80. היי אילת…

IMG_20171120_204913_872

אז נסענו לנון ואני. וגם חזרנו. ובאמצע הייתה שמש מלטפת ונעימה ומזג אוויר שלא חוויתי כבר המון חודשים.

IMG_20171121_212859_632

הייתה גם משפחה שלא ראיתי הרבה זמן: היו הורים נרגשים שעשו חיים עם לנון (שקמה כל בוקר, והעירה אותי כך "אמא, אני התעורר"), אחות אהובה, ושלושה בני דודים מהממממממממים ששמחתי מאוד לפגוש. הייתה גם התקררות נוראית שלא הרפתה למרות חוק "העיר האחרת": הרגשה של לאות, עייפות, סינוסים סתומים ומיגרנות מהגיהנום. היה אוכל נהדר שרוב הזמן לצערי לא היה לו טעם, והיו כפכפים במשך שבוע שזה הדבר שהכי חסר לי. היו מתנות אינספור ללנון, ופגישות עם חברים אהובים, ובמיוחד חברה אהובה אחת שחסרה לי מאוד בחיי, והיה גם אחלה סיבוב על הסירה של ההאני שלה.

IMAG2920[1].jpg

היה ביקור של סבא וסבתא מאמצים שבאו מהצפון, הייתה רוטינה נהדרת של לנון לובשת בגד ים על הבוקר ודורשת "לים":

IMG_20171123_112241_024

וגם שנ"צ שלה על החוף שכל אילתי יודע שזה ה דבר:

IMG_20171121_200059_818

היו שקיעות מדהימות שעלו לי במאות תמונות שאני מעולם לא אעשה איתן כלום או אראה שוב:

היו כל מיני מוצרים טבעונים חדשים שלא הכרתי, וביקורים אצל נונה, הסבתא המאוד מבוגרת שלי, שכל הזמן שאלה אותי אם לנון שלי וכשאמרתי כן חייכה ואמרה "גנאן!". היו בעיקר רגעים רבים של בהייה ושחייה בים האהוב עליי, הצלול והחמים, היפייפה, הנקי, הרגוע, עם ההרים האדומים משמאל וההרים הצבעונים מימין (והתיירים הרוסים מימין ומשמאל, עומדים כמו זומביס, בבגדי ים מימי הגוש הקומוניסטי, ולא זזים)… וגם מחשבות על למה לי להיות שם, אם שם קר ואפור וקודר וגשום וקר וגם מאוד קר, אם אפשר להיות כאן כשחם ונעים ושמשי ומלטף. וחם. המחשבות האלו נעלמו במהירות במיוחד כשקראתי את העיתון או ראינו חדשות בערב.

IMG_20171123_215812_474IMG_20171123_175532_935IMG_20171123_174537_414IMG_20171122_174638_783IMG_20171121_202332_389IMG_20171120_205332_533

הדרך חזרה הייתה מתישה – (למרות שלמעשה הרבה יותר נוח לי להגיע לעובדה – שדה תעופה קטנטן שעדיין תקוע בשנות ה-60, באמצע שום מקום, פחות משעה נסיעה מאילת):

IMG_20171127_111834_610

IMG_20171127_115229_339

ראשית הטיסה איחרה, ואז עוד. ואז הודיעו שהיא תקח יותר זמן בגלל רוחות (לא רפאים), ואז בהמראה התחילה לי המיגרנה הכי נוראית שחוויתי בחיי, הפרצוף שלי היה משותק מכאבים וירדו לי דמעות. כשסוף סוף הגענו לברמן קיבלתי הודעה שהרכבת להמבורג תצא באיחור קל, אומנם קל אבל עדיין, ואז הרכבת עצרה על הפסים לחצי שעה. הגעתי הבייתה על ארבע כמו שאומרים. קשה. יום למחרת לנון התעצבנה  על הבוקר, היא אמרה שהיא רוצה ללכת לים! ההסברים שזה לא יקרה לא עזרו. "אמרתי שאני רוצה לים!!!".

IMG_20171128_160810_653

החזרה לשגרה ברוטלית, אבל מהירה. דוריאן שמח לראות בעיקר את לנון, הוא ומארק עשו חיים, וגם ביקרו אצל הסבא והסבתא ליד בראונשוויג. חזרתי ישר למה שעזבתי כשנסעתי: חיסונים לדוריאן כל ארבעה שבועות, פיזיותרפיה פעמיים בשבוע, ריפוי בעיסוק פעם בשבוע, וצוות בידור במשרה מלאה מאחרי הגן ועד הערב. בקרוב, סדנאות בישול למכביר, אנונימוס פור דה וויילס (יש כבר שלושה אירועים!), וכן הלאה וכן הלאה.

IMG_20171128_094234_550

דצמבר מתחיל מחר… היום לפני שנה היה תאריך הלידה הצפוי של דוריאן, ואני לא יכולה שלא לחשוב על הזמן הזה: על ההתרגשות והשמחה, על הציפייה, על ההכנות, על החלומות, וכמובן על ההתנפצות המטורפת של החיים שלנו. דוריאן עוד שבועיים בן שנה. הזמן עף לא רק כשנהנים, הוא עף באופן כללי, הוא חולף ומשאיר לעיתים צלקות עמוקות שלא יעלמו גם אם יעבור זמן רב. במיוחד מצולק ערב קריסמס מהשנה שעברה, נר ראשון של חנוכה.

אני חושבת על היום הזה הרבה, אני מנסה לחשוב עליו בצורה בונה, שתעזור לי ליצור זכרון שמח וחיובי השנה. זה היה היום בו באנו למחלקה עם ידיים מלאות דברים טעימים לצוות שעושה משמרת ערב. בבית לנון מחכה בציפייה לערב, לפתוח את המתנות מתחת לעץ שמארק התעקש לקנות לראשונה בחיינו. במחלקה דממה, רופאים ואחיות מסביב למיטה של דוריאן, כולם עם פנים ארוכות, כולם חמורי סבר, עם מבטים מרחמים, ואנחנו, אנחנו רק רצינו לסדר שם שולחן נחמד לחג ולחזור הבייתה לנושקה שמחכה לפתוח מתנות. כבר ידעתי שהערב הזה לא יהיה כמו שחלמתי, מניקה את דוריאן מול העץ בעוד לנון חוגגת עם המתנות. אבל לא חשבתי לרגע שזה יהיה היום בו יאמרו לו שהתינוק שלי, בן פחות משבועיים, עומד למות. השנה חלמתי על חוויה מתקנת, קצת נסחפתי עם מחשבות על אווירה שווייצרית כזו, בהרים לבנים לגמריי, עם אורות מרצדים ואח בוערת שאפשר ללגום מולה שמפניה (מואט ושנדו) בעיקר בגלל איזה חשבון אינסטגרם מטורף שעושה לי חשק לזה. מסתמן שזה לא יקרה, במקום זה מארק ולנון יקנו עץ (משום מה לנון ממש ממש רוצה עץ, והיא גם רוצה שמתחת לעץ יהיה שוקולד, זה מה שהיא כל הזמן מבקשת), נקנה מתנות, ונעשה חוויה מתקנת בבית שלנו, ואולי זה הדבר הנכון ביותר לעשות.
מחר מתחיל האדוונט, ובגרמניה נהוג לעשות ספירה לאחור לקראת חג המולד, האדוונטסקלנדר זה מנהג שילדים ממש אוהבים, 24 מתנות לקראת חג המולד, והנה, של לנון כבר מחכה לה למחר – מדבקות, ממתקים, בובות קטנות, משחקים וטושים, כל מה שהיא אוהבת:

IMAG3442

imag3447.jpg

ומעבר חד ולא קשור: כרטיסים ומתנות לדוריאן מגיעים טיפין טיפין ומרגשים אותנו מאוד. אנחנו מחכים בקוצר רוח ליום הולדת של דוריאן. וגם למסיבה! תודה למי שטרחה וקנתה וכתבה ושלחה. 

ועוד קצת תמונות מאילת:

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s