88. הפוסט שאינו נגמר

כשגרתי בניו יורק, הייתה יחידת דיור לבית שנועה ואני גרנו בו. התגוררה בו בחורה קצת הזויה אבל חביבה למדיי בשם לא זוכרת כרגע. לפנות בוקר אחד חזרתי ממשמרת במועדון לילה בו עבדתי ועל הדלת לבית חיכה לי מכתב נאצה בו איומים שיחתכו אותי לחתיכות אם לא אעזוב את הבעל של מישהי. אחרי כמה שניות בהן לא נשמתי הבנתי שהוא היה מיועד לבחורה מלמטה שניהלה רומן עם גבר נשוי. למחרת גם התברר לי שהאישה הנבגדת ניפצה לה את החלונות של הרכב שחנה ממול הבית.

הבחורה, ששמה היה ג'ניפר, עזבה די מהר אחר כך ולדירה הקטנה מתחתינו נכנס זוג. הבחור היה דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטה שהייתה ברובע שלנו והחברה שאיתו, בחורה יפייפה בשם שריל, בעיקר חיפשה את עצמה. היא הייתה מסוג הבחורות שהאלו שהשיער שלהן תמיד מושלם והלבוש שלה (למרות שלא היה מנקר עיניים) היה תמיד מוקפד ויפה, נקי כזה, ללא רבב. הם באו מהחוף המערבי אם אני לא טועה וניו יורק קצת היממה אותם כמו שרק ניו יורק יכולה. שריל ואני תמיד קבענו לעשות משהו אבל זה לא תמיד יצא לפועל ואחרי כמה חודשים היא הזמינה אותי לכוס יין וכשבאתי שאלתי היכן החבר, שאת שמו אני ממש לא זוכרת, והיא אמרה שהוא בגד בה עם איזו בחורה שלומדת איתו ועבר לגור איתה. שריל הייתה במצב נוראי, היא עברה לניו יורק בגלל הבחור הזה, הוא היה צעיר ממנה בכמה שנים והיא הרגישה שהוא בגד בה כפול – היא הקריבה כל כך הרבה בשבילו ועדיין הוא הלך עם בחורה אחרת מהחוג לפילוסופיה. שריל הייתה במוד נוראי וכמה ימים אחר כך הוא בא לדירה לאסוף כמה דברים, הבחורה החדשה מחכה לו באוטו. במקרה הייתי בחוץ על המרפסת (מעשנת כמובן) ראיתי את הבחור יוצא בסערה מהבית ושריל אחריו. היא ניגשה לאוטו שחיכה בחוץ וכיסחה את הבחורה באוטו במכות. היא נתנה לה אגרופים וסטירות וצרחה עליה. שריל עם השיער המושלם. בנוסף, היא סיפרה לי, היא שלחה מייל לכל המחלקה לפילוסופיה בה למד הבוגדני וסיפרה להם שהוא שקרן ומזוייף ולא מוסרי. שריל עזבה במהרה אחר כך אבל לא לפני שצרבה לי דיסק שהיא מאוד אהבה, זמר שלא הכרתי, ג'ף באקלי. האלבום, גרייס, חגג השבוע 24 שנים להשקתו ובאקלי הוא עד היום אחד מהזמרים שאני הכי אוהבת. הוא טבע בנהר המיסיסיפי כשהוא בן שלושים ויחד איתו טבע כשרון מיוחד במינו. באקלי היה על האייפוד שלי ולקח לי קצת זמן עד שנכנסתי למוזיקה שלו ולגרייס, אבל אני זוכרת את עצמי עומדת ברייטאייד, בשכונה, ליד המסקרות של קאברגירל ולוחצת פליי על גרייס ונפעמת מהצלילים הראשונים, של מוג'ו פין, השיר הראשון.  

באקלי כמובן גם ידוע בכיסוי המהמם שלו להללויה של לאונרד כהן:

אחרי שריל וההוא עבר לגור מתחתינו בחור צעיר מאטלנטה. דייב שמו, הוא היה וטרינר ועבד בגן חיות של הברונקס. לצערי לא היינו קרובים במיוחד אבל פעם אחת כשהוריו באו לבקר, אבא שלו ואני הלכנו יחד למטרופוליטן ובילינו שם חצי יום מהנה במיוחד. זה היה בדיוק כשהגרמני הראשון שלי עזב את ניו יורק והייתי שבורת לב ועצובה. אני זוכרת שעמדנו מול אחד הציורים האהובים עליי זמן ממושך ודיברנו עליו, מותו של סוקרטס (ז'אק-לואיס דויד 1787):

800px-David_-_The_Death_of_Socrates

היום כבר ספטמבר ואחד הקייצים הכי נהדרים שנראו בהמבורג במאה האחרונה מתקרב לקיצו, יש כבר הרגשה של סתיו באוויר ואני בסדר עם זה כי אחרי ארבעה חודשים קיץ שמש וכפכפים אני ממש לא יכולה להתלונן. 

ללנון מלאו ארבע שנים בסוף יולי, אמא שלי ואחותי וחברתה היו בביקור ומכיוון שהיה חופש מהגן לא היה טעם באירגון מסיבת יום הולדת (כל ילדי יולי ואוגוסט יודעים במה מדובר). שכרנו רכב ונסענו להיידה פארק שזה פארק שעשועים ענק לא רחוק מהמבורג. היה נהדר, ולנון עשתה חיים. היא קיבלה כניסה חינם לפארק וגם סיכה עליה כתוב "אני לנון ויש לי יום הולדת" מה שגרם לכולם (בעיקר עובדי הפארק) לברך אותה בלבביות בכל מתקן ומתקן.

IMAG5062IMAG5073IMAG5080IMAG5083IMAG5084IMAG5087IMAG5091IMAG5096IMAG5100IMAG5111IMAG5120IMAG5130IMAG5138~2IMAG5143IMAG5147

יום אחר כך תכננו לנצל את הרכב ולנסוע לים, אבל האישה ממשרד התיווך על הרחוב שלנו (סווניה שמה) שראתה אותנו ושאלה לאן אנחנו הולכים אמרה שזה יהיה ממש מיותר ללכת לחוף שרצינו כי אין שם צל ויהיה עמוס. היא המליצה לנו על איזה אגם לא רחוק מהמבורג ויו איזו המלצה מעולה זו הייתה. האגם היה פשוט יפייפה ונעים והיה בו איזור לילדים ונו, כולנו עשינו חיים, שוב. מאז הפכה הגברת לממליצה שלנו. באגם חזיתי ביכולות פתיחת השולחנות המשפחתית. לנון הכירה כמה ילדים ואחרי דקה הם ידעו ששמה לנון ושהיא טבעונית. אמא שלי הכירה כמה גרמנים ואחרי חמש דקות ידעה שהם היו בישראל ב 2012 וביקרו ביד ושם. ודוריאן פשוט הלך לאחת המשפחות לידנו, צעד להם על שמיכת הפיקניק, לקח חתיכת אבטיח מהקופסא, שלח נשיקה באוויר וחזר אלינו.
IMAG5225IMAG5250IMAG5263IMAG5283IMAG5289

אבל זה לא נגמר רק בפארק ובאגם. המבורג של הקיץ היא לא המבורג של הלא קיץ וניצלנו היטב את כל ההזדמנויות לחגוג!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

וגם מלאו לי 42 וכולנו יודעים שזוהי התשובה למשמעות החיים, היקום, והכל. וכמובן שגם עשיתי קעקוע חדש לרגל המאורע כי ככה אני מתמודדת עם משבר אמצע החיים:

IMG_20180824_105154_732

42 שנות פילטר של אינסטגרם

IMAG6764.jpg

היינו כמובן במצעד הגאווה של המבורג:

IMG_20180804_133720_754

IMAG6215IMAG6223

IMAG6270

אמא מרימה למצעד

IMAG6356

You'll never march alone!!!

:ובדום

IMAG6423IMAG6442IMAG6492IMAG6493IMAG6518IMAG6521IMAG6525

פעמיים:

IMAG6157IMAG6162IMAG6178IMAG6179

בית הספר לבישול בו אני מלמדת חגג יום הולדת גם הוא:

IMAG6105

אמא שלי וראול שמלמד בישול הודי טבעוני והוא איש מגניב לגמריי!

IMAG6122

פפס ורוית מדגמנות את שלט הכניסה 

IMAG6102

ארנה המנהל

IMAG6103

רומן המדהים הוא הבעלים של בית הספר והוא זה שנתן לי הזדמנות ללמד שם מבלי להכיר אותי בכלל לפני שש שנים 🙂

IMAG6118

את הקינוח לא שכחתי לצלם…

ועוד קצת מהביקור המשפחתי שהיה נהדר ועבר כמובן מהר מידי:

IMAG5899~2

IMAG6600IMAG6615IMAG7189

ולעוד עיניינים:

IMG_20180813_004509_799

ההקרנה של הסרט שאירגנתי, דומיניון, התרחשה לה גם היא אחרי חודשיים של ארגון. הייתי בסטרס בל יתואר ביום ההקרנה, כל כך קשה שלא יכולתי לנשום.IMAG6643.jpg
בדרך לקולנוע ניסיתי להרגע וזה לא כל כך עבד, רצו לי כל מיני מחשבות בראש, רובן ממש לא ריאליות, אבל בעיקר פחדתי שלא יבואו אנשים, ופחדתי שאלו שיבואו יכעסו על כמה שהסרט ברוטאלי, וגם רציתי מאוד לומר את מילות הפתיחה שלי בגרמנית אבל אני ממש לא זורמת בגרמנית ואין לי פאשיין כמו שיש לי בדיבור באנגלית או עברית, זה היה כל כך לא אותנטי עבורי שהחלטתי 
לומר אותם באנגלית, ניסיתי לאמץ את שיטת ה"נוט גיבינג א פאק" וזה עבד. לשמחתי החבר'ה מאנונימוס הגיעו איתי והם כמו משפחה אז הסטרס נמוג לו לאיטו.

IMG_20180813_005344_380

הסרט החל בחמש, בארבע וחצי חצר הקולנוע הייתה מלאה. ואז הבחור מהקופה יצא ושם שלט על הדלת: "אאוסוורקאופט" – סולד פאקינג אאוט. 90 מקומות! ולפחות 50 איש נשארו בחוץ ללא כרטיס. מייד חשבתי שחייבים שהלא טבעונים יכנסו ושאלתי אם יש טבעונים עם כרטיסים שמוכנים לוותר על הכרטיס לטובת לא טבעונים וכ 15 אנשים לא טבעונים נכנסו ככה לסרט ויו כמה שזה היה חשוב לנו שזה יקרה. כיסינו את ההוצאות עם התרומות ואפילו נשאר קצת עודף ששלחתי לחבר'ה האוסטרלים שעשו את הסרט. ההקרנה הבאה היא ביום ראשון הבא הבא ואני שוב בסטרס!

38975572_10156431286021399_8804678953890480128_n

IMAG5874.jpg

ואיך עבר השבוע האחרון?

זה התחיל בבוקר יום חמישי בשבוע שעבר, דוריאן היה נראה מעוך לחלוטין וחסר שמחת חיים שזה מאוד לא אופייני. התקשרו מהגן אחרי שעה שאבוא לאסוף אותו ובלילה התחיל גיהנום שרק שלשום נגמר. דוריאן מתעורר בצרחות אימים נוראיות, בוכה וצועק במשך שעות, שום דבר לא מרגיע אותו, הוא לא נותן שנגע בו, הוא מתקפל ומיישר את הרגלים, ומעגל את הגב, וצורח כמו שבחיים שלי לא ידעתי שילד כזה קטן יכול לצרוח. וככה זה ממשיך וממשיך. והלילות נוראיים והפחד מהשכנים המגעילים מלמטה בשיאו ומארק ואני מחוסרי שינה ועצבנים ובעיקר בחרדות איומות. ומה לא ניסינו? היינו בחדר מיון שלוש פעמים, עשו בדיקות דם אוזניים גרון בטן וכל דבר אחר והכל תקין. פעמיים היינו אצל הרופאה שלו שלא מצאה כלום, וגם הלכנו לאף אוזן גרון ולא מצאו כלום. נתנו אנטיביוטיקה לאוזן אדומה אחת (לא ממש דלקת אבל התעקשתי), נתנו פרסיטמול ואיבופרופן, מרחתי ג'ל על השיניים. כלום. פשוט סיוט לילה אחר לילה. מארק כבר התחיל לטייל איתו בשכונה באמצע הלילה כדי שהביניין יוכל לישון. במהלך היום הוא יחסית בסדר, היו כמה התפרצויות אבל לא בחומרה של הלילה (לכן לא נראה לנו שזה טרור לילי). שלשום בערב היה נוראי אבל אז הוא נרדם וישן עד הבוקר ואני מקווה מייחלת ומתפללת שהלילה הזה יהיה חלק. אגב תפילות, בתור אתאיסטית, תהיתי,  שכשבן אדם מתפלל איך האלוהים שלו יודע שהוא מתפלל אליו? כלומר, אנשים צריכים להיות ספציפיים בתפילות שלהם, לא? כן, אלו מחשבות שעולות במוחי באמצע הלילה אחרי שבוע כמעט בלי שינה. בכל מקרה, פתאום נזכרתי שהיינו כבר בסרט האימה הזה ואפילו כתבתי עליו כאן בבלוג. והמקרה הזה עבר וחלף כמו שהוא הגיע אבל הוא לא היה מטורף כמו המקרה האחרון. עשיתי כמה וידאו להראות להם בחדר מיון. בפעם האחרונה שהלכנו הוא רץ, צוחק ומתרוצץ בחצר, והרופאה לא ידעה מה אני רוצה ממנה, אז יכולתי להראות לה שאני לא סובלת מתסמונת מינכהאוזן. איך אהבתי את הברון מינכהאוזן כשהייתי קטנה. מצד אחד ברור לנו שמשהו לא בסדר. מצד שני אין לנו מושג מה וכבר התחלתי לפתח חרדות שלדוריאן יש איזו טראומה מהשהייה שלו בטיפול נמרץ. שרק יעבור הלילה הזה בשלום ושהמצב הזה מאחורינו לנצח. ואם אלו השיניים (למרות שלא עזרו משככי הכאבים והג'ל המרדים)… ארורה בקיעת שיניים, ממש ממש ארורה. ללנון פשוט היו שיניים יום אחד, היא לא סבלה אפילו לשנייה, אבל דוריאן, כל האלוהימים ישמרו, זה פשוט נוראי עבורו. שיגמר כבר. שתי שיניים אחרונות (ואז עוד ארבע טוחנות מתישהו).

ובכל הטירוף הזה, לי יש כאבי בטן איומים. הולכים וחוזרים, בתדירות די גבוהה, גלים ממש כואבים, וכאלו שכואבים פחות, ויום אחרי יום הם לא עוברים ואני לא ממש יכולה לתאר אותם או להסביר למארק למשל. אני רק יודעת שזה כאב שלא היה לי אף פעם. ורציתי ללכת לרופא, אבל אני עסוקה מידי בלדאוג לדוריאן, ואני בעיקר עסוקה עם נסיעה מתוכננת לברלין לסופ"ש הפגנות, מצעד, אקטיביזם, פסטיבל טבעוני, ובעיקר חברים אהובים בברלין. אבל ביום שישי היה לי ברור שאני לא אוכל לנסוע כי דוריאן. אסע מחר חשבתי לעצמי, אספיק למצעד בראשון ולשתי הפגנות. אבל בשבת דברים רק החמירו ואיתם כאבי הבטן שלי. ובצער רב נפרדתי מתוכנית ברלין לה ציפיתי כל כך. בראשון יצאנו לטייל בפארק ואחרי חצי שעה לא יכולתי ללכת מרוב כאבים. זה הרגיש כמו צירים איכשהו. הייתי ממוטטת. בכוחותיי האחרונים הגענו לחדר המיון ליד הבית. עשו בדיקות דם והכל היה תקין. ואז שלחו אותי לרופאת נשים.

IMAG8123.jpg

ציסטה ושחלה הן שתי מילים שלא שמעתי לעיתים קרובות בחיי ובטח שלא ביחד אבל תראו מה זה, מסתבר שזה דבר שקורה כל חודש ויש ציסטות כואבות במיוחד שאת חלקן אפילו מנתחים. אינפוזיה לוריד ובערך 12 שעות של משככי כאבים הקלו עלי מאוד. לא תיכננתי להתאשפז אבל לא הייתה ברירה. ישנתי קצת וקמתי בבוקר הפוכה ממשכי כאבים אבל ללא כאבים. הגברת שהייתה איתי בחדר בדיוק עברה ניתוח בעקבות סרטן השד. היא הייתה נעימה והתלהבה כשדוריאן בא לבקר ושלח לה נשיקות. ארבעים שנה היא הייתה זמרת אופרה כך היא אמרה. בצהריים נתנו לי ללכת ואני שוב פיללתי שהכאבים האלו לא יחזור לעולם. ומה מסתבר, שלפחות עוד עשרים נשים שאני מכירה (נו טוב, חברות מאינסטגרם אבל היי, חברות!) עברו את אותה חוויה כואבת.

אני כותבת את הפוסט הזה כבר ארבעה ימים וזה מתחיל להראות כמו הפוסט שאינו נגמר אז עד לפעם הבאה…

IMAG7212

טרילוגיית הנאון של לנון

 IMAG7719.jpg

2 מחשבות על “88. הפוסט שאינו נגמר

  1. לגבי הלילות הקשים של דוריאן…. תולעים??
    לא יראו את זה בבדיקות. אולי בבדיקת צואה. אולי אאוזינופילים מוגברים בספירת דם, אבל גם יכול להיות ללא ביטוי בבדיקות ומה שאת מתארת נשמע מחשיד…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s