86. MRI & רודטריפ

IMG_20180414_133833_591

ביום רביעי בשבוע שעבר, דוריאן עבר בדיקת אמ אר איי לראש. מומחית הקרניו בברלין, ששללה קרניו, המליצה לעשות אמ אר איי בשביל לוודא שהכל תקין – הראש, ההתפתחות של המוח. היא גם הציעה שנעשה את זה בברלין עם אישפוז ללילה אבל אני לתומי חשבתי שממש אין צורך לבוא לברלין שוב, נעשה אמ אר איי בהמבורג. היא אמרה שאין בעייה עם זה, שפשוט נשלח את התוצאות. כשחזרתי להמבורג מייד נפגשנו עם הרופאה של דוריאן שאמרה שהיא תחכה למכתב מברלין לפני שהיא תתן לנו הפנייה לבדיקה. מכתבים לרופאת ילדים הם דבר שבשגרה אחרי בדיקות אצל מומחים. וככה עברו חודשיים וחצי כמעט ושום מכתב לא הגיע מברלין. שבוע רדף שבוע ואני לא הבנתי איך יכול להיות שהמכתב לא נשלח, והתקשרתי לברלין, בטח שהתקשרתי, ואחרי כמה פעמים שהמזכירה של המומחית אמרה שתזכיר לה , היא נתנה לי את המספר הישיר של הרופאה ואמרה לי "תדברי איתה את". דיברתי איתה, והיא הבינה את הסטרס שלי ואמרה שתכתוב ותשלח אבל זה לא קרה. חודשיים וחצי ואז נשברתי ואמרתי לרופאה של דוריאן שאני אקבע בדיקה בלי המכתב מברלין, היא אמרה שאקבע תאריך ואז היא תתן לי הפנייה. התקשרתי לשני בתי החולים בעיר שיש להם רדיולוגיה לילדים, בבית החולים לילדים של אלטונה אמרו לי שאין להם תור עד יוני ושזה גם ככה בלי שיחה מקדימה (אנחנו חייבים שיחה מקדימה בשל ההיסטוריה של דוריאן). כל היחס היה נוראי ולא נעים. אבל חשבתי לעצמי שיש עוד בית חולים ולכן לא התרגשתי במיוחד, אבל גם בבית החולים השני, אמרו לי שהתור הכי קרוב הוא ביולי וזה רק לנויורלוג שיחליט לגביי האמ אר איי. רמת הסטרס הייתה בשיאה. למה חיכיתי חודשיים וחצי? מה חשבתי לעצמי? כמה נאיבית הייתי צריכה להיות בשביל לחשוב שאמצא תור כל כך מהר? אמ אר איי לתינוקות עושים בהרדמה מלאה, אחרת תמיד יש את הסיכוי שהם יזוזו והבדיקה לא תהיה מדוייקת. דוריאן חייב הרדמה מלאה, והרדמה מלאה לילד שהיה מורדם כל כך הרבה זמן היא סיכון. במהלך נואש דיברתי עם הרופאה מברלין (שעוד לא כתבה את המכתב!), התור הבא שלהם רק באוגוסט, אבל היא אומרת לי שאתקשר בשבוע הבא אחרי הפסחא, הם יתנו לנו תור לאשפוז חירום ויעשו לדוריאן אמ אר איי חירום.

IMAG3152.jpg

פאטס פורוורד לרודטריפ שעשינו בפסחא (עוד עליו, בהמשך), בדרך חזרה מההורים של מארק, שני הילדים ישנים באוטו (נדיר ברמות של קרנפים לבנים) אני אומרת למארק שאין לי כוח יותר. זהו, הגעתי אל הקצה. אני עייפה, מותשת, פיזית, מנטלית. שנה וקצת אני מתזזת בין בדיקות, רופאים, פגישות, מעקבים, שנה וקצת אני בריצות וסידורים שקשורים לדוריאן, עושה הכל כמעט לבד. אין לי כוח יותר. זהו. אמרתי לו שזה לא יתכן שאני צריכה לדאוג להכל, שהוא יכול גם לעשות טלפונים ולנסות. יש חלוקת עבודה דיי מסודרת אצלנו ואני אכן אחראית על הדברים האלו בעיקר כי אני מזיזה עיניינים יותר מהר מגרמני אינטרווורטד אבל די. ולא רק שאני צריכה לדאוג להכל, אני גם צריכה לשאת באשמה שלא דאגתי לבדיקה עד כה ואני צריכה גם לסחוב את החרדות והפחדים והחששות שעולות בכל פעם שאני בוחנת את דוריאן, לא יודעת מה לחשוב, מצד אחד התפתחות יוצאת מן הכלל, מתקדמת, מושלמת. הוא מבריק, הוא מצחיק, הוא חכם כל כך, מבין דברים, דורש דברים. יצור סוציאלי ברמות מדהימות. מצד שני אני לא יודעת במאה אחוזים שהכל בסדר. אני לא יודעת. ואי הידיעה הזו הורגת.

יום למחרת מארק השיג לדוריאן תור לבדיקה בבית החולים השלישי אותו לא ניסינו. (בעיקר כי שם אמרו לנו שיש לדוריאן קרניו).

ביום שלישי האחרון היינו בבית החולים אחרי שלקחנו את לנון לקיטה. אמרו לנו שדוריאן יאושפז כי זה התהליך לפני אמ אר איי, אישפוז ליום. הכנתי לדוריאן ולמארק (כי אין מצב שאני נשארת בבית חולים) אוכל לשבוע ויצאנו לדרך. בבית החולים קיבלה אותנו אחות חביבה שהשאלה הראשונה שלה אלינו הייתה "מי מכם מעריץ של בואי?". היא מניחה שאני נשארת איתו ללילה וכששומעת שמארק יהיה זה שישאר אומרת שהיא תצטרך לסדר חדר לבד כנראה בגלל אמהות מוסלמיות (!). אחרי כמה בדיקות ושאלות היא אמרה שמייד תבוא רופאה לעשות עוד כמה בדיקות והוסיפה שהרופאה מכירה אותנו מבית החולים בברמבק היכן שדוריאן נולד. היינו סקרנים לראות מי תגיע, זו הייתה הרופאה הצעירה שהתחילה התלמדות לקראת סוף האישפוז של דוריאן, היא מאוד מאוד שמחה לראות אותנו. בדיקות משקל, גרון, וכיו"ב ואני שואלת אותה למה בעצם צריכים לאשפז אותו יום לפני כן. היא לא יודעת כל כך מה לענות. אני מסבירה לה שדוריאן לא יהיה לרגע בשקט. הוא לא יוכל להיות במיטה 24 שעות, הוא שונא את העגלה, ואין לו איפה לזחול ולשחק. אני אומרת לה שלדעתי הם יצטערו על השנייה שהם החליטו שהוא צריך להשאר לאישפוז. היא מדברת עם רופא אחר, ואז נכנס מנהל מחלקת הילדים, שאומר שאלו בעיקר עינייני ביטוח למינהם, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו יכולים ללכת הבייתה ולחזור למחרת בבוקר בתשע. הבדיקה תהיה ב 11:30.

IMAG4310.jpg

וזה רק ברישום לבדיקה…

מארק מאושר כי הוא יודע שזה יהיה סיוט להשאר איתו שם ללילה. אנחנו נפגשים עם מרדים ראשי לקראת מחר. הוא מסביר שיש תמיד סיכוי שיצטרכו לשים לו טובוס שוב, אני אומרת לו שאני לא מוכנה בשום פנים ואופן שזה יקרה. לעולם לא עוד. הוא מסביר ומסביר ואני מתעקשת. לא ישימו לו טובוס בגרון. הוא שולח אותנו למרדים ראשי שאומר שזה לא קורה כמעט אף פעם. בין לבין אנחנו נתקלים ברופא שאיבחן קרניו, הוא שמח לשמוע שזה לא קרניו (ככה נראה לי) ומסביר שהאישפוז של לילה לפני כן הוא בעצם דרך של בית החולים לקבל כסף ולכן חייבים, אני לא אומרת לו שאנחנו הולכים הבייתה… סליחה, אנחנו מדלגים בשמחה הבייתה, ואני רצה לאסוף את לנון. לנון עם הקבוצה שלה במסעדה של הגן. מהשנייה הראשונה אני שמה לב שמשהו לא בסדר… לדעתי יש לה חום. בבית היא נרדמת מייד, קמה בערב עם כמעט 40 מעלות חום. ומיינד יו, זו הפעם הראשונה שיש ללנון חום גבוה או חום בכלל בשנתיים האחרונות. היא לא רוצה לאכול, ואחרי מקלחת נרדמת שוב. בלילה אני בודקת לה חום שוב ושוב, 39 וקצת. בבוקר אין לנו ספק שלגן היא לא יכולה ללכת.

למחרת אני מתלבטת למאית שנייה אם להשאר איתה בבית או לקחת את דוריאן לבדיקה, ברור שלקחת את דוריאן לבדיקה. מארק שלקח ימי חופש כדי שנעבור את הבדיקה הזו יחד עובר לספה בפיג'מה עם לנון, ודוריאן ואני יוצאים לדרך. דוריאן עצבני. הוא בצום מארוחת הערב של אתמול, והוא רעב. ממש רעב. ולמנוע אוכל מתינוק רעב זה פשע, אני שומעת אותו בוכה ויודעת שהוא רוצה לאכול אבל אסור. דוריאן אכלן גדול. אוכל הרבה ולעיתים קרובות ועם הנאה מוחלטת. הוא כועס, הוא לא מבין למה אני לא נותנת לו אוכל. באוטובוס לבית החולים הוא רואה ילדה קטנה אוכלת לחמניה ומייד מבקש ממנה חתיכה, מושיט את ידו, מנענע את הראש לכן. אני מסבירה לאמא שאסור לו והיא מנסה להחביא את הילדה שאוכלת. כבר אחת עשרה וחצי. דוריאן צורח הרבה, בוכה, חסר מנוחה, משתולל בעגלה. הלכתי איתו במסדרונות המחלקה הלוך ושוב בערך 500 פעמים. הוא ישן מעט וקם יותר עצבני. אני על סף בכי. היום עוד לא התחיל בכלל! אחות מראה לנו את החדר בו נצטרך להשאר אחרי הבדיקה (כי לא משחררים ילד מסטול הבייתה). היא אומרת שיש התעכבות קצת עם המרדימים אבל יקראו לנו עוד מעט. היא גם מסבירה שהיא תתן לדוריאן סירופ להרגע (אפשר גם קצת?) כדי שיוכלו לשים לו כניסה לאינפוזיה מבלי שהוא ישתולל. אחרי חצי שעה באים לקחת אותנו למחלקת אמ אר איי.

IMAG4395

דוריאן מקבל את הסירופ אבל בכל זאת משתולל במיטה בה מסיעים אותו. המסיע אומר לי שאסור לי לקחת אותו על הידיים, אחות שרואה אותנו אומרת לי מייד "קחי אותו על הידיים". אחרי שתי דקות אנחנו במחלקה. דוריאן רגוע בזרועותיי, ואני שמחה. אבל אז קולטת שזה בטח בגלל מה שהוא קיבל. אנחנו מחכים לתורנו חצי שעה. דוריאן מסטול לגמריי, מתגלגל במיטה, מחייך, שר, מוחא כפים, נלחם בתרופת הרגעה הזו. אני רק רוצה שישים עליי את הראש וינוח אבל הוא לא מוכן, אני רואה שקשה לו אבל הוא ממשיך לנסות לחגוג. המרדימים הגיעו, עוד אחות הגיעה, מרשים לי להיות שם כשהם מנסים למצוא מקום לאינפוזיה. אחרי שלושה ניסיונות כושלים הרופא אומר שהוא יעשה את זה כשדוריאן יורדם.

imag4398.jpg

מסיכה עם גז הרדמה, דוריאן צורח וצורח וצורח ואז העיניים שלו נסגרות בעפעוף, הצרחות כבר לא נשמעות. הוא ישן. האחות מוציאה אותי לחדר המתנה ואני בוכה כל כך כי זו חוויה נוראית, וזו חוויה נוראית במיוחד כשזכרונות מחוויות נוראיות אחרות עולות. אני שומעת את האקג מצפצף לפעימות הלב, זה צפצוף שלא שמעתי מימנו במחלקה, ואני לא יכולה לנשום. תלכי, אל תחכי כאן הם ממליצים, ואני, שצמתי עם דוריאן לאות הזדהות (ויו כמה שזה קשה!!!) הולכת לקנות לי סנדוויץ' בבית קפה של הבית חולים. אני בולעת אותו בשלושה ביסים ורצה לדוריאן. אחרי חצי שעה מורטטת עצבים אני שומעת אותו בוכה אבל לא קוראים לי. הוא בוכה ובוכה ואני דופקת על הדלת, בסוף נותנים לי להכנס. ההפסקה של גז ההרדמה גורמת להתעוררות לא רצונית והוא בוכה וצורח.

IMG_20180411_200629_430

מעבירים אותנו לחדר התאוששות ובדרך לשם הוא נרדם שוב, ישן בשקט, נושם ברכות.

IMG_20180411_200606_179

בחדר ההתאוששות עם עוד הורים, שני ילדים בני שש, אחד עבר ניתוח עיניים ובוכה שכואב לו, אני כמעט בוכה עם אמא שלו. אני מתחילה לקרוא ספר שהבאתי איתי ואחרי פחות מחצי שעה דוריאן קם, הוא מתיישב במיטה מייד, לוקח את בקבוק המים שלו, שותה שותה שותה, אני מוציאה בננה, בא דדה! בא דדה, הוא שמח. מחסל אותה בשניות.

IMAG4433.jpg

אני נותנת לו עוד מים, וקרקרים, ועוגייה, וקצת ענבים, וגם קצת מיץ פירות. הוא מצידו מנסה להוציא את הכניסה לאינפוזיה שיש לו על היד. אחות באה לקחת אותנו בחזרה למחלקת ילדים, היא נעימה ואדיבה ולוקחת אותו על הידיים שלה, ושרה לו כל הדרך.

IMAG4447.jpg

בחזרה במחלקת ילדים אני מנסה לתת לו קצת אורז וירקות אבל הוא מעדיף לנשנש. הוא גם ממש ממש לא מרוצה ששמתי אותו שם במיטה ואחרי שהוא צורח אני לוקחת אותו לטייל. האחות החביבה אומרת שיכתבו לנו מכתב שחרור בקרוב: הכל עבר חלק, הוא התעורר, הוא אכל, הוא עשה פיפי. הוא כבר לא מסטול. אני תוהה לגביי תוצאות הבדיקה והיא אומרת שזה לא קשור אליהם אלא למחלקת רדיולוגיה. תחזרי עוד חצי שעה היא אומרת. אחרי חצי שעה היא מורידה לו את הכניסה לאינפוזיה, אבל אין שום התקדמות עם מכתב השחרור ואני ממשיכה לטייל הלוך ושוב בחוץ. מזג אוויר סגרירי קר ואפור, אני מקווה שדוריאן ישן קצת אבל זה לא קורה.

IMG_20180411_200419_940

כשאני חוזרת לקראת ארבע וקצת למחלקה נותנים לי מכתב שחרור. מה עם התוצאות? אני שואלת ומסבירים שזה כתוב במכתב. אני לא מבינה כלום ממה שכתוב שם ומפנים אותי לחדר רופאים, רופא צעיר שמעולם לא ראיתי קורא את התקציר ואומר לי שהוא לא יכול לעזור לי כי הוא לא מכיר את דוריאן. מנהל המחלקה נכנס וקורא את התקציר מהרדיולוגיה. מסתבר שהניורפד הראשי, פרופסור קרמר, בא לראות אותי אבל לא היינו שם. אני צריכה את הדיסק של הבדיקה אני אומרת למנהל מחלקה שאומר לי לנסות להשיג אותו מרדיולוגיה, הוא גם מוסיף :"אני לא יודע עד מתי הם פתוחים". הוא קורא את התקציר ובעצם חוזר על מה שכתבו שם כסיכום עיניינים, כולל האבחנה השגויה של הקרניו והביקורת של החתך בחניכיים. אני אומרת לו שלא בגלל זה באנו, אני רוצה לדעת מה ראו באמ אר איי. הוא אומר שידבר עם קרמר ושולח אותי לרדיולוגיה. במחלקת אמ אר איי יש כבר צוות חדש ובחור צעיר מקשיב לבקשה שלי ואומר "לא כאן אנחנו מנפיקים את הדיסקים אלא למטה ברדיולוגיה, אבל הם עובדים רק עד ארבע, עכשיו כבר משמרת ערב הם רק שני אנשים ולא יוכלו לעשות את זה". סליחה? חשבתי שלא הבנתי טוב. אין אפשרות לתת לך את הדיסק הוא אומר, אולי מחר? אני מרגישה עצבים של שבועות עומדים להתפקע. אני מנסה בעדינות: אני כאן משמונה בבוקר, הבן שלי עבר אמ אר איי חירום יחסית, אני צריכה את התוצאות לשלוח למומחית בברלין. עכשיו. אבל הוא בשלו. ואז אני לא יכולה יותר. אני בוכה וצועקת עליו באותו זמן: אני כאן משמונה!!! שמונה בבוקר!!! אף אחד לא אמר לי שסוגרים בארבע, אף אחד לא אמר שלא יעשו לי דיסק אחרי ארבע, אני כבר שעה מסתובבת בחוץ עם תינוק שעבר הרדמה, אתה חושב שלא הייתי באה לקחת את הדיסק אם הייתי יודעת??? הוא נבהל. אני ממשיכה. הוא מנסה להסביר, שאולי הם עסוקים וזה יקח להם כמה שעות, אבל רק מעצבן אותי. ואז מגיעה רופאה. היא מכניסה אותי פנימה ושואלת מה קרה. אני מסבירה, היא אומרת שהיא שמעה על דוריאן, מסתכלת על הטכנאי או מה שהוא לא היה ואומרת לו "זו אמא שהבן שלה עבר הרדמה, זה לא יום קל, תתקשר שיכינו לה דיסק". היא מנסה להרגיע אותי ואומרת לי "אני מבינה שקשה לך אבל את צריכה להבין וזה הכי חשוב, אין שום בעייה או אבנורמליות בראש ובמוח של דוריאן – הכל תקין". זו פעם ראשונה שאני שומעת את זה. אבל אני בעצבים מידי בשביל לשמוח. היא אומרת שהתפר הקדמי סגור אבל שזה מזערי. היא אומרת שמוטב כמובן שנשלח את התוצאות למומחית. הבחור חוזר אחרי שהוא היה בטלפון ומסביר לי איך להגיע לרדיולוגיה. אחרי עשר דקות יש לי דיסק עם תוצאות אמ אר איי ביד. אני חוזרת למחלקת ילדים. מנהל המחלקה שם, הניורפד שהיינו אצלו ואיבחן את הקרניו, וד"ר קוך אהובנו, שניתח את דוריאן בגיל ארבעה ימים, שתפר לו את הסרעפת יחדיו מחתיכות, סידר לו את הבטן והכבד במקומום ועשה מקום לריאות להתפתח. מכתב חדש נכתב בעודי מדברת איתם, שני רופאים אחרים מצטרפים לשיחה והשורה התחתונה היא: המוח של דוריאן נורמלי, ההתפתחות שלו ושל הראש נורמלית, יש סגירה של התפר הקדמי אבל זה מזערי ולא מנתחים. אפשר לנשום? כן הם עונים. ד"ר קוך שואל אם עכשיו נסע לאילת, אני מסבירה שרק באוקטובר ומנהל המחלקה אומר "אילת? הייתי שם ב 1981" ואז מתחילה העלאת זכרונות על נסיעה לאילת מירושלים, על חוף נהדר, ועל מונית לקהיר. אני נפרדת מהם, אומרת להם תודה רבה על יום מהגיהנום ושאני מקווה לא לראות אותם יותר, ברוח טובה כמובן. אני מחבקת את ד"ר קוך ואומרת לו שהוא לנצח בלב שלנו והשאר צוחקים, הם לא יודעים באיזה מצב היה דוריאן ומה עשית, הא? אני שואלת אותו והוא מחייך. כל כך עניו ונעים. מכתב חדש מעודכן מוגש לי, זהו, הולכים הבייתה. אני מביאה פלאפל ושות' ממוחמד הלבנוני למטה, לנון קוראת לו חוממד וזה כל כך מצחיק. דוריאן מחזיק כדור פלאפל ביד אחת וצ'יפס טבול בחומוס ביד השנייה.

imag2305.jpg בערב אחרי מקלחת, דוריאן יושב עליי, אני מסתכלת עליו ומבינה שלראשונה מאז שהוא נולד, בפעם הראשונה מזה 16 חודשים, אני מסתכלת עליו ויודעת בוודאות שהכל בסדר איתו. אני מסתכלת עליו ויודעת שאין לו שום בעיה במוח או בראש. אני מסתכלת עליו ויודעת שהוא הולך לשנות את העולם.

IMG_20180402_160451_508

IMAG3065

ולמעבר החד של הפוסט כי לא חפרתי מספיק היום: אז היה סופ"ש ארוך של פסחא ומארק מאוד רצה שנסע להוריו. אז שכרנו רכב כי אין לנו וקנינו כסא לדוריאן כי לשכור אחד יעלה כמעט כמו לקנות ותכננו לנסוע לים הצפוני לתחנת הצלה של כלבי ים שנקראת פרידריכסקוג. כלבי הים שם נאספו לאחר שהלכו לאיבוד או היו חלשים מידי, הם מושקמים ומוחזרים לטבע. הדרך לשם יפה, שעה וחצי גג נסיעה.

IMAG3140.jpg

לנון: הנה שון הכבש!!! הנה שון הכבש!!!

דוריאן צורח מהרגע הראשון, הוא לא מסוגל לזוז בכסא העינויים שמארק קנה ואני כבר בעצבים שנתתי לו לקנות מבלי שבדקתי. הוא צורח וצורח וצורח וכלום לא עוזר עד שהוא נרדם. לנון מביטה רוב הזמן מהחלון ואז אומרת לי שכואבת לה הבטן. אנחנו עוצרים בצד אבל עוד לפני שאני יוצאת מהאוטו היא מקיאה את נשמתה. מקיאה ומקיאה. למזלנו על שמיכת הנסיעות שלה (שמיכת פרת משה רבנו, שיש לה מקום לידיים ולראש). בואו נאמר שאנחנו צריכים לקנות שמיכה חדשה. היא מרגישה הרבה יותר טוב, שותה קצת מים ואנחנו ממשיכים. לנון נהנת מכלבי הים ומהתצוגה שבמקום, היא מתרוצצת ללא הפסקה, דוריאן לעומתה צורח ומשתולל, הוא לא רוצה בעגלה, ולא, הוא גם לא רוצה על הידיים.

IMAG3035.jpg

IMAG3034

אבל אין יותר אופציות. וקר, ויש רוח, ואחרי ניסיון קצר להגיע לחוף אנחנו מחליטים לבקר במשחקייה שיש באיזור, מארק עשה שיעורי בית, זה חלק מהתוכנית שלו.IMAG3060.jpg
המשחקייה צמודה לתחנת כלבי הים, היא ענקית ונמצאת בביניין בצורת ליוויתן. המשחקייה ריקה כמעט לגמריי ואנחנו מבלים שם שלוש שעות כמעט. דוריאן בורח מאיזור התינוקות ללא הפסקה, מנסה לרכב על אופניים, לנון משתוללת, אנחנו אוכלים צ'יפס, קופצים על טירה מתנפחת, מחליקים על שטיחים, נוסעים במכוניות, יורים כדורים לרשת, ועוד כל מיני דברים שילדים אוהבים.

IMAG3088

המשחקייה הזו דיי חלומית, במיוחד עבורי, היא מתאימה בדיוק לחלום שיש לי ושאני מפתחת אותו בימים אלו. דוריאן בוכה כמעט כל הדרך הבייתה אבל גם ישן קצת. אנחנו מגיעים מותשים ברמות חדשות והולכים לישון, מחר תיכננו ללכת לאיקאה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

איקאה עברה יחסית בשלום, הנסיעה ממש קצרה, לנון לא רוצה לסמולנד, אין אוכל טבעוני או אוכל לילדים במסעדה (אבל נחשו מי הביאה איתה אוכל?), קנינו כל מה שרצינו, ממהרים הבייתה לארוז ליומיים אצל ההורים של מארק.IMAG3416
הכפר בו הם גרים משעמם אותי ומפחיד אותי בו זמנית. אין בו כלום, סתם כפרון שתקוע באמצע שום מקום, ואני ממש ממש לא טובה עם אמצע שום מקום. זה מלחיץ אותי, אני צריכה תנועה אורבנית ורעש, ואופציות. וכאן אין. אבל זה רק ליומיים. הדרך לשם, כשלוש שעות, עוברת עם לא מעט צרחות של דוריאן. מארק ואני נזכרים איך לנון הייתה, דוריאן בוכה ומקטר, היא הייתה וצורחת מכל הלב, יש לי וידאו שמראה אותה צורחת ברציפות איזה עשר דקות, מנסה לצאת מהכסא, בועטת בדלת, משתוללת. גם היא הייתה ככה, והיום היא רגועה ונעימה ונהנת מהשירים ברדיו. אצל הסבא והסבתא לנון ודוריאן נהנים מאוד. הבית גדול ומרווח ומחכות להם המון מתנות חדשות, אני הולכת לישון יחסית מוקדם כי לנון לא רוצה לישון לבד. יום למחרת לנון כבר משתעממת אז אנחנו יוצאים לטייל בכפר, מכסים את כולו בשבע דקות והולכים לשדה ליד. אני לא מבינה איך אפשר לחיות ככה. במקום בו אין ניידות, בו בלי רכב אין כלום, אני לא מבינה איך מארק גדל שם, אופניים לכל מקום? וזה לא שבכפר השכן יש מה לעשות. ובית הספר מרוחק מאוד. כל כך לא בשבילי. כשמחשיך שם אז חשוך. ויש שקט מעיק. בכל מקרה גם הביקור הזה עבר ובערב אנחנו יוצאים בחזרה להמבורג. באופן מפתיע דוריאן ישן רוב הדרך אז שקט לנו. אנחנו מזמינים פיצה מלמטה לארוחת ערב (כי חוממד סגור) והולכים לישון, דוריאן מתחיל גן מחר!

IMAG3301

IMG_20180402_155322_591

IMG_20180401_132812_235

IMG_20180402_155337_249

img_20180402_155307_323.jpg

לרחוב של ההורים קוראים "פינת החתולים"

בתמונה הבאה: עברנו ליד אחד הבתים בכפר, והיו להם כלובים גדולים בחצר, מלאים בציפורי נוי. הלב שלי נשבר אבל חנקתי את הדמעות. לנון עצרה. הביטה והתבוננה ואז שאלה למה הציפורים בכלוב, למה הם לא בשמים עם אמא ואבא שלהם, אמרה לי שזה ממש לא טוב שהציפורים בכלוב, שהן צריכות להיות בנסט שלהם ולעוף למעלה. הרגישות שלה הדהימה אותי וכבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. אמרתי לה שיש אנשים שחושבים שזה בסדר לשים ציפורים בכלוב. כשחזרנו להורים של מארק שמעתי אותה אומרת לסבתא: יש לאנשים שם ציפורים בכלוב (היא אמרה קופסא), וזה ממש ממש לא טוב!

IMAG3444

img_20180403_103712_632.jpg

כתבתי בזמנו על תהליך ההסתגלות בגן אצל לנון. אצל דוריאן יש את אותו התהליך – חודש של הסתגלות הדרגתית. יש לו גננת שאני מכירה ואוהבת וגנן חדש. לפני כחודש העברתי לצוות של הגן הרצאה אינפורמטיבית על דוריאן ורובם גם ראו את הוידאו שעשיתי על הפגם שלו. הוא בידיים טובות ואני יודעת שהוא יהיה מאוד מאושר בגן. אנחנו מסיימים את השבוע השלישי ועד כה הולך חלק ומקסים. הוא היחיד בקבוצה שעוד לא הולך והילדים מקיפים אותו באהבה, במיוחד ילדה אחת שמביאה לי את נעלי הבית שלו ואת הבקבוק שלו וממש עוטפת אותו בדאגה. בשבוע שעבר הוא כבר יצא איתם לטייל ואכל פעמיים ארוחת צהריים בגן. הוא כל השבוע כבר ישן שם צהריים, וביומיים האחרונים הצוות של הקבוצה שלו לא נמצא אז הוא עם קבוצה אחרת וגם שם עושה חיים. הגננת אמרה שהוא חייכן ונינוח וממש נהנה להיות בחוץ, הוא אפילו למד כבר את תנועות השיר המפורסם "הרמסמסם".

IMAG3731.jpg

לנון הייתה בהפגנה הראשונה שלה איתי לא מזמן, הפגנה ביום הבינלאומי להפסקת הדייג. אשמח אם תחתמו על העצומה הזו אם אתם כבר כאן. אנשים נוטים להתעלם מהנזק האנושי לימים והאוקייאנוסים. אנחנו בוכים על קלאבינג של גורי כלבי ים, ועל טבח ליוויתנים, אבל אף אחד לא ממש מתעמק בתופעה שנקראת "ביי-קץ'" – וזו אחת מהתופעות הכי מסוכנות לאקוסיסטם ולדגה – לנדירים וללא נדירים. רק תראו את הסיוט הזה… הגיע הזמן שנניח לימים ולאוקייאנוסים, עשינו כבר מספיק נזק:

הנה גם וידאו של סי שפרד שמסביר קצת יותר:

IMG_20180325_182910_612
בכל מקרה, אני חושבת שהיו לה רעיונות משלה על איך זה צריך להיות כי היא כל הזמן ביקשה להיות בתוך ההפגנה אבל לא היו כל כך הרבה אנשים והיינו בתוך ההפגנה.

IMAG2533.jpg

IMAG2555.jpg

היא מאוד נהנתה וככשאלתי אותה אצל ההורים של מארק בפסחא מה היא רוצה לעשות עכשיו היא אמרה "בואו נלך להפגנה!". ועוד בגזרת לנון: נאלצתי לבטל את שיעורי הריקוד כי הבלרינה לנון החליטה שהיא לא רוצה לרקוד יותר ולמרות שזה היה חלום די גדול אצלי, שהבת שלי תלמד ריקוד, כי אני מעולם לא למדתי, גם מחוסר אמצעים כלכליים אצל ההורים, וגם כי הייתי שני מטרים כבר בכיתה ד'. תמיד קינאתי בבנות שרקדו, קלילות ואציליות, כמה רציתי שלנון תרקוד. אבל היא אחרי חודשיים היא לא רצתה יותר. אז לא. קניתי לה סקייטבורד במקום. היא קוראת לו "סקייטבורג".

IMG_20180413_160542_968 עוד קצת כי אני כבר בשוונג כתיבה: מועדון הבנות הטבעוניות של המבורג יצא לדרך, הרעיון החל באינסטגרם וצבר תאוצה נחמדת ביותר. הרעיון הוא לגבש קבוצה של נשים טבעוניות שבישול הוא התחביב שלהן, ליצור אחוות נשים ואוכל, ללמוד אחת מהשנייה, לעשות אירועי בישול ואפייה, פוטלוקס, ואפילו לבקר יחד במקומות טבעונים. התנדבתי לארח את הפגישה הראשונה, "פגישה מתוקה" קראתי לה, והיה נהדר ועמוס בקלוריות (ועוד בשבוע שחזרתי לרוץ!). תראו את התמונות המהממות. אני הכנתי עוגת גבינה עם תותים מהמתכון הזה, עם בסיס עוגיות לוטוס. טעים בדיוק כמו שזה נשמע.

imag3981.jpg

IMAG3983

IMAG4021.jpg

השכנים קיבלו צלחת נדיבה של שאריות 🙂

אגב אוכל, הסדנא של יום חמישי אחרי הבדיקה של דוריאן הייתה אחת מהסדנאות הכי טעימות שהיו לי, הקבוצה הייתה נהדרת ומאוד מסורה למשימות, והאוכל יצא יוצא מן הכלל. האוכל בדרך כלל נהדר וטעים אבל הפעם היה טעים במיוחד.

IMAG4524

סתם שתראו כמה משמח אותי להיות שם!

IMAG4530

IMAG4532

IMAG4568.jpg

IMAG4584.jpg

ואם מדברים על אוכל, לראשונה בחיי הכנתי ואכלתי ריזוטו. שזה מוזר כי אני אוהבת אורז הכי ביקום, אבל אורז סליימי לא עשה לי את זה. עד שראיתי את המתכון הזה והחלטתי לנסות ומה אומר ומה אגיד, ריזוטו זה כל כך טעים!

IMG_20180413_203955_117

ולסיום, סיפור קטן על צ'יבו – רשת גרמנית למוצרי פנאי, לרשת יש חנויות רבות וגם סטנדים בסופרמרקטים. היא הוקמה בהמבורג ב 1949, אחרי המלחמה, בתור חברה שמוכרת פולי קפה בדואר, ובין לבין מגבות מטבח ועוד כל מיני מוצרים דומים. היום צ'יבו היא ממש לא רק קפה ונחשבת מאוד בגרמניה, הקונספט שלהם, "כל שבוע עולם חדש" מדהים, למשל, שבוע בגדי ספורט, שבוע כלי מטבח, שבוע דברים לגינה, שבוע מתנות לקריסמס, וכמובן שבועות אינספור שמוקדשים לילדים. וכשמתחיל שבוע חדש והשבוע הקודם זז ומפנה מקום ואחרי שבועיים כבר אין למצוא את הפריטים ממנו. צ'יבו נחשבת לחברה איכותית, מעסיקה סטודנטים לעיצוב, ומעניקה הזדמנוית לסקטורים שבדרך כלל היו מופלים, תומכת במסחר הוגן, ומחלקת כוח האדם שלה אגדית. בקיצור, הבנתם, יש כאן פאן גירל רצינית של צ'יבו. אני עושה להם יחסי ציבור יותר מכל אחת שאני מכירה. פעם אפילו התקבלתי לעבוד שם – כשהיה לי כל כך רע ב"צים" לקראת הסוף, במקרה שמעתי שהם מחפשים מנהלת פרוייקט לכניסה שלהם לארץ, בעיקר הייתה התמקדות בתירגום מגרמנית לעברית. הלכתי לראיון, כשהגרמנית שלי עוד צולעת מכל בחינה, הצעתי משכורת, הראו לי את המחלקה, והתקשרו יום אחר כך לומר שהם רוצים אותי. איזה אושר. לצערי בסוף התבטלה כניסת צ'יבו לארץ (השותף הישראלי לא עמד בקריטריונים או משהו דומה) וככה גם התבטלה לה הקריירה שלי בצ'יבו ולמרות שבכיתי זה לא פגע באהבה שלי אליהם.

בקיצור, ללנון סט יפייפה לגשם משנה שעברה. לא מזמן הגענו לפליידייט, והרוכסן של המעיל נתקע על לנון, שום דבר שאני מנסה לא עוזר. ואחרי רבע שעה לא הייתה לי ברירה, גזרתי את לנון החוצה:

IMAG3795.jpg

יום למחרת שאלתי בעמוד הפייסבוק של החברה מה לעשות, הם ענו "לכי קחי מעיל חדש" – במקרה (!) זה היה השבוע של בגדי הגשם.

IMAG4237

IMAG3892

תענוג 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s