזו? איך כלום לא התפתח כאן בעשרים השנים האחרונות? העיר תקועה, הלכה לאחור אם תרצו. האילתים כבר עייפים. רגילים. רגילים להכל. למירוץ היומיומי, למאבק הקיומי. חיים להם באיים מנומנמים, שמשיים, ומאובקים בין פלישת צפונים אחת לשנייה. לא רגילה לתלתלים שמתייבשים טבעי ובמהירות, וכן, השיער באילת נראה הרבה יותר טוב.
לא רגילה ומתגעגעת מאוד לתרבות הסמול טוק הישראלית. תרבות המאפשרת לכל אדם בכל רגע נתון לדבר עם האדם הקרוב אליו במרחב: בסופרמרקט, בחוף, בקופת חולים. בתור לקפה. איזה כיף זה שאנשים אשכרה מתעניינים בך ובחיים שלך, אפילו אם זה לרבע שעה. בגרמניה כבר הפסקתי לנסות. דפנטלי לא רגילה שמתחילים איתי. לא קיים בהמבורג. שכחתי שיש כזה דבר בכלל.
אללי, לא רגילה לחדשות כל רבע שעה, ולשטיפת מוח מטורפת של ידיעות שהן ממש לא חדשות. שוב ושוב. ראיונות הזויים עם אנשים הזויים על נושאים שלא מעניינים אף אחד. צעקות אינסוף. אינסוף פרומואים, התבססות בחדשות מהעבר, יצירת פאראנויה, הפצת שקרים שוב שוב (ראיתי ראיון של בנט אצל רינה מצליח, איזה בזוי, איזה שקרן, איזה לא ראוי). לא רגילה בכלל לתוכן הטלוויזיוני שמבוסס על אותם עשרה אנשים. אחד מגיש כאן, אחת שופטת כאן, הוא מראיין אותה, היא מארחת אותו וחוזר חלילה. מלל ללא רמה. חזרה על אותה שטות שוב ושוב ושוב. ולמחרת מתחילים מההתחלה, ככה. בלופ. כל היום. תשאלו אותי למה בכלל ראיתי טלוויזיה, ובכן, לא היו לי הרבה ברירות.
מה עוד? לא רגילה לירי על ילדים בני תשע. פלשתינים או לא. לב מרוסק לחתיכות מהתמונות של מאלק עיסא. נראה שאני מהבודדים שלא רגילים לזה.
לא רגילה לתרבות הצריכה הפרועה. אילת או לא, אנשים קונים ללא הכרה. מרכזי הקניות באילת מפוצצים. החופים פחות. יש לי אפילו סטארטאפ מטורף, אם מישהו יוכל להעביר לעיריית אילת אני אשמח:
בכניסה לעיר יוקם מגרש חנייה עצום וכל המגיעים לעיר לביקור יחויבו להחנות את הרכבים שם.
שאטלים יקחו אותם למלונות שלהם בתוך העיר, בנוסף יעמדו לראשותם שאטלים בין מול הים לאייס מול לביג.
גאוני!!!
איך אני לא רגילה אבל מוכנה להתרגל בצ'יק לדיגיטליזם הישראלי: תורים לרופאים מזמינים אונליין, תוצאות בדיקות דם תוך שעתיים שלוש ישירות לסלולרי, קבלות על קניות גם ישירות לסלולרי, וקופות לשירות עצמי בסופרמרקט. תענוג. אני בקושי בטלפון משיגה תורים לרופאים בהמבורג.
לא רגילה לעוול שאנחנו עושים לטבע, לנוף, לים. שקיות שקיות שקיות שקיות שקיות.
רוב האנשים יוצאים מהסופרמרקט עמוסים בשקיות ניילון, בתוכן מוצרים לרוב, רוב המוצרים עטופים פלסטיק או ניילון כלשהו. והיכן שרק אפשר: כלים חד פעמיים. לאן שלא הסתכלתי היו קשיות כוסות צלחות מזלגות שקיות מעופפות להן ברוח המדברית המלטפת. עלזתי למראה בחור שהגיש לבריסטה ספל שימוש רב פעמי. ראיתי אחד כזה. א ח ד.
לא רגילה לדינר מפנק אצל חברה אהובה, או ביקור אצל חברה אחרת, ככה בספונטניות בערב, עם פיג'מה וכפכפים. כמה שאני רגילה לכפכפים. יש מצב שזה הדבר שאני מתרגלת אליו הכי מהר: כפכפים, בפברואר.

נכון, זה לא היה ביקור רגיל. הלחץ והחרדות בעיצומן, והייתי עסוקה מאוד עם הוריי, כולל נסיעה הלוך ושוב לבאר שבע שהורידה לי כמה שנים מהחיים.

ובתקופות קשות רמת הביקורתיות עולה. אולי זו הייתה הבעייה. אולי פשוט עברו כל כך הרבה שנים מאז שעזבתי את ישראל. 20 שנים אני כבר לא גרה שם (באמצע הייתה שנה שהייתי בארץ).
ואולי אני מתגעגעת לימים שעברו חלפו ולתקופה שכבר לא קיימת.
אולי.
אבל, השעות בים היו נדירות ונהדרות, הים צלול כמו העיניים של לנון, השמש מרצדת על הגלים הלא קיימים של הים האדום. ואני רק רוצה לדמיין את הילדים גדלים יחפים על החוף.

אתמול בצהריים יצאנו לשדה התעופה רמון, 20 ק"מ מאילת. שדה יפייפה באמצע המדבר. טיסה ישירה לברלין, ורכבת מהירה להמבורג.
ועכשיו צריך להתרגל בחזרה.