77. מחכה לדוור

IMG_20171022_185629_909

כשסיימתי את התואר הראשון בתל אביב עברתי לניו יורק. גרתי עם נועה החברה הטובה שלי מאילת בבית המהמם של סבתא שלה בברונקס (לא כל הברונקס הוא מה שאתם חושבים שאתם יודעים כי ראיתם סרטים). גם ינון ועידו החברים מאילת היו בניו יורק, ולמרות שעברתי בדצמבר והיה קר מאוד ואפילו לא היה לי מעיל ראוי בהתחלה, התחלתי להנות מהעיר בחגיגות אינסופיות. שזה לא אומר הרבה – הייתי עוד קצת שמרנית אז – אבל בהחלט התחלתי לנצל את העיר ואת מה שהיא מציעה לצעירים חסרי דאגות, הלכתי לאירועי תרבות וספריות וחנויות ספרים והרצאות וסרטים והיה נהדר. אחרי כמה חודשים משהו לא הסתדר לי. היה לי מאוד כיף אבל הראש שלי עדיין היה במוד לימודי (עד כמה שגילמן באוניברסיטת תל אביב מספק מוד לימודי) והרגשתי שאני מבזבזת את הזמן. אחרי שלוש שנים באקדמיה משהו פשוט לא הרגיש לי נכון ברק לעבוד במועדון לילה עד חמש בבוקר, לעשות ים כסף (יחסית), לעשן ולשתות, לעשות שופינג, לעשות פדיקור ומניקור כל שבוע, לחיות מג'אנק פוד, לראות טלוויזיה טראשית אמריקאית, ללכת לסרטים בצהריים, ולקנות ולקרוא הרבה ספרים. הרבה.
(היום אני לוקחת את התקופה הזו חזרה בשתי הידיים ורצה מהר – לשבוע שבועיים ככה).

בכל מקרה החלטתי לנסות להתקבל ללימודי תואר שני. רציתי להמשיך בלימודים ולא רציתי להיות לא חוקית בניו יורק. ויזת סטודנטית הייתה הפתרון המושלם.

מה זה אומר בעצם? זה אומר שהייתי צריכה להחליט אם להמשיך עם היסטוריה או לימודי מזרח אסיה. לקחתי קורס סינית בשביל לרענן את המנדרינית שלמדתי שלוש שנים ואחרי בערך חצי שעה בה התחלתי להזיע ולהכנס לפאניקה נזכרתי איך שנאתי ללמוד סינית וכמה הייתה גרועה. היסטוריה הייתה ההחלטה הטבעית. ידעתי שלא אוכל להרשות לעצמי משהו פרטי ולכן פניתי לקולג'ים הציבוריים, הסיטי קולג'ס. אני מדברת כאן על התקופה של קו התפר בין "יו איזה מגניב האינטרנט, אני יכולה לשלוח בו אי מייל ולמצוא שירים בנפסטר" לבין "כל העולם באינטרנטים" – ובאותו זמן לא כל העולם היה באינטרנטים, אני זוכרת שהלכתי להביא קטלוגים של כמה קולג'ים. החלטתי לנסות להתקבל להאנטר קולג' ששמעתי עליו דברים טובים, אי שם ברחוב 86.

דרישות קבלה לא היו פשוטות, אבל זה דיי מובן מאליו. הייתי צריכה לעשות את מבחן המעבר באנגלית שהיה מאוד קל אבל גם את הג'י אר אי (למה למה למה אני לא יכולה פשוט להכניס מילה באנגלית ככה חלק מבלי להפוך את כל הפוסט הזה?!) – מבחן קבלה לתארים מתקדמים שכולל בתוכו ניחא הבנת הנקרא וחשיבה אנליטית אבל גם מתמטיקה שזה מאוד מרושע כי הלכתי ללמוד מדעי הרוח מכיוון שאני לא יודעת מתמטיקה. נרשמתי לקורס הכנה למבחן הזה כי היה לי כסף ולמה לא אבל אז ספטמבר 11 והקורס קרס גם הוא (ואפילו החזירו לי את כל הכסף). באופן מפתיע קיבלתי בחלק המתמטי את הציון הכי גבוה מבין שלושת החלקים. בנוסף לשני המבחנים הייתי צריכה מכתבי המלצה שזה מוסד הזוי וקשה. שוב מזכירה שזה לפני הזמנים שיכולתי פשוט למצוא את הפרופסורים בפייסבוק מה גם שרציתי מכתבים הורסים אז הצקתי לשני פרופסורים אהובים שנאותו לכתוב לי מכתבים שמעולם לא ראיתי כי הם מוגשים במעטפה חתומה. הייתי צריכה כמובן לכתוב חיבור שמסביר מדוע אני רוצה ללמוד את התואר הזה בקולג' הזה (החיבור הקריטי שאסור להתחיל במשפט "כבר מגיל צעיר אהבתי היסטוריה"). ולסיום, הייתי צריכה את גיליונות הציונים מאוניברסיטת תל אביב, באנגלית, ואני זוכרת שהדס החברה הזמנית הכי ותיקה שלי הלכה להוציא אותם עבורי ושלחה אותם לניו יורק. וזהו.

בשעה טובה ומוצלחת היו בידי כל המסכמים הנדרשים ונסעתי להאנטר קולג' להגיש את הכל. היום אני אפילו לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהלכתי לשם, מכיוון שהדדליין להגשת טפסי הרשמה עבר בכמה ימים אבל זה לא היה נראה לי משהו כל כך קריטי. כמובן שזה כן היה. ההרשמה כבר הייתה סגורה. האחראית במשרד הרישום אמרה לי "אבל תלכי לסיטי קולג', ההרשמה שלהם עוד פתוחה". מעולם לא שמעתי על סיטי קולג' אבל מיהרתי לקחת את הרכבת להארלם והגעתי לקמפוס יפייפה, עם ארכיטקטורה גותית ואווירה לא מהעולם הזה – לא סתם קולג' אלא הקולג' הציבורי הראשון בארה"ב, שהוקם ב 1847 על ידי ילדי מהגרים, בעיקר יהודים, שלא יכלו להרשות לעצמם את האוניברסיטאות הפרטיות גם מבחינה כלכלית וגם כי רוב הזמן לא קיבלו יהודים. הקולג' כונה בעבר "ההארוורד של העניים", והוא הקולג' הציבורי עם מספר זוכי פרס הנובל הגדול ביותר (9!) –  דברים שלומדים כאשר הופכים למדריכת הסיורים של הקולג' (אבל אכתוב על זה בפעם אחרת). היועץ לתואר מתקדם בהיסטוריה, פרופסור הוטנבך, ראיין אותי, לקח את המסמכים, גיליונות הציונים, מכתבי ההמלצה, והחיבור שלי, ואמר שאשמע מהם בקרוב. הציפייה למכתב מהסיטי קולג' הייתה לא קלה. ראשית זה לוקח כמה שבועות ושנית לא היה לי שמץ של מושג לגביי הסיכוי שלי. על כף המאזניים היו מונחים העתיד האקדמאי שלי וההשארות שלי בניו יורק. שניהם היו חשובים לי עד מאוד.

כל בוקר הייתי מחכה לדוור. לא פיזית מחוץ לבית על המדרגות, אבל הייתי מחכה לשמוע את צליל המתכת שעיד שהדוור היה שם והכניס דואר לתיבה שלנו וסגר אותה. בכל פעם במשך החודש בו ציפיתי לתשובה הייתי מחכה שהוא ימשיך בדרכו לבית הסמוך ורצה במדרגות למטה עם פיג'מה משקפיים ושיער סתור (שזה לא קשור לזה שישנתי עד אז כי הגעתי הבייתה רק בשמונה בבוקר אלא כי השיער שלי תמיד סתור) לבדוק מה יש בתיבה. אנטוני, הקולגה האהובה עלי ביקום, שידע כמה אני מחכה לתשובה, אמר לי באחת הפעמים "אם יש מעטפה גדולה מהקולג' את בפנים, אם זה רק מכתב רגיל הם דחו אותך". באחד מהימים ראיתי את הדוור עובר על פני הבית ורצתי לתיבת הדואר, עוד מרחוק (כמה צעדים כן) ראיתי מעטפה לבנה גדולה מבצבצת החוצה מהתיבה. אני בפנים. ידעתי.

כל הסיפור החמוד הזה שהתחיל את החיים האמיתיים שלי בניו יורק (שאני מתגעגעת אליהם לא מעט בזמנים קשים) לא קשור לכלום. סתם נזכרתי בו היום כשקיבלנו תשובה מהמשרד לבוררות מקצועית.

IMG_20171017_101428_632

לפני כמה שבועות הגשתי בקשה לבדיקת המקרה של דוריאן במשרד מיוחד לגישור ובוררות שמטפל במקרים של גילדת הרופאים. המשרד הזה הוא בעצם שלב לפני תביעה, לא, לא חשבנו לרגע לתבוע, זה לא ארה"ב או ישראל ודברים עובדים כאן לגמריי אחרת. אבל רציתי, מאוד מאוד מאוד רציתי, שתהיה בדיקה של המקרה של דוריאן שנעלם מעיניהם של שני רופאים. שמישהו יבדוק מה קרה ויאמר לי חד משמעית "אי אפשר היה לראות את המקרה הזה" או "מישהו לא עשה את העבודה שלו". בשני המקרים זה לא משנה כלום. לא מקבלים כסף או פיצוי על עוגמת הנפש והגיהנום שעברנו, אין כאן שום היבט כספי. אבל רציתי לדעת. רציתי להרגיש שעשיתי משהו. ומכיוון שמשרד התלונות בגילדת הרופאים אמר לי שעדיף לפנות למשרד בוררות זה מה שעשיתי. מילאתי כמה טפסים והייתי צריכה לכתוב את הסיפור שלנו, ליסה החברה שלנו תירגמה עבורי הכל לגרמנית ושלחתי את הבקשה. אתמול הגיע מכתב שמבשר דחייה של הבקשה בצירוף מכתב מרופא האולטרסאונד המומחה שלא ראה את הפגם. הוא צירף את הטפסים שכל מטופלת חותמת עליהם ובהם הבהרה שלמרות: "שהמיכשור שלנו הוא מאיכות גבוהה, הדאגה שלנו עצומה, ויש לנו ניסיון של שנים אנחנו לא יכולים באופן כללי לראות כל פגם שיכול להיות לתינוק". ואת ידעת את זה מראש. ואת חתמת על זה. הנה. ולכן הוא לא מסכים לקחת חלק בהליך בוררות חיצוני.

בברכה לבבית,

הרופא שפספס בקע סרעפתי מולד קשה ביותר בתינוק שלך שכמעט מת.

IMAG0938

_______________________________________________________________________________

ולמעבר החד של הפוסט:

גיל, החבר הכי טוב שלי, שאני מכירה מגיל 15, בא לבקר אותנו. הכרנו ביום הראשון בכיתה י', הוא לבש חולצה של לנון, שאלתי אם הוא מעריץ של לנון והוא שאל "של מי?".

IMG_20171021_141849_823

מטרת הביקור הרשמית, לפי גיל, הייתה להכיר את דוריאן. ככה הוא אמר.

IMG_20171020_180738_644

אז עשינו קצת דברים של תיירים, ואפילו הלכנו לאלבפילהרמוני לראות על מה המהומה (גיל מת על המבנה כבר שנים, מאז שהוא בא לכאן לחתונה שלנו!). לנון התאהבה בו קשות ובכתה כשהוא היה צריך לחזור ("אני רוצה שגיל ישאר בבית שלי!!!"). היה מיליון כיף איתו, ומצחיק – צחקנו כל הזמן! הוא החבר הכי מצחיק שלי ואפילו לנון אמרה לי פעם אחת: "אמא, מה זה הגיל הזה? הוא מצחיק אותי"! 

מסכנה לנון שלי, נפלה על הראש בטיול של הגן וקיבלה מכה איומה בראש – היא טיפסה על איזו חומה נמוכה ועפה אחורנית על מעקה מתכת – כן, זה נוראי כמו שזה נשמע. יש לה ממש בלוטה כחולה עצומה במאחורה של הראש. היא נשארה בבית יומיים להשגחה ומנוחה.

ולסיום, סוף סוף עשיתי קעקוע חדש על הקעקוע הראשון שלי. את הקעקוע הראשון עשיתי באיזה סטודיו בדיזינגוף, שונית החברה שלי גם עשתה אז קעקוע ונועה באה איתנו גם. בזמנו (הייתי בת 18) החלטתי על סימנייה סינית עם משמעות טיפשית והמצאתי סיבה טובה לכך. כבר שנים אני רוצה לכסות את הקעקוע והנה: הזדמנות, מייקל ההורס שעשה לי את קעקוע יום ההולדת היה שוב בהמבורג ותודות לדודה חגה ששמרה על דוריאן יש לי עכשיו עגור יפייפה. ביום שלנון נולדה, בעודי מחכה לצירים ומטיילת מחוץ לבית החולים עם מארק ראיתי עגור לראשונה בחיי. הוא היה יפייפה והייתי כל כך מהופנטת שאפילו לא צילמתי אותו – וזה נדיר כשזה מגיע אליי! וכן, כאב מאוד. מאוד. 

IMAG0142

עגורים עוזבים את המבורג

ולסיום קולינרי – נשיקות וניל מתוקות יפייפות שעשויות מאקווהפאבה – המים שמסננים מקופסאת שימורים של חומוס (לא המצאתי את זה) – הכנתי לעבודה של מארק:

IMAG0193IMAG0192IMAG0198

 

מחשבה אחת על “77. מחכה לדוור

  1. מה?? אני שאלתי אותך”של מי”?על לנון בשלב הביטלסי הכי עמוק שלי? (ט-י). זה נשמע כמו המצאה . כנראה כי זאת המצאה. או שלא היית רגילה להומור הדלוח.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s