69. Healing

IMG_20170530_103459_514.jpg

איזו מילה יפה זו "הילינג" באנגלית. מרפאת כזו רק מעצם כתיבתה או דיבורה. ויש לה הילה נעימה להילינג הזו.

לפני מספר שבועות התחלתי תרפיית טראומה. לא היו לי תוכניות ספציפיות, חשבתי אולי למצוא פסיכולוג/ית דובר/ת אנגלית לחפור לו/ה, אין לי ספק שדיבור במקרה שלי הוא מרפא. אבל למצוא מטפלים דוברי אנגלית בהמבורג עם מקום פנוי שמקבלים ביטוח ציבורי זה כמעט בלתי אפשרי – אז כרגע זה בהמתנה. בשלב מסויים הלכתי לייעוץ במכון פורסטנברג – מכון פרטי שנותן ייעוץ לעובדים בחברה של מארק, הם בעצם מקשיבים לבעייה ואז עושים את עבודת ההפניה לגורמים אחרים מוסמכים – כל בעייה שיכולה להיות לעובד או בני משפחתו. מארק היה אצלם לייעוץ כשהיו לנו בעיות עם שעות העבודה שלו, הם לא ממש יכלו לעזור אבל נתנו לו רשימה של כל השירותים שהם מציעים ומכיוון שהם מציעים הכל גם באנגלית חשבתי ללכת לשם לראות במה מדובר. פגשה אותי פסיכולוגית של המכון ואחרי שיחה קלה הפנתה אותי למרכז פדגוגי שמציע עזרה להורים. היא חשבה שיהיה טוב עבורנו לקבל עזרה מקצועית בנושא האכלה וגם החזקה פיזית של דוריאן. בנוסף במרכז הזה יש שירותים של פסיכולוגית אבל כרגע אני ברשימת המתנה. בנוסף היא הציעה לי לעשות אצלה תרפיית טראומה. השם המקצועי הוא ווינגווייב – נפנוף כנף (כנראה), השיטה ידועה גם בשם אי.אמ.די.אר – אני מצטטת מהערך בעברית בויקי:

Eye Movement Desensitization and Reprocessing

הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים:

היא שיטת פסיכותרפיה שפותחה בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 על ידי ד"ר פרנסין שפירו, כדי לטפל בסימפטומים וסבל הנובעים מחשיפה לאירועי חיים שליליים, או גורמי מצוקה, הן מהמדרג הגבוה ביותר, כגון אונס והלם קרב, והן מהמדרג הגבוה פחות, כגון חרם, השפלה וכישלון.

פירוש שמה של השיטה הוא הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים, אולם כיום לא משתמשים בהכרח בתנועות עיניים, אלא בגירויים בילטרליים (המערבים את שתי ההמיספרות) נוספים כאוזניות המשמיעות קול לסירוגין, או רטטים שהמטופל מחזיק בידו ורוטטים לסירוגין.

על פי התאוריה של ד"ר שפירו, כאשר מתרחשת חוויה טראומתית או שמעוררת מצוקה רבה, מנגנוני ההתמודדות הנוירולוגים והקוגניטיביים עשויים להיות מוצפים בקלט. במצב זה של הצפה, הזיכרון ומאפייניו (תמונות, קולות, רגשות, תחושות גוף) לא מצליחים להשלים את העיבוד בו יש צורך, וכתוצאה מכך מאוחסנים באופן דיספונקציונלי ברשת זיכרון נפרדת.

מטרת הטיפול היא להשלים את העיבוד של זיכרונות מציקים אלו, לצמצם את השפעתם המתמשכת ולאפשר למטופלים לפתח מנגנוני התמודדות אדפטיביים יותר.

מעניין, לא?

מעולם לא שמעתי על השיטה הזו ומכיוון שאני כרגע פתוחה לכל דבר אפשרי אפילו לא חיפשתי מידע בנושא לפני המפגש הראשון. וכמו שמוסבר בוויקי, המטפלת בעצם שברה לגורמים מאוד קטנים את החוויה שלי מהלידה, אחרי הלידה, הניתוח של דוריאן, הזמן בטיפול נמרץ וכל מה שמסביב (עד כמה שאפשר בשעה) – גורמים שהיא סיווגה לרגשות כמו פחד, כשלון, אימה, חרדה, מצוקה, ועוד כל מיני רגשות שליליים. היא הייתה שואלת לגביי תמונה/סצנה אחת ספציפית (היא ראתה את הוידאו אז הייתה לה הכנה כלשהי) – בעודה מנסה לנתק את האגודל והאצבע שלי אחת מהשנייה. כן כן, קראתם היטב – למעשה עשיתי כזה עיגול עם האצבע והאגודל וסגרתי את העיגול חזק חזק. כשהיא הייתה אומרת משהו שהציק לי או נרשם אצלי בצורה שלילית או בעצם לא גרם לגוף שלי תגובה כלשהי (בעודה מנסה לנתק את האגודל והאצבע) היא הייתה מצליחה לפתוח את העיגול. אם זה היה משהו שלא נחרט אצלי בגוף האגודל והאצבע היו נשארים סגורים חזק.

כן כן, בדיוק מה שקראתם. מארק שהיה כל כך סקפטי כשהסברתי את הרעיון היה בהלם כשהראתי לו שזה ממש עובד. שאלתי אותו אם הוא מארק והוא ענה כן ולא הצלחתי לפתוח את העיגול אבל כשאמרתי שהוא מישראל העיגול נפתח (כלומר הגוף של מארק הגיב לטענה שלי).

כשהיא עלתה על משהו שהגוף שלי הגיב אליו (לדוגמא: דוריאן נלקח ממני שניות לאחר הלידה ואני לא יודעת לאן ומה קרה לו) היא ביקשה ממני להסתכל על היד שלה שהיא נפנפה מולי ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה (כמו כנף, מכאן השם) בעודה מסווגת את הסצנה לרגש: היא הייתה חוזרת על המשפט כמה פעמיים: דוריאן נלקח ממני ואני לא יודעת מה קרה לו – והעיינים שלי שעוקבות אחרי היד שלה בעצם יוצרות גירוי בילטרלי של שני חלקי המוח וככה נוצרת הקהייה של הזכרון. אני חושבת.

בכל מקרה, אני לא יודעת לספר לכם האם הטיפול אפקטיבי, אם אני אפסיק לחוות את דוריאן בבית החולים בצורה מסויימת, כרגע אני נותנת לזה זמן ויש לי עוד שני סשניים בתוכנית.

עוד קצת מהמרכז הישראלי לטיפול בשיטה הזו.

ועכשיו למשהו אחר לגמריי. דוריאן כבר למעלה משלושה חודשים בבית. בחודש הראשון, כמו שכתבתי, מארק ואני נאלצנו לצבוט את עצמנו שוב ושוב: הוא היה רגוע, שקט, נרדם לבדו, לא בכה כמעט. ושנינו, למודי ניסיון עם לנון שהייתה במסיבה מתמדת כמעט כל היום (והלילה) חשבנו יו, באמת יש ילדים כאלו. אז רשמית אני רוצה להודיע שמרוב שקשקשתי בנושא, דוריאן החליט להראות לנו שהוא אח של לנון ללא כל ספק ובחודשיים האחרונים הפך להעתק זעיר שלה. הוא אקטיבי ברמות, חייכן וצחקן, סובל מ"פחד לפספס משהו" – הווה אומר מעדיף לא לישון יותר מרבע שעה פה ושם. הוא מאוד אוהב מגע ורוצה שנחזיק אותו המון אבל גם כשהוא על הידיים הוא כמו תמנון חלקלק שמנסה להמלט. הוא יחסית בסדר בעגלה אם הוא מנמנם או מסתכל על צמרות העצים. בגן השעשועים אני צריכה להחזיק אותו על הידיים כי אחרת הוא לא שותק, והוא בוחן בסקרנות עצומה כל דבר מסביבו. ולסיום, אם משהו לא מוצא חן בעיניו אנחנו נשמע על כך. וגם השכנים. 

אני לא מתלוננת, אולי רק קצת. מארק אומר לי כל הזמן"רצית מורדים, קיבלת!". צודק.

מה עוד חדש אצל דוריאן? הוא כבר מסתובב מהגב לבטן ולגב  – "מטייל" ככה בסלון. הוא מנסה להתרומם לבד (כמו בשכיבות שמיכה) וזה מלחיץ אותנו כי אז רואים איך הבטן שלו לא רגילה בצורתה. הוא לא רוצה לשבת עלינו וישר נעמד, הוא מאוד עצמאי ומאוד מאוד חזק. האוסטאופט והפיזיותרפיסטיות מרוצות וגם אנחנו.

ומה עם לנון? 🙂

השבוע יש לקבוצה שלה בגן שבוע תגליות – הם יוצאים ליער/טבע/חורשה/גן שעשועים ומחפשים חרקים. לנון כבר זמן מה מתלהבת מחרקים ולכן הזכוכית מגדלת שקנינו לה עובדת שעות נוספות. גם אחרי הגן כשאנחנו בגן משחקים.

IMG_20170530_161429_366

IMG_20170523_165319_762

בגזרה האמנותית היא הפתיעה אותי עם זה השבוע:

IMG_20170529_170550_308

כששאלתי מה זה היא ענתה "מדוזה כועסת!".

והנה לנון ומארק – כי גם למארק מגיעה איזו תמונה בבלוג הזה. למרות שהוא הכי נגד תמונות באינטרנט. או לפחות היה עד שהוא הכיר אותי.

IMG_20170527_195242_411

ומה איתנו? מארק ואני יצאנו לדינר לפני שאמא שלי נסעה. לא היינו לבד בחוץ חודשים וסוף סוף היה ערב בו לא נמרחנו מעייפות וגם היה יום האבא, אז ניצלתי את האירוע והלכנו ל"נני" שזו מסעדה סמי ישראלית שמציעה אוכל שאין בהמבורג ועלתה באש לפני כשנה ורק עכשיו פתחו אותה מחדש. האוכל היה ברובו נהדר ומארק שמח. ובעיקר שמחו ופרגנו כולם מסביב, חמודים. ואם כבר לנצל את הביקור של אמא שלי, הספקתי גם ללכת להופעה של אביב גפן ובלקפילד שהייתה מוצלחת במיוחד. פעם, כשהייתי בת 16, אביב גפן היה הקול שלי, השלב הזה עבר לי מהר (כי מצאתי מוסיקה אחרת שדיברה אליי יותר) אבל תמיד יהיה לי מקום בלב למי שכתב את אור הירח שנחרש אצלי בדאבלקאסט. אי אפשר להתווכח עם זה שהוא מוכשר ויו, היו פחות ממאה איש בהופעה ועמדתי כל כך קרוב אליו!

IMG_20170528_223147_854

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s