74. תמיד רק אני

IMAG1929.jpg

עוד כשהייתי ילדה קטנה היה לי את הכשרון הספק מבורך ספק מקולל לבלוט. תמיד היו רואים אותי ושומעים אותי (הייתי ילדה גבוהה, זה משפיע). תמיד היה לי מה לומר ותמיד רציתי להשתתף ולהקריא ולהנחות. תמיד רציתי שיראו אותי. בהרבה מקרים זה עבד לא רע בכלל, למשל בגן כרמית, היכן שתמיד בחרו בי להיות השמש בחנוכה. אני חושבת שהתחלתי להבחין בשליליות שבדבר בתיכון. ראו אותי, שמעו אותי, אבל לרוב זה היה לרעתי. היו לי תקלים עם כמעט כל מורה או מנהל. תמיד היה לי מה לומר ותמיד אמרתי את מה שחשבתי ותמיד נלחמתי על מה שהאמנתי בו ובאילת של סוף שנות התשעים עם תיכון אחד וצוות מורים שהורכב מהרבה אנשים שהקשר בינם לחינוך היה מקרי – באילת הזו הפה שלי עלה לי ביוקר. תמיד הענישו אותי, תמיד תפסו אותי, תמיד השעו אותי. ואני מאלו שידם תמיד הייתה בכל דבר – נלחמתי תמיד עבור משהו שנראה היה לי לא צודק או הוגן או הגיוני. לא ויתרתי (ולמזלי הרב אמא שלי הייתה לצידי בכל פעם כשצדקתי, להלחם עבורי מול בית הספר). הזמן שלי בתיכון היה מורכב גם מהרבה מקרים כאלו: כל הכיתה ללא תלבושת בית הספר (חולצה בגווני כחלחל שאני עד היום לא יכולה לראות) אבל את ענבר רואים ושולחים הבייתה. כולם מבריזים לים אבל את ענבר משעים על זה, כולם מעשנים במחששה אבל רק ענבר (ועוד כמה נבחרים) מקבלים עונש להכין עבודה על נזקי העישון. ארבע שנים בתיכון (עשיתי את כיתה יוד פעמיים) שהיו נוראיות כמעט מכל בחינה, אני עד היום לא יודעת איך עשיתי את זה. אני חושבת שהמחשבה על לסיים את התיכון הייתה כל כך משמחת, ממש אור בקצה גולדווטר.

באוניברסיטת תל אביב הכשרון לבלוט עבד בעיקר לטובתי. המרצים הכירו אותי בשמי, לראשונה הגעתי אל מקום בו הרגשתי טוב לגביי האהבות שלי, מסביבי היו אנשים צעירים כמוני שאהבו את כמעט אותם הדברים כמוני, נלחמו איתי למען אותם דברים, בערה בהם תשוקה אל אותם נושאים – הרגשתי בבית. כן, בגילמן. עד מהרה השתלבתי באגודת הסטודנטים ובעיתון הסטודנטים ונהנתי מכל רגע. ואז הגיעו הפגנות הסטודנטים של 1999 ותנחשו את מי עצרו ביום בו עצרו נשים לראשונה? אותי (ואת יעל ופולי), ותנחשו, מתוך 1300 סטודנטים שנעצרו בחודשיי המאבק, נגד מי הגישו כתב אישום? נגדי ונגד עוד 11 סטודנטים בלבד. כששוחררתי מהמעצר, ליאור המתוק בא לאסוף אותי מתחנת המשטרה ולקח אותי לאבא שלי שבדיוק ביקר בתל אביב אצל חבר – החבר של אבא שלי שמכיר אותי מגיל אפס הסתכל על החולצה הקרועה שלי ועל הסימנים הכחולים שניו עליי (היסמני"קים לא היו עדינים במיוחד) ואמר "הבת של אבא שלך, אין ספק". יש מצב.

 בקולג' בניו יורק זה עבד לטובתי ורעתי. הציעו לי משרת הוראה כבר בסמסטר השני (מקרה שעד היום מסווג תחת "דברים שלא עשיתי ואני מצטערת על כך מאוד ולמה לא עשיתי אותם?" אלו דברים מרושעים במיוחד שקמים לתחייה בתקופות קשות ולילות חסרי שינה, זוקפים את ראשם ואומרים "אם כבר את מלקה את עצמך, הנה, עוד כמה דברים שאת יכולה להוסיף לרשימה"). אבל בכל זאת, מצאתי עבודה נהדרת בתור עורכת הסיורים של הקולג' ויועצת לסטודנטים עתידיים – העבודה שהכי אהבתי בחיי אי פעם. נשיא הקולג' התרשם ממני ולקח אותי לארוחת צהריים (היי, זה נחשב), כל שומרי הבטחון הכירו אותי (זה חשוב כשעושים סיורים בקמפוס), נהנתי מכל רגע. אבל גם הייתי זו שהייתה במלחמה אמיתית עם כמה סטודנטים אחרים לתואר שני שלא אהבו את העובדה שאני ישראלית והיו ממש לא נחמדים אליי ושמו תמונות של ערפאת כשומרי מסך בכל המחשבים במועדון של תארים מתקדמים. החלפתי את הכל לתמונה של הילד מגטו ורשה. מלחמה נוספת שהובלתי נגד מרצה גרוע ביותר, שזלזל בנו מכל בחינה אפשרית (לורד הב מרסי הוא היה מאחר בארבעים דקות ולא חילק לנו סילבוס, לא קרא עבודות שלנו ובאופן כללי לא שם עלינו), המרד התפוצץ ונשארתי לבד במערכה מולו. מרגישה שוב, כאילו אני בתיכון. המקרה עם המרצה הספציפי הזה גרם לי להתמוטטות עצבים שעלתה לי בחופשת סמסטר שלמה בה ישבתי ובהיתי במסך הטלוויזיה בסלון בערך 15 שעות ביום. אני זוכרת את הזמן הזה טוב מאוד, לגמריי קומפורטבלי נאמב.

גם במקומות העבודה שלי כמעט כל החיים איכשהו יצא שתמיד אני. תמיד אני. העבודה אחרי התיכון שאני לא מעיזה להזכיר אותה כי אני מתביישת, ארבע שנים עבדתי במקום בו תמיד הייתה איזו מנהלת כלבתית שעשתה לי את המוות, ותאמינו לי שמשמרות ערב וספירות מלאי זה מוות. התנכלה אליי בכל צורה אפשרית, ניסתה לחבל בהישגים שלי, להוציא לי שם רע – את כל החבילה קיבלתי. ככה בעצם היה גם בקולג' בניו יורק עם מנהלת מרושעת שלא אהבה את ההישגים שלי ורק כשלא קיבלתי את עבודת החלומות שלי שם אחרי שסיימתי את התואר (נגשתי למכרז) מישהי במשרד אמרה לי בעודי אוספת את חפציי, בדמעות, לתוך קופסא "היא לא יכלה לסבול אותך ואת איך שהצלחת כאן בכל דבר". גם כשמילצרתי הייתי תמיד זו שמשהו יציק לה והיא תאמר אותו בקול רם. לא אכפת לי מה משמרת הבוקר אמרה, בקבוקי הקטשופ היו מלוכלכים. אפילו במועדון לילה בווילג' היה קשה לי לעגל פינות ולהתעלם ולא לומר בקול רם את מה שמציק לי.

אחרי ניו יורק העברתי שנה באילת, מחנכת כיתה ז' ומורה להיסטוריה בכיתות ז' ט' וי'. באותו תיכון שעשה לי את המוות. והמטרה העיקרית שלי באותה שנה הייתה לא לגרום לאף ילד להרגיש כמו שאני הרגשתי. אהבתי את כולם, נתתי להם את הנשמה, ועל הדרך גרמתי להם לאהוב היסטוריה. למה לא נשארתי? יש כבר מאמר שלם בנושא, תקראו אותו אחרי הפוסט הזה למטה (כתבתי אותו עבור אתר בשם "במחשבה שנייה" שכבר לא קיים). וגם בשנה הזו בתיכון תמיד אני. מרכזת שכבה נבזית ורעה, שמה אותי על המוקד, על הכוונת, הופכת את חיי הקשים ממילא (אילת אחרי ניו יורק זה מוות) לעוד יותר קשים. למזלי היו לי את נדיה הקולגה ונעמי המזכירה שהיו שם לצידי.

ואז גרמניה. קשה לבלוט כשלא רהוטים בשפה, ובאמת השתדלתי אבל איכשהו יצא שאני הייתי הכי לא מרוצה מכל אנשי הצוות של בית הספר היהודי. אולי כי אכפת לי יותר מידי, אולי כי אני חייבת לעשות את המקסימום, אולי כי זה מה שיש ואני פשוט קוטרית חסרת תקנה. ואיכשהו יצא שבקורס גרמנית האינטנסיבי אני זו שהובלתי את המאבק להפטר מהמורה הנוראי ביותר ביקום (מתנשא וצעקני, ביום שהוא הסביר לנו במשך חצי שעה מהי ספרייה שמתי לזה סוף). ולמודת ניסיון מר ידעתי שזה יתפוצץ עליי ואשאר לבד. מה שכמעט קרה.

ולמה כל החפירה הזו בעצם?  מכיוון שלאחרונה הבנתי שהכשרון בליטה שלי עבר עכשיו לאמַהוּת שלי. תמיד אני גם בתור אמא. ביום שישי הגננת של לנון עיצבנה אותי ברמות מאוד קשות. קשה לי להתעצבן בגרמנית וקשה לי להיות אסרטיבית וברורה כשאני לא מוכנה. אספתי את לנון בשלוש מהגן והיא הייתה עם חיתול. היא מאפריל בלי חיתול למעט שינה, ועושה עבודה נהדרת. גם בפנים גם בחוץ, עצמאית לחלוטין. לתדהמתי הגננת הסבירה שכשהם יוצאים היא לא יכולה לדאוג ללנון וזה יותר פשוט. עזבו את העצבים שאני חוטפת רק מלכתוב את זה. נאמרו דברים כמו "יש לי 15 ילדים לדאוג להם" וגם "סיימתי לעבוד עכשיו". היא גם אמרה שללנון יש תאונות שזה שקר מוחלט וגם הודתה ששכחה להוריד את החיתול שהיא שמה בבוקר. לא טיפלתי בזה כמו שרציתי, מסוג המקרים שבעשרות הפעמים מאותו הרגע ועד עכשיו, כשאני מריצה לעצמי בראש ללא הפסקה את האירוע, אני חושבת "למה לא אמרתי ככה ולמה לא אמרתי ככה". לופ מטריף שהרס לי את כל הסופ"ש. עזבתי את הגן בעצבים, מבטיחה לעצמי לדבר עם המנהלת ביום שני על הבוקר. בדרך החוצה חשבתי על לחזור ולדבר איתה עכשיו אבל לא עשיתי את זה. מלקות לא פוסקות על כך מאותו הרגע. ולהוסיף עוד זעם למדורה, עידכנתי בנושא את כל החברי ווטסאפ שלי ששם באש ובמים לתמוך בי. ועם כל שיחה העצבים מרקיעים שחקים. ובתוך כל הזעם על הגננת שפישלה, על עצמי שלא עניתי כמו שצריך, על עצמי שלא עשיתי לזה סוף מיידית, על עצמי שנתפסה אוף גארד, בתוך כל הלופ של המלקות והאשמות וההרגשה הנוראית, פתאום הבנתי: שוב, רק אני. כל שבוע רק לי יש איזה אישיו בגן שקשור לאי שביעות רצון שלי, בכל כמה ימים סיפור אחר. תמיד אני. רק אני. 

למארק ששאל אותי למה אני בוכה נותר לי רק לומר שאני כבר עייפה מהמלחמות האלו. עייפה מלריב כל הזמן, עייפה מזה שזה תמיד אני, עייפה. אבל אני הכי עייפה מאיך שאני נותנת לכאלו דברים להשפיע עליי. במקום לקחת דברים בפרופורציה (בחייאת, יש לי ילד ששרד בקע סרעפתי), במקום להיות חזקה יותר ולא לתת לכאלו דברים להרוס לי את מצב הרוח, לעצבן אותי, לחרבש לי את הסופ"ש (יצאתי לרוץ אתמול ובמקום לתת לריצה לעשות את שלה, לא הפסקתי לחשוב על מה הייתי צריכה לומר והעובדה שמחריבים לי את הפארק לקראת מגה קונצרט של הרולינג סטונס בשבוע הבא לא עזרה), במקום זה אני נשברת, נותנת לכאלו דברים להרוס לי. ומה שבעצם קורה זה שאני כועסת בגלל המקרה, ואז כועסת עוד על זה שאני נותנת לזה להכעיס אותי. ואז הכל הולך ומתעצם כי אני מבינה ששוב רק אני. 

וגם אם זה לא רק אני, זה מרגיש לי תמיד רק אני.

ולמעבר החד של הפוסט: דוריאן זוחל כבר שבועיים, בעיקר אחרי הזנב של ואצלב החתול, ושואב האבק. הוא מהיר ועקשן ומאוד חזק, מתחיל כבר להתלות על דברים. בנוסף בקעו לו ארבע שיניים, שלוש למטה וניב ערפדי אחד (גנטי ממארק). בקיעת שיניים היא מהאירועים המרושעים ביותר ביקום. ובניגוד ללנון שאצלה השיניים פשוט יצאו להן ככה, דוריאן סובל ואנחנו איתו. כואב לו, מציק לו, אומלל קטן.

IMG_20170822_165104_643

שלושת שבועות חופשת הקיץ של לנון הסתיימו – השבוע הראשון היה לא קל אבל אז חשבתי על חודשיים חופש בארץ ושלושת השבועות של לנון נראו לי כמו חלום. מזג האוויר היה נוראי למעט יום אחד בו בילינו שעות בפארק ליד הבית. לנון בבריכה ודוריאן על השמיכה, מתעקש לזחול לחול. שעתיים נאבקתי ואז ויתרתי. שיאכל חול ועלים. ובמבה.

IMG_20170829_204430_553IMG_20170829_204430_556IMG_20170829_204430_552IMG_20170829_204430_554

וככה גם עבר לו חודש שלם של ריצה בפארק אגב. מיטל שהיא גם מאילת וכותבת נפלא בדיוק כתבה בפייסבוק שהיא רצה כי היא צריכה לברוח קצת. אצלי זו בדיוק אותה סיבה פלוס 15 קילו מיותרים. מארק חוזר בשש הבייתה, אני כבר עם בגדי ריצה ואייפוד על הזרוע. הוא מאכיל את דוריאן, מקלח את שניהם, ואז משכיב את דוריאן – בעודי מתנשפת שבעה קילומטרים בפארק שהוא המקום האהוב עליי בעיר. אני צריכה את הזמן הזה, צריכה את השקט, צריכה לשמוע קצת מוזיקה שאני אוהבת, ולצאת מהרוטינה ההורית שיכולה להיות ממש קשה עבורי. חודש שלם של ריצות. עוד מעט יתחיל להחשיך מוקדם ולהיות קר אז אני מקווה למצוא אלטרנטיבה אחרת, אבל בנתיים אני בפארק. לפעמים אפילו עם דוריאן!

ולפינה הקולינרית: רציתי סלט יווני יותר מכל אז הכנתי פטה שקדים. בפעם הראשונה נכשלתי בהבנת הנקרא ולא קילפתי את השקדים. אבל בסיבוב השני יצאה גבינה למופת – המתכון מכאן.

IMG_20170829_112436_583IMG_20170829_112417_844IMG_20170829_112314_402IMG_20170829_112131_789IMG_20170828_175532_253


 

הנה המאמר שהבטחתי, אני חושבת שהיום עם השליטה של הבית היהודי במערכת החינוך לא הייתי שורדת שם אפילו שבוע.

מדוע עזבתי את מערכת החינוך אחרי שנה (ולא כתלמידה, כמורה)*:

מוקדש לחברותיי המורות המסורות שעדין לא הרימו ידיים כי הן יותר חזקות ממני.

אחרי שנה שלמה במערכת החינוך בתור מחנכת (כיתה ז') ומורה להיסטוריה (כיתות ז', ט' וי'-הכנה לבגרות), ברחתי כל עוד נפשי בי.

קצת רקע: אחרי חמש שנים בניו יורק בהן עשיתי תואר שני בהיסטוריה, חזרתי לעירי, אילת. התברר לי שבבית הספר בו למדתי (בזמני היה רק בית ספר תיכון אחד, עכשיו כבר יש שלושה) יש מחסור עצום במורים ואנשי חינוך ובעקבות פגישה עם מורה אהובה לשעבר ואחרי שראיתי את המודעות בעיתונים (אנחנו צריכים אותך!!!) שלחתי קורות חיים למשרד החינוך. התקשרו אליי מייד. המצוקה הקשה של מורים באילת ידועה זה שנים רבות. מסתבר, שלמורים ה"צפוניים" קשה בעיר, הניתוק, אולי המנטליות, השוני, החום. רבים לא מחזיקים מעמד וחוזרים צפונה אחרי שנה שנתיים ובנוסף אין בנמצא מספיק אנשי חינוך אילתים "אמיתיים". אחרי ראיון עם המנהלת ביקשו ממני להחליט אם אני מוכנה להתחייב להיות מורה לשנה ובפגישה השנייה בה הודעתי על נכונות הפנו אותי לעבר הדרך ללא אפשרות החזרה: מחנכת כיתה.

עם בטחון עצמי בשמים ידעתי שלא תהיה לי בעיה להיות מורה או מחנכת, ידעתי שיש לי יכולת מבורכת לתקשר נהדר עם בני נוער.

הבעיות הגיעו ממקומות שונים לגמרי…

מכיוון שאילת היא אזור פיתוח מיוחד למורים באילת מגיעים תמריצים רבים שלא ניתנים ברוב ישובי הארץ. באילת  המורים מקבלים סבסוד חלקי עבור שכר דירה למשל, יש החזרים על טיסות מכיוון שאנחנו צריכים לטוס לצפון (מרכז בשבילכם) בשביל המון דברים. אם אני אומר לכם שאחרי תמריצים אלה עדין הייתי צריכה להלוות כסף מהוריי בשביל לסיים את החודש תאמינו לי? ואני בכלל לא רוצה לחשוב כמה מקבלת מורה מתחילה בצפון (הווה אומר כל מה שצפונית לקיבוץ אילות).

המשכורת העלובה הייתה רק ההתחלה, באמת, שימו לב לדברים הבאים:

התחלתי את השנה עם עוד מורות חדשות, טריות מהסמינר כמו שאומרים, למשרד החינוך, כך מסתבר, לוקח בין חודשיים שלושה לפתוח תיק למורה חדש. הווה אומר, שעד פתיחת התיק את בעצם לא נחשבת וגם לא מקבלת את שכר הדירה המבוטח, שהוא גם לא שכר דירה מלא אלא אחוז מחושב כלשהו (80 אחוזים בערך) אחרי שלושה חודשים הוכנס שכר הדירה רטרואקטיבית, וכמובן שנוכה מס בהתאם. זה ועוד, רק כשהתחילה השנה, לא שבוע שבועיים לפני כן, הואילו לספר לנו שעלינו לפתוח תיק (הממונים בבאר שבע אמרו לי "בואי לפה" כאילו אילת באר שבע זה כלום, ממש טיול קצרצר). בנוסף, מי שמלמדת בחטיבה העליונה (כיתה י' במקרה שלי) מקבלת משכורת מעיריית אילת מה שגרם לי להתוודע לסיוט של תיאומי המס. התמודדי עם האחראי/ת במס הכנסה, הסבירי שלא חיית בארץ כמה שנים, תבואי תלכי תביאי תבואי תלכי תביאי, ואז רוצי לעשות שוב כי בינואר צריך תיאום חדש. ולכי תמצאי את מספר תיק הניכויים כי אין מי שיאמר לך מה הוא אלא אם כן את מקושרת (למזלי הייתי מקושרת).

במשך 12 חודשים בהם קיבלתי משכורת, המשכורת לא הייתה זהה לקודמתה אפילו פעם אחת!  24 תלושי משכורת (משרד החינוך ועיריית אילת) ו 24 סכומי משכרות משתנים מתלוש לתלוש. ורק שתדעו שמשרד החינוך החזיר לי, מידי חודש, שמונה שקלים בשביל שיחות טלפון, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כי חשבון הטלפון שלי הגיע למאות שקלים. מבחינה כלכלית השנה הזו גמרה אותי, נכנסתי למינוס, לוויתי מההורים והייתה לי תחושה של שייכות לסקטור הכי מנוצל בעולם, וזה אחרי שהייתי מלצרית במועדון לילה בזמן לימודיי לתואר.

כבעלת תואר שני הייתי זכאית לתוספת משכורת מסוימת, באמת, לא סכום עצום, מאתיים או שלוש מאות שקלים. איך מקבלים את הסכום הנ"ל? "בואי לבאר שבע ותביאי את המסמכים כי חייבים באופן אישי". שוב באר שבע?! אחרי מספר חודשים יצא לי להיות באזור והגשתי את כל המסמכים. זה היה בינואר. במאי, אחרי חמישה חודשים, נשלח אלי מכתב שמודיע לי שהתואר השני שלי אומת (כי תעודה מהאוניברסיטה העירונית של ניו יורק היא דבר מאוד חשוד שלוקח חמישה חודשים לאמת) ואקבל רטרואקטיבית את הסכום למשכורת. מישהו אמר מס הכנסה?! באוגוסט אותה שנה, שמונה חודשים אחר כך, נאלצתי לבקש מאימי (מכיוון שכבר לא הייתי בארץ) לעשות "קצת רעש" (משימה מאוד לא אהובה שלמדתי שאי אפשר לחיות בלעדיה) היכן שצריך כי משום מה לא קיבלתי את הסכום לתואר השני כמובטח.

לצערי וזה באמת צער רב, הטרטורים, כאבי הראש, הריצות וכיו"ב יכלו להתגמד אלמלא שאר הדברים היו עובדים כראוי, אבל אפילו לא התחלתי לדבר על מה שקורה בבית הספר. נכון, השנה בה חינכתי תשאר בתודעה שלי כשנה עם הכי הרבה סיפוק מקצועי עד כה, נחתום עיסתו וכיו"ב או לא אני יכולה לספר לכם (ויכולה להפנות אותכם לתלמידים לשעבר שיעידו) שהייתי אחת מהמורות הכי טובות שנראו בבית הספר מזה זמן רב, הילדים העשירו את חיי באותה מידה בה אני העשרתי את שלהם. אבל… תוסיפו את תלאות ועינויי משרד החינוך להתמודדות עם הוריי התלמידים (למזלי הייתי מאלה שזה לא קרה להם הרבה וזה כבר נושא למאמר אחר), להתמודדות עם התלמידים (גם עם האלימים הייתי צריכה להתמודד כמובן, ועם אלה שמקללים,שמעתיקים, שמרמים, שמכים, שמציקים, שיורדים לחיי תלמידים אחרים, אלו בלי טיפת כבוד למורה ועם הורים שכנראה מהם הם רכשו את חוסר הכבוד),להתמודדות עם הצוות (שהכיל כמה קולגות שאין לי מושג מי נתן להם רישיון לחנך ילדים – כאלה שעבורם התלמיד הוא אויב שיש לעשות הכל בשביל להכשילו, או כאלו שעבורם הקולגות הם אויב – אלו הכי מסוכנים ומכשילים והיו ההפתעה הכי גדולה עבורי), להתמודדות יומיומית עם חוסר אונים של משרדי רווחה, חוסר תקציבים, לדעת שיש בעיות ואין לך כלים לפתור אותן, ללכת לישון בידיעה שתלמיד זה לא אוכל או תלמידה זו ברחה מהבית, לראות את יועצת השכבה קורסת מרוב עבודה (כי היא יועצת של שלוש שכבות ולא אחת), לעמוד מול תלמיד בוכה ולדעת שאת לא יכולה לעזור לו. חוסר האונים הרג אותי. כמה שנתתי זה לא היה מספיק, כמה שהשקעתי זה לא היה מספיק, על כל שריפה שכיביתי נדלקו שתיים חדשות וזה היה על בסיס יומיומי.

השנה באילת הייתה חשובה ומספקת עבורי למרות הכל. הכרתי מורות (וקומץ מורים) מסורים, אוהבים, שנותנים את הנשמה, את הגוף ואת הנפש בצורה טוטאלית. לעומתם נתקלתי באטימות וטפשות של מערכת חינוך מיושנת ומתפוררת שבמקום לטפח את המוטיבציה של המורות החדשות פשוט הרגה אותה בערך אחרי שעה. נתקלתי גם בהנהלה עם חזון שאימצה תוכנית חינוכית מהפכנית, מתקדמת, קצת רדיקלית (תוכנית הרא"ל של פרופסור עמוס רולידר –התוכנית דרשה התגייסות מלאה של 100% מהצוות, היא הופסקה לפני שנתיים שלוש) שמנסה לענות על הצרכים של המערכת חסרת האונים ועושה סיכול ממוקד לאויבת הציבור מספר אחת: האלימות (האחות הגדולה של הבורות, הגזענות, השנאה והרוע – כולם נוכחים מלאים כבר מכיתה ז' בקרב תלמידי ישראל).  

הייתי מגיעה לבית הספר בשבע, בהפסקות הייתי רצה מבעיה לבעיה, מתלמיד לתלמידה, ממורה למורֶה, לא היה לי זמן לאכול, מידי פעם תלמיד מסור היה קונה עבורי דיאט קולה (ה"אוכל" שלי עד שהגעתי הביתה) שלא לדבר על לגשת לשירותים לפעמים (אני יודעת שזה נשמע כ"אוי אוי אוי"). בסוף היום הייתי "מבלה" עד בדרך כלל השעה ארבע בשיחות עם הורים מודאגים או עם תלמידים שצריכים אותי, או עם מורים מקצועיים או בישיבות צוות או בישיבות פדגוגיות או בישיבות על חג זה או אחר, טקס זה או אחר, או פרויקט זה או אחר או טיול שנתי לצפון או יום בריכה או גיחת של"ח. ביום החופש שלי לא היה לי רגע מנוחה, חיכיתי ליום הזה בשביל לצלם, לשכפל, להעתיק, לקבוע פגישות, לקיים פגישות, לסדר דברים שביומיום אי אפשר כמו למשל לשרוף חצאי יום במס הכנסה על תיאומי מס. כמחנכת הייתי צריכה להיות זמינה 24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע וזה אכן היה כך. והחופשים? החופשים המהוללים אותם כולם רואים אל מול עיניהם ברגע שמושמעת המילה "מורה"? אה, תשכחו מהם, מהיותי מורה חדשה, כל שעה פנויה הוקדשה להכנת מערכי שיעורים לשלושת קבוצות הגיל שלימדתי, הכל היה חדש עבורי זוכרים? כל מערך הצריך למידה של החומר, הכנת דפי עבודה, בחנים, מבחנים, ושיעורי בית. בנוסף הבגרות המתקרבת של היודים כרסמה כל דקה פנויה – קבוצתי המדהימה הוציאה ציונים מעל הממוצע לאותה שנה, אבל זה עלה לי בתגבורים אחרי הצהריים, בשבתות אצלי ביחידת דיור, בהכנת סיכומים (כן, התלמידים כבר לא יודעים מה זה לסכם, זו אחריות המורה להכין את הכל עבורם). עצבות עמוקה השתלטה עליי כשראיתי את הרמה של הבגרות בהיסטוריה, 11 שנים מאז שאני עשיתי את הבגרות שלי והנה הרמה ירדה פלאים – מישהו  החליט שבמקום להלחם על העלאת רמת התלמידים הוא פשוט יוריד את הרמה של הבגרות – דכאון.

אבל, והנה האבל הגדול, התלמידים שלי כבשו אותי. הייתי קמה בבוקר בשבילם, עייפה, מותשת, מתכוננת לעוד יום "מלחמה" אבל קמה בשבילם, בשביל החיוך שלהם, האהבה שלהם, הצורך שלהם בי!

ובתוך כל זה, המטרה שלי הייתה ללמד את כיתות ז' על תחילת הנצרות ומסעות הצלב, גוטנברג והרנסאנס ולהכין את היודים לבגרות. המטרה שלי הייתה לגרום להם לאהוב היסטוריה ולהעריך ולהבין את הכוח שטמון בה, המטרה שלי הייתה לעניין אותם, והצלחתי בכך אין לי שום ספק. הם אהבו את שיעורי ההיסטוריה, הצליחו בהם בצורה יוצאת מן הכלל ואף היו עצובים אם שיעור היה מתבטל. מלבד האהבה להיסטוריה רציתי גם לחנך אותם. להכיר להם את הביטלס (לא ישנתי לילה שלם ביום שהתברר לי שיותר מחצי כיתה לא שמע על הביטלס!), להקריא להם את "הנסיך המאושר" של אוסקר ויילד, להסביר להם את החשיבות של מעורבות חברתית והתנדבות, הסכנה בבורות ושנאה, חמלה לבעלי חיים, עזרה לזולת, החשיבות של לדעת מה קורה בעולם ומדוע חולי הסרטן שובתים, לעודד אותם לקרוא ספרים ואף לקחת אותם לספריה בשביל להשאיל ספרים, בקיצור, אף לא רגע של מנוחה. בשלב מסויים הבנתי שאם אני רוצה להנות מהים האהוב עליי אני פשוט צריכה לקחת את הילדים שלי איתי וכך היה, הכיתה שלי (וכמה נספחים מכיתות אחרות בהן לימדתי) בילתה הרבה בים, כעקרון זה היה אסור לפי נהלי משרד החינוך אז היה לנו טריק, בבלוג שפתחתי לכיתה שלי הייתי כותבת להם מתי אהיה בחוף האהוב עליי והם "במקרה"  היו עוברים שם…

בסוף השנה, בדמעות, הודעתי להם שאני עוזבת, השוק היה גדול, הם בכו, הם כעסו, הם לא הבינו למה. הסיבה שלי הייתה מאוד פוליטקלי קורקט: "אני נוסעת לעשות דוקטורט בגרמניה". הנהלת בית הספר עשתה מאמצים רבים שאשאר, הובטחו הבטחות, הוצעו הצעות מפתות, נזרקו מחמאות כובשות…

אבל, למרות כל מה שהוצע, למרות כל הסיפוק והדמעות שלי ושלהם ושל ההורים, החלטתי שאני לא חוזרת למערכת כזו שבה אני לא יותר מעבד. התחושות היו נוראיות, הכעס והמרמור שלי היו כבדים מידי. לקראת הסוף מנגנון השכחה גרם לי להרהר בהצעה של הנהלת בית הספר, אבל אז, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להביט בתלושי המשכורת שלי, עם דמעות בעיניים, לראות את שמונת השקלים – החזרי הטלפון, או הסכום המצחיק שקיבלתי על הטיול השנתי (שזהו אירוע אקסטרה עליו מקבלים יותר כסף, כמו שעות נוספות), מספיק היה לי להרהר במילויי המקום הרבים (מחויבות של כל מורה ומורה), בכל פעיליות אחר הצהרים עליהם לא קיבלתי שקל. כן, חד וחלק אני מודיעה: עזבתי כי הכסף היה בדיחה, כי גם לאידיאליסטים יש צורך להתקיים בכבוד.

אני חושבת שהמהפכה צריכה להגיע מההורים, אני בעצם קוראת להורים להביא אותה. אם אתם רוצים בחורה אינטיליגנטית, משכילה, רהוטה, חברותית, שתדאג לילדים שלכם כאילו היו האחים הקטנים שלה ותאהב אותם באותה מידה אתם צריכים להלחם – למורות אין כוח, אבל להורים, להורים יש הרבה. ואם לא תהיה מלחמה, אזי העתיד של החינוך, העתיד של הילדים, העתיד של המדינה – בצרות. אז אולי אני מתבכיינת (מאוד לא לגיטימי שמורים יתלוננו, זה מעורר אנטגוניזם, כך למדתי) אבל אני יודעת שבחורות אינטיליגנטיות, משכילות, רהוטות, חברותיות, עם תשוקה ללימוד, שיודעות להקשיב לצרכי הילדים, שמוכנות לתת את הכל עבור התלמידים – כאלה בחורות לא רוצות או ירצו להיות חלק ממערכת החינוך של ישראל כפי שהיא היום.

ענבר פרז – עדין חולמת על דוקטורט בהיסטוריה, מתרגמת, עורכת סיורים, כותבת, מתגוררת בהמבורג, גרמניה.

*נכתב ב 2007

 

מחשבה אחת על “74. תמיד רק אני

  1. כתבת יפה זה היה מעניין לקרוא, כי אני בדיוק הפוך. אותי אף פעם לא רואים ולא שומעים ולא זוכרים ואני אף פעם לא רבה. תמיד קצת קינאתי באנשים כמוך, אבל לפני כמה שנים הבנתי שגם אתם מצטערים על מי שאתם לפעמים 🙂
    ובעניין ההוראה באילת, ובכן, הבת של זהר ועדה לא יכולה הגיד כלום בנושא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s