91. עברה שנה

שנה עברה ככה ביעף, אני לא צוחקת. ככה פתאום כבר 2020, אין לי מושג מה קרה ב 2019 ולאן היה הלכה.

שנה קשה ומתישה עברה על כוחותינו. זה התחיל בזה שנפרדנו מהסבתא האהובה שלי שהייתה בת 92 והיה לי ברור שהיא לא תשאר איתנו לנצח אבל נונה תמיד הייתה שם וקיוויתי שהיא תמיד תהיה שם. התנחמתי בעובדה המאוד קטנה שהיא הספיקה לפגוש את דוריאן לפחות. לפחות זה.

השנה המשיכה עם החדשות הנוראיות מכל, אמא שלי חלתה בסרטן בכלייה. והנה, גם אנחנו הפכנו למשפחה עם חולת סרטן, מונחים חדשים ובדיקות וסטטיסטיקות. אמא שלי האמיצה כבר עברה כריתת כלייה, ועוברת בחודשים האחרונים טיפולים קשים כואבים ובעיקר מפרכים. לגור באילת זה אולי נחמד (כשאין הצפה המונית של תיירים) אבל לטוס לבדיקות, פגישות עם רופאים ובעיקר טיפולים כימיים או ביולוגים – במיוחד עכשיו כשסגרו את שדה דב ואת השדה באילת – זה סיוט גדול מנשוא. ועוד לא התחלתי לדבר על מלחמות החולים בבירוקרטיה. זה כאילו שבמדינה יש רשימה של אנשים שהכי קל להתעלל בהם, ומשרדי הממשלה עושים ככל שביכולתם לעשות זאת. המצב כרגע לא ברור, לא יציב, אנחנו מקווים לטוב.

המחלה של אמא שלי משפיעה כמובן על כולם. אבא שלי, שמלאו לו שמונים בדצמבר, עייף ומותש. אחותי שגרה במרכז הפכה בלית ברירה למומחית טיפולים. המשפחה של אמא שלי עוזרת המון גם היא. הסעות, איסופים, טיפולים.

ואני? אני כאן בהמבורג – מודה קצת על הניתוק, מרגישה אשמה מטורפת. אני לא שם לעזור. לא יכולה להיות שם לעזור. לא יודעת אם אני בכלל יכולה לעזור.

וזה מטורף כמה הודעה אחת בווטסאפ יכולה להחליט עבורי איך יהיה היום שלי. אם יש תוצאות טובות לבדיקות אז אני כולי חיוכים ואופטימיות, ואם הבשורות לא משהו אני שוקעת ושוקעת.
בדצמבר לנון ואני נסענו לישראל לבקר את ההורים שלי. המצב של אמא שלי מגביל אותנו מאוד ולכן החלטנו על פיצול. מארק נשאר עם דוריאן בבית. אילת של תחילת דצמבר היא אילת נהדרת. ובין עזרה להוריי בבית, קניות, אוכל, הסעות וכיו"ב – מצאנו לנון ואני זמן ללכת לים, כמעט כל יום. והים, כולו שלווה. בניגוד מוחלט לחיים. החוף נקי, המים חמימים, צלולים, כמו מראה, קרני השמש מרצדות על פניהם, משתקפות בחזרה עלינו, מחממות.

והילדים? אין לי מספיק מילים חיוביות לתאר את שתי פצצות האנרגיה שמשתוללות בבית.

דוריאן סיים תרפיה של שנתיים בהצטיינות. מלאו לו 3 שנים בדצמבר, הבאנו עוגה לטיפול נמרץ, עשינו מסיבה בבית, והוא עבר לקבוצה של הגדולים בגן. באוגוסט הוא עבר ניתוח שהכניס אותנו לסטרס מטורף במיוחד. אבל גם זה עבר, ובשלום. כולי תקווה שזה היה הניתוח האחרון למאה שנים הקרובות.

וכמובן שיש וידאו:

365 Days of Dorian – 3rd Birthday from Inbar Perez on Vimeo.

לנון כבר עצומה, מדברת ללא הפסקה, מוכשרת ברמות, דואגת לדוריאן כמו אמא קטנה, ובשנה הבאה תלך לפריסקול בבית ספר ליד הבית. הקשר בין שניהם נהדר, אוהב, דואג. בקיץ מלאו לה חמש וברור שגם לה יש וידאו:

365 Days of Lennon – 5th Birthday / July 2019 from Inbar Perez on Vimeo.

ואני? אני בעיקר מנסה להבין מה הלאה. מנסה למצוא עבודה שתתאים לי, קיבלתי כבר דחיות מכמה מקומות, אחד מהתפקידים היה ללא ספק תפקיד חלומי. אולי קצת מחוץ לליגה שלי אבל הייתי חייבת לנסות. כרגע אני ממשיכה בבית ספר לבישול, עם סדנאות שכבר מלאות עד יוני. ואני גאה בטח שאני גאה. אבל אני רוצה לעשות משהו אחר. משהו בו כישורים אחרים שלי יכולים לבוא לידי ביטוי. משהו שאולי יעזור בקנה מידה אחר, ישאיר חותם.

אני חושבת שברגע שנכנסים למוד אקטיביסטי אז מאוד קשה לחשוב על עבודה של 9 עד 5, משרד, מחשב, משכורת כל חודש. בוער בי משהו אידיאליסטי שאני לא רוצה או יכולה לכבות.

ספיקינג אוף אקטיביזים – חברה שהתלוננתי בפניה שמשעמם לי בחיים והשגרה שלי מדכאת אותי – אמרה לי שכל האקטיביזים שלי נראה כל כך מסעיר ומלהיב. ואני יודעת שזה נכון. מה שאני עושה זה מסעיר ומלהיב אבל אולי לא מספיק.

Credit: Valentin Zech

עם זאת, השנה האחרונה הייתה מלאה באקטיביזים. הקבוצה שלי כאן במהבורג הפכה לקהילה אמיתית. מלבד ההפגנות הכמעט שבועיות שלנו, היו לנו עשרות אירועים נהדרים. אירחנו את המרכז להסברה טבעונית אפקטיבית לסדנאת סופ"ש יוצאת מן הכלל, אירחנו את אד ווינטרס, גדול האקטיביסיטים הטבעונים, השתתפנו במצעד בעלי החיים בברלין, הפגנו נגד מעבדות שעושות ניסויים על בעלי חיים כאן המבורג. התנדבנו בחוות חיות שניצלו מהתעשיות, ערכנו סדנאות לימודיות, ואינספור מפגשים חברתיים. ההרגשה של עשייה נהדרת, אבל כמו כל דבר שעושים זמן מה מתלווה אליה הרגשה של מה עכשיו מה עוד זה אולי לא מספיק. אני תוהה אם ההרגשה הזו של לא מספיק עוברת אי פעם. האם זה מפסיק מתישהו?

Credit: Karsten Günter

ההישג הגדול שלי השנה? הפסקתי לצבוע את השיער. זהו. יצאתי מעבדות לחירות. הדרך עוד ארוכה אבל היי אני לפחות בדרך…

ואיך אני רוצה ש 2020 תהיה? מה זה משנה?

פעם אהבתי לערוך רשימות ולהחליט מה אני רוצה לעשות ואיך אני רוצה שדברים יהיו אבל עכשיו יותר נוח לי לא להחליט, לא להתחייב. כל ההחלטות האלו, מי צריך עוד לחץ כשהעולם מלחיץ מספיק ואוסטרליה עולה באש? אני החלטתי לא להחליט. אבל אני בהחלט מתכוונת לעבוד על עצמי, לנסות לצאת מהביצה בה אני שוקעת לעיתים קרובות. הצעד הראשון הוא סדנא לתקשורת חיובית בברלין במרץ. לא רחוק מהדונטאס הטבעוניות. כי אם כבר אז כבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s