84. What the hell am I doing here?

זה זמן רב מקננת בי תחושה מעיקה שקשה לי להפטר ממנה, תחושה של "לא יכול להיות שזה זה, שאלו החיים שלי". פשוט לא ייתכן שככה יעברו להם החיים שלי, עם רוטינה משמימה של אמהות. ושלא תהיינה אי הבנות, אני לא רוצה שישתמע מהפוסט הזה שאני לא אוהבת להיות אמא, אני מאוד אוהבת להיות אמא ואוהבת את הפושטקייה שיש לי יותר מכל, אני פשוט לא אוהבת להיות רק אמא.

וברגעי השבירה הללו, שבאים לעיתים קרובות יותר ויותר, ברגעים האלו עולים וצפים זכרונות מתוקים מחיים אחרים, זמנים אחרים. פעם הייתי אחרת, עשיתי דברים מעניינים, פגשתי אנשים מעניינים, טיילתי, קניתי, חגגתי, חוויתי, ראיתי, באתי, הלכתי, עשיתי. קראתי ספרים פעם, המון (אמא תתעלמי מזה, אני עדיין צריכה שתשלחי לי את כל הספרים שביקשתי!), הלכתי למוזיאונים, פגשתי חברים לקפה, עשיתי שופינג, ראיתי סרטים מאוחר בלילה, הלכתי למסיבות ורקדתי עד הבוקר, הייתי בקונצרטים, שתיתי בירות. במקביל לזכרונות המתוקים האלו, זכרונות שקרנים שמעלימים את כל מה שלא אהבתי באותם חיים, במקביל אליהם מתחילה הלקאה עצמית, במיוחד בלילות, לפני השינה, המוח שלי מתחיל ספירת מלאי של כל שטות שעשיתי בחיי, של כל הזדמנות שפיספסתי, וגולת הכותרת, "דברים שהייתי צריכה לומר ולא אמרתי". יש מונח כזה, שהמציא דידרו, הפילוסוף הצרפתי, שבתירגום חופשי הוא "תחתית מדרגות",  פירושו "מציאת התגובה המושלמת מאוחר מידי", או כמו שאני רואה את זה, "המשך שיחה לאחר שהיא הסתיימה, עם עצמי, בראש", דידרו שנשאר ללא מענה בזמן שיחה עם מדינאי כתב:

"a sensitive man, such as myself, overwhelmed by the argument leveled against him, becomes confused and can only think clearly again {when he finds himself} at the bottom of the stairs" 

ובאותם ימים תחתית המדרגות הייתה עדות שכבר עזבת את המסיבה.
ואני זוכרת עשרות שיחות כאלו, רובן עתיקות יומין, שלא אמרתי מה שהייתי צריכה לומר, או מה התכוונתי לומר ובדיעבד צצו המילים הנכונות… והזכרון השלילי לא מרפה. אחרי הזכרונות וההלקאה העצמית מגיע שלב ה"דברים שעוד לא עשיתי". רשימה בלתי נגמרת שמבוססת בעיקר על שברי חלומות, חלקיקי פנטזיה, תמונות חברים מפייסבוק, ותמונות של זרים מאינסטגרם.

אז זוהי הנוסחא: חוסר שביעות רצון, פלוס זכרונות (יפים ככל שיהיו, מיותרים ולא תורמים דבר להרגשה הכללית) פלוס ערמת חרטות פלוס עוד כל מיני משתנים (מזג אוויר, המשקל שלי, כמה שעות ישנתי בלילה) פלוס חלומות מנופצים שווה אני.

אז זהו, זה זה? אלו החיים שלי?

שינה לא רציפה, להתעורר עייפה, ארוחות בוקר, ניגוב טוסיקים, החלפת חיתולים, צחצוחי שיניים מלווים בדילמות של ילדות בנות שלוש וחצי בנוגע לאיזו מברשת שיניים נשתמש היום, הלבשת ילדים (אחד מהם  כרגע בפייז של "אני אצרח כמו מטורף ואת לא תלבישי אותי"),הכנת קפה (טוב נו, מארק מכין לי), שלוק מהקפה, בחירת בגדים, קוקיות, צמות, סיכות, חימום קפה במיקרו, הכנת ציוד לגן, כולל ארוחת צהריים, הליכה לגן, פיזיותרפיה, ביקורים אצל רופאה זו או אחרת, סידורים למכביר, קניות, עליית שלוש קומות עם ילד מתפתל, קניות, ותיק, הכנות לארוחת צהריים, הכנות לארוחת ערב, צוות בידור, שאיבת הבית (כ ל י ו ם), שטיפת הרצפה במטבח, האכלת צהריים, ניקוי הרצפה במטבח, הלבשת ילד ששונא להתלבש ליציאה, שוב, איסוף ילדה מהגן, שיעור ריקוד, פליידייט, פליידייט אצלנו, איסוף דופלו, איסוף לגו, איסוף פליימוביל, איסוף טושים, איסוף פאזלים, איסוף חיות, איסוף קוביות, איסוף טישו שפוזר בכל הבית, איסוף בגדים, איסוף ציורים, המשך הכנות ארוחת ערב, אולי יש זמן לקפה, האכלות, משא ומתן מתקדם לגביי סוג האוכל ואז כמות האוכל, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה. במטבח. ספירת הדקות לחזרתו של מארק הבייתה, איסוף דופלו, איסוף פליימוביל, איסוף טושים, איסוף פאזלים, צפייה בפרוזן, לט איו גו לט איט גו לט איט גו, צפייה בפיג'יי מאסקס, אמבטיות, הכנה לשינה, פיג'מות, לא זו, האחרת, הקראת סיפורים, חנן הגנן, שאול החתול, החתולה יולנדה דה מיאו, חיפושית בגשם, חנן הגנן חנן הגנן חנן הגנן. כיבוי אורות. שקט. החתול מתחיל ליילל, כי עכשיו תורו להיות נודניק.

ואז יוגה עם אדריאן בכוחותיי האחרונים. ואז ארוחת ערב עם מארק, ולשנינו אין כוחות לדבר. ואז מקלחת. ואז קצת עבודה על המחשב: הכנות לסדנאת בישול, או טיפול בעיניינים שוטפים של אנונימוס, או סתם ניהול חשבונות. ואז כבר 11 בלילה, ושוב לא שמתי לק או סידרתי גבות, ולא התחלנו את משחקי הכס, ולמי יש כוח לקרוא עכשיו, ולא חיפשתי טיסות לארץ, ולא עניתי על אי מיילים, ולא העברתי תמונות למחשב, ולא כתבתי את מה שתיכננתי לכתוב, והכביסה ערמות ערמות שמכפילות את עצמן. ושוב מגיע הבוקר.

עד מתי? תאמרו בוודאי, עד הסופ"ש, אבל כל הורה יודע שסופשי"ם (סופשו"ת?) טיבם להיות בדיוק אותו הדבר כמו שאר ימי השבוע אבל עם ילדים בבית כי אין גן. אולי פלוס סרט, אולי פלוס שנת צהריים, אולי פלוס אוכל מפנק.

אני לא טובה ברוטינות. אני צריכה משהו אחר. נאחזת במחשבה שזה לא לנצח, שדוריאן מתחיל גן בחודש הבא, אומנם רק לחמש שעות ביום, כמו לנון, אבל היי, חמש שעות שאני מקווה לנשום בהם, לחזור לרוץ, והכי חשוב, להתחיל לגלגל קדימה את העסק שאני רוצה לפתוח (הא! כן כן, יש לי חלומות!).

ולמעבר החד של הפוסט: בסוף פברואר חגגנו שנה להגעתו של דוריאן הבייתה. לא עם הרבה רעש וצלצולים אבל עם עוגת השוקולד הטעימה ביקום. מארק ואני נזכרנו איך שעה אחרי שהגענו איתו הבייתה הוא משך את הזונדה החוצה ומארק היה צריך לחזור איתו לטיפול נמרץ שיחזירו אותה. פושטק מהרגע הראשון. אגב פושטק – זו מילה ברוסית שפירושה בטלן, אני יודעת שלדור אחר היא קצת שלילית אבל אצלנו היא בעיקר לתיאור שובבות עד אין קץ. להן, הפושטקייה.

כמו כן שרדנו שבוע וחצי עם קור שלא זכור לי אי פעם כאן בהמבורג, מינוס 10 מעלות עם הרגשה של מינוס עשרים. שלג שהפך לקרח ורוחות מטורפות מסיביר. היה כל כך קר!

והמחזה מחוץ לגן:

הנה דוריאן נהנה מאוכל:

והנה לנון עולה מדרגה מבחינה פאזלית (עזרנו עם המסגרת):

ולפינת האוכל!

 גבינת קשיו בסגנון בורסן עם זעתר (והייתה גם אחת עם פלפל), עוגת השוקולד השווה, חצילים מטוגנים (כן כן, טיגנתי בבית) לפי מתכון של "הקוסם" שהכנסתי לסדנאת בישול באופן קבוע כי הם טעימים באופן לא חוקי, באוזי שאחרי שנים של ניסיון הצלחתי לקפל כמעט כראוי, גוואקמולה, ומינסטרונה, לא כזה ביג דיל אבל טעים ויפה!