75. שלכת ובדידות

IMG_20170915_094658_910

בגדי השלכת החדשים – במגפיים יש אורות מנצנצים – הכרחי כשאת בת שלוש

ראשית, רציתי לומר תודה לכל מי שיצרה איתי קשר בעקבות הפוסט הקודם הידוע בשם "אני והפה הגדול שלי". אני לא לבד ואני יודעת שאני לא לבד, והודעות כאלו ואחרות, והצעות לעזרה והדרכה ותמיכה חיממו את הלב כמו תמיד. תודה לכן. אני מבטיחה שהנושא בטיפול, אני יודעת בדיוק מה הבעיה (הבעיות) ואני יודעת שאני צריכה לעבוד ולמצוא פתרונות, עייפתי.

IMG_20170920_174826_656

אז מה חדש כאן בהמבורג?

בשנייה שאוגוסט הסתיים התחיל הסתיו. לא, זה לא שהיה כאן קיץ אמיתי חם ונעים, היה כאן חורף לייט עם גשם בערך ממרץ עד  עכשיו, אבל בשנייה שספטמבר התחיל נכנעתי למציאות וויתרתי על הציפייה שאולי הקיץ עוד יגיע, והמבורג נכנסה לעונה הכי יפה בעיר (אחרי קיץ, אבל אין קיץ) – שלכת. אז מה אם טכנית שלכת היא לא עונה, האילתית שבי עוד נפעמת בכל שנה מחדש מכמויות מכמויות העלים שנושרים להם, ועוד לא התחלתי לדבר עם הצבעים המדהימים של העלים. הפארק ליד הבית כבר בטרפת של שלכת ומיליון גוונים של צהוב חום ואדום (השיא יהיה בחודש הבא זה הופך את חווית הריצה למשהו מדהים במיוחד (אני צריכה להאחז בכל דבר!). רק חבל שכבר מחשיך מוקדם ואני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת לרוץ לקראת הערב.

והשנה זהו הסתיו הראשון שלנון אוספת ערמונים.

IMG_20170920_173002_122

הייתי צריכה לגגל ערמונים בעברית! בגרמנית קוראים להם קסטניאן. הם פירות כאלו חומים קטנים שנמצאים בתוך תיק מעטפת עגול קוצני על עצים שיש בכל מקום בהמבורג – הם לא הסוג האכיל שקולים בתנור ומוכרים בעיקר לפני קריסמס, הם רעילים כך אמרה שהשכנה אבל לימור אמרה שהם לא, הם רק לא טעימים 🙂 וחוץ מאיסוף אובססיבי שלהם ויצירות מלאכה (אנחנו עוד לא שם) אין הרבה מה לעשות איתם.

IMAG0172IMAG0173 (1)

בספטמבר העץ של הערמונים משיר את העלים שלו וגם את עיגולי המעטפת הקוצנים שמכילים את האגוזים, אלו נופלים בבום על הקרקע (ולפעמים גם על אנשים!) וכך בדרך כלל משתחררים הערמונים לחופשי, ואין מנוס מלאסוף אותם.

imag0176.jpg

IMAG0181IMAG0182

לנון נהנת מזה כל כך אז לא ממש אכפת לי שיש לנו כבר אלפים בבית. אחרי הקיטה לוקחים דלי או שקית והולכים לחפש קסטניאן. וזה לא פשוט למצוא, מכיוון שלמרות שיש את העצים בכל מקום, כל הילדים בגילאי 3-6 עסוקים בלאסוף אותם, שכונה שלמה מרוקנת מערמונים! אני ידעתי היכן יש מלאי שכמעט ולא נגעו בו: בדרך עוקפת השכונה, הדרך שבה אני רצה אל הפארק, ואכן שם לנון אספה את הרוב. קשה לומר לא לערמון חום מבריק וחלק שגם אני התחלתי לאסוף אותם – גם אם לנון לא איתי.

IMG_20170915_170758_677

IMAG0024IMAG0036IMAG0057

IMAG3304

איפה?

IMAG3306IMAG3314

IMG_20170923_204315_209

אתמול נתתי ללנון את המצלמה הדיגיטלית הישנה שלי. ניקון ורודה וקטנה ששימשה אותי נאמנה בימי טרום הסלולרי. הסברנו לה פחות או יותר מה עושים וזהו, הילדה מכורה. היא לקחה את המצלמה איתה לפארק אחרי הצהריים וצילמה כל הזמן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

רוב התמונות מטושטשות, ושל הנעלים שלה, אבל יש גם יהלומים אמיתיים, הנה, תראו בעצמכם – ותזכרו, ילדה בת שלוש, לראשונה עם מצלמה!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

החודש חזרתי, בשמחה עליי לציין, להדריך סיורים פרטיים בעיר – משהו שאני עושה שנים רבות ונובע מאהבה עצומה לעיר ולהיסטוריה שלה, במיוחד להיסטוריה היהודית. התמזל מזלי והסיור הראשון ,שהעברתי [מאז שנכנסתי להריון עם דוריאן] היה עם תייר אמריקאי מקסים במיוחד מוושינגטון די.סי. היה פשוט נפלא לבלות איתו ארבע שעות ולהסביר לו על ההיסטוריה היהודית של העיר. הוא התאהב בעיר ובבית הקברות של אלטונה בפרט, אחד מהמקומות האהובים עליי במיוחד – שמכיל היסטוריה עשירה על הקהילה היהודית המאוד מיוחדת שהתפתחה בהמבורג מהמאה ה-17. ואיזה כיף לי שיש לי מפתח לבית הקברות הזה ואני יכולה לקחת אורחים לשם מתי שרק ארצה.

 IMG_20130815_165315IMG_20120809_001558

בנוסף לסיורים, החודש הייתה סדנאת הבישול הראשונה שלי, גם אותה אני מעבירה כבר שנים רבות: בישול ישראלי טבעוני.

IMAG2456

היא נערכת בבית ספר לבישול טבעוני בשם קורקומה שאני מאוד מאוד אוהבת: מקום מקסים ונהדר, מצוייד היטב, עם אווירה מדהימה. הסדנאות הללו הן תמיד מסיבה אחת גדולה: 15 אנשים שרובם לא מכירים אחד את השנייה (יש תמיד זוגות וחברים אבל בניהם אין קשר), רובם גרמנים, רובם לא טבעונים אבל עם עיניין כלשהו במטבח הישראלי. אחרי הקדמה על טבעונות בישראל, המטבח הטבעוני הישראלי (ערבי/מזרח תיכוני), וקצת עליי, אנחנו מחלקים את העבודה ובמשך שעתיים מכינים מזנון ישראלי עשיר כשברקע גבע אלון או קרולינה. שום מנה לא מטובענת, הכל טבעוני גם ככה, כל חומרי הגלם טריים וברי השגה, אפס אכזריות, וטעים, בעיקר טעים – בסוף, פותחים שולחן ישראלי לתפארת!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

דוריאן נשאר לבדו עם הבייביסיטר מספר ימים החודש – הוא לא ממש התרגש, אני לעומת זאת נחנקתי קלות כשהשארתי אותו לבד איתה לראשונה. החודש, בנוסף לפיזיותרפיה פעמיים בשבוע, הוא התחיל לקבל עוד תרפיה שנקראת "תרפיה פדגוגית". אני לא זוכרת אם כבר כתבתי על זה אבל דוריאן התקבל לתוכנית קידום מטעם המבורג. התוכנית הזו לא אומרת הרבה מלבד סשניים של פיזיותרפיה ארוכים יותר, ותוספת של תרפיה פדגוגית (שנייה, מייד מסבירה). עברנו כמה איבחונים לקראת הקבלה לתוכנית הזו, גם מטעם המכון הפרטי שמספק אותה וגם מטעם עיריית המבורג שמשלמת עליה. השורה התחתונה הייתה שדוריאן לא ממש עומד בקריטריונים לתוכנית שמיועדת לתינוקות שההתחלה שלהם בחיים הייתה קשה והם זקוקים לקצת יותר. ההתפתחות שלו מושלמת ואין לו צורך בכך (טפו טפו טפו). אבל התעקשתי – אני רוצה שהוא יקבל את מה שאפשר, ובגלל ההיסטוריה הקשה שלו אישרו לנו. התרפיה הפדגוגית היא למעשה בחורה מקסימה ונעימה בשם ג'סיקה שבאה אלינו הבייתה פעם בשבוע "לשחק עם דוריאן". היא משתמשת בכל מיני משחקים לגירוי חושים ונכון לעכשיו דוריאן שמח שיש לו פליידייט נוסף.

היום יש לנו פגישה אצל מומחה החניכיים, הפרופסור שכבר היינו אצלו כשדוריאן רק השתחרר מבית החולים. אני מאוד סקרנית לשמוע מה יש לו לומר עכשיו אחרי שבקעו לדוריאן כבר ארבע שיניים. כזכור, יש לדוריאן שסע בחניכיים העליוניים, למזלנו רק שם ולא בחיך. אני בחרדות איומות על כך שהוא יצטרך טיפולי שיניים וחניכיים כואבים במיוחד. אני כל כך לא רוצה שיכאב לו אי פעם בחיים שוב. אבל אני יודעת שלא יהיה מנוס, החתך, שהוא אומנם פגם קוסמטי לחלוטין, יתוקן מתישהו בעתיד הרחוק. אם כבר מדברים על שיניים, רציתי לעדכן כבר ממזמן שהשן האפורה של לנון הלבינה כמעט לגמריי – היא עוד בגוון אחר אבל לא כהה כמו בהתחלה. בשבוע שעבר הלכנו לרופאת השיניים שבדקה ואמרה שהכל תקין וביקשה לנקות ללנון את השיניים קצת. לנון סגרה את הפה וסירבה בכל תוקף.

IMAG3231.jpg

רק בודקים!

ולמעבר החד של הפוסט: לאחרונה מחלחלת בי הבנה עמוקה עד כמה אנחנו בודדים כאן בהמבורג. או בגרמניה באופן כללי. הנושא הזה לא חדש כלל וכלל אבל הסיפור עם דוריאן חידד אותו.

IMG_20170919_091929_367

תמונה שצילם השכן, הוא לא חבר! עדיין.

חברים שחשבתי שהם חברים הם לא ממש חברים, והחברות עם הגרמנים, במיוחד עם אמהות (הכללה פראית במיוחד ואני מתנצלת מראש אם מישהו נפגע – מדובר כאן בניסיון שלי בלבד) – היא קשה ביותר. אולי מכיוון שיש לי ציפיות גדולות מחברויות ומערכות יחסים, אולי בגלל שאני טוטאלית במה שאני נותנת ובמה שאני מקווה לקבל. כמה מקרים מאוד עצובים/הזויים לאחרונה הביאו אותי להבנה שאנחנו לבד. אין על מי לסמוך ועל מי לדבר. ומה הלאה? איך מוצאים חברים בגילנו? איך מפתחים מערכות יחסים שלא מבוססות רק על הילדים? אין ספק שזה קשה. והתרבות כאן שונה מהתרבות שאותה אני מכירה – בה חברים הם משפחה, בה לא צריך לבקש דברים שהם מאוד מובנים מאליהם. הפסיכולוגית החדשה שלי (באיזו נונשלנטיות אני מכניסה אותה לפוסט) אמרה לי חד משמעית: בתרבות הגרמנית צריך לבקש – דברים לא נעשים רק כי זה הגיוני לעשות אותם – אם את רוצה משהו מחברים צריך לבקש. הנושא עלה אחרי שהסברתי שננטשנו לגמריי כשדוריאן היה בבית החולים. נפש חיה לא באה לעזור לנו, לא בבית, לא עם אוכל או קניות, לא עם לנון. אף לא אחד או אחת. וכן, כמעט כולם כתבו ש"אם אתם צריכים עזרה תאמרו". אבל אני עוד נושאת עלבון עמוק מזה שאף לא אחד הבין לבד שאנחנו במצוקה קשה וצריכים עזרה. אני תוהה מה יבוא קודם – אני אלמד לבקש מאנשים שלא נותנים לי תחושה טובה לבקש מהם עזרה/דברים או שאני אמצא חברים אחרים (רצוי איטלקים, או ברזילאים, ישראלים גם יהיה נהדר אבל זה נדיר כאן בהמבורג, ורצוי טבעונים) . בעבר כשכתבתי על הנושא הצעתי גם גורמים שלא תלויים בי, כמו זה שאנחנו גרים בעיר גדולה או זה שההמבורגרים ידועים בקרירות סנוביסטית קלה. וזה גם כמובן מתקשר לאישיו שהעלתי בהריון – שאף אחד לא קם עבורי באוטובוס או ברכבת, ולא, לא ביקשתי. חשבתי שבטן של חודש תשיעי וילדה אקטיבית בת שנתיים וחצי זה סימן מספק.

או שזו אני.

IMG_20170922_181943_715

סלפי מעליות

מה אני בעצם רוצה? אני רוצה חברים שאפשר יהיה להתקשר אליהם (!) ולדבר איתם בטלפון סתם ככה בעודי הולכת ברחוב. אני רוצה חברים שיהיה אפשר להתקשר אליהם ולומר "אתם בבית? אני עוד עשר דקות שם". אני רוצה חברים שאפשר יהיה לכתוב להם (בווטסאפ!) "יש מצב שתאספו את לנון מהקיטה היום? שלנון תבוא אליכם אחרי הצהריים? שתשמרו על דוריאן שעה? שתקחו את לנון לבלט איתכם?" (עם הדדיות מלאה!). אני רוצה חברים שאוכל לכתוב להם "מתי נפגשים לצהריים ביום שבת ומה להביא איתי?" או "יש מצב לקפה עוד שעה?". אני רוצה חברים שידאגו לי כמו שאני אדאג להם, שיציעו להיות חלק מהחיים שלי כי הם רוצים ולא כי אני ביקשתי, שיעזרו לי כשצריך כי הם מבינים שאני צריכה עזרה, ולא כי ביקשתי.

אולי הילדים שינו את הצורך שלי בחברים כאלו? כי אני לא זוכרת שהיה לי כל כך קשה לפני הילדים. אולי. 

____________________________________________________________________________________________

מה אכלנו החודש? לנון כרגיל, לא אכלה כלום חוץ מסנדוויצ'ים עם גבינה טבעונית ופסטה עם רוטב עגבניות ובננות. אנחנו אכלנו קובה סלק, וקוסקוס, וגרנולה ביתית מעולה שהכנתי לבדי לפי המתכון הקליל ביותר ביקום, וגם עשיתי עוגות שמרים (אחת לשכנים החדשים) וגיוזות, הרבה גיוזות!IMG_20170915_205631_865IMG_20170915_205514_356

IMG_20170908_204103_477IMG_20170917_135149_926IMG_20170917_135315_057IMG_20170909_201200_355

IMG_20170918_204815_434IMG_20170918_204737_402IMG_20170918_204457_357

דוריאן אכל גם אכל – וגם מלאו לו תשעה חודשים!

IMG_20170921_132516_539

IMG_20170831_223839_484IMG_20170901_163056_107IMG_20170903_194902_569IMG_20170910_202917_399IMG_20170918_121234_967IMG_20170918_121234_968IMG_20170918_121234_969IMG_20170918_121234_971IMG_20170918_121234_974

IMG_20170920_171712_839

ולסיום, לנון עושה יוגה:

IMG_20170915_172404_982

14 מחשבות על “75. שלכת ובדידות

  1. את מהממת. מכירה את התחושה הזו של "להיות לבד", שמכרסמת מבפנים ומקשה על היכולת להנות גם מהדברים היפים. כמי שחיה מספר שנים בקיבוץ, המעבר הנה לא היה פשוט בכלל, אבל אחרי שנה וחצי מוצאת את עצמי מאתרת פה ושם את הנשמות המיוחדות, את האנשים שגורמים לי להרגיש קצת יותר שייכת וקצת פחות לבד. שולחת לך חיבוק

    אהבתי

  2. איזה פוסט מקסים. בהחלט עושה חשק לחבק אותך וגם לא להבין איך הגרמנים מצליחים לעמוד בפנייך ולא להיכבש באישיות הסוחפת שלך ולהיות חברים הכי טובים שלך. כנראה שזה עניין של פיצוח – לפצח מה זה אומר בהמבורג להיות חברים ואיך להביא את האנשים שאת אוהבת – להתקרב אלייך עוד קצת ולבנות לך קהילה. אני בטוחה שזה אפשרי. חפשי ומצאי איך לעשות את זה 💖

    אהבתי

  3. התמונות מהממות (גססתי מול הגיוזות) והילדים בכלל מקסימים, אני מקווה שישתפר לך אולי הדרך לבקש דברים תקרב בינך לבין אחרים, שתהיה לכם שנה בריאה מאושרת ומלאה בסביבה קרובה ותומכת

    אהבתי

  4. מבינה אותך מאוד…
    לי עזר לנסות להתאים ציפיות או להנמיך אותן וכך לא להתאכזב או להיות מופתעת וגם למצוא כמה חברות ישראליות שמבינות אותך לא מזיק…. חוצמזה בארץ אני חייבת לומר שהייתי כל כך עסוקה עם חברות שלא היה לי זמן לעצמי ופה למדתי יותר להנות לבד ולפנק את עצמי ואת המשפחה!

    אהבתי

    • אני משתדלת להנמיך ציפות 🙂 ואני מאוד אוהבת את הבדידות מרצון בתא המשפחתי, ההשקעה בעצמנו, בבית, בילדים, אבל לא רק. כשיש אופציות זה משהו אחר, אבל כשאין אז הצורך חזק יותר. אני חושבת. 💛

      אהבתי

  5. שלום לך ותודה על הפוסט המקסים הזה. ממקום מושבי בלייפציג הרחוקה וכאמא לתינוקת ולילד הייתי יכולה פשוט לעשות קופי פייסט על חלק גדול מהמשפטים שלך בעיקר על הצורך בחברים זורמים ותומכים באמת. הריחוק הגרמני מתסכל בעיקר כשיודעים שאפשר אחרת. אנחנו שוקלים לעבור לקהילה גם בעקבות זה. אולי יש כאלה אופציות בהמבורג? משהו יותר קהילתי? קיבלתי את הרושם שאת אישה שמסוגלת ליזום וליצור. שווה לחשוב בכיוון. חיבוק גדול ותודה על הכתיבה והשיתוף!!

    אהבתי

    • מיכל, תמצאי אותי בפייסבוק בבקשה?
      אני אכן מהיוזמים והמארגנים אבל בהמבורג פשוט אין מספיק אנשים לכך 🙂 אגב, מחברים בברלין שמעתי שלמרות כמות הישראלים שם גם שם יכול להיות קשה ובודד.

      אהבתי

  6. בוודאי! שלחתי לך בקשה לחברות אתמול . מיכל נטוביץ קרטשמאר – אשרי אותי.

    אולי בגלל העבר הסוציאליסטי ואולי פשוט כי הדירות מתייקרות, בלייפציג כרגע הרבה אנשים ובעיקר משפחות מחפשים פרויקטים יותר שיתופיים. בעיקר גרמנים, דרך אגב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s