71. כשלונות

IMG_20170714_192926_326.jpg

לפעמים אני מרגישה שהאמהות היא בלתי אפשרית – שאני צועדת מכשלון אחד לשני. הנה, תקראו:

 לפני שלושה שבועות בערך היה לי יום ממש קשה. מסוג הימים שחצי שעה אחרי שקמתי כבר רציתי לחזור למיטה ולא לצאת משם. אבל איכשהו הילדים זרמו לא רע והיום השתפר, אחרי הקיטה לנון המתוקה העסיקה את עצמה עם מטפחות צבעוניות, היא אמרה שהן כמו כנפיים של פרפר, וקשרתי לה לכל יד מטפחת צבעונית. היא קיפצה ברחבי הבית בעודי עושה הכנות לארוחת ערב במטבח, ואז שמעתי בום ואז צרחות איומות. מצאתי אותה מעוכה על הרצפה עם שפה פתוחה ומדממת. ויו כמה דם. החולצה שלי הייתה מלאה דם, הרצפה הייתה מלאה דם. מגבת עם קרח ומים קרים על הפנים והיא נרגעה. היא מלמלה לעברי "לנון לא יכולה לעוף" ושקעה על הספה מול הטלוויזיה. חשבתי שבזה זה נגמר.

אבל ביום ראשון שעבר בבוקר מארק שאל אותי אם ראיתי את השן של לנון. כן, כלומר, לא. אחת מהשיניים הקדמיות שלה החלה משנה את צבעה לאפור. רציתי למות. לא הבנתי מה זה בכלל עד שד"ר גוגל הסביר שבד"כ, מספר שבועות אחרי טראומה לשן היא משנה את צבעה, מאפירה. אני בכלל לא יכולה להתחיל לתאר לכם כמה זה כאב לי ועדיין כואב. בכל פעם שלנון מחייכת נשבר לי עוד חלקיק קטן מהלב, ומי שמכיר את לנון יודע שהיא מחייכת בחלק גדול מהיום. לא ידעתי בכלל שהיא חטפה כזו מכה בשן. היינו אצל רופאת השיניים (ואל תשאלו, רופאה חדשה, לנון עם הלאופרד, אני עם דוריאן בעגלה ותיק גב, קומה שלישית, בלי מעלית) שהציצה לשנייה ואמרה שאין מה לעשות בנידון, זו שן חלב שתפול עוד כמה שנים (!) ושהכי חשוב זה שאין כאבים (אין!). אבל שום דבר לא מנחם אותי. ונכון שלנון יפייפה לא משנה מה, אבל כשאני רואה את השן הלא לבנה שלה אני רוצה לבכות.

IMG_20170720_185345_982.jpg

ובאותו יום ראשון קיבלתי עוד כאפה איומה. לקחתי את לנון לשחות בבריכה ליד הבית. אני לא אוהבת בריכות בכלל, אני מים סוף, אבל מה לעשות וזה מה שיש ולנון כל יום כמעט מבקשת ללכת לים לשחות, אז התפשרתי והלכנו לבריכה. שעה וחצי הדגיגה שוחה לה עם המצופים בהנאה רבה, משחקת, קופצת, משפריצה עליי. ואחרי שעה וחצי יצאנו למקלחות. אני משאירה אותה במקלחת ואומרת לה שאני מביאה את תיק כלי הרחצה מהלוקר – חצי דקה. כשאני חוזרת – לנון לא במקלחת. מה חשבתי לעצמי?!!! אני תוך שנייה כבר בפאניקה – לאן היא יכולה ללכת? המלתחות שם עצומות – אני פותחת את הדלת מהמקלחת לבריכה של הילדים ורואה אותה עומדת רטובה כולה, עם מבט מבולבל, ולידה אחד האבות מנסה למנוע ממנה להכנס למים. לנון לא חיכתה לי, היא הלכה בחזרה לבריכה של הילדים, בלי מצופים, ונכנסה למים.

הלקח נלמד. ועוד איזה נלמד.

IMG_20170714_174312_869

בשנה שעברה מלאו לי בתחילת אוגוסט ארבעים. היו לי רעיוניות דיי גדולים לגביי יום ההולדת הזה, אבל ההריון עם דוריאן שינה את התוכניות לנסוע לפיוז'ן שוב (פסטיבל אלקטרוני במזרח גרמניה שאין בכלל מילים לתאר את החוויה שעברה עליי שם לפני כמה שנים). הייתי בטוחה שמארק יפתיע. הרי אותו הפתעתי בנסיעה לאדינבורו שהוא לא ידע עליה עד יום לפני. הוא ידע שאני מחכה למשהו, הוא ידע שמתאים לי מאוד איזה אי בים התיכון, הוא ידע שגודל הציפיות שלי עצום – ומארק הפתיע. יו כמה הוא הפתיע. הוא לא תיכנן כלום. שום דבר. האירוע הזה הרי יוזכר לו לעד בכל הזדמנות אבל זה לא משנה את העובדה שהאכזבה הביאה אותי לנסות למצוא לנו משהו לעשות בשבוע הראשון של אוגוסט. אחרי כמה לילות בהם טבעתי באינטרנט הבנתי חד משמעית שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו חופשה באוגוסט שלא הוזמנה חודשים מראש. המחירים היו פשוט לא שפויים. וניחא מחירים חשבתי לעצמי, אבל לא היה מקום בשום מקום! לאט לאט המפה שקיוותי לכסות הצטמצמה ביותר, והאיים בים התיכון התרחקו להם יחד עם חלום יום ההולדת שקיוויתי לו. בסוף נסענו בשפונטן להארץ (ככה נקרא האיזור בגרמניה) ושנאתי כל רגע. מזג האוויר היה נוראי, כולם מסביבנו היו זקנים, לא היה אוכל טבעוני, היה לי משעמם, ובעיקר כעסתי כי רציתי להיות בכלל באיביזה. 

 ולמדנו משהו מהסיפור הזה?

בהחלט.

לא.

ללנון יש שלושה שבועות חופש מהגן באוגוסט. נכון שחשבנו שנהיה בארץ בספטמבר וזה לא יקרה, אבל שוב לא הזמנו כלום מראש ושוב המחירים מטורפים ושוב הכל מלא. ושוב אנחנו לא ממש יכולים להרשות לעצמנו משהו מפנק וכיפי. מארק הציע שאסע עם לנון לארץ לשבוע אבל המחשבה על לעזוב את דוריאן לא קלה לי וגם לא יהיה לי כיף בלעדיהם – יהיה לי עצוב שמארק לא על החוף איתי.

נראה מה יהיה באוגוסט הבא…

ולמעבר החד של הפוסט: בספטמבר אני חוזרת ללמד בישול טבעוני בבית הספר לבישול טבעוני "קורקומה" כאן בהמבורג – מלבד הסדנא לבישול ישראלי שאני עושה כבר למעלה מחמש שנים, הפעם אני מציעה גם סנדאת גיוזה 🙂 אם יש לכם חברים בהמבורג שבקטע, זה הזמן לשלוח להם לינק! 

IMG_20170409_212448_461

 הנה קצת דוריאן שמלאו לו שבעה חודשים ב 11.7 – חייכן ושובב ומפלרטט עם כל העולם!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

וקצת מהאוכל של הזמן האחרון:

ההצלחה הגדולה של הסופ"ש הקודם: גבינת קשיו ביתית עם פיסטוקים וחמוציות. יצא כל כך טעים, האורחים הלא טבעונים חיסלו ה כ ל. מתכון מכאן

IMG_20170716_135005_922IMG_20170716_134849_445IMG_20170716_135105_647

הכנתי קציצות הודית לפי המתכון הזה והן יצאו טעימות ביותר. הכנתי גם את משחת הקארי לבד:

Screenshot_20170722-230817_1IMG_20170710_214356_799IMG_20170710_214356_800

מזמן לא טיגנתי אז הנה הטיגון החצי שנתי – ירקות בטמפורה – ולראשונה גם אבוקדו – מעולה מעולה מעולה. לא יעזור כלום – אוכל מטוגן זה אוכל טעים!

IMG_20170705_200330_288IMG_20170705_200511_089IMG_20170705_200531_212

טופו מקושקש – בעבר זה לא דיבר אליי בכלל ומאז שניסיתי אני מכורה – בכל ארוחת שבת בבוקר. לדעתי מצאתי את מיקס התבלינים המושלם ואפילו הכנתי כמה צנצנות לשלוח לכמה חברים מהאינסטגרם:

IMG_20170708_114640_215IMG_20170715_134715_264IMG_20170708_114640_222IMG_20170708_114640_219IMG_20170708_114640_216IMG_20170702_123840_492

והנה קצת מאנדו, שזה כמו גיוזה רק קוריאני וקצת יותר קטן. לראשונה לא אידיתי את הדמפלינגס בבמבו סטימר אלא במחבת בהן הן טוגנו – היה מוצלח במיוחד:

IMG_20170708_213651_982IMG_20170708_213728_774IMG_20170708_213428_197

ועכשיו, לישון!

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “71. כשלונות

  1. גם ללב זה קרה, והשן שלו הייתה אפורה ושוברת לב כמה חודשים. והקפדנו יותר מתמיד על צחצוח שיניים. ואחרי כמה זמן היא די חזרה לעצמה הרבה לפני שהיא התחלפה.
    זה באמת קורה למלא ילדים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s