90. FOMO גרסאת ההורים

לפני הכל, עדכון קטן, המילה קיטה, היא המילה בגרמנית לגן ילדים. קיצור של קינדרטאגשטטה. לכן אני כותבת קיטה. ולא, אני לא מתכוונת לכיתה. 😊

במסיבת יום הולדת ביום שישי האחרון, אחת האמהות סיפרה איך הם הלכו לאיזה מול בו היו אנשים שהתחפשו לאלזה ואנה, כמו בפרוזן. הבת שלהם ממש רצתה לראות את זה (כי היא בת 4.5 ויודעת לחפש כאלו דברים באינטרנט), והם עמדו כמעט שלוש שעות בתור. אמא אחרת סיפרה איך בחופשת הקריסמס הם נסעו לאיזה מתחם ענק של גן שעשועים מקורה, לא רחוק מהמבורג. אבא אחר סיפר על איך הם הלכו לגן החיות והיה שם עמוס. השכנה סיפרה על זה שהם בילו בטרופיקל איילנדס (כפר נופש למשפחות), ואחרת על זה שהם שכרו בית בשוודיה ובילו שם את החג.

כן, לנון ודוריאן שניהם מאוד אוהבים את פרוזן אבל הסיכוי שאני אדע על כזה אירוע ואקח את שניהם לשם לעמוד כמעט שלוש שעות בתור בשביל להתאפר כמו נסיכה ולהצטלם עם אלזה בשר ודם לא קיים. וכן, לא עשינו הרבה בחופשת הקריסמס, ואין לנו אוטו לנסוע מחוץ לעיר למקומות מגניבים (ודוריאן שונא לשבת באוטו). לגן החיות או לאקווריום לא נלך לעולם ושני הילדים כבר יודעים את זה. לעולם לא נתמוך במקום שהוא בית כלא לחיות חפות מפשע. מקומן לא שם! 
יש לי עוד המון הסברים ללמה לא עשינו עוד המון פעילויות. לנון לא בחוג בלט שחצי מהקיטה הולכת אליו כי הוא גם רחוק (אוטובוס רכבת והליכה ברגל) והיא גם לא ממש עפה על שיעורי הריקוד שעשינו בזמנו בשכונה. אין לה פליידייטס כל יום בעיקר כי מאוד כיף לה עם דוריאן. אנחנו תמיד שמחים שבאים אלינו אורחים אבל אני כבר לא מתאמצת, במיוחד כי אין לי שום רצון לבלות שעתיים וחצי עם אמהות שלא מעניינות אותי.

אבל הפחד הזה, הפחד המילניאלי, של לפספס משהו, שהיא מפספסת משהו, שהם מפספסים משהו. הפחד הזה, מלווה באשמה, לא מרפה. אנחנו לא ממש עושים דברים כמו אנשים אחרים. אנחנו לא מטיילים בטבע (למעט שטאדפארק), ולא כל כך בעולם. אנחנו לא נפגשים עם חברים בכל סופ"ש, הילדים לא הולכים לחוגים (עדיין!), ואנחנו לא פוקדים את כל אירועי הילדים האלו שאני כל הזמן שומעת עליהם. מארק ואני אנשים של נוחות, ואם המחשבה על ללכת לאיזה אירוע עם שני הילדים מעוררת ספק כלשהו, אז אנחנו מוותרים.
לרחם על לנון? מסכנה שלי. לא ראתה את אלזה ואנה. בעצם ניחא לנון, דוריאן הוא זה שמאוהב בשתיהן עד מאוד. כל היום הוא מסתובב בבית ושר "לט איט גוווווווו".


היינו חולים בחופשת הקריסמס, מארק ואני. קודם אני, ואחר כך הוא, ואז שוב אני. אני למעשה חולה כל שבוע מאז שחזרנו מהארץ. לא ממש הלכנו לשום מקום כי היינו עייפים. אבל הילדים שיחקו בבית כל היום, וראו סרטים עם פופקורן, ואת כל התוכנית של הבי.בי.סי על החיות. הסבא והסבתא באו לבקר והביאו מטבח לילדים ושימחו את שניהם. לנון ציירה ופיסלה וגזרה והדביקה ושמה נצנצים על הרבה דברים. דוריאן החריב כל מה שהוא יכל. אפינו עוגיות, המון. וכשהרגשתי טוב יותר הלכנו למוזיאון הזאולוגי של האוניברסיטה, שהכניסה אליו חינם, והוא היה לא מלא בכלל. שני הילדים נהנו מאוד. מסתבר שגם חיות מפוחלצות זה אחלה בשביל ללמוד על חיות ולהנות מהן.
אני יודעת שלילדים לא אכפת. זה הכל אצלי בראש, כמו כמעט כל דבר אחר. ולכן אני מנסה לא להשליך עליהם את הפחד (מלפספס משהו) שלי. בכלל, הורות היא תרגיל מתיש יומיומי ב"לא להשליך על הילדים את המחשבות/פחדים/חרדות שלי".

הילדים בסדר.

בנתיים גם יום ההולדת השני של דוריאן עבר לו, כמובן שיש וידאו:

365 Days of Dorian – 2nd Birthday / December 2018 from Inbar Perez on Vimeo.

והלכנו לבקר את מחלקת הטיפול נמרץ עם עוגה. דוריאן החמוד הזה, ממש ראינו שהוא מבין שיש אירוע בשבילו, גם בבית וגם בקיטה. כולם מסביבי בירכו ושמחו, ולי היה כל כך קשה שבדרך חזרה מהקיטה בבוקר מיררתי בבכי ברחוב. לא יכולתי כבר. הזכרונות של אותו בוקר לפני שנתיים צפו ולא הרפו. ואני כל כך ריחמתי על עצמי כי אני לא מכירה עוד אמא שיכולה לומר בוודאות שיום ההולדת של הבן שלה היא היום הכי נוראי בחיים שלה. כאב לי כל כך. והאשמה שאני לא שמחה לא עזרה במיוחד. אבל הדחקתי, ויצרנו זכרונות חדשים ושמחים. ככה נעבור את זה, שנה אחרי שנה.

לרגל יום ההולדת אירגנתי גיוס כספים בשמו של דוריאן ל"קרן ההצלה הבינלאומית" שנמצאת בתימן ועוזרת כמה שהיא יכולה. קראתי מאמר בניו יורק טיימס על ילדים ותינוקות שמתים מרעב ותת תזונה ולא יכולתי להפסיק לבכות. ההתגיסות בפייסבוק הייתה מעוררת התפעלות ו 1190 אירו נתרמו בשם דוריאן. טיפה בים, אין בכלל ספק, אבל טיפה חשובה. מה שקורה בשנים האחרונות בתימן הוא פשע בל יתואר, והכל בחסות המעצמות. חוסר האונים שלי כסתם בן אדם ממש מתסכל. כסף תמיד יכול לעזור!

וגם הקבוצה שלי של אנונימוס חגגה שנה. ולרגל האירוע אירחנו את מארגני אנונימוס בגרמניה לפגישה החצי שנתית. הייתה לנו הפגנה חגיגית וגדולה, בערב הלכנו למסעדה אתיופית מעולה (אבל באמת!), ויום אחר כך חגגנו בבראנץ' וסיור בעיר. וכן, את הכל אני אירגנתי. וכן, זה היה מתיש. פעם יכולתי יותר. עכשיו אני אשכרה צריכה לישון. איפה הימים בהם הייתי מחשבת מראש "אה, זה בסדר, אשן חמש שעות הלילה ומחר לא אבל בסופ"ש אשלים הכל".

ויש גם וידאו יום הולדת כמובן.

Anonymous for the Voiceless – Hamburg / First Anniversary from AV Hamburg on Vimeo.

בשבוע שעבר העברתי סדנא לקבוצה שלי, אני יודעת שרשמית המילה סדנא אמורה להכתב עם ה' בסוף אבל זה ממש חמוד לי עם א'. היא נקראה "הסדנא האולטימטיבית למתחילים" וכיסיתי בה כמעט כל תחום אפשרי של מה שאנחנו עושים. מהיסטורה וטרמינולוגה לאיך עומדים בקובייה, ואיך מדברים עם אנשים. לשמחתי באו לא מעט אנשים חדשים, וגם לא מעט מהקבועים, מה שיצר מיקס נהדר. חמש שעות אינטנסיביות על הכל, פידבקים מהממים, ויו כמה התגעגעתי ללדבר בפני קהל. בנתיים הזמינו אותי להאנובר להעביר את אותה סדנא ואני מקווה שאוכל להעביר אותה בעוד מקומות. נגיד, לונדון, באפריל…

ינואר הביא איתו גם את 30 ימי היוגה עם אדריאן, מי שלא מכיר את אדריאן, זה הזמן. היא פשוט מהממת. ו 30 ימים יוגה זה אתגר לא קטן למי שלא רגיל, או למי שיש ימים בהם הוא לפעמים לוקח את הילדים לגן בלי לצחצח שיניים. דרך טובה להתחיל את השנה (וכן, עשיתי את זה בינואר שעבר גם!). אבל מה זה האתגר הזה לעומת האתגר החדש שהצבתי לעצמי. החלטתי להפסיק לצבוע את השיער. שיער לבן זה תורשתי אצלנו והתחלתי לצבוע כבר בשנות העשרים שלי. היה לי כל צבע אפשרי וזה היה לי דווקא נחמד. אבל בשנים האחרונות זה הפך לשיעבוד מוחלט. לא עוד צביעה לכיף, אלא צביעה כי אני חייבת, כי השורשים שלי צצים כבר אחרי ארבעה שבועות. וכן, אני צובעת לבד בבית בחצי שעה אבל זה לא העיניין. העיניין הוא שנמאס לי. נכון לעכשיו אני כבר שישה שבועות בלי לצבוע, כולל שתי סדנאות בישול והפגנה אחת (זה תמיד היה הסימן שלי ל"צריך לצבוע"). ולא, אין לי בעייה להיות עם שיער לבן לגמרי. הבעיה היא להגיע לשם. כי לא בא לי קרחת ואני לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק מעמד. זה תמיד נראה לי כמו הזנחה מוחלטת לא לצבוע שורשים. אבל אין ספק שצביעה היא מסוג ההרגלים הרעים המיותרים. תחזיקו לי אצבעות!
וגם, תסמכו על פייסבוק שיש קבוצת תמיכה בנושא ותודה ללימור מברלין שצירפה אותי. כל כך הרבה נשים לא רוצות לצבוע יותר ומקבלות את עצמן כמו שהן. נשים מעוררות השראה!

IMAG9493.jpg 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s