and a boy named Dorian – #8

יום רביעי 01.02.2017

a

הפתיחה החגיגית של האינטרמידיאט קר 🙂

מארק מרגיש יותר טוב ואחרי שהוא שם את לנון בקיטה אנחנו ממהרים לבית החולים לפגישת ייעוץ גנטי עם פרופסור הלד שנדחתה מחודש שעבר. בעודנו הולכים מתקשרת האחראית שקבעה את הפגישה ושואלת היכן אנחנו, אני חשבתי שהפגישה בעשר אבל היא הייתה בתשע וחצי. אנחנו טסים ומאחרים רק ברבע שעה.
בפגישה, פרופסור הלד והאסיסטנטית שלו, וגם ד"ר לנץ שהייתה הרופאה בלידה של דוריאן ורצה איתו בזרועותיה מחדר הלידה למחלקת טיפול נמרץ. לא ראיתי אותה מאז יום אחרי הלידה ואני מחבקת אותה בחוזקה, היא מחבקת חזרה ומסמיקה.

ד"ר הלד שואל כמה שאלות בסיסיות מסתכל בפספורט הריון שלי, ואומר פחות או יותר את הדברים הבאים:

יש אולי קשר כלשהו בין טיפולי ההפרייה לפגם. לא להתהליך הטיפולים עצמו אלא לסיבה שהביאה לטיפולים. הוא בעצם מסביר שיש היום תיאוריה שהסיבה לאי פוריות היא זו שגם אחראית, אולי, לבקע. שיש ממצאים בנושא אבל שכמו עם כל דבר הממצאים משתנים כל יום. האי פוריות אצלנו היא השילוב ביני לבין מארק עד כמה שהבנו בזמנו אז אני לא יודעת אם זה רלוונטי. הוא מסביר שאכן נעשו כבר בדיקות כרומוזומיות והתמונה הגדולה היא שאין שום אנומליה עם הכרומוזומים אבל שהוא ממליץ לעשות עוד כחצי שנה בדיקה יותר עמוקה ומקיפה שתבדוק לעומק– הוא אומר שהבקע, יחד עם השסע בחניכיים והחור מתחת לאף שנקרא פיסטולה – אלו בעצם שלוש אנומליות מלידה – ולכן ממליץ על  בדיקה שנקראת באנגלית "כרומוזומאל מיקרוארי". הבדיקה יקרה הוא אומר ולא נראה לו שיעשו אותה מטעם המחלקה, מה גם שדוריאן צריך להתחזק ועדיף לחכות עם זה. הוא אומר שהוא עובד עם המרפאת פוריות היכן שטיפלו בנו ושנוכל לבוא אליו לבדיקה. הוא אומר שהוא ישמח אם נרשה לו להיות זה שעושה אנליזה לבדיקה.

Chromosomal microarray (CMA) is increasingly utilized for genetic testing of individuals with unexplained developmental delay/intellectual disability (DD/ID), autism spectrum disorders (ASD), or multiple congenital anomalies (MCA).

אני תוהה מה הטעם בעצם – והוא אומר שזה אכן לא ממש ישנה את העובדה שדוריאן הבן שלנו ושיש לו את הפגמים האלו אבל שלמען העתיד של דוריאן עדיף שנגלה אם באמת הפגמים שלו נובעים מאיזה פאק גנטי (טוב נו הוא לא אמר פאק), במיוחד זה חשוב לעתיד למשל (והוא אומר "כשדוריאן ירצה ילדים משלו" – וואההה מישהו הלך רחוק, הילד בן חודשיים!). בכל מקרה מארק ואני מסכימים שנעשה את הבדיקה הזו ברגע שזה יהיה אפשרי.

הוא אומר שהוא הלך לראות את דוריאן ושדוריאן נראה לו נורמלי – והוא גם מוסיף שאם למישהו כמוהו עם כל כך הרבה ידע וניסיון דוריאן נראה נורמלי אזי הוא נורמלי. פרופסור שוורצלר (מנהל המחלקה הנאונטלית שפגשנו בעבר והרשים אותנו מאוד) שיצטרף לפגישה יאמרו לנו גם שהעובדה שדוריאן שרד בקע בצד ימין שרוב הילדים לא שורדים, העובדה שהוא במקום שהוא עכשיו – מעידה שהוא חזק ושאין לו בעיות אחרות שאנחנו אולי לא יודעים עליהם – הוא אומר שאם הלב או המוח היו לא נורמלים אז הוא לא היה שורד למשל. הוא לא ילד חלש הוא אומר לנו ומארק ואני מחייכים כי זה משמח לשמוע. הוא מסביר שזה גם אפשרי שלא ימצאו כלום בבדיקה עליה המליץ הלד, ואם הם ימצאו משהו אז לפחות הם יוכלו לעריך מה צופן לו העתיד.

הלד ממשיך ואומר ששני הרופאים היו אמורים לראות את הפגם הזה נקודה. אם לא הרופא הראשון (רופא הנשים שלי) אזי הרופא השני שעשה אולטראסאונד מיוחד. הקביעה הזו לא חדשה לי ושמעתי אותה מכל איש מקצוע שפגשנו בחודשיים האחרונים. הוא מסביר על שלוש רמות של מקצועיות בנושא – אומר שהוא לא היה מעיד על כך בבית משפט כשאני שואלת לוודא אם שניהם באמת היו אמורים לראות את זה. הוא אומר, ונראה לי שהוא ממש מתכוון לזה, שהוא שמח שזה לא אובחן מכיוון שהפגם כל כך קשה ובטוח הייתי עושה הפלה והוא אוהב מאוד ילדים לכן שמח שזה לא קרה. יותר מאוחר מארק יעצבן אותי כשהוא יתעקש לומר שד"ר פוקה אולי היה צריך לראות את זה, דוליצל בוודאות אבל פוקה אולי. מהרגע הראשון מארק מתעקש משום מה לא להאשים את פוקה וזה מביא לי את הסעיף ברמות. והנה גם היום אחרי הפגישה הוא מתעקש לומר שאולי פוקה היה צריך לראות את זה, רק אולי. אייקון של פרצוף זועם של אישה.  

שוורצלר שואל אם פוקה או דולציל (רופא הנשים והמומחה אולטראסאונד) יצרו איתי קשר. הוא אומר שהוא שלח לשניהם מכתב ואף דיבר עם דוליצל. הוא אומר שהוא לא יצר קשה עם פוקה כי ביקשתי שלא אבל אני לא זוכרת את זה. לא משנה. אני שואלת אותו אם לדעתו פוקה היה צריך לצור איתי קשר והוא אומר שאין חוקים במקרים כאלו וזה תלוי באישיות של הרופא אבל לדעתו כן. אני הייתי יוצר קשר אם זה הייתי אני. ככה הוא אומר. הוא גם אומר שאם ארצה הוא יארגן פגישה ביני לבין פוקה אבל אני באמת לא יודעת מה הטעם בכזו פגישה ומעדיפה שלא. אני אומרת לו שאני צריכה לנתב את האנרגיות שלי כרגע למקום אחר. וגם אומרת לו שכשנתייצב קצת ויהיה לי זמן אני בהחלט מתכננת לנתב את הניסיון הזה לעורר מודעות לבקעים. סול ואני נפתח קבוצת תמיכה להורים בעברית (כבר נפתחה, ואני שוב מבקשת להפיץ אותה היכן שרק אפשר), ואני רוצה גם לכתוב מאמרים למגזינים של הורות ואולי אפילו להעביר הרצאות בנושא.

הלד תוהה אם יש מצב שמארק ואני מקורבים אבל כמובן שאין סיכוי אלא אם כן אבות אבותינו נפגשו באיזה פוגרום במסע צלב בדרך לארץ הקודש. עשינו כבר ייעוץ ומיפוי גנטי בזמנו במרפאת פוריות – ייעוץ שכלל ניתוח של אילן יוחסין – הוא אומר שהוא יכול להשיג עותק מהייעוץ ויבדוק אותו.

הוא שואל אם עישנתי או שתיתי בהריון – כמובן שלא. אני אומרת לו שאני טבעונית והוא אומר שהוא לא שמח על זה מנקודת מבט של רופא ילדים לשעבר. מרצה לי קצת על הצורך שלנו להיות לא טבעונים ואומר שאבדוק את לנון מידי פעם. אני אומרת לו שזה תחת מעקב ושהכל בסדר. הוא אומר שמזל שאני לא מהטבעונים שרוצים ללדת בטבע ואני אומרת לו שלא ידעתי על מחלקת הטיפול נמרץ בבית החולים גם ככה. הוא אומר שהריונות בסיכון חייבים לקחת את זה בחשבון והריון לא טבעי הוא הריון בסיכון. היה לנו מזל. הוא אומר גם שיבדוק על בקעים ואמהות טבעוניות רק מסקרנות.  

אחרי הפגישה שהייתה מאוד מעניינת עבורי ונראה לי ששכחתי כמה דברים שנאמרו שם – מארק ואני הולכים לדוריאן. אוטה, הפיזיותרפיסטית בדיוק עושה לו סשיין האכלה מבקבוק ואחר כך תעשה לו סשיין נשימה. אני יודעת שהיה אחד גם אתמול כי מנדי סיפרה לי על זה. אוטה מחזיקה את דוריאן בחיקה ועוזרת לו למצוץ מהבקבוק. העבירו לו את הזונדה מהפה לאף כי הוא לא מקבל יותר את האוכל עם הדחיסות הגבוהה, הוא יכול לקבל רק חלב אם אבל לצערי אין לי כמות שמספיקה לו אפילו להאכלה אחת אז הוא מקבל גם תחליף. אוטה כזו מקסימה וראיתי אותה כבר עם תינוקות אחרים ותמיד חשבתי שאני רוצה שהיא גם תעשה לדוריאן האכלה ככה והנה זה קורה. הוא שותה כבר הרבה יותר טוב היא אומרת בשמחה ואכן בסוף הסשיין הוא שתה 50 מ"ל של חלב אם מהבקבוק. כמובן שאידיאלית הייתי שמחה להניק אבל עם תסמיני הגמילה ועם הלמידה מהבקבוק ועם זה שאין לי כמעט חלב אני יודעת שזה לא ריאלי.

01-02-2017-2

הלגה, האחות שאנחנו מכירים היום לראשונה, אומרת לי לא לדאוג ולתת לזה ללכת. תשאבי כמה שיש וכמה שאת יכולה, פעם פעמיים ביום מינימום, כשהוא יהיה מוכן את גם תהיי מוכנה. אני מדברת גם עם היועצת הנקה של המחלקה, ג'נט, ואנחנו קובעות למחר, לנסות.

אוטה שואלת אם זה דוריאן או דוווווריאן כמו שהגרמנים מבטאים, אני אומרת שזה כמו דוריאן גריי ומספרת לה ולהלגה על האוסף שלי. שתיהן מתעניינות ומבטיחות לחפש כשיהיו בחופש שלהן (מרוקו ופיליפינים).  

מארק מחליף לדוריאן חיתול – זה לא מסורבל כמו בעבר אבל עדיין יש את הכבל של החמצן בדם ואת שלושת האלקטרודות, וחצי דקה אחרי שהוא מסיים ומלביש דוריאן ממלא את החיתול החדש. הו יה.

דוריאן עודנו עם תסמיני גמילה, אומנם לא קשים כמו בעבר אבל עדיין. והוא מקבל מורפיום שיקל על הגמילה שעושה אותו ישנוני (הוא ישן שמונה שעות הלילה כך אומרים לנו, לאו דווקא בגלל המורפיום כנראה) – וככה הוא נרדם לו בנוחות ושלווה ואנחנו משאירים אותו לישון והולכים לאסוף את נושקה מהקיטה.

לפני שנלך אנחנו מחפשים את הלגה לומר לה שלום, היא עומדת ליד דף מצחיק שתלוי על הקיר וכשאני שואלת מה זה היא מסבירה שבמחלקה יש טיפול נמרץ ומעקב ושהיום הם בעצם פתחו מחלקת ביינים – אינטרמידיאט קֶר – לילדים שלא צריכים נמרץ אבל עדין לא במעקב רק. כמו דוריאן למשל. הגשר הזה יעזור להורים וגם לילדים וגם כנראה יוריד לחץ מהטיפול נמרץ. עשו לה טקס בבוקר כי היא הראשונה לעבוד במחלקה החדשה, נתנו לה לגזור סרט. חמודים. והיי, אנחנו הראשונים להיות במחלקה הזו! 

אין לי כוח לזוז אבל אני הולכת לאסוף את לנון ואז לקניות. אני עושה הכנות לארוחת ערב ומארגנת את הבית ומשחקת קצת עם לנון שמסקייפת עם הוריי:

imag3121

בערב אני מבינה שמארק עוד גמור ואין מצב שיילך לבית החולים ולמרות שאני מותשת ברמות קשות אני אוכלת מהר ארוחת ערב ויוצאת.

דוריאן רגוע ושקט, אני לוקחת אותו עליי וניקול, המנהלת של האחיות, שבדיוק מסיימת משמרת לוקחת כסא ומתיישבת לידי. אני כל כך אוהבת את האישה הזו, היא פשוט מדהימה בעייני. אנחנו מקשקשות על כל דבר אפשרי יותר משעה: משפחה, הורים, ילדים, המחלקה, החוויה. בשלב מסויים מצטרפת אלינו אידית שסיימה גם משמרת ובאה לראות מה שלום דוריאן. דוריאן נרדם עליי, אני מעבירה אותו למיטה והולכת לשאוב חלב (לא שיש מה לשאוב). כשאני חוזרת אני שומעת בכי של תינוק כבר במסדרון ולראשונה אני מבינה שוואלה, זה הבן שלי שבוכה! דוריאן במיטה שלו בוכה ובוכה, אני יודעת שאינס האחות התחילה איתו משמרות אבל היא לא נראת באופק ועכשיו כשאנחנו בחדר חדש לא באיזור של עמדת האחיות אני קצת מתעצבת. דוריאן לא אמור לבכות במיטה לבד. אני מרגיעה אותו במהרה, הוא תופס לי את האצבע ונרדם ואז אני הולכת הבייתה ובחוץ כל כך קר!  

יום חמישי 02.02.2017

כשאני מגיעה לבית החולים דוריאן ישן אבל מתעורר ואני שמחה ומשתפת פעולה עם זה שהוא מתעורר, האחות אשכרה נוזפת בי שהערתי אותו. אני לא רוצה בכלל להשאב לכאלו דברים איתה ומתעלמת ממנה. זה התינוק שלי דאמיט.

בנתיים ג'נט, יועצת ההנקה מגיעה ואני מנסה להניק את דוריאן בהדרכתה. דוריאן לא מרוצה, לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלו. הציצי שלי יותר גדול מהראש שלו! אני מסבירה לו שזה בריא וטעים ועדיף על הזונדה אבל הוא בוכה אז אני נותנת לו מוצץ. ג'נט מורשמת מאיך שהוא מוצץ את המוצץ ומביאה פטמה מסיליקון שאנסה איתה. אני ממש לא צריכה אותה אבל מנסה והוא מתרצה ויונק קצת. זה משמח. הוא עדין לא מבין מה קורה מסביבו אבל לפחות הוא מנסה! אני קובעת עם ג'נט לנסות כמה שאני יכולה ושהיא תבוא שוב לעזור במשמרת הבאה שלה.

בנתיים אנטייה מכינה את האמבטיה:

02-02-2017-2

היא רוחצת אותו למורת רוחו ובנתיים מגיעה פרנצ'יסקה היפה לראות אותו והוא מוקסם ממנה, אני מצלמת אותם. אנטייה מייבשת ושוקלת את דוריאן (4 קילו  700 גרם). אני מלבישה אותו ומסדרת אותו ואז חייבת לרוץ לאסוף את לנון כי יש לנו פליידייט.

0%d7%a9%d7%a92

בדרך לפליידייט כל רביעיית הילדים הולכת יד ביד ולנון איכשהו מועדת ונושכת את השפה. היא מדממת ובוכה. מסכנונת. היא נרגעת אחרי כמה דקות והכל בסדר.

imag3219

מארק הולך בערב ושום דבר לא זורם לו. דוריאן עליו אבל לא רגוע ולא נרדם. האחות לא באיזור ומארק לא יכול לקום ולא מצליח להרגיע את דוריאן וכותב לי "איזה פאקינג סיוט" – יופי, ערב אחד אני לא שם כי אני רוצה קצת שקט והוא מוציא אותי משלוותי עם ההודעה הזו. איך אני אמורה להרגע ככה? הוא מגיע הבייתה ומסביר שהאחות לא הייתה באיזור וכמעט שעה דוריאן בכה וקיטר והיה לו ממש קשה עם זה שהוא לא הצליח להרגיע אותו. אני יוזלס הוא אומר לי, אבל זה לא נכון, אני מזכירה לו שהיו זמנים שהוא היה היחיד שהצליח להרגיע את לנון שצרחה וצרחה. גם למארק קשה, אני יודעת, אבל בניגוד אליי הוא לא מקטר כל הזמן. בסופו של דבר האחות הרגיעה את דוריאן והשכיבה אותו לישון. הכל בסדר.

יום שישי 03.02.2017

אני לוקחת את לנון לגן ומתעצבנת – חלק מהקבוצה שלה נוסע לשדה תעופה, כולל מילו החברה שלה. לנון נשארת עם החלק השני בגן. זה מעצבן אותי כל כך ואני על סף דמעות כשמסתבר לי שהחלק השני שנשאר בגן הם עוד שלושה ילדים וכולם (!) חולים ולא הגיעו. לנון לבד בקיטה עם הגננת שהיא אומנם מקסימה אבל לנון לא רוצה להשאר ואחרי חצי שעה של דרמה אני משאירה אותה שם קצת בוכייה והולכת. ויו כמה אני כועסת על הגנן שלא לקח אותה איתו (אחר כך הוא יאמר לי שהוא שאל אותה אם היא רוצה לבוא והיא אמרה לא. הא, באמת? היא בת שנתיים וחצי!). לנון בסוף עשתה חיים עם הגננת וגם ציירה את הציור הזה שהייתי חייבת למסגר:

imag3406

דוריאן עליי ואני מצלמת כמה סלפיז וקולטת שאחת מהתמונות מזכירה לי תמונה דומה עם לנון – לנון ודוריאן כל כך דומים שאני מייד עושה קולאז' – הם נראים תאומים! בצד שמאל לנון בגיל חודשיים עם מצלמה קדמית נוראית ביותר. 

img_20170204_125718

ד"ר מוהר מגיעה ומדברת איתי על החיסונים לילדים ואני אומרת לה שאין לנו שום בעייה עם חיסונים אבל שאנחנו חוששים שאולי הוא חולה מידי ותופעות הלוואי שעלולות לצוץ יסכנו אותו. היא אומרת "הוא כבר לא כל כך חולה" ואני כמעט בוכה כי במשך שבועות אני שומעת רק כמה הוא חולה. היא אומרת שהסיכון שידבק במחלה יותר מסוכן. היא שואלת על ויטמין די ואני לא זוכרת אם נתנו לנושקה את זה עם הפלור או לא (שטפי תזכיר לי שאת זה בלי הפלור, כי גם ככה אין להם שיניים). היא מסבירה לי על הרנטגן והאולטרסאונד שעשו אתמול, לבדוק אם הרווח בין הריאה לצלעות גדול מידי. היא אומרת שהיה להם חשש שהרווח גדול ואז הריאה לא עובדת במקביל לצלעות אבל שהתברר להם שהרווח קטן והכל בסדר. הם חשבו שיצטרכו להחזיר את הסיפאפ שדוריאן ממש לא אוהב. זה משמח אותי לשמוע. היא אחר כך מסבירה שהם עשו אולטראסאונד לבדוק אם הסרעפת [שחיברו לו מחדש ושמו טלאי גור-טקס והיא לא ממש מתפקדת כמו השריר שהיא אמורה להיות] זזה קצת – היא אמורה לזוז עם הגוף והיא אכן עובדת עם הגוף – שני הממצאים האלו משמחים אבל אני קצת לא מרוצה שבכלל לא ידעתי על המצבים האלו. אף אחד לא מעדכן אותנו יותר ואני כבר לא יודעת מה לעשות. עברו כל כך הרבה ימים מאז שקיבלנו איזו הסבר לגבי המצב כרגע. 

אנחנו אוספים את לנון והולכים לקפה הפורטוגזי עם מילו ושטפי, הבנות שותות שוקו ורצות ברחבי הקפה.  אחר כך בחוץ המוצץ של מילו יפול על הרצפה והיא תרים אותו ותשים בפה, אני שומעת את לנון אומרת לה "איכס מילווווווו". איזו אדירה.  

בערב אני הולכת בשמחה כי אני יודעת שניקול שם. דוריאן עליי, מנמנם, אני מאכילה אותו דרך הזונדה וניקול מארחת לי חברה. גם אידית באה לבקר ושתיהן מכרכרות סביבו באהבה רבה.

%d7%a903

גם פריס באה לבקר ומסבירה לי את מה שאמרה מוהר אתמול אבל באנגלית. ואז אני עושה לראשונה סיבוב במסדרון עם דוריאן בזרועותיי. מעולם לא הלכתי עם דוריאן – לא יותר מכמה צעדים ליד המיטה. אני הולכת איתו לעמדת אחיות ובחזרה, הוא קצת מסונוור מהניאונים במסדרון אבל מסתכל בסקרנות.

03-02-2017-2

אחת האחיות לוקחת את פול לסיבוב ואנחנו נפגשות בעמדת אחיות. הרופאה מגיעה וצוחקת מהמחזה. היא אומרת לי "אל תאמרי לרופאים" ואני אומרת לה "אבל את רופאה!". ניקול שואלת אותה על כמות הליטרים בצינור משקפיים – כרגע על שמונה, והיא אומרת לה להוריד את זה לשבע. דוריאן לא רוצה לישון ומתעורר שוב. אני מנסה להרדים אותו וחושבת שהצלחתי, אני הולכת לעמדת אחיות לומר לילה טוב ומעדכנת את ניקול שהוא ישן. בדרך הבייתה, אחרי רבע שעה, היא תשלח לי תמונה שלו ער – מישהו לא רוצה לישון! בסוף היא מצליחה להרדים אותו.

בבית אני מצטרפת, אחרי לבטים רבים, לקבוצת פייסבוק אמריקאית של הורים לילדים עם בקעים (הרוב אמריקאים ויש כמה ממקומות אחרים כמוני). אני מנסה לא לקרוא את הפוסטים ומצליחה חלקית. שחור ולבן, שמים וארץ. ויש הרבה הורים לילדים ניצולי בקעים שהם כבר גדולים וזה תמיד מרגש אותי לראות. ויש אפילו כמה חברי קבוצה יחסית גדולים שנולדו עם בקע. לא המצאתי את המונח ניצולים – הילדים ששורדים את הבקעים מכונים ניצולים. אני תוהה אם דוריאן כבר נחשב לניצול בקע. המילה ניצולים כמובן לא מתאימה לשום דבר בעברית מלבד למילה שואה. אני חושבת שלא אשתמש בה. ההבדלים בין הקבוצה הגרמנית לאמריקאית עצומים – אולי אכתוב על זה בנפרד בהזדמנות, מה שכן, בשורה התחתונה, כולם – לא משנה מהיכן – עברו, עוברים, או יעברו את הגיהנום של הבקע הסרעפתי. כולם יתמודדו עם פגם לא מוכר, עם תינוקות שיכולים למות מייד אחרי הלידה. כואב לי במיוחד על האמהות בקבוצה שעדיין בהריון, מחכות ומחכות ללידה, נמצאות בגיהנום משלהן – לא יודעות אם לספר, לא יודעות אם לחגוג את ההריון, לא יודעות אם לבחור שם, לא יודעות אם לקנות משהו עבור התינוק שלהן. אמהות כמו החברה שלי משיקגו שכל דקה שעוברת מקרבת אותן אולי אל הנורא מכל וגם אם לא, אז אל האתגר האמיתי. 

יום שבת 04.02.2017

מארק הולך לדוריאן, מחזיק אותו עליו ומדווח שהוא מאוד רגוע ונושם יפה מאוד גם עם שבעת הליטר בקנולה. דוריאן מנמנם ואוכל וישן ומתעורר, ומארק משעשע אותו. 

אני מתחילה לנקות את הדירה ונותנת ללנון לגזור ולחורר מגזינים ישנים – היא מעסיקה את עצמה יפה.

imag3393

צלצול בדלת והדוור מביא לי חבילה מחברה בשם רפונזל. השתתפתי באיזו תחרות צילומים של מוצר שלהם בשם ביונלה  – כמו נוטלה רק טבעוני – וזכיתי במקום הראשון! לא זכיתי אי פעם בשום דבר לכן זה מרגש אותי מאוד (זה היה כשעוד הייתי בהריון). בקיצור, לא יכולתי לקחת את הפרס הראשון שהוא איזה אירוע טבעוני כולל אירוח בדרום גרמניה, וכתבתי לחברה והם המירו לי את הפרס בארגז ביונלה ועוד כמה ממתקים שהם מייצרים. סוויט סוויט סוויט.

img_20170204_144821_358

אני ממשיכה לנקות ומארק חוזר מדוריאן אחרי שעשה קניות – לנון ישנה ואני מספיקה הרבה. צלצול נוסף בדלת ושליח אחר מביא חבילה אחרת, הפעם קופסאת שוקולדים טבעונים משוקולטרייה ברלינאית – ריגו החבר שלי שעבר ללונדון שלח. תסמכו עליו שישלח לי את השוקולד הטבעוני הכי טעים שאכלתי בחיי.

imag3423

אני מתכננת להכין ארוחת ערב אבל כבר מאוחר ואין לי כוח אז אנחנו מזמינים המבורגרים מהמסעדה הטבעונית.

אני הולכת אחרי ארוחת הערב, דוריאן חמוד מאוד הוא ישן לו בנחת עליי. כשהוא ער הוא שותה חלב אם ופורמולה מבקבוק – 30 ו 40 מ"ל! כל הכבוד! הגיע הזמן להפטר מהזונדה הנוראית הזו…

הוא בוכה מעט מאוד ואחרי שעתיים אני שמה אותו במיטה, אני מנסה לתת לו בובי כשהוא במיטה והוא משתף פעולה לכמה שניות מאוד מאוד משמחות. הוא נרדם בשלווה ובירגיט העצובה שהיא האחות של משמרת הלילה מגיעה ואומרת שאתמול הוא ישן מצויין כל הלילה. אני הולכת צ'יק צ'ק לחדר שאיבה ואז הבייתה, ל י ש ו ן. יש ערפל מטורף בחוץ וקר!

imag3453

יום ראשון 05.02.2017

05-02-2017-3

רוטינת יום א' קצת אחרת בה לנון איכשהו נרדמת עליי במיטה שלנו לשנ"צ מוקדם ביותר. לנון לא ישנה עליי או איתי או איתנו בערך מאז שהיא בת שנה ואני נהנת מהרגע למרות שהיא דוחפת אותי מהמיטה. כשהיא תקום נתארגן ונצא אל בית החולים. היא מזמרת כל הדרך "הולכים לדוריאן הולכים לדוריאן". היא שמחה ומקפצת ומחייכת. במחלקה ד"ר מוהר בודקת לה את הגרון (לקח לה קצת זמן להתרצות ולתת לה) ואז אנחנו מלבישים אותה בחלוק הירוק, כפפות עצומות על הידיים, ומגן פה שאני שמה לה על הראש. בביקור הקודם כנראה נהננו מההפקר… הפעם אין ברירה.

05-02-2017

לנון מייד נעמדת על הכסא שאני שמה ליד המיטה של דוריאן. הוא ער. היא שמה לו את המוצץ בפה בכל פעם שהוא יורק אותו, היא נותנת לו את האוטובוס האדום החדש שלה, מלטפת לו את המצח והבטן, מכסה אותו, מזיזה עבורו את המובייל, אומרת לו "הלו דוריאן". מארק ואני נמסים. היא גם מתרוצצת במחלקה, מנפנפת לשלום לאחיות ורופאים, אומרת "הלו", מציצה מהחדר החוצה, רצה במסדרון, מצביעה על כמעט כל דבר אפשרי ושואלת "מה זה" עשרות פעמים. לפני שאנחנו הולכים היא אומרת בגרמנית "לנון רוצה שדוריאן גם יבוא הבייתה" וזה מתוק ברמות. אני מסבירה שוב שהוא חולה ויבוא הבייתה איתנו אחר כך והיא תוכל לעזור לי לטפל בו ולדאוג לו.

05-02-2017-2

אני מאוד גאה בה על ההתנהגות בביקור הזה (היא לא הורידה נעלים!) וכשאנחנו בבית אני מכינה פופקורן ואנחנו רואים "פרוזן" לראשונה. איפה אלזה איפה אלזה, איפה מונסטר איפה מונסטר. לורד הב מרסי!

בערב אני הולכת שוב, לקראת שש, הוא אוכל 45 מ"ל מבקבוק ואת השאר דרך הזונדה. אני מותשת מאוד. מרגישה לא משהו, פיזית.

הוא לא מוכן לנסות בובי והוא קצת לא רגוע,  הוא מנמנם ומתעורר מנמנם ומתעורר. אני שמה אותו במיטה ומנסה להרגיע אותו אבל כשהוא מתחיל לבכות אני לוקחת אותו בזרועותי ומערסלת אותו קצת, הוא נראה קצת יותר רגוע אבל אז מקיא עליי כמות לא קטנה של אוכל. האוכל נוזל ממני על הנעליים, והאחיות רחוקות. אני לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה כי לנון מעולם לא הקיאה כתינוקת. אז אני מחזירה אותו למיטה, הוא קצת יותר רגוע, ואני מנקה את עצמי כמה שאפשר ואז מנקה אותו ומחליפה לו בגדים. בשלב מסויים הוא מושך את הזונדה החוצה בחוזקה ואני ממש נבהלת, היא לא יוצאת לגמריי אבל הפלסטרים שמחזיקים אותה יורדים. אני מחפשת את האנה אבל מסתבר שהיא הלכה כבר ושבירגיט במשמרת. היא באה איתי ומסדרת את הזונדה, שמה פלסטרים חדשים ומחליפה גם את צינור המשקפיים בחדש. ואז היא עוזבת את החדר.

החדר חשוך ואני לבד שם בבית חולים המזדיין הזה ואני לא יכולה להפסיק לבכות. איך נמאס לי מהכל. אין לי כבר כוח, אין לי חשק, אין לי אנרגיות. השגרה הנוראית הזו מטריפה לי את החיים. אני פשוט לא רוצה להיות שם יותר. ל א ר ו צ ה. לא רוצה ללכת לשם בבוקר בצהריים ובערב ובלילה. לא רוצה שכל היום שלי יסוב סביב המחלקה הזו, לא רוצה להרגיש אשמה כשאני לא שם, לא רוצה להרגיש אשמה כשאני הולכת בלילה הבייתה. לא רוצה ילד חולה בבית חולים, לא רוצה לדאוג לו כל הזמן. הדמעות לא מפסיקות לרדת.

א י ן ל י כ ו ח י ו ת ר.

אני בוכה כל הדרך הבייתה. מארק אומר לי שהוא מבין אותי ואת מה שאני מרגישה אבל לא נראה לי שהוא יורד לסוף דעתי. אני אומרת לו שאני צריכה חופש, הפסקה – אבל שנינו יודעים שזה לא בא בחשבון. לא עכשיו כשדוריאן מנצח ועושה את המקסימום לבוא איתנו הבייתה. אני מרגישה אשמה שאני נשברת, כי בסך הכל מה אני מקטרת? הילד שלי שרד פגם נוראי שלא הרבה שורדים ממנו. הילד שלי מנצח על בסיס יומיומי סטטיסטיקה עגומה. הילד שלי לא הרים ולא מרים ידיים לשנייה, אז אני אשבר? אז ביג דיל, אין לי זמן לבשל או לאכול בשעות נורמליות (ארוחת ערב ב 23:00 בלילה, לגיטימי!), אין לי זמן לצבוע את השיער ולעשות גבות, אין לי זמן לסדר את הארון, או ללכת לחפש לי מעיל חדש, אין לי זמן לארגן ניירת, או את הבית, או את החיים שלי באופן כללי. אין זמן. תתמודדי.

 יום שני 06.02.2017

אחרי שאני מורידה את לנון בקיטה אני הולכת לרופא משפחה לקבל אינפוזיית ברזל. רמת הפריטין שלי נמוכה מאוד מאוד, הכי נמוכה מזה שלוש שנים (יחד עם אוגוסט השנה). ההריון והלידה בטח לא עזרו. אני עושה בדיקת דם כל חצי שנה ואם חסר אני מקבלת אינפוזית ברזל. טיפול חדשני (ויקר מאוד כך הבנתי) שמספק ברזל לחצי שנה לפחות. אני תוהה אם ללכת לחפש מעיל אחרי הרופא (המעיל שלי הוא המעיל הריון, הוא כבר גדול ואני שונאת אותו) אבל ממהרת לבית החולים.

כשאני מגיעה אינס שם. דוריאן ישן והיא אומרת שהוא היה מאוד לא רגוע בגלל הגמילה ולכן לא יורידו קצת את מינון המורפיום היום כמו שהם תיכננו. הוא ישן בשלווה אמיתית ואני משתדלת לא לעשות רעש כדי שלא יתעורר. ד"ר אירה שם אחרי זמן מה שלא ראינו אותה והיא שמחה לראות אותי ומאוד מרוצה מדוריאן. היא מסבירה על זה שלא יורידו את המורפיום היום ושואלת אותי אם זה בסדר מבחינתי כי זה בעצם יאריך את הגמילה. אני אומרת לה שזה לא שתיכננתי לקחת אותו הבייתה בשבוע הבא והיא צוחקת.

06-02-2017

הם שמו לב שהוא מפנה ראש לעבר רעשים שבאים מהדלת ולכן פונה הרב הלצד ימין אז הם מארגנים לו כרית תמיכה ושמים את המובייל בצד השני.

ד"ר הנדל נכנסת ואומרת לי שהיא עם סטודנטים לרפואה שראו תמונה של דוריאן כבר והיא תוהה אם תוכל להראות להם אותו ואני אומרת שכמובן וקבוצה של סטודנטים שנראית ממש צעירים, בחלוקים לבנים, נכנסת ומקשיבה לקצת פרטים על דוריאן. בתכלס אני גאה, אני לא יודעת מה היא אמרה להם אבל אני יודעת שזה משהו בסגנון "כנגד כל הסיכויים, התינוק הזה התגבר".

0%d7%a96

אחרי שעתיים שהוא לא עושה שום סימנים של יקיצה אז אני הולכת. אני עדין מיואשת מאתמול, עושה קניות בסופר ודוחה הצעה של שטפי לשפילפלץ – קור כלבים! מארק בדיוק חוזר מהעבודה ומביא את לנון שנראת כל כך לא מרוצה ממשהו. היא עצובה ובוכייה ומייללת. נושקה אני אומרת לה, מה כל כך קשה לך? היא מביטה בי בעיניים העצומות שלה והשפה שלה רועדת. מארק מכין לה שוקו, ואני מבקשת שיוסיף קצת כורכום אבל הפושטקית ישר קולטת שיש שם משהו שהיא לא אוהבת, היא מחזירה את השוקו ונוזפת בי "לנון לא אוהבת חלב קינמון" – היא זכרה שהייתי מכינה לה חלב זהב עם קינמון וכורכום.

אני נותנת לה לגזור ולחורר והיא יושבת שעה וחצי ועושה כל מיני דברים מקסימים ובאה להראות לי (אני מנקה קצת). היא רגועה ושמחה ואני תוהה אם המרירות היא מכיוון שהיא מתעוררת כשאנחנו באים לאסוף אותה בשתיים ואז אין לה זמן להסתגל למצב ערות שלה והיא מתעצבנת. אחרי היצירה היא רואה קליפים של האיי ביי סי ביוטיוב – היא מאוד אוהבת איזה לקט שאני כבר לא יכולה לשמוע: א א אפל, ב ב באס… היא אומרת את המילים עם הוידאו – גאון! ולסיום קצת פפה פיג כמובן.

img_20170209_224614_382

מארק הולך לדוריאן, מאכיל אותו, מחתל אותו, משעשע אותו. הוא מדווח שדוריאן מאוד מאוד חייכן ונינוח .וזה משמח לשמוע. וכשאני מסיימת לנקות לנון ואני צופות בפנתר הורוד שמאוד מאוד אהבתי כשהייתי קטנה. אני מרוחה על הספה ולא מרגישה אשמה איומה כי מארק אצל דוריאן ואני עם לנון.

מארק הולך שוב בערב כי הוא יודע שאין לי כוחות נפשיים לעוד ערב/לילה מתיש שם. דוריאן ישן אבל מתעורר לקראת תשע ומארק נשאר איתו שם עד שהוא נרדם. אני צובעת את השיער (הללויה!) ואז עובדת קצת על היומן הזה כי אני רוצה לעלות אותו לבלוג של לנון בקרוב. לקראת חצות אנחנו במיטה, וזה אחרי שתיכננתי ללכת לישון מוקדם היום!

יום שלישי 07.02.2017

אני הולכת לדוריאן בבוקר, המרחק מהקיטה של לנון לבית החולים לא גדול בכלל אבל כל כך קר, ממש ממש קפוא ולא לקחתי כובע. לנון רצה בשמחה לעבר מחפר כחול קטן – היי, גיגלתי, ככה זה נקרא בעברית! בגרמנית זה "באגה", היא חובבת באגז במיוחד! האיש של המחפר שואל אותה אם היא רוצה לשבת בפנים והיא נענת בשמחה:

IMG_20170207_092322_243.jpg

בבית החולים דוריאן ישן – אני יודעת שאינס שם ורחצה אותו בבוקר (היא אחר כך תאמר לי שהוא לא אהב את זה), הוא עם בגדים חדשים ומכורבל בנעימות ניכרת לעין. הוא רגוע ומחייך מתוך שניה. איזה ילד מתוק. מעניין על מה הוא חולם!

img_20170207_171630_269

סוף סוף מצאנו את הכבל של הרמקול הקטן שאני מחברת לאייפוד שלי ומשמיעה לו קצת לאונרד כהן – אני אצטרך מוסיקה מרגיעה אחרת מתישהו אבל כרגע, במיוחד מכיוון שזה מה שהיה ברדיו לפני שיצאתי מהבית, כרגע כהן מתאים לי. המלנכוליות האפורה דווקא משמחת אותי, המלודיה המוכרת, המילים הידועות.

אינס באה – היה אתמול ביקור רופא או משהו כזה – לא יודעת איך לקרוא לזה שהרופאה הראשית, שמידטקה, עושה סיבוב ובוחנת כל מקרה לגופו ומחליטה החלטות עם הרופאים. הם יורידו לו את המורפיום בטיפה טיפה, יתנו לו איזה נוזל לכאבי בטן שיעזור לו, בנוסף הוא יקבל רק מנת אינלציה אחת במקום שלוש כמו בעבר. הוא גם יתחיל שני טיפולי פיזיותרפיה ביום במקום אחד – פיזי ונשימתי. אני שואלת אותה מה הלאה והיא אומרת שהיא לא יודעת אבל שהיא יכולה לקבוע לנו פגישה עם רופא. היא מקסימה ויש לה גומות ועיניים בצבעים ירוק כחול אבל אני חוששת שהיא מדברת בקול רם מידי ושדוריאן יתעורר, אני לא רוצה שהוא יקום בגלל רעש. אוטה באה לראות אם תוכל לטפל בו אבל אינס מבקשת שתבוא אחר כך לסשיין.

אני מחליטה להניח לו לישון והולכת לסופרמרקט ואז הבייתה להכין קוסקוס.  מארק ואני אוספים את לנון ואוכלים ארוחת צהריים מהירה ואז אני יוצאת שוב לבית החולים. יש שם שתי אחיות צעירות שאני לא מכירה וזו שמטפלת בדוריאן אומרת לי שהיא התחילה החודש והייתה קודם במחלקה אחרת. היא נחמדה אבל עושה רושם של קצת מפוחדת. אני לוקחת את דוריאן עליי הוא ער אבל לא עירני ואני קצת מודאגת מכל הסיפור הזה. מה ההשלכות של מורפיום לטווח רחוק? עכשיו שלוקחים את הגמילה ביותר איטיות זה הוא ממש לא עירני. הוא רגוע עליי ואני נותנת לו בובי, אחרי כמה ניסיונות הוא מתרצה ויונק במשך כמה דקות. אני לא יודעת כמה הוא שותה ואם הוא בכלל שותה אבל הוא לגמריי "לאץ'" על הציצי ולגמריי עושה תנועות וקולות יניקה. יאיי. אחר כך הוא נרדם והאחות מייד רוצה שאתן לו את האוכל דרך הזונדה אבל אני מסבירה לה שהוא מתעורר לעיתים קרובות ואני מעדיפה לחכות ולנסות עם הבקבוק. ואכן הוא מתעורר אבל לא רוצה בקבוק.

ד"ר ראלף הפיסיכולוגית באה לדבר איתי, שואלת על המצב בבית ועליי ואני מדברת איתה וחולקת את התסכול ובדיוק כמו בפעמיים הקודמות היא לא מציעה שום עזרה או הכוונה או עיצה או משהו. היא רק מקשיבה. וזה כבר נראה לי מיותר. אני לא יודעת מה בדיוק המטרה של השיחה איתה אבל לקטר אני יכולה עם כל אחת ואני עושה את זה לא מעט. לא ברור לי בכלל כל הקטע הזה.

אחרי שעתיים שהוא ישן עליי ואנחנו מאזינים לג'ורג' האריסון אני מחזירה אותו למיטה והולכת הבייתה. כבר שש בערב, אני עייפה ברמות וכל כך קר לי. איזה מזל שיש קוסקוס מוכן כבר!

img_20170208_123407_304

מארק חושב ללכת מאוחר יותר בלילה בסביבות תשע אבל אם דוריאן ישן אזי זה מיותר, הוא מתקשר ודוריאן אכן ישן. רגשות האשמה לא קלים, לא לי ולא למארק אבל אין הרבה ברירות. אנחנו חייבים לישון קצת.

אני נשאבת לשיחה עם בחורה אמריקאית משיקגו שהכרתי באינסטגרם. היא בשבוע 35 והתינוקת מאובחנת עם בקע בצד שמאל. היא שבורה ומרוסקת. היא יודעת על כך משבוע 20 ואפילו היה לה תור להפלה אבל היא התחרטה. אני אומרת לה שאוכל תמיד להיות כאן בשבילה ולחלוק את הניסיון שלנו, אבל לא יותר. זה גיהנום אני אומרת לה. גיהנום. ותמיד שאני אומרת גיהנום ההיסטוריונית שבי חוזרת לשנה ב' באוניברסיטת תל אביב והאינפרנו של דאנטה. היא מעודדת מאוד מהסיפור של דוריאן וזה משמח אותי שהילדון הזה כבר מעורר השראה ותקווה אצל אנשים זרים אבל אני גם יודעת שהיא הולכת לעבור את סיוט חייה בקרוב.

יום רביעי 08.02.2017

מארק מתקשר לברר מה עם דוריאן כשהוא בדרך לעבודה ומדווח שהכל בסדר ושהוא ישן. אז למרות שזה קשה לי מאוד אני לא הולכת לבית החולים אחרי שאני לוקחת את לנון לקיטה אלא להדפיס כמה תמונות לסבים ולסבתות ואז הבייתה לשתות תה ולאכול משהו. אני גם עובדת על הפוסטים שאני רוצה לעלות לבלוג של לנון.

לקראת הצהריים אני הולכת, דוריאן ער במיטה שלו מביט בסקרנות.

08-02-2017-2

הוא לא בוכה ואני קצת דואגת. אני בעיקר דואגת כי אני לא רגילה לתינוק ששוכב ולא עושה כלום. לנון לא שכבה בשום מקום אף פעם בשקט והביטה על משהו. היא תמיד בכתה או קיטרה או לא רצתה. לא במיטה לא בעגלה ובטח לא בנדנדה שלה. היא הייתה כזו היפר. אני כמובן גם דואגת מהמורפיום. הם יאמרו לי שוב ושוב לא להשוות ללנון ושהוא צריך מנוחה ושהמורפיום מרדים ושאני לא אדאג כי אין למורפיום שום השפעות אחרי הגמילה. כזה נגמר זה נגמר.

בדיוק יש חפיפת משמרת אז אני מחליפה לו חיתול ובגדים ולוקחת אותו עליי. הוא ממש עייף, לא רוצה בובי, ונרדם עליי במהרה אחרי סשיין פיהוקים. האחות שמגיעה עוד לא מוכרת לי, אריקה שמה. אני אומרת לה שאני מודאגת מזה שהוא ישן כל הזמן והיא אומרת שהיא תאמר לרופא שיבוא לדבר איתי.

אוטה מגיעה ואומרת לי שדוריאן צריך בקבוק מסויים לשתייה ואני מבטיחה לקנות ולהביא (הבאתי גם מוצצים מסויימים שביקשו). היא אומרת שדוריאן עשה שעה של תרפית שתייה ועבד מאוד קשה על האכילה מבקבוק ובטח בגלל זה הוא קאפוט לגמריי, הוא עייף!

אחרי שעתיים שהוא ישן עליי אני מחזירה אותו למיטה.

ד"ר שטול מגיע ואומר לי שמבחינת הגמילה המצב של דוריאן מעולה, התסמינים דועכים ומורידים לו בהדרגה את המורפיום ושכשיגיעו ל 4.5 אפשר להפסיק לגמריי ושלא אדאג , לא ישארו שום סימנים למורפיום ודוריאן בטח שלא יזכור את זה. אין שום השפעות לטווח רחוק או תופעות לוואי. זה שדוריאן ישן זה טוב, הוא אומר, הוא צריך את זה. הגוף שלו צריך לישון. הוא אומר לי שהורידו את הליטרים בצינור נשימה לשישה ליטרים. אחר כך הוא יאמר לי שמחר דוריאן בן שישים יום וחייבים לחסן אותו. אני יודעת את זה כבר, הוא אומר שנצטרך לחתום על אישור אבל כבר עשינו את זה ומסרנו את המסמכים.

בכל מקרה, הוא גורם לי להרגיש שדוריאן במקום מצויין.

אני הולכת לומר לאריקה שאני הולכת וכשאני חוזרת לקחת את הדברים מהחדר דוריאן ער. אבל ממש ער. הוא צוחק, מחייך, מסתכל, מעיף אגרופים באוויר. גרייט! אני חייבת ללכת ליום הורים בקיטה של לנון!

08-02-2017

אימרטראוט (פראו בורגרט ניקס) עוברת בדלת ושמחה לראות אותי, "חיפשתי אותך" היא אומרת לי ואני מסבירה שעברנו חדר. היא מביטה בדוריאן שואלת מה שלומו וכשאני מסבירה היא מחבקת אותי חזק בשמחה. היא שואלת מה שלומי ואני אומרת לה שנשבר לי הזין מבית החולים (רק בגרמנית ובלי "נשבר לי הזין"). היא אומרת לי לבוא לדבר איתה ואנחנו קובעות ליום רביעי הבא. אני אומרת לה שאין לי הרבה מה לספר רק לקטר שכבר נמאס לי.

בדרך לקפה עם מארק לפני היום הורים (נושקה אצל מילו) אני פוגשת זוג הורים מהשפילפלץ, מסתבר שהאמא עובדת בבית החולים. אנחנו מדברות ואני מספרת בקצרה על דוריאן, היא יודעת בדיוק במה מדובר. אני נפרדת מהם לשלום ועוברת על פני השכנה הלבנונית שלי, היא נעצרת ושואלת אותי איפה התינוק, אומרת שהיא ראתה אותי כמה פעמים ותהתה. אני מעדכנת אותה בקצרה והיא מאחלת החלמה מהירה. בקפה הפורטוגזי אני פוגשת את הצלמת שעשתה לי את צילומי ההריון. אנחנו לא קרובות ולא מכירות הרבה זמן אבל מאז שדוריאן נולד היא בקשר רציף איתי בווטסאפ. מבקשת עידכונים, מציעה עזרה, מספרת שאמא שלה מתפללת כל הזמן. היא מחבקת אותי כמה פעמים ושמחה לראות אותי ולשמוע על דוריאן.

אחרי הקפה מארק ואני ממהרים לקיטה ופוגשים עוד אמא חברה מהשכונה. היא אומרת לי שהיא בכתה כשקראה את העידכון האחרון בפייסבוק ואנחנו קובעות פליידייט בקרוב.

בקיטה – שיחת התפתחות על לנון שגורמת לנו גאווה עצומה – היא עוברת לקבוצה של הגדולים באפריל!

מארק הולך לדוריאן ואני אוספת את לנון מהפליידייט. מארק מדווח שדוריאן ישן ושליו אבל גם מתעורר ואוכל ומקיא על מארק. מארק חוזר מלא גאווה, הוא לקח את דוריאן לבד מהמיטה והחזיר אותו לבד למיטה. אני יודעת כמה זה מרגיש כמו הישג – אנחנו לא צריכים את האחיות שיעזרו יותר.

יום חמישי 09.02.2017

 דוריאן בן שישים ימים היום ואמור לקבל חיסונים! אני לוקחת את לנון לקיטה ורצה אליו לבית החולים. הבאתי איתי את האייפוד והרמקול מוטענים, בגדים נקיים, מוצצים רתוחים, מביאה בקבוק חדש לשתייה. מתכננת להשאר איתו עד שיגיע הזמן לאסוף את לנון. לנסות להניק, לשיר לו, לעשות לו אמבטיה. בצהריים מתוכננן לעשות לו את החיסונים ואני כמובן רוצה להיות שם. דוריאן ישן וחמוד, ואני לא מספיקה להוריד את הצעיף ורואה שהתקשרו אליי מהקיטה. לנון נפלה ונחבלה באוזן, היא מדממת. מבקשים שאבוא מייד לקחת אותה לרופא.

סנאפ. אני טסה לקיטה – הולכת במהירות עצומה. לנון בוכייה עם אוזן מדממת. אנחנו מחכות שעה וחצי אצל הרופאה שמנקה לה את הפצע, מחטאה, ושמה פלסטר. אנחנו ממשיכות לאכול צ'יפס ואני קונה לה בלון שמשמח אותה מאוד ואיכשהו בורח לו לדרכו בשמים אחרי רבע שעה. הוא היה קשור לה ליד אבל איכשהו משתחרר מהצד השני . מסכנונת. היא כל כך עייפה וממלמלת "איפה הבלון של לנון?" כל הדרך הבייתה.

09-02-2017

מארק חוזר מהעבודה, אוכל ויוצא אל דוריאן.

לנון מתאוששת בבית ומציירת במטבח כשאני מכינה אוכל:

09-02-2017-2

ההורים של פול, התינוק שאיתנו בחדר מאז שהוא נולד, מגיעים לבקר. הם בקושי שם, גרים רחוק מסתבר. וכשהם שם הם בשיחות עם הרופאים. לא החלפתי איתם מילה עד כה, חודש וחצי רק שלום שלום. לא הבנו עד היום מה הסיפור של פול ולא שאלנו כמובן, אבל הפעם ההורים מדברים עם מארק ומספרים לו הכל. מספרים לו על הפגמים שיש לפול, על כך שהם עשו כל בדיקה אפשרית, ועל כך שלפול הייתה אחותה שמתה בגיל חצי שנה מאותם פגמים. זה מרסק אותי. התינוק הזה שאיתנו בחדר ולא בוכה אף פעם, התינוק שבגללו אני שרה בקול רם שגם הוא ישמע אותי, התינוק שאני אומרת לו בוקר טוב ולילה טוב, התינוק הזה כנראה לא ישרוד. ההורים מספרים למארק שפול יבוא איתם הבייתה בשבוע הבא אבל יהיה בהוספיס לתינוקות. אני לא יכולה להפסיק לבכות.

מארק משחק ומאכיל את דוריאן, הוא כותב לי שכנראה דוריאן יקבל מיטה חדשה כי המיטות של המחלקה כבר קטנות עליו. מצד אחד וואלה איזה יופי דוריאן גדל, מצד שני תנו לנו ללכת הבייתה כבר! ואז אני חושבת על כל הבגדים שכבר קטנים עליו, ותוהה אם הוא לא גדול מידי לבייביביי. בדיוק כשמארק מתכוון לעזוב רוצים לעשות לדוריאן את החיסונים. ועושים. והוא בוכה ועצוב ונשבר לי הלב כי באמת רציתי להיות איתו שם. אני חוששת מאוד מתסמינים נלווים לחיסונים – אני יודעת שיש תינוקות שלא מגיבים טוב, עם לנון לא היו לנו שום בעיות והחיסונים עברו חלק. אני שמחה לבשר שגם אצל דוריאן הם עברו חלק. מארק שולח תמונה שלו ואני לא רואה את צינור המשקפיים – הוא אומר שבביקור הרופאה הראשית החליט לנסות להוריד. יותר מאוחר הוא יכתוב שוב שהם קצת חוששים שלדוריאן תהיינה תופעות לוואי מהחיסון ולכן החזירו את הצינור, ליתר בטחון. 

יום שישי 10.02.2017

אני מגיעה אחרי שאני לוקחת את נושקה לקיטה (יו, כמה פעמים חזרתי על המשפט הזה?!).

img_20170210_091951_593

דוריאן ישן בשלווה עם צינור משקפיים שקט וחליפה מהמממממת של קרטר'ס שקניתי לו בארץ בביקור האחרון.

09-02-2017-3

כשהוא מתעורר הוא שליו וחמוד ומביט מסביב עם מוצץ. מדווחים לי שהוא שתה 65 מ"ל עם פטרה האחות (מכונה אצלנו בבית פטרה הדכאונית בעקבות יום אחד נוראי איתה כשדוריאן היה במצב קשה)  – זה מעולה ביותר. אני נשארת עם דוריאן יותר מהמתוכנן, לא הולכת לקניות כמו שרציתי (מארק לקח יום חופש לבקשתי כדי שאוכל ללכת לקצת שופינג – זה לא קורה ושוב אין לי בגדים. בגדי ההריון גדולים עליי ואין לי כל כך הרבה והבגדים הרגילים נמצאים במרחק עשרים קילו ממני)… זה לא נורא, גם ככה קפוא לגמריי בחוץ, מי רוצה להסתובב בקניות עכשיו?

10-02-2017

לפני שאני הולכת מגיעה המיטה החדשה של דוריאן, היא עצומה ונראת לי כמו כלוב. אני מייד שואלת בקבוצת אמהות למי יש מובייל משוכלל כזה למכירה. לנון מעולם לא שכבה במיטה ערה והביטה על דברים, היא תמיד הייתה צריכה אקשן ושנאה לשכב במיטה או בעגלה או בנדנדה או סתם ככה, אז באמת שאין ולא היה לנו מובייל. החברה הסינגפורית מגיבה מייד ושולחת תמונה של מובייל בדיוק כמו שרציתי.

בבית, שליח מביא לי קופסא טבעונית מלאה בכל טוב, מהקופסאות האלו שאפשר לעשות מנוי עבורן ולקבל אחת כל חודש. מעולם לא ניסיתי את הקופסאות האלו כי בתור בשלנית ובררנית זה אולי לא בשבילי, אבל הקופסא הזו מקסימה! אין בתוכה שום פתק ואני לא יודעת מי שלחה לי אותה. אני שואלת את החשודות העיקריות אבל הן מכחישות. בערב אגלה שהנשמה המתחשבת שעשתה לי את ההפתעה היא פטרה הנהדרת (לא האחות!). קולגה לשעבר של מארק שהפכה להיות חברה ועזרה לי מאוד עם פיתוח האפליקציה שלי (שלצערי לא המריאה כמתוכנן, אבל היא עוד תמריא!). 

img_20170210_132844_753

שטפי כותבת שהיא תשמח אם לנון תבוא אליהם אחרי הקיטה וגם מצווה עלי ועל מארק לעשות משהו נחמד ביחד עבור עצמנו. מקסים מצידה אבל זה לא קורה. נושקה מבלה אצל מילו, מארק מקפל כביסה (הוא א. כביסה בבית) ואני סוף סוף, אבל באמת סוף סוף, מעלה לבלוג של לנון חלקים מהיומן הזה. אחרי קצת עריכה, עם תמונות. אני מעלה חמישה פוסטים שמכסים את דצמבר, מהלידה ועד כמה ימים אחרי הימים הנוראיים מכל. לא חושבת פעמיים, לא מתלבטת. הכל, חשוף, אמיתי, פתוח לכולם. אני בכלל לא מרגישה שזה היה אמיץ לחלוק את הכאב ככה בפומבי, אני בעיקר חושבת שזה הסיפור של דוריאן ולא שלי ושאני רוצה שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים. אני מפרסמת את הלינקים על הקיר שלי בפייסבוק ובקבוצת הורים ברלינאית שאני חברה בה. תוך שעתיים אני שוברת שיאים בכניסות לבלוג, ומוצפת מכל עבר בהודעות מדהימות, מקסימות, אוהבות, תומכות, ומלאות רגש מחברים ומנשים שאני לא מכירה – הודעות שמגיעות מהלב, מהנשמה. וכל הודעה מרגשת אותי ומחזקת אותי ואת הלובי של דוריאן ואני לנצח אסירת תודה.  

ניקול כותבת לי להביא את העגלה של דוריאן למחלקה, הם יוכלו לטייל איתו במחלקה ולקחת אותו לעמדת אחיות איתן. מארק היה אמור לנקות את העגלה. בנובמבר! יאללה מארק! היא שולחת תמונה של דוריאן ער ואני אומרת לה שמארק בדרך.

היא שמה לב שפספסתי: דוריאן ללא צינור המשקפיים! הורידו את הצינור! יו הווווווווווווווווווווווווו! איך לא שמתי לב!

מארק הולך בערב ומדווח שדוריאן נושם לבדו בצורה מדהימה.

יום שבת 11.02.2017

דוריאן בן חודשיים! יו הווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!

אחרי ארוחת הבוקר מארק יוצא למחלקה. בוויקאנדס אני בסטרס איום מזה שאנחנו לא שם מוקדם כמו בדרך כלל. אני קמה בבהלה למרות שמארק נותן לי לישון יותר, ואני לא רגועה עד שמארק יוצא למחלקה. אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל להמשיך עם הסטרס הזה שמתחיל לתת אותותיו (אני מרבה ללחוץ את הלסת וכואב לי הראש, ואני גם לא ממש נושמת, רק כשצריך). אני גם נדהמת מזה שעכשיו, כשדוריאן עושה חיל, עכשיו מתחילה ההתמוטטות – זה לא שאני עייפה יותר מאז, אבל עכשיו אני יודעת שמותר לי לקרוס קצת, אני יכולה להרשות לעצמי, דוריאן כבר לא צריך אותי חזקה כמו בעבר, עכשיו מותר. אני כל כך מקווה שנלך הבייתה בקרוב.

לנון מסרבת לישון צהריים. לראשונה מאז שהיא התחילה לישון צהריים. ואחרי שעה וחצי שהיא מטרטרת אותי אני נכנעת – היא רוצה לראות טלוויזיה, הו שלום פפה.. היא אוכלת סנדוויץ' ואנחנו גם מנסות את התחפושת שלה משנה שעברה לפאשינג בסוף החודש (חג תחפושות גרמני).

img_20170211_143539_826

בין לבין אני אופה שתי עוגות שוקולד, אחת למחלקה, אחת הבייתה. כשמארק מגיע אני יוצאת, עם המובייל החדש והמשוכלל, תיק בגדים נקיים, ועוגת שוקולד.

11-02-2017

דוריאן מתאהב במובייל החדש מייד.

11-02-2017-3

יש מוסיקה נעימה, הוא מסתובב עם בובות קטנות, ויש גם אורות לילה וחיישן שמפעיל אותו במקרה והתינוק בוכה. אני מצלמת את דוריאן עם מדבקה של גיל חודשיים ונהנת לשמוע מחמאות מהאחיות על העוגה (כתבתי על הפתק לידה שהיא טבעונית ומישהי אומרת לי שהיא לא חשבה שמשהו טבעוני יכול להיות טעים. אה.).

11-02-2017-2

בנתיים בבית מהומה: לנון שלא ישנה צהריים גמורה מעייפות ועצבנית – היא ומארק הולכים לקניות והיא בוכה כשהדלתות האוטומטיות בסופר נסגרות. היא נרדמת על הספה בחמש וכשמארק מעיר אותה היא לא ממש מרוצה… היא אובר עייפה ולא נרדמת עד עשר (!) בלילה.

מסקנות הוועדה – על לנון אסור להחמיץ שינת צהריים בשום פנים ואופן.

בנתיים דוריאן נרדם עליי וכשאני מחזירה אותו למיטה הוא מתעורר ובוכה. אני מוציאה אותו בחזרה אל זרועותיי והוא נרדם. ואז מתעורר שוב כשאני מחזירה אותו למיטה. ככה ארבע פעמים. אני רוקדת איתו בזרועותיי, בעדינות, ומחזירה אותו בפעם האחרונה כשאני בטוחה שהוא ישן עמוק.

11-02-2017-4

לפני שאני עוזבת אני קובעת פגישה למחר עם ד"ר לידטקה שכבר לפני שבועיים אמרה שתדבר איתנו ותראה לנו רטנגן של ההתפתחות. היא מבקשת שנבוא לפני שלוש ואני מתארת לעצמי שלא אוכל להצטרף אל מארק כי לנון בדיוק תשן. 

יום ראשון 12.02.2017

שתי הבייביסיטריות שלנו לא פנויות ומארק יוצא לפגישה עם לידטקה לבדו אבל עם דף מלא שאלות ממני. הוא מבלה קצת עם דוריאן שנרדם עליו. אחר כך הוא משוחח עם לידטקה.

היא אומרת לו שהיא מעולם לא ראתה ריאה כל כך קטנה כמו הריאה הימנית של דוריאן כשהוא נולד. היא מראה לו תמונות – ההתפתחות מרשימה. הריאה הזו עובדת במקביל לצלעות שזה טוב, היא לא עובדת על ריק בחלל החזה מה שהיה הורס אותה. היא אומרת למארק שהיא לא חשבה שדוריאן ישרוד ושהוא פלא, נס אמיתי. וונדר בגרמנית. המילה הזו תחזור בימים הקרובים שוב ושוב, הופכת לשם החיבה של דוריאן – דאס וונדר. הפלא. לשאלת מארק היא אומרת שאין סימנים לבעיות במוח, לב, כליות, כבד, בטן. בבטן אולי כי היא לא במקום הרגיל ולא מסובבת כמו שהיא אמורה אבל לא בהכרח. היא אומרת שיש מצב שהבקע (שהוא לא בקע מבודד אלא חלק משלושה פגמים – השסע בחניכיים, והחור מתחת לאף) הוא סימן לסינדרום כלשהוא אבל המילה סינדרום כבר לא מפחידה אותי כמו פעם. אנחנו יודעים בוודאות שאין את אחד מהסינדרומים העיקריים. היא מדברת על ללכת הבייתה עם צינור האכלה (לא רוצה, אבל ממש לא רוצה. אבל כן רוצה ללכת הבייתה, אז נראה). היא אומרת לו שהסיפור הזה לא נגמר ברגע שנלך הבייתה, לא שהיו לנו אשליות כלשהן. דוריאן יצטרך בדיקות וטיפולים ומעקבים – קטן עליי. הם מדברים על קבוצות התמיכה בפייסבוק, מארק מספר לה שאני בקבוצה הגרמנית ובקבוצה האמריקאית ושהקמתי עם סול את הקבוצה הישראלית. למרבה הפליאה לידטקה מאוד חיובית בנוגע לקבוצות תמיכה, אומרת למארק שזה חשוב שלא נרגיש לבד.

לידטקה ומארק מדברים על ישראל, לא ברור לי איך הם הגיעו אל זה, ומארק אומר לה שבארץ המשפחה והחברים לא היו משאירים אותנו לשנייה לבד, אבל כאן זה אחרת.

כשלנון מתעוררת אנחנו מתארגנות ויוצאות אל דוריאן. היא רוצה לחבוש את קסדת מכבי האש שלה וכל מי שרואה אותה בדרך אל בית החולים מחייך חיוך רחב .

img_20170212_144810_828

היא שוב שרה "הולכים לדוריאן הולכים לדוריאן". בבית החולים ד"ר מוהר בודקת את הגרון של לנון, ולנון מתלבשת בשמחה, היא שמחה לראות את דוריאן ו"מטפלת" בו בחום ורוך…

img_20170212_212123_932

יום שני 13.02.2017

דוריאן ישן כשאני מגיעה ואני מחליטה ללכת לעשות קניות צ'יק צ'ק ואז לחזור. אני חוזרת לקראת זמן האכלה ומנסה להניק – דוריאן לא בקטע. עדיין. אני שומעת את ד"ר הנדל מאחוריי ליד המיטה של פול אבל אני עם הגב אליה ולא רואה מה הולך שם. היא אחר כך עוברת אליי ושואלת אם תוכל להראות את דוריאן לסטודנטים שוב. אני מסכימה בגאווה. הנדל אומרת להם שהם ראו תמונות של דוריאן (כנראה רנטגן) ושהוא היה מאוד מאוד חולה אבל עשה את הבלתי יאמן. היא משתמשת במילה וונדר כמה פעמים וזה מרגש אותי מאוד. אני אומרת לה שאני עוד מעט אתחיל לבכות והיא שואלת למה, אני אומרת לה שאחרי תשעה שבועות שם לשמוע שהוא מבריא ומחלים זה מרגש… ואז היא אומרת לי שאני אולי צריכה הפסקה ומנוחה. אני לא בטוחה למה היא אומרת את זה. בכל מקרה, היא מסבירה לקבוצה שהם יכולים לראות שדוריאן נורמלי בהשוואה, כנראה, לפול.

13-02-2017

אחר כך אני חושבת שהנדל לא הבינה אותי, כשאמרתי שאני רוצה לבכות, זה משמחה וגאווה. זה מציק לי שהיא חושבת שאני רוצה לבכות מסיבות אחרות. לא שזה לא בסדר. זה בסדר גמור, אבל באמת שלא לכך התכוונתי. יום אחר כך ראיתי אותה וניסיתי להבהיר את מה שאמרתי, היא אמרה שהיא הבינה אותי מאוד אבל הרגישה שאני על איזה גבול (היא השתמשה במילה "גרנצה"). אמרתי לה שלא, זה ממש לא האישיו כרגע. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה לומר לה שהגעתי אל הגבול בערך שעה אחרי שדוריאן נולד. לא משנה. הלאה. 

אחרי הנדל והקבוצה מגיעה אוטה, הפיזיותרפיסטית של המחלקה ועושה לו תרפיית שתייה. אוטה אישה מקסימה, כבר כתבתי את זה עליה. משהו במראה שלה כובש ונעים, היא גבוהה ויפה כל כך, והיא מאוד מאוד מאוד מנוסה ועדינה עם דוריאן. הוא מהופנט ממנה. הוא שוכב על הברכיים שלה והיא מנסה בקבוק חדש שהיא קנתה שיקל עליו את המציצה. הוא שותה לא רע והיא מאוד מרוצה ממנו. כשהיא מסיימת אני נותנת לו דרך הזונדה את השאר (הוא מקבל 140 מ"ל שמונה פעמים ביום – הוא שותה מבקבוק בין 10-40 בממוצע). ואז הוא נרדם עליי ומתעורר כשאני מעבירה אותו למיטה. אני קולטת שהוא עומד להקיא אבל משהו משתק אותי ואני פשוט לוקחת אותו בזרועותיי שוב. אני בטוחה שהוא עומד להקיא אבל לא עושה כלום חוץ מללטף לו את הראש. ואז הוא מקיא עליי. אני לא בטוחה למה לא שמתי מגבת או השארתי אותו במיטה. לא ממש חשבתי. רק רציתי שיהיה עליי כשלא נוח לו.

מארק בדיוק מסיים לעבוד והולך לרופא נשים לבקש את הדיסק של בדיקת האולטראסאונד של המומחה שהייתי אצלו. הייתי בטוחה שהבאתי איתי אליו דיסק אחרי הבדיקה אבל הרופא אומר למארק שהוא קיבל רק מכתב עם התוצאות. מארק יילך למומחה מחר ויבקש את הדיסק, הוא רוצה שמישהו אחר יסתכל עליו. אני אומרת לו שאנחנו חייבים לבקש את המכתב אם כך וגם את התמונות של הסקירה השנייה מהרופא נשים. מארק ממהר והולך לאסוף את לנון במקומי, כי אני ספוגת קיא וצריכה לרוץ למקלחת!

מארק הולך לקראת הערב מאכיל את דוריאן ומרדים אותו. אני אוכלת ארוחת ערב לבד כי כבר מאוחר. מבאס משהו אבל אני יודעת שזה זמני. אין מה לעשות. נאכל ביחד שוב כשדוריאן יחזור הבייתה.

בערב אני חושבת ארוכות על כך שאני כבר לא שרה לדוריאן כמו פעם. אבל זה הגיוני. כשהוא היה מורדם הייתיי שרה כדי שידע שאני שם עבורו תמיד. עכשיו כשהוא ער אני מדברת איתו ושמה מוזיקה, או משחקת איתו. וכשהוא ישן אני לא רוצה להעיר אותו לכן לא שרה. הגיוני, לא?

יום שלישי 14.02.2017

אני חוזרת הבייתה אחרי שאני לוקחת את נושקה לקיטה ועובדת על פוסט עם החלק הראשון של חודש ינואר. אני מעלה את הפוסט ורצה אל המחלקה כי קבעתי עם דנייה האחות שנעשה לו אמבטיה ביחד. עד כה רק עמדתי מהצד אבל היום אני זו שארחץ אותו. דוריאן ללא זונדה כי הוא משך אותה החוצה וצריך לשים לו חדשה, אני אומרת לדנייה שלא צריך אבל היא אומרת שאין ברירה.

14-02-2017

Look mom, no tubes!

היא מארגנת את הכל לקראת האמבטיה, ומנתקת את דוריאן מהאלקטרודות ומהכבל שמודד את החמצן בדם. אני מטיילת איתו בחדר בזרועותיי ולוקחת אותו לומר שלום לפול שעוזב היום. דמעות חונקות את גרוני.

דוריאן לא מרוצה בהתחלה במים ובועט עם הרגלים בגיגית, הוא לא בוכה אבל גם לא ממש נרגע, אבל לאט לאט הוא משלים עם המצב ומביט בי בעיינים גדולות וחשדניות. אני אומרת לו שאנחנו משפחה של מים ושכולנו אוהבים אמבטיות ושזה ממש כיף. אחרי האמבטיה הוא על הדלפק, מתחת למנורת חימום, על מזרן.

אני מנגבת אותו ומורחת קצת שמן'מלבישה אותו בבגדים נקיים'ואז אוטה מגיעה לסשיין יניקה והאכלה.

imag4142

ניקול מדברת איתי קצת על האפשרות ללכת הבייתה עם הזונדה ואני אומרת לה שלא בא לי בכלל. אבל היא מסבירה שאולי לא תהיה ברירה ועדיף ככה על להשאר עוד במחלקה. היא אומרת שהרבה ילדים עושים קפיצה גדולה בבית ויתכן שזה יהיה זמן קצר עם הזונדה.

14-02-2017-2

ספורט עם אוטה!

בנתיים מגיעים ההורים של פול עם עוד אישה לקחת אותו. אנטייה וד"ר לידטקה מגיעות להפרד. אני אומרת להורים שאני מצטערת שלא דיברנו באמת אף פעם, וששרתי תמיד בקול רם גם עבור פול. אחרי כשעה הם יוצאים מהחדר עם פול, האמא מסתובבת אליי ואני רצה אליה, אנחנו מתחבקות ארוכות, בחוזקה, ושתינו בוכות.  

ובמעבר חד: בבית אני מכינה זודלס לראשונה. מארק הזמין לי מכונה ספירלי – פשוט אדיר. יש לי הרגשה שנאכל הרבה זודלס בזמן הקרוב…

img_20170214_183411_520

img_20170214_204424_049

זודלס עם קינואה, חמוציות, קשיו, גזר, נבטים – ברוטב טחינה סויה.

יום רביעי 15.02.2017

לפני שאני הולכת לבית החולים, כבכל יום, מארק כבר מדווח לי מה עם דוריאן כי הוא מתקשר אל המחלקה בדרך לעבודה. הוא מדווח שמריה שם ואני ממש ממש שמחה כי היא האחות האהובה עליי. היא פשוט מדהימה מכל הבחינות. מארק ואני ממש אוהבים אותה. היא מסורה ואוהבת וסופר מקצועית, היא מעניינת וחכמה, והיא גם מאוד חברותית איתנו ואישית אבל נותנת לנו ספייס. תמיד נעים לנו איתה. לא ראיתי אותה הרבה זמן ואנחנו מקשקשות.

15-02-17-45

I Love Maria! ❤

אוטה שוב מגיעה לסשיין ועושה לו גם פיזיותרפיה – היא אומרת לו שהוא פנומן ואני ממש מתרגשת לשמוע את זה.

היא אומרת לי שאנחנו ממש צריכים להיות גאים בעצמנו ואני אומרת לה שאין בנו טיפת גאווה על עצמנו, רק עליו. היא אומרת שעשינו המון עבורו אבל שוב, ואני אומרת את זה בלב שלם – אני לא חושבת שעשינו משהו כל כך יוצא דופן ואני לא חושבת שזה מה שעזר לדוריאן. אבל בערב, כשאני מדברת עם מארק, אני תוהה: אולי באמת, העובדה שהיינו שם לצידו כמה שיכולנו, בשבועות הקשים ההם, אולי העובדה ששרתי לו שעות על גבי שעות, אולי זה באמת עזר להחלמה ולהתמודדות שלו? מדעית אפשר להוכיח כזה דבר בכלל? מישהו עשה מחקר עם הכותרת "החלמה בעזרת אמא ששרה דיוויד בואי במשך שעות"? אני לא יודעת. גם דוריאן תוהה.

15-02-2017-4

אני אוספת את נושקה ואנחנו הולכים לגן משחקים השכונתי, יש עשר מעלות ושמש אז זה נסבל. אני מבלה את הזמן בשיחות חולין עם אמהות שלא ראיתי הרבה זמן. מארק מצטרף אלינו (גם האבות של הסיני והברזילאית איתנו, זה תמיד משמח אותי כשהאבות באים גם) ולכמה רגעים אני מרגישה רגועה. האביב בדרך, לנון נהנת על הנדנדה האהובה עלייה, דוריאן מחלים. הכל יהיה בסדר.

15-02-2017-5

מארק הולך בערב וכותב שדוריאן לא רגוע. מסתבר שהורידו לו את הקלונידין – הקלונידין היא תרופה שמורידה את לחץ הדם ועוזרת להתגבר על תסמיני גמילה. וזה שמורידים אותה עושה לדוריאן רע. אני כועסת, למה לא יידעו אותנו שמורידים לו את הקלונודין? לא יודעת. אני צריכה לדבר עם מישהו בנוגע לזה. זה לא ייתכן. מצד שני, מה זה משנה? בכל מקרה, ההורדה של הקולנידין גורמת לתסמיני גמילה מוגברים – הוא לא רגוע, הוא רועד, מזיע, מקיא, והפעם יש לו גם דופק מואץ. מארק לא יכול לעזוב אותו והולך רק אחרי שהאחות מגיעה לעמוד ליד דוריאן ואומרת לו שהם מייד ידברו עם הרופא התורן.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “and a boy named Dorian – #8

  1. מהמם! המשך בריאות וחזרה הביתה במהרה!
    למה הכוונה כשכתבת "כאן זה אחרת" על גרמניה?
    ושאלה פרקטית: עם מה לנון מחוררת וגוזרת? נראה ממש כיפי אבל לא יצא לי לראות כאלו לילדים…
    (הקוסקוס נראה ממש טוב! יש לי גם גרסה מקוצרת ומהירה אך טעימה: במרק לשים רק קוביות גדולות של דלעת והרבה בצל, אפשר להוסיף קופסת שימורי לבבות ארטישוק ו\או שימורי חומוס , ולתבל בקינמון, סוכר חום ופפריקה מתוקה….גרסה מהירה ומתקתקה-קינמונית 🙂 מתבשל הרבה יותר מהר וההתעסקות עם הירקות ממש קצרה וחוסכת זמן)

    אהבתי

    • תודה על המתכון!
      לנון מחוררת עם סט שקניתי בצ'יבו בזמנו וגם עם מחורר רגיל. יש גם בבודני סטים עם דולפין וכוכב ים. זה לא במיוחד לילדים אבל היא למדה מהר. המספריים הם מספרי זיגזג כאלו, לא זוכרת מהיכן.
      אני כבר לא זוכרת באיזה הקשר כתבתי 'כאן זה אחרת', תזכירי לי בבקשה?

      אהבתי

      • תודה…בהחלט אחפש!
        כתבת שבישראל לא היו משאירים אתכם המשפחה והחברים לבד ובגרמניה זה אחרת. את מתכוונת להתנהלות היומיומית שלכם סביב הבית-ביה"ח, איפה אי הנוכחות של המשפחה מורגשת? (הרי גם בגרמניה יש משפחה, מהצד השני, ונשמע שגם הרבה חברים…דיון שהיה לי עם בעלי בעבר בהקשר לחיים בגרמניה. למי יכולנו לקרוא לעזרה מהחברים כשהייתי למשל מאושפזת ובני לא יכל להיכנס למחלקה…)

        אהבתי

  2. פינגבק: 65. and a boy named Dorian… | A Girl Named Lennon

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s