76. קבוצות פייסבוק

כשדוריאן היה במצב יותר טוב בטיפול נמרץ, מצב שידענו כבר בוודאות שהוא יצא מהמקום המאוד רע שהוא היה בו, הצטרפתי לקבוצה של הורים לילדי בקע בפייסבוק. עד אז נמנעתי כי ידעתי שאולי אקח משם דברים למקום לא טוב. הקבוצה הייתה עולם חדש, אבל לא תמיד מופלא. היא הורכבה כמעט כולה מנשים אמריקאיות, מכל מקום אפשרי, חלקן מאוד מאוד צעירות, רובן עשו רושם מאוד דתי – עם בקשות חוזרות ונשנות להתפלל עבור תינוק זה או אחר. היו לא מעט נשים שזה עתה קיבלו את האבחנה ועברו את ההריון בקבוצה, חלקן עם סוף מרגש, עם חלקן בכינו כולנו. היו מעט אבות, מעט אמהות שאיבדו את התינוקות שלהן, וכמה מבוגרים שאובחנו עם בקע בגיל מאוחר (שזה היה מאוד הזוי בעייני כי אין להם שום דבר במשותף עם אמהות שכמעט איבדו את התינוקות שלהן). השתדלתי בכל מאודי לתרום ולעזור ולייעץ ולעודד ולשתף את הסיפור של דוריאן – רציתי לעודד הורים שאובחנו, שיראו, שיראו ילד שעשה את זה. היו הרבה דברים שלא אהבתי בקבוצה. לא אהבתי את ההתנהגות הדיי מרושלת של האדמינים, הייתה שם לפעמים אווירה רעילה כזו, לא מפרגנת. לא אהבתי את הבקשות היומיות להתפלל לאלוהים. חשבתי שהקבוצה הזו צריכה ויכולה להיות ברמה קצת אחרת, גבוהה יותר, עם רשת תמיכה רחבה יותר. ההזדמנות שלי הגיעה לפני כמה שבועות. אחת האדמיניות נכנסה לאיזו מריבה הזוייה עם אמא שאיבדה תינוק ופתחה קבוצה להורים שאיבדו תינוקות. מפה לשם העיניינים יצאו מכלל שליטה והאדמינית קצת נסחפה וסגרה את הקבוצה. 400 איש בלי קבוצה. אבל תסמכו עליי שתוך שנייה פתחתי קבוצה חדשה, קבוצה תמיכה גלובלית קראתי לה. וכרגע אנחנו 250 איש. יש איתי עוד שלוש אדמיניות שביקשו לעזור. כתבתי כללים ברורים ודיי נוקשים, כתבתי מטרה ותיאור קבוצה, ובעיקר הדגשתי: בלי דרמה! ועד היום באמת היה יחסית שליו. מקווה שימשיך ככה, כי באמת שאין לי כוח וסבלנות לשטויות. ותעיד על כך קבוצת הישראלים בהמבורג שפתחתי לפני שנים ויש בה כ 1200 איש (לדעתי יותר מחצי בכלל לא בהמבורג) והיא נחשבת לקבוצה מאוד משעממת ורגועה (בניגוד לקבוצות ישראלים ב — אחרות…). אני יודעת שהקבוצות האלו הן מלכודות דרמה, אבל זו קבוצת תמיכה, וזו המטרה העיקרית שלה: להיות שם עבור הורים אחרים, לייעץ, לקבל ייעוץ, לשמוע מנסיון של אחרים.

—–

הפוסט הקודם שלי, או יותר נכון הפסקא על הבדידות, דיברה אל הרבה מאוד נשים. בהתחלה חשבתי שאני נשמעת קצת בכיינית ו"אוי אוי אוי אין לי חברים" אבל כמות התגובות, בפוסט עצמו, בוורדפרס, ואפילו בפייסבוק, שברה שיא חדש. הפסקא (למה יש אלף בסוף המילה פסקא? ככה אני אוהבת לכתוב אותה, כמו דוגמא 🙂 ) הייתה יחסית קצרה ומשנית לשאר המלל (למרות שהיא הוזכרה בכותרת) – אבל כנראה הייתה במקום. נשים מכל קצוות תבל כתבו, עודדו, נתנו עיצות, ובעיקר הביעו הזדהות. לא משנה מהיכן הייתה הכותבת, הבדידות הייתה שם גם, ברמה זו או אחרת. מה זה אומר? זה אומר שלא משנה היכן נמצאים, אם יש ישראלים או אין, אם זה רילוקיישן זמני או הגירה, אם יש בן זוג מקומי או לא, אם יש ילדים או לא, אם אתם סופר חברתיים או סתם מופנמים. אין שום ערבות למציאת ויצירת רשת חברתית. יש כאלו שזה לא משנה להם, יש כאלו שהשלימו עם המצב, יש כאלו שמצאו בדיוק את מה שהם רצו, ויש כאלו, כמוני, שעכשיו מנסים להתמודד עם מציאות שהיא קצת שונה ממה שהם דימיינו. אלכס החברה החכמה שלי אמרה, ובצדק: בגילנו קשה למצוא קשרים חברתיים עם עומק, במיוחד אם מדובר בהורים לילדים ואין הרבה זמן פנוי כמו בעבר. והרבה טוב יצא מהפוסט הזה: מכרה מהתיכון שלא הייתי איתה מעולם בקשר יצרה איתי קשר ושימחה אותי מאוד, ויש לי כמה חברות חדשות שהן באותה סירה כמוני, עם אחת מהן אני אפילו מקשקשת בטלפון! מה אכפת לי אם זה רק וירטואלי? עדיף על כלום. לרגע שקלתי לפתוח קבוצת פייסבוק (נו, זה ממכר) של נשים ישראליות לא בישראל שקצת בודד להן, ולקרוא לה "בדידות גני שעשועים" – עם קרדיט לעדה על מונח גאוני. מי מצטרפת? 🙂

**********

לדוריאן מלאו אתמול עשרה חודשים!

מארק בילה איתו את הערב בחדר מיון כי הוא קצת חולה והשתעל בטירוף ולא רצינו לקחת שום סיכון – אבל הכל בסדר ואין הרבה מה לעשות, מחכים שיחלים.

תמונה מבית חולים אבל לא מאתמול

לנצח נפחד משיעולים.

אגב עשרה חודשים, אני יודעת שלכל הורה זה ממש הזוי איך שהזמן טס מהר ואיך הילדים גדלים אבל עם דוריאן זה באמת ואוו אחד גדול. אנחנו רואים אותו מתפתח ומתקדם ולומד דברים חדשים, רואים אותו גדל פיזית (הוא ממש גבוה!), רואים אותו אוכל ושותה בתאבון, הרבה פעמים לבד. שומעים אותו "מדבר", צוחק, בוכה, רואים אותו משחק עם לנון ורודף אחרי ואצלב – והכל עם החיוך העצום שלו והאישיות הכובשת. וקשה, קשה לנו לא להזכר ולחשוב על הימים האפלים ההם כשהוא היה מחובר למכונות צינורת וכבלים, קיבל אינסוף סמים, מורדם, מונשם. נכון שהימים האלו הם היסטוריה, הם עברו, אבל הזכרון שלהם לנצח מקועקע לנו בלב ובנשמה והופך כל דבר קטן שדוריאן עושה לנצחון אדיר עבורו, ועבורנו.

לפני שבועיים שעבר הייתה לדוריאן בדיקה נוירולוגית. הרופאה, נחמדה מאוד, לא חסכה מחמאות. ראשית אמרה שהריאה הימנית נשמעת בדיוק כמו השמאלית, היא לא שמעה הבדל, שזה אומר שהימנית מתפקדת נורמלי לחלוטין. היא נדהמה וזה שהוא זוחל ומוחא כפיים ומנפנף לשלום וצוחק ומחייך כל הזמן, שהוא יוצר קשר עין מידית ושהוא מאוד עירני, שם לב לפרטים זעירים (כמוני וכמו לנון) ובוחן הכל בסקרנות. המשקל והגובה שלו נהדרים, ובאופן כללי לא יכל להיות טוב יותר. היא אמרה לי כמה פעמים שאנחנו יכולים להרגע ולהנות ממנו, שאין לנו מה לדאוג ושהתפתחות שלו יוצאת מן הכלל. אבל. שוב פעם. למרות ששמחתי מאוד (וקצת בכיתי, אולי) והייתי מאוד מאוד גאה – משהו שוב מנע ממני מלהיות שמחה במאה אחוזים. הפחד המשתק הזה, המראות מבית החולים, הידיעה שאי אפשר לדעת מה יביא היום. נשאר לי רק לסמוך על דוריאן!

לפני שבועיים היינו גם אצל מומחה החניכיים. פרופסור עם שם רציני בהמבורג שעושה ניתוחי צדקה במדינות עולם שלישי. הוא זכר את דוריאן מהפעם הקודמת, נטל אותו בזרועותיו, צחק ושיחק איתו, שאל אם נוכל להשאיר אותו שם. בדק את השסע בפה, את החור מתחת לאף (פיסטולה זה נקרא), הסתכל על השיניים שבקעו, הקשיב לאמא החופרת ברקע ואמר לנו: ההתפתחות של הילד הזה נהדרת, הכל בסדר, תנו לו לגדול ואז נטפל במה שצריך. בקיצור: תפסיקי לחפור אמא. אז בסדר. שיחררתי. זה לא שיש מה לעשות כרגע גם ככה.

למעבר החד של הפוסט: הריצות בפארק משתלמות, לא צריכה ללבוש יותר בגדים עצומים ונשארו לי קילוגרמים בודדים לרדת בשביל המשקל הטרום הריון שלי. רק מה, כמובן שכבר קר ומחשיך מוקדם ואני לא ממש יכולה לצאת לרוץ בערב. אני שוקלת להרשם למכון כושר מול הבית, היכן שיש גם שירותי שמירה על תינוקות וחצי שכונה הולכת אליו. אני מתלבטת כי אני לא יודעת אם אוכל להתחייב לשנה שלמה, ברגע שמזג האוויר ישתפר אני חוזרת לפארק. ובאותו עיניין אני מתלבטת אם לעשות חצי מרתון בסוף אפריל. רצתי 21 ק"מ פעמיים בחיי, שתיהן היו לפני הילדים והייתי בכושר שיא. אני נוטה לחשוב שאני רצה בשביל הנאה ותרפיה, הפארק הוא הכנסייה שלי, שם אני מרפאת את הנשמה, מה יש לי לרוץ באיזה תחרות שמודדים לי בה זמן? מה זה יתן לי? תמונה לפייסבוק עם מדליית השתתפות? אולי זה סתם ילחיץ אותי ויהיה מיותר, אני לא טובה בדדליינים שמתקרבים וכל מיני דברים רשמיים שכוללים דמי רישום וכיו"ב. אמשיך לחשוב.

איזה שיר. מחזיר אותי לקיץ מטורף אחד באמסטרדם, ביום בו הולנד העיפה את ברזיל מהמונדיאל ופיית'לס נתנו הופעה מהממת בווסטרפארק.

והנה קצת על לנון: השבוע עבר על פנינו זוג זקן ברחוב, לנון הצביעה עליהם וצעקה "הנה סבא וסבתא" והזוג חייך ועצר ולחץ לה את היד ושאל לשמה. לנון השיבה: "אני לנון, זה האח שלי דוריאן, וזו מאמא, קוראים לה אמא!". מצחיקה. מארק ואני משתוממים איך היא יודעת לדבר איתי בעברית ואיתו בגרמנית. איך היא מבינה את האנגלית שאנחנו מדברים בנינו. אני בעיקר משועשעת מאיך שהיא מדברת עברית עם מבנה גרמני, למשל היא תאמר "אני יש" במקום "לי יש". היא תאמר "אני יש אין" כי ככה אומרים את זה בגרמנית.

השבוע התחלנו ללמוד קצת אותיות!

בתמונה הזו, מאתמול, היא נדחפה בין שני האנשים האלו כי היא רצתה לשבת. וגם קראה לגבר בצד שמאל "אופה" – סבא – והוא שמח (אבל אחרי שצילמתי).

 רציתי לעדכן את הברלינאים שאני מגיעה לברלין ב 3.11 – חשבתי לפגוש חברה מניו יורק שתהיה שם אבל בסוף היא תהיה בימים אחרים. הביקורים שלי בברלין תמיד מהנים ונהדרים, אנשים אדירים, אוכל טבעוני הורס, והפעם אני גם אשתתף ב"יום הקוביה הבינלאומי" של אנונימוס ב .5.11.  אני מחכה לזה בקוצר רוח! אם יש טבעונים בברלין שרוצים להצטרף אליי, אשמח מאוד! (ויום אחד אקים את הקבוצה של המבורג!).

https://www.facebook.com/events/348602242262069/

אקטיביסטית לעתיד

הא, וגם הלכנו לסרט אחרי מיליון שנה. בלייד ראנר היה יפייפה ועצוב, נהנו מאוד!

והנה קצת אוכל – עוגה גרמנית מפורסמת שנקראת "רוסישר צופקוף"- עוגת שוקולד ו"גבינה" –  חברה מאינסטגרם שלחה לינק למתכון טבעוני, היא יצאה ממש ממש ממש ממששששששששששששששששש טעימה.