73. עינייני אוכל

IMG_20170813_164832_986

IMG_20170811_205632_910

IMAG0359IMAG0213

לדוריאן מלאו שמונה חודשים בשבוע שעבר:

חייכן ושמח, אוהב אנשים, דוריאן ממש כובש את כולם, מפלרטט עם מי שרק אפשר! חברה אמרה לי לא מזמן שהיא שמה לב שכשהתינוק שלה, בגיל של דוריאן, עסוק בצעצועים, דוריאן רק מחפש אנשים. וזה נכון. אולי בעקבות השהייה בטיפול נמרץ, לא שאי פעם באמת נדע, אבל דוריאן בהחלט פיפולז בייבי. וספיקניג אוף טיפול נמרץ, מה שעבר עלינו לפני שבועיים, פפפפפפפפף. דוריאן היה מעוך יום שלם, לא רגוע, משהו ממש הציק לו. אחרי הצהריים הוא הקיא ואנחנו החוורנו איתו. הקאות הן סימן ראשון לבקע מחדש. לא חיכינו שנייה וטסנו לחדר מיון הקרוב לביתנו. מארק רצה שנסע לבית חולים קצת יותר מרוחק שהוא מאותה חברה של בית החולים בו שהינו 12 שבועות, אבל אני רציתי ללכת לזה שיותר קרוב אלינו, התעקשות שהייתה שטות איומה. חיכינו בחדר המיון שלוש שעות. בית החולים האוניברסיטאי לא היה מלא אבל הרופאים ממחלקת הילדים היו באיזה מקרה חירום בבית החולים מה שהיה כל כך הזוי בעיני – זה פאקינג חדר מיון לילדים איך זה שאין כאן רופא?! וכמובן הההסברים הרגילים שזה לא מקרה חירום ובלה בלה בלה. לכשהגיעה הרופאה היא עשתה הכל חוץ מרושם טוב עליי ואחרי שעה אמרה שיהיה רצוי לאשפז את דוריאן ללילה להשגחה (ואני כבר בסרטים איומים על לבלות לילה בבית חולים) אבל שאין להם מיטה פנויה ולכן עדיף שנסע לבית החולים היידברג. המממממ. כן, זה הבית חולים שמארק רצה שנסע אליו מלכתתחילה. מארק חמוד ולא אמר "אמרתי לך" אפילו פעם אחת! מארק ראה שאני לא במצב לבלות לילה בבית חולים ואמר שהוא יקח את זה על עצמו (כולל נסיעה באמבולנס לבית החולים האחר) ואני אחזור הבייתה ללנון (אחותי עוד הייתה אצלנו). וככה מארק בילה יומיים וחצי עם דוריאן בבית החולים, בבידוד, כאשר דיי מהר התברר לנו שהוא סובל מאיזה וירוס בקיבה שגורם לו להקיא. הם כמובן שמו מייד אינפוזיה ובעצם אמרו למארק שזה יעבור תוך כמה ימים ועד שהוא לא יפסיק להקיא אנחנו שם. למזלנו דוריאן הפסיק להקיא אחרי יומיים, והתחיל לאכול, וככה שוחררנו הבייתה. החוויה הזו קצת זעזעה אותנו. פאניקה ראשונית שכנראה לעולם ולנצח תשאר ותתקיים: מדובר בילד בקע, אין לדעת, אין לקחת סיכונים.

IMAG0308

שיפור משמעותי יש בנושא האכילה. אחרי שלושה חודשים וחצי של תיעוד אובססיבי של הכמות שדוריאן שתה (הווה אומר טבלה שממלאים כל כמה שעות ואז למחרת בבוקר עושים סיכום ואז אני מעבירה הכל לטבלת אקסל שמראה לי גם גרף כי כזאת אני) החלטנו להפסיק לתעד. הוא עולה יפה במשקל, הוא שותה, הוא אוכל קצת מוצקים. יאללה, מספיק. לא היה קל לשחרר, צינורית ההזנה היא אחד מהנושאים שהיו לי הכי קשה להתמודד איתם ואני נושאת איתי את הפחד ממנה. אבל די, מספיק. החלטנו להאכיל את דוריאן כשהוא רוצה ולא כל כמה שעות כמו שהיינו עושים פעם, ובנוסף החלטתי להתחיל איתו בייבי לד וויניג שאין לי כל כך מושג איך קוראים לזה בעברית אם בכלל. גם עם לנון עשינו את השיטה הזו של הכנסת אוכל מוצק לתפריט, והיא עבדה נהדר.

,ראשית, חשוב לי לציין: אין לי שום סמכות בנושא השיטה – יש מספיק מקורות, והפניות, והסברים ואזהרות, וכיו"ב אונליין. אני כותבת כאן על סמך הניסיון שלנו בלבד. שנית, היא בהחלט לא מתאימה לכל תינוק והורה – עבורנו היא עבדה נהדר. כרגע, בשלב הראשוני של התהליך, דוריאן מקבל בעיקר פירות וירקות רכים, איתם הוא מתנסה. הוא מרים את החתיכות, מחזיק, מלקק, מוצץ, שם בפה, מורח אותן, מעיף אותן על הרצפה, לועס, נושך, בולע. המטרה של ההתנסות הזו היא שדוריאן יפתח יכולת האכלה עצמית: כולל לעיסה ובליעה, שדוריאן יחקור טעמים ומרקמים וריחות, שיחליט בעצמו מה לאכול ובאיזה קצב. וכן, זה לא קל, תמיד יש חשש, תמיד יש פחד, אבל אני תמיד בפיקוח מלא על התהליך. עד כה ניסינו בננה, פטל, מנגו, נקטרינה, ומלפפון. בקרוב נתחיל עם קצת ירקות מבושלים: ברוקולי, גזר, תפוח אדמה. דוריאן נהנה מכל העיניין, במיוחד אם הוא אוכל כשאנחנו אוכלים, הוא מאוד אוהב לשחק עם האוכל, ובטח נהנה לראות אותנו על ארבע מנקים את הרצפה… בנוסף לשיטה הזו הוא כמובן עוד שותה מבקבוק (בשבועיים האחרונים אפילו שותה לבד רוב הזמן), וגם אוכל אוכל מרוסק מידי יום. כרגע הוא בעיקר אוהב איזה מיקס של גזר, מנגו, ותפוח.

IMG_20170808_202136_762

הנושא של האוכל מאוד מאוד מאוד מאוד רגיש אצלנו – אני אוהבת לבשל ולאוכל מקום מרכזי בחיי,  וגם בגלל הטראומה של חוסר ההנקה וצינורית ההזנה הוא רגיש יותר. אבל הנושא הזה רגיש בעיקר כי כרגע אנחנו במקום מאוד מאוד מאוד מאוד לא מספק מבחינת אוכל עם לנון. בחודשים האחרונים, מילדה שהייתה אוכלת לא רע (ויש לזה אפילו האשטאג!) היא הפכה לילדה שלא אוכלת כלום. ואני אומרת כלום ומתכוונת לזה. כרגע לנון אוכלת אולי עשרה דברים, רובם מעובדים. היא אוכלת לחם עם גבינה טבעונית (שמנת וצהובה), היא אוכלת פירה (לא תמיד), פסטה עם רוטב עגבניות (ויש ימים שהיא רוצה בלי רוטב), טורטליני עם רוטב עגבניות, פיצה (שאני לפעמים טוחנת עדשים לתוך הרוטב שלה), היא אוכלת קורנפקלס (רק בשבת כי אני לא מסוגלת להתמודד עם כמות הסוכר שיש בדגנים שהיא אוהבת וכשניסתי לתת לה את אלו בלי הסוכר היא עשתה לי פרצוץ של "את לא רצינית?!").

IMAG0471.jpg

ניסתי, באמת שניסיתי.

היא אוכלת מעט מאוד פירות: בננות, מנגו, פטל, נקטרינה, ותפוחים. היא אוכלת יוגורט סויה, ותצחקו אבל היא אוכלת גם עלי גפן ממולאים שאני קונה בסופר. כן, הילדה הסופר פיקי שלי החליטה לאכול עלי גפן. וזהו. היא לא נוגעת בחומוס, טחינה, או אבוקדו, את שלושתם היא הייתה טורפת בעבר. היא לא נוגעת בירקות טריים – מלפפון למשל (אבל תאכל חתיכת גמבה פה ושם), היא לא נוגעת באוכל מבושל – לא אורז לא קינואה לא ירקות. היא לא רוצה יותר סמותיז (פעם הייתה מבקשת שאכין לה!), היא לא מנסה אפילו דברים שאני מכינה עבורה. היא אומרת לא עוד לפני שהיא ראתה, לא מוכנה לקחת אפילו ביס ואין שום אפשרות למו"מ, תאמינו לי ניסיתי הכל. כולל שוחד, כולל "אם את לא אוכלת אין טלוויזיה" – לא הזיז לה. התסכול עצום. עצום כי זה לא הגיוני שפתאום לא בא לה כלום, לא הגיוני שהיא לא רעבה, לא הגיוני שהיא לא רוצה את הדבר הבסיסי ביותר שאני כאמא יכולה לתת לה. לא הגיוני.

IMG_20170816_124729_641

מודאגת, הלכנו לרופאה שלה שבדקה ואמרה שמבחינת משקל וגובה היא בחתך ממוצע לחלוטין. היא ערכה בדיקות דם שחזרו תקינות לחלוטין (לנון מקבלת תוספי ברזל ובי 12 מאז שהפסקתי להניק אותה אז זה מכוסה בוודאות). נרגעתי? לא, ממש לא. כל ארוחה זה תסכול מייאש. אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל לתת לה לאכול פסטה ולחם. וכן, אני יודעת משיחות עם הורים אחרים שגם אצלם יש או היה כזה שלב, שזה לא משהו נדיר ללנון – אבל זה לא מנחם אותי בכלל. קשה קשה קשה.

IMAG0456

ואם כבר תזונה רציתי להמליץ על האתר המקסים מקסים מקסים הזה "מטבח פשוט ושמח" – מדריך מאוייר לחיים טבעונים – שמכיל בתוכו מידע עצום על תזונה, והכל דרך אנימציה מתוקה!

תראו איזה מותק:

19959276_1277834485677420_2647216835940175477_n.png

וגם זה – כן, יש חלק מתורגמים לעברית!

18446669_1217596825034520_7758243596163139938_n.jpg

(Credit: Simple Happy Kitchen)

ותראו, סוף סוף סיימתי את קופסאת הלידה של דוריאן:

IMAG0204

כתבתי על זו של לנון בפוסט הזה. את זו של דוריאן תיכננתי מראש והיה לי ברור איך היא תהיה. קניתי את המסגרת/קופסא באיקאה כבר בתחילת ההריון, ואפילו הייתה לנו כבר צלמת שהייתה אמורה לבוא ולעשות צילומי ניובורן. אחרי הסשיין המאתגר והקצת טארומתי עם לנון (היא לא רצתה לישון, זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו איתה מהבית לזמן כה ארוך, לא ממש הנקתי בצורה חלקה עדיין, ובאופן כללי רציתי לחפור לעצמי איזה בור ולא לצאת ממנו כמה חודשים באותו זמן) היה לי ברור שעם דוריאן יהיה אחרת, מוצלח, נעים, כיפי. כמו שכולנו יודעים זה לא קרה. אולי בגלל זה הקופסא הזו חשובה לי מאוד. היא לא סתם קופסאת זכרון, היא קופסאת נצחון! עם נייר אוריגמי שנירית הביאה מיפן, עם כרטיס הלידה שלו שלא מולא בכלל, פרט לשם, במשך שבועות רבים (עד שהאחות הראשית חזרה מחופשה ודאגה לזה), הכרטיס הזה היה תלוי על המיטה שלו במשך כל 11 השבועות בטיפול נמרץ. והצמיד? בכלל לא שמו עליו צמיד, לא היה זמן הרי, אבל כשאחת האחיות שמעה על הקופסא שתיכננתי היא מייד הביאה צמיד והכינה לו אחד. בחרתי בתמונה בה הוא כבר ממש לא ניובורן אבל עדין בבית החולים, עדין נאבק אבל במצב הרבה הרבה יותר טוב מההתחלה.

IMG_20170811_201205_274 

ולמעבר החד של הפוסט – המנהל של בית הספר הטבעוני לבישול התעקש שאעשה וידאו שמזמין אנשים לסדנאות שלי. לא היה פשוט למצוא זמן אבל איכשהו יצא לי משהו, ואפילו מצחיק. אז מי שרוצה לראות אותי מבזבזת כשרון בעשיית וידאו, יכול לבקר בלינק הבא 🙂

הנה קצת אמנות מלנון – היא עדיין בחופש ומזג האוויר עדיין נוראי (מינוס יום אחד שהיה בו קיץ אמיתי ובילינו אותו בפארק ובערב הייתה סופת ברקים ורעמים מטורפת)::

ולסיום, 

לאלון, החבר שלי מניו יורק (זה שאני מכירה מאז שאנחנו בני שנה!) נולדו תאומים בסופ"ש האחרון. לאלון ולבן זוג שלו יש מזל עצום – כפול – יש להם אפשרות כלכלית, והם גרים בארה"ב, אחרת לא היו להם ילדים. למזלם, המשולש בעצם, הם כבר לא חיים בישראל, כי בישראל חושבים שהם לא כשירים אפילו לאמץ ילדים. אני אפילו לא יכולה להסביר כמה הקביעה הזו והתהליכים מאחוריה או התהליכים שעוברים על ישראל בזמן האחרון עושים לי רע. כל כך רע. מעין תחושבת מחנק איומה מלווה בבושה עמוקה והכל שזור בפחד עצום. מה אכפת לך בכלל אתם אומרים? את חיה לך בהמבורג הנוחה, את לא זוג חד מיני ויש לך כבר שני ילדים, מה אכפת לך? אכפת לי. כמו שאכפת לי מעוד המוני דברים שלא נוגעים אליי באופן ישיר. ככה זה. אלוני בלוני, מזל טוב להולדת הילי וריי, אין לי ספק שאתם הולכים להיות ההורים הכי טובים שיכולים להיות. ליה מוכיחה את זה כל יום!

564867_10151254152196399_1034371473_n

אומרים שלום ב JFK – 2012

1914112_10153730709691399_6545798214618466095_n

עושים חיים בגן כרמית 1980 – אילת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s