משפחה ברלינאית
הגעתי לברלין בשישי בצהריים ובדרך, ברכבת, מנסה להתגבר להתעלם ולהתכחש לכאבי גרון מציקים ניסיתי לחשב מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי לבד. ובכן, ינואר 2016. בביקור האחרון בברלין. כמעט שנתיים. במרץ נכנסתי להריון עם דוריאן, ואז דוריאן, ואז הורות לשני ילדים שצמצמה את הקיום שלי לאחוז אחד של ענבר ו99% של "אמא". יש מצב שאני נדיבה עם האחוז אחד של ענבר שנתתי. לאחרונה הגעתי למסקנה פורצת הדרך שאחת פלוס אחד הם בהחלט לא שניים. ממש לא. הם מיליון. אני מקווה להקדיש לזה פוסט נפרד בקרוב.
אז ברלין. מארק אמר שהוא יסתדר, ההורים שלו הגיעו ליומיים, ואני ארזתי את המסכה שלי של גאי פואקס, רשימה של מקומות טבעונים חדשים, ויצאתי לדרך. קארמה היא כלבה אמיתית לפעמים וביום שנסעתי הגרון שלי צרח הצילו, כל הגוף כאב לי, ובאופן כללי רציתי רק לישון. אבל המצאתי חוק לפיו אם חולים בעיר אחת זה לא חל בעיר השנייה והחוק הזה התקיים.
התחלתי מייד בפאסטפוד הטבעוני של אטילה הילדמן שהיה מאכזב ברמות של "יו אני לא מאמינה שבזבזתי ארוחה אחת על האוכל הזה". בערב המארחים האהובים שלי שהם הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לי בברלין לקחו אותי, כמיטב המסורת, לחומוס זולה.
כן כן, יש עוד הרבה חומוסיות מצויינות בברלין אבל זה היה בקרבתינו, ואנחנו אוהבים את האוכל שם ויו, כמה טעים היה. מי שלא חי בעיר ללא פיתות אמיתיות לא יבין את ההתרגשות. ויש פלאפל תרד שזה ה דבר. (מקווה להמנע מאיזה דיון שלא נגמר על איזה חומוס הכי טוב ביקום).
המחשבות על לצאת לבלות פינו מקומן למחשבות על ללכת לישון ולא להתעורר כל כמה שעות. בשבת הייתה לי סדנא אונליין בנוגע להפגנה של יום ראשון (רגע, מייד מגיעה לזה), הייתה גם ארוחת בוקר טבעונית מצויינת:
וגם מפגש עם חברים אהובים במסעדה של אוכל רחוב וייטנאמי שלמרות שמישהו טען שהיא לא מיוחדת בכלל היה בה טעים ביותר:
שמתי לב לכך שבברלין רוב האסיאתיות, לפחות אלו שהיו באיזור בו שהיתי, שומרות על רמה ואחידות מסויימת שבהמבורג קשה למצוא. בכלל האוכל בהמבורג דורש איזו רפורמה קטנה. בשבת היה ירח מלא והרחובות של פרידריכסהיין היו יפים במיוחד. התוכנית שלי ללכת לברגהיין – תוכנית על שיש לי כמעט בכל ביקור בברלין – פינתה את עצמה באופן עצמאי ל"ללכת לישון מוקדם ולא לקום בחמש בבוקר לאות הזדהות עם מארק". אבל בכל זאת קמתי בחמש. בעשר כבר הייתי צריכה להיות בניו קלן ומשום מה הדרך לשם עברה דרך המבורג וברכבת היו לי קצת פלאשבקים לנסיעות ארוכות בסאבווי בניו יורק. הבראנצ' הטבעוני היה סביר או אפילו בינוני, מסורת הבראנצ'ים הטבעונים המעולים למעשה נקטעה אבל אני בטוחה שבביקור הבא תהיה חוויה מתקנת.
באחת הלב שלי כבר התחיל לדפוק בחוזקה, מיהרתי לפגוש את שני החבר'ה שמארגנים את הפעילות של Anonymous for the Voiceless
בברלין.
צילם: פיליפ – לינק לאלבום המלא בסוף הפוסט
הקשר שלי לקבוצה נוצר בעקבות צורך עמוק ביותר שלי להיות יותר מטבעונית. אני רוצה אקטיביזם. החודש ימלאו שמונה שנים להיותי טבעונית וכבר זמן מה מבעבעת בי התחושה שזה אומנם מקסים ויפה להיות טבעונית ולבשל אוכל טבעוני מצויין ולהראות לאנשים כמה זה יכול להיות פשוט ובריא אבל – אבל מאוד גדול – אבל אני רוצה יותר. כל החיים התנדבתי, כל החיים אקטיביזם היא חלק ממני, שנים עבדתי כאן במהבורג עם הומלסים, ועכשיו, עכשיו כשדברים נראים רגועים יותר, עכשיו הזמן שלי לתת לבעלי החיים. אני חושבת שהסיפור של דוריאן הוא חלק מאוד חשוב בגישה החדשה שלי, כשהוא היה במצב מאוד קשה ביקשתי מהקארמה שלי (לא אותה אחת מכאבי הגרון של יום שישי) שתחזיר לי עכשיו על כל הטוב שאי פעם עשיתי בחיי עבור אחרים. קיוותי שהעולם הזה יתן לי משהו בחזרה, והוא אכן נתן. ועכשיו מגיע תורי שוב, לתת בחזרה, לעבוד למען אחרים, וזה הכי טבעי בעולם שארצה לפעול למען בעלי חיים. הארגון המוזכר הוקם לפני פחות משנתיים וכבר סחף אחריו ערים שלמות ברחבי העולם. הפעילות ההסברתית שלו נחשבת לאפקטיבית ביותר כיום, ומורכבת ממיצג מחאה בצורת קובייה (כלומר האנשים עומדים בצורת קובייה) ובו מתנדבים חובשי מסכות גאי פואקס מציגים לקהל העוברים והשבים את האמת. האמת על תעשיית הבשר, האמת על תעשיית החלב, על תעשיית הביצים, על פרוות ועורות, על גני חיות ואקווריומים. הנה האמת, אתם רוצים לראות אותה? בואו. מלבד אנשי הקוביה יש מתנדבים שהתפקיד שלהם הוא לעשות פעילות הסברה. הם שם כדי לענות על שאלות אם יש, ובעיקר להבהיר לעוברים והשבים שעצרו מרצונם וסקרנותם למה חשוב לעבור לתזונה טבעונית. ביום ראשון, החמישי בנובמבר, יום גאי פואקס, הוכרז יום הקוביה הבינלאומי ולמעלה מ 150 ערים ברחבי העולם ערכו את הקוביות שלהן. חיפשתי לשווא מידע על הקוביה של המבורג ונעצבתי לראות שאין בהמבורג קבוצה. אבל הכל עבד לטובתי כשגיליתי שהאירוע תוכנן ממילא לסופ"ש בו אני בברלין, והקבוצה הברלינאית קיבלה אותי בשמחה. המארגנים היו איתי בקשר רציף ושבוע לפני שנסעתי התחלתי בהקמה של הקבוצה בהמבורג.
החשיבות של הפעילות הזו היא לא תתואר. מדובר כאן בהסברה מקצועית, רצינית, רהוטה, מנומסת, ובעיקר חסרת פשרות. מכיוון שהעוברים והשבים באים מרצונם אל הקובייה אין כאן שום מוטיב של אגרסיביות וניסיון לצוד אנשים. ידעתי מראש שאני רוצה לעשות הסברה ולא לעמוד בקובייה. מכמה סיבות, הראשונה היא כמובן היפראקטיביות שבטח הייתה גורמת לי להרוס את מבנה הקובייה בערך אחרי רבע שעה (לצורה האסתטית יש חשיבות עצומה). שנית, רציתי לקפוץ ישר למים. אם אני מקימה את הקובייה של המבורג אין לי זמן לבזבז. אין. היו לי חששות לגביי הסברה בגרמנית, בעיקר כי אוצר המילים שלי בתחום עוד מוגבל. אבל איך אומרים? כגודל וכאלה. דיברתי עם למעלה משישים אנשים ביום ראשון. רובם מהגרים, רובם תיירים, חלקם גרמנים – את רוב ההסברה עשיתי בגרמנית. לשמחתי, צלם הבית, פיליפ, צילם אותי במהלך אחת מהשיחות הכי חשובות שהיו לי באותו יום. עם שני מבקשי מקלט: אתיופי, וחברו מדרום סודן. הם עמדו מולי בדמעות, משדרים חוסר אונים, ושאלו אותי (איתם דיברתי באנגלית) מה אפשר לעשות בשביל שזה (זה – האמת שמוצגת על המסכים) יפסיק. נפרדתי מהם לשלום יודעת שהם לקחו את המסר שלנו ברצינות.
צילם: פיליפ
צילם: פיליפ
הקוביה הברלינאית הייתה מוצלחת במיוחד:
למעלה משמונים מתנדבים ולמעלה מ 300 שיחות על טבעונות שנלקחו ברצינות (כמובן שהיו הרבה יותר שיחות אבל מה שחשוב זה לדעת כמה עזבו את הקובייה עם הבנה ורצון לתת לטבעונות סיכוי). ההרגשה הכללית שלי הייתה של גאווה אמיתית במה שאני עושה ובעיקר סיפוק עצום. מלבד התחושה הזו הרגשתי לראשונה מזה זמן רב מאוד את ההרגשה שמגיעה משייכות לקבוצה בה אנשים מכל המינים והצבעים פועלים יחד למען מטרה נעלה ביותר כשהאמת המוחלטת לצידם. היה מרגש ביותר. בערב עוד הספקתי להנות מאוכל הודי מדהים (ושתבינו כמה רעבה הייתי אחרי שעות של הסברה באלכסנדרפלץ: לא צילמתי את האוכל. אני!!!).
צילם: אביבע אהובתי
לקחתי את הרכבת האחרונה להמבורג, שמחה, עייפה, מתגעגעת מאוד לילדים (בכל התמונות שמארק שלח הם נראו היו לי כל כך גדולים פתאום) אבל גם יודעת שאני חוזרת לעיר ההאנזה שלי קצת יותר מאחוז אחד של ענבר.
לינק לאלבום המלא של הפעילות בברלין – צולם על ידי פיליפ, צלם הבית של הקבוצה.
A Girl Named Lennon 