and a boy named Dorian – #7

לפני הכל:

פתחנו, סול (אמא של ויקה) ואני, קבוצת תמיכה – להורים לתינוקות עם בקע – בפייסבוק. אם אתם יודעים אם מכירים או שמעתם על הורים לתינוקות עם בקע, אנא הפנו אותם אליי או אל הקבוצה – מאוד מאוד חשוב לשתינו להיות שם עבור הורים אחרים. בכלל, אני מתכוונת לנתב את הניסיון שלי להעלאת מודעות לבקעים אצל תינוקות. לא בטוחה כיצד עדיין: אני רוצה לכתוב ספר, אני רוצה להרצות על הנושא, אני רוצה שלא תהיינה נשים שלא תדענה על הפגם הזה. תודה!

הנה לינק לקבוצה:

בקע סרעפתי אצל תינוקות – קבוצת תמיכה להורים 

יום שלישי 17.01.2017

מארק הולך לבית החולים ואני מנקה קצת ומכינה ארוחת ערב ואז הולכת עם נושקה ושטפי לגן שעשועים. יש שמש אבל קר מאוד ולנון המסכנונת אומרת לי "קר קר". היא לבושה היטב אבל לא רוצה כפפות והידיים שלה ממש קרות. גם הסינית באה איתנו ואני מסבירה לה באריכות על דוריאן לשאלותיה.

17

בגן שעשועים הרבה אמהות מהשכונה שלא ראיתי הרבה זמן. אמא של ילד מהגן של נושקה שם, התינוק שלה נולד שבועיים אחרי דוריאן. היא מתעניינת ושואלת. היא לא ממש התאוששה מהלידה היא אומרת ואני אומרת לה שלא הייתה לי שנייה להתאושש מהלידה, לא כדי להוכיח אותה אלא כדי להסביר לה מה היה המצב.

וזה באמת משהו שקשה להסביר – אבל אחרי לידה צריך קצת זמן, או הרבה, אבל לפחות קצת זמן. זמן לחזור לעצמך נפשית ופיזית. זמן להתאפס – להתאושש. זמן ליצור גשר בין ההריון לעובדה שיש עכשיו תינוק. לא היה לי את הזמן הזה. לא הייתה לי שום אפשרות להחלים מהלידה – מההריון. בדיוק להפך. עברתי למקום נוראי וקשה מאוד ששם את הקשיים של ההריון והלידה במקום מאוד נמוך. מה זה אומר? לא יודעת. כרגע זה לא אומר הרבה, אבל בטווח הרחוק זה אולי יצוף. 

חוסר הזמן להחלים מההריון והלידה מצטרף לחוסר הזמן שלי לעצמי. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני חשובה לעצמי. ונכון, אני לא מאלו שיושבות בצ'ילקס ונחות רגל על רגל – אני תמיד בעשייה, אבל תמיד דאגתי לעצמי. אם זה לשים לק, או לבשל משהו שאני אוהבת מאוד, או לעשות קניות, או לכתוב, או לעבוד על אחד מהפרוייקטים שלי, או לדאוג לבלוגים שלי – לא משנה מה, משהו שאני צריכה עבור השקט שלי. אין לי יותר את הפריבילגיה הזו. אני או עם דוריאן או עם נושקה, ובזמן שיש מסביב צריכה לדאוג להמון דברים אחרים, אפילו לכתיבה הזו אני צריכה לפנות זמן בכוח. פשוט אין זמן. אני מתגעגעת לאינסטגרם עליי להודות, אבל אין לי הרבה דברים מעניינים לצלם לאחרונה.

איך שתי הפסקאות הללו נקראות כמו "אוי אוי אוי אין לי זמן". לא מצחיק. אין לי זמן.

ובנימה זו, מארק בדיוק חזר ואני יוצאת לשיר קצת לדוריאן.

יום רביעי 18.01.2017

והנה עוברים הימים ולא כתבתי זמן מה ואני לא ממש זוכרת מה קרה מתי וצריכה לשחזר ימים משיחות ווטסאפ שלי עם אנשים. אולי זה בעצם סימן טוב, אני לא בטוחה.

יום שבת בערב עכשיו ומארק בדיוק יצא לבית החולים ולמרות שאני כל היום עם כאב ראש מהגיהנום אני חושבת שהגיע הזמן לכתוב. נראה לי שכאבי הראש הם בגלל כאבי צוואר שנובעים מעמידות משונות ליד המיטה של דוריאן במשך שישה שבועות עכשיו.

בבוקר של יום רביעי מארק ואני נסענו אל רופא המשפחה שלנו – בשורה התחתונה: מארק קיבל עוד שבוע מחלה, הרופא חתם לנו על הניירת לקופת החולים והביטוח – התברר לנו שאנחנו יכולים לקבל "עזרה לבית" עבור לנון, ומכיוון שהיא חמש שעות בגן אז יש לנו שלוש שעות נוספות, והעזרה הזו, תאמינו או לא, יכולה לבוא מבן הזוג. בעצם זו הדרך היחידה שלנו לקבל קצת כסף עבור שעות שמארק לא יעבוד בהן, מחכים לאישורים סופיים בנושא. זה קצת הזוי בעיני שזו הדרך היחידה וגם היא בעקיפין ולא ממש קשורה לדוריאן אבל ככה זה כאן. אין לנו שום ברירה אחרת, מארק לא יכול לעבוד משרה מלאה כל עוד דוריאן בבית החולים, ואנחנו לא יכולים להפסיד כסף כרגע.

בנוסף, אצל הרופא, עשיתי את בדיקות הדם החצי שנתיות לברזל ובי  12. הוא גם אמר לי לנסות להרגע, ולא שאני מזלזלת בו כלל וכלל אבל לנסות להרגע במצב שלנו כרגע זה כמעט בלתי אפשרי. הוא אמר שלכאבי ראש אני יכולה לקחת רק פאראסיטמול. יצאתי משם קצת מאוכזבת. אני לא בטוחה למה ציפיתי ממנו.

אחרי הרופא אני הולכת לבית החולים אל דוריאן ומארק נשאר בבית, הוא יאסוף את נושקה בשתיים מהגן.

כשאני מגיעה למחלקה ד"ר פירס רואה אותי ואומרת לי ש"היום יום טוב". אני יודעת, מארק התקשר בבוקר ואמרו לו שהמצב טוב. ליד המיטה של דוריאן, מארן האחות אומרת לי "היום מורידים לו את הטובוס!".

אני בהלם.

היום?!

הטובוס זה הצינור שנכנס לו לנחיר השמאלי מהדקות הראשונות שלו במחלקה- הוא ירד דרך הגרון והתפצל בריאות. הטובוס בעצם העביר חמצן לריאות וככה דוריאן נושם כבר 37 ימים – זה תהליך שנקרא אינטובייטד והמכונה נקראת ונטילטור. אנחנו יודעים שהוא נשם ספונטנית באופן עצמאי פה ושם ושצריכת החמצן ירדה – אבל חשבנו שזה יקח עוד כמה ימים, בעיקר כי ככה עלה מהשיחה עם שמידטקה. מארן שמחה ואני קצת בהלם. אחריה מגיעה דנייה וגם היא שמחה מאוד. אני כותבת למארק שיבוא מייד ואנחנו מסדרים עם הגן שנושקה תשאר שם עוד שעה.

17-01-2017-1

אינהלציה אחרונה עם הטובוס

מארק מגיע מייד וד"ר קלוקנברג (קלוקן-וויס למעשה, סתם אני קוראת לה קלוקנברג) היא זו שתסיר את הטובוס. מארק ואני מחכים בחדר הורים ואחרי חצי שעה היא מגיעה ואומרת שהלך מצויין ושעכשיו נותר להם רק לשים לו זונדה חדשה דרך הפה ולא דרך האף. מארן באה לקרוא לנו אחרי רבע שעה ואנחנו בהתרגשות הולכים לראות את דוריאן.

דוריאן ער ויש לו מסיכה קטנה על האף שנקראת סיפאפ – היא מחוברת לכובע גרב בד מצחיק כמו של דרדסים – רק בצבע לבן. הפלסטרים שכיסו לו את האף ואת האיזור מעל השפה כבר לא שם! יש לו זונדה בפה והוא נראה אחרת לגמריי. הסיפאפ מאפשר לו להזיז את הראש ביותר חופשיות. רק מה, המסיכה של הסיפאפ קטנה לו על האף ואוויר בורח כל הזמן. הם מסבירים שזו הכי גדולה שיש להם שם לילדים. הרעש של החמצן (כמו נשיפות כאלו) מטריף אותי כי אני בטוחה שזה מטריף אותו – נושף לו בראש ללא הפסקה. בנוסף הזונדה בפה מציקה לו מאוד, והוא לא מפסיק לשחק איתה. אבל היי, הורידו את הטובוס והוא נושם יפה מאוד לבדו!

17-01-2017-2

Proud Ima

אני כותבת לפפס קודם. ואז עוצרת את עצמי מלשלוח את התמונה שלו בלי הטובוס לכל החברים שאני מעדכנת באופן קבוע. אני בחרדה איומה. אני לא רוצה לחשוב על דברים רעים אבל אחרי הנפילה ההיא אני כל כך חוששת לשמוח. אני מאוד גאה בו וכמובן שזה צעד משמח וחשוב כל כך אבל קשה לי.

בנתיים באים כל מי שיכולים לראות אותו, אחיות ורופאות – דנייה אומרת לי שהוא "וונדר" – פלא, נס, ואני חושבת כמה המילה פלא יפה. פלאית.

אני הולכת לאסוף את לנון ומארק נשאר איתו מדווח שהוא האכיל אותו ושהחליפו לו מסיכה – לצינור עם שתי כניסות לנחיריים שאמור להיות יותר נוח עבורו (אבל גם הצינור הזה מעצבן אותו והם מחליפים בינו לבין הראשון כל הזמן).

17-01-2017-3

Proud Aba

נושקה המתוקה ואני עושות קניות ואז מציירות עם חותמות בבית וכשמארק מגיע אני הולכת מייד לבית החולים.

18-01-2017-2

18-01-2017-3

דוריאן ער וכשאני מתקרבת אליו הוא פותח את הפה ובוכה – והפעם יש לו קול, צרוד וחלש, אבל יש לו קול, והקול בכי הזה שאני שומעת לראשונה נשמע לי כמו מוסיקה מתוקה ופלאית. תבכה, תבכה, אני אומרת לו, תבכה כמה שאתה רוצה, זה בסדר גמור. אני כמובן עושה וידאו ושולחת למארק מייד. אחרי כמעט שישה שבועות, סוף סוף אנחנו שומעים את דוריאן. קירסטן היא האחות והיא אומרת שדוריאן יציב ורגוע ואני יכולה לעשות קנגרו אם אני רוצה וכמובן שאני רוצה (זו בעצם הייתה התוכנית שלי לצהריים). הוא בוכה עליי כמה פעמים, אבל בסך הכל רגוע ונעים.

קירסטן מסדרת לו את המיטה ולוקחת את מזרן הלחץ שמתנפח וזז כל הזמן. היא אומרת שהעור שלו בסדר גמור ושהוא זז מספיק ונראה לה שהמזרן הזה רק מציק לו. עוד חלק מהחללית הולך – שלום ולא להתראות!

יום חמישי 19.01.2017

מארק הולך למשרד שלו אחרי שהוא לוקח את לנון לגן, הוא צריך שהם יחתמו על כמה מסמכים עבור הביטוח. אני מנקה קצת את הבית (ניקיון מלווה באשמה שאני לא במחלקה עדין – דאם איט!). כשאני מגיעה למחלקה אני שמה לב שלקחו לי את משאבת החלב שהייתה לי שם קבוע מהרגע הראשון – לא שזה משנה הרבה, אני יכולה לשאוב בחדר שאיבה, זה סתם היה יותר נוח. מריה שם אבל היא לא יודעת מי לקח את המשאבה. (עידכון: הייתה לי פגישה עם יועצת ההנקה של המחלקה ובצחוק הזכרתי שלקחו לי את המשאבה ואחרי השיחה שלנו הם החזירו לי אותה). בכל מקרה, אני מתכוננת לקנגרו, הנדל הרופאה הכמעט ראשית, באה לבדוק את המנורות החדשות שהתקינו במחלקה ומנפנפת לי לשלום בשמחה. היא שואלת שאלות על המנורות ומריה לא יודעת מה לענות לה ואז היא באה אל המיטה של דוריאן ושואלת שאלות עליו בצחוק, כמו על המנורות. כמובן שאני לא מבינה את הבדיחה ואחר כך מריה מסבירה לי אותה. הנדל שמחה ומרוצה מדוריאן ואני עדין עצורה ולא נותנת לעצמי לשמוח אבל אני מסתכלת על היצורון הקטנטן הזה שפשוט לא שם זין על מה שאמרו ועל הסטטיסטיקות ואני גאה ביותר. לימור כתבה לי ממש בהתחלה שהיא מקווה ששמידטקה תספר בעתיד למשפחה אחרת על ילד עם בקע בצד ימין שעשה את זה. ואני חושבת שוואלה, זה יקרה. אין לי ספק בכך.

19-01-2017-1

בזמן שהוא עליי דוריאן לא הכי רגוע, אני מנסה להרדים אותו וקולטת שכל הדברים שאמא אמורה לעשות עם התינוק שלה שרק נולד אני לא ממש עשיתי. אני לא ממש יכולה להחזיק אותו איך שאני רוצה או אמורה אז קשה לי להרדים אותו כמו שאני יודעת שמרדימים תינוקות, אבל אחרי שעה וקצת הוא נרדם, שעה וחצי! ממש לנון קטן. גם לידטקה באה לראות אותו והיא שמחה ומורשמת. דוריאן מתעורר אחרי חמש דקות ואני כבר רואה ריטלין בעתיד. בין לבין אנטייה וניקול באות לראות אותנו וניקול תוהה למה הוא לא על החזה שלי, אני מסבירה לה שאני צריכה לראות אותו ולא נוח לי להסתכל עליו דרך מראה כשהוא שוכב עליי. אולי אחר כך.

אני מחכה לאידית האחות שתבוא להחזיר אותו למיטה שלו – כואב לי הצוואר מאוד, וזרוע שמאל שלי משותקת כבר. אני לא מסוגלת לשבת ככה יותר וזה שדוריאן לא רגוע לא מועיל למצבי. חוסר הנוחות שלי בשילוב חוסר האונים להרגיע אותו כפי שאני אמורה מציקים לי מאוד. אני גם רעבה ועייפה. בקיצור, לא זמן מתאים להתכרבלות.

אידית מחזירה אותו למיטה ואז היא מנסה להאכיל אותו דרך בקבוק לראשונה. הוא לא ממש יודע לינוק או למצוץ ולא בלע אוכל מימיו אבל בכל זאת שותה שבעה מ"ל מהבקבוק. אידית אומרת שזה ממש טוב ושהוא עושה את זה מצויין, עם הפסקות פה ושם. ולי יש וידאו שלו שותה מבקבוק לראשונה, עיניו פקוחות לרווחה, והוא על הצד. ד"ר אירה מדברת עם אידית בזמן שהיא מאכילה אותו ומסבירה שהבטן שלו לא במקום הנכון בגלל הבקע. כשאני שואלת אם זה יפריע בעתיד היא אומרת שאם עד עכשיו לא היו בעיות רציניות אז אולי לא תהיינה, אבל אי אפשר לדעת כלום כמובן. היא אומרת לי שהיא רואה שאני עוצרת את עצמי מלשמוח – היא ממש שמחה בהתקדמות שלו.  ואני מודה שהיא צודקת ומסבירה לה שאחרי הנפילה ההיא קשה לי. שאשמח רק כשיאמרו לי כל הרופאים במחלקה שהוא יצא מכלל סכנת חיים. ושזה יהיה גם בכתב. היא מבינה למה אני מתכוונת.

19-01-2017-2

אידית משכיבה אותו על הבטן אחרי האוכל – נראה שנוח לו, אבל אני מאוד מוטרדת מכך שהצוואר שלו ממש עבה, כמו קפל כזה. מסבירים לנו אין מה לדאוג כי זה לא קשור לתסמונות כרומוזמית כלשהיא – הרי בדקו את זה. רופאה אחת תאמר שזה כי הוא קצת צ'אבי וזה כמו בייבי פט, אחרת תאמר שזה בגלל שהוא שכב על הגב כל כך הרבה זמן. מארק ואני מודאגים, בתקווה שהדאגה שלנו היא ללא סיבה.

מארק שממש ממש שמח על זה שדוריאן שתה מבקבוק הולך בערב כשאני מגיעה הבייתה. יש אחות חדשה ודוריאן שלא היה רגוע כל כך קיבל משהו שירגיע אותו ונרדם יפה.

יום שישי 20.01.2017

20-01-2017-1

מארק ואני הולכים ביחד (אחרי הרבה זמן שזה לא קרה) לדוריאן ומריה שם. היא רוצה להחליף לו, שוב, את הצינור ובעודה מסירה את המסיכה מהפנים שלו אני קולטת שאני רואה את דוריאן לראשונה בלי כלום על ובתוך האף. אני אומרת לה שתחכה רגע ומצלמת. בנתיים דוריאן נושם לבדו, ללא עזרה של החמצן. פשוט מדהים.

20-01-2017-2

אני שמה לב, לראשונה, שיש לו חור קטן בחיבור בין השפה לאף – לא ראינו את האיזור הזה מעולם ולכן אני שמה לב לכך רק עכשיו. שונמאן ולידטקה תבדוקנה את זה ותאמרנה שזה אולי קשור לשסע בשפה ושאולי החור הזה פתוח. אני כל הזמן חושבת לעצמי שאני לא רוצה שהילד הזה יראה פגום או אחר. אני לא רוצה שיהיו לו כאלו חיים. ואז אני חושבת על התינוק האחר שאיתנו בחדר ונולד בלי כפות רגלים. שהחור הקטנטן הזה מתחת לאף יהיה הבעייה הכי גדולה שלי בחיים.

מארק מתכרבל עם דוריאן שמאוד רגוע ומביט בו כל הזמן, וזה עוד מבלי שהוא קיבל משהו להרגע! בכלל, כמות משככי הכאבים ירדה – המשככך הראשי, פנטניל – כבר על 0.9. אני מקריאה למארק הודעות מקסימות ומרגשות מבחורה בשם קלייר שהיא חברה של קתרין מברלין. הבן שלה, טאמה, כבר בן שנה וחצי והם עברו איתו את הגיהנום גם. היא כל כך מבינה ותומכת וזה מדהים איך שתי אמהות שמעולם לא נפגשו יכולות להתחבר כמו אחיות תוך שלוש הודעות. בדיוק כמו עם סול. זה מרגיש לי יותר נוח ואמיתי עם מי שמבינה בדיוק מה אני עוברת.

20-01-2017-3

יועצת ההנקה של המחלקה באה לראות אותי ונותנת לי כמה טיפים. בדיוק כמו היועצת האחרת מבית החולים והיועצת של לה לצ'ה שדיברתי איתה שלשום – תה להנקה, בירה שחורה, וכדורי חילבה (!) – אני עושה כל דבר אפשרי כי אני עדין חולמת להניק את דוריאן. היא גם דואגת שיחזירו לי את המשאבה לחדר.

אני אוספת את לנון, היא צובעת קצת פפה פיג ואז אנחנו רואות את טקס הכתרת דונלד טראמפ – מארק נשאר להתכרבל ומדווח שדוריאן שתה 25 מ"ל מבקבוק.

20-01-2017-4

בערב אני רוצה ללכת שוב אבל כל כך עייפה אז מארק הולך. מארק אולי עייף בדיוק כמוני אבל זה לא נראה עליו.  הוא יכול להתעורר עם נושקה בשש אחרי שהלך לישון בחצות ולא אשמע ממנו מילת קיטור אחת. אצלי לעומת זאת כל העולם ישמע כל היום כמה אני עייפה. אני לא טובה בלהיות עייפה. זה עושה אותי נודניקית איומה.

מארק כותב שהפושטקית לא רוצה לישון. אני אומרת לו שפושטקית זה לבנות, ככה אנחנו קוראים לנושקה. פושטק אם כבר. למארק קשה ללכת כל עוד דוריאן ער ואני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון, במיוחד עכשיו כשדוריאן לא מסומם לגמריי. לעזוב תינוק בן שישה שבועות, ער, לבד, במחלקת טיפול נמרץ בלילה, זה מנוגד לכל אינסטינקט הורות שקיים בנו, זה שובר לב. מארק מחכה עד שדוריאן נרדם ובא הבייתה.

יום שבת 21.01.2017

כמו בכל בוקר, מארק מתקשר מייד לשאול איך עבר הלילה, ובשבועות האחרונים התשובות פשוט נהדרות.

הגוף שלי מעוך אבל אני מתקלחת ויוצאת למחלקה, שטפי קנתה לדוריאן שתי חולצות שאפשר לסגור מקדימה (כי זה הדבר היחיד הוא יכול ללבוש כרגע, שום דבר שמתלבש על הראש ושום דבר לרגלים) ואני לוקחת אותן איתי. הוא ישן על הצד ונראה רגוע. הפנטה על -0.9 ומריה אומרת שהוא עם קצת תסמיני גמילה כמו זריקת הידיים למעלה ורעידות. גם לנון הייתה עושה את הרפלקס הזה כשהיא הייתה קטנה אבל מריה מסבירה שזה לא הרפלקס הרגיל אלא תגובה לגמילה ושלא אלחץ מזה. הוא שתה 25 מ"ל היא מדווחת, וכשהיא רואה את החולצות אומרת לי שהיא תחפש לו משהו ביום שני כי יש לה יום חופש והיא הולכת לעשות שופינג בעיר. זה כל כך נחמד מצידה שאני לא יודעת בכלל מה לומר.

21-01-2017

הוא ישן ומתעורר לכמה רגעים כמה פעמים. אני משמיעה לו מוסיקת הרגעות מהסלולרי והוא נראה רגוע ביותר. תיכננתי להתכרבל איתו אבל אין שום מצב שאני רוצה שיעירו אותו בשביל זה. אחרי כשעתיים אני הולכת הבייתה. שישן לו בשקט, במקום שיתעורר ממני ומכל מי שבא לחדר לדבר איתי בקול רם במיוחד.

אני מגיעה הבייתה ונופלת למיטה אחרי שאני מנסה בכוח לשעשע את לנון. הגוף שלי לא מתפקד וכאב הראש הורג אותי. מארק הולך אחרי שהוא משכיב את לנון (שתצא מהחדר בערך שש פעמים אחרי כך). דוריאן ישן הוא מדווח, צריכת החמצן על 23%, חמצן בדם 94, הוא שתה 20 מ"ל, ומארן אומרת לו שאם משהו מציק לו הוא מתלונן עליו.

יום ראשון 22.01.2017

מארק הולך בבוקר ושולח תמונה שהם עשו של דוריאן בלי מסיכת הסיפאפ עליו. הוא נראה זועף למדי, בטח מנסה להתרכז בנשימה העצמאית שלו. שמו לו כניסה חדשה לעירוי על היד ורמת משכך הכאבים הראשי, הפנטניל, היא 0.7. מחכים שהוא כבר לא יצטרך את התרופה הזו!

מריה שם והיא נותנת למארק כרטיס של המחלקה (שנותנים להורים שעוזבים כנראה) עם אחת מהתמונות של דוריאן וטביעות כף הרגל והיד שלו בדיו. על הכרטיס כתוב "לאחותי, לנון". מרגש ומקסים. הכי מריה שיש. מארק מחכה שיעשו אולטרסאונד לבדיקה שגרתית ואז מתכרבל איתו עד הצהריים. הם אומרים למארק שיש לו מים במוח במקום שלא אמור להיות אבל מייד אומרים שזה לא משהו קריטי וזה לא אומר הרבה. אבל אותי זה מטריד. סול אומרת שגם לויקה היו. אנחנו רוצים לדבר על זה עם הרופאים אבל ללידטקה אין זמן (עידכון: אחרי שבוע אנחנו עדין לא יודעים למה התכוונו).

אנחנו קובעים שיבוא הבייתה בארבע כדי שנוכל לראות "מלך האריות" עם לנון ולאכול פופקורן ואכן זה מה שאנחנו עושים. לנון נהנת מה"פופרן" מאוד וצופה בסרט בריכוז. כבר חודש אנחנו מנסים לעשות את זה, לראות איתה את מלך האריות ביום ראשון ולאכול פופקורן. סוף סוף זה קורה. אני מזמינה לנו אוכל פקיסטני לארוחת ערב והולכת אחר כך למחלקה.

22-01-2017-2

דוריאן ער ואני מחזיקה אותו עליי קצת, שרה לו, ולראשונה מאכילה אותו קצת מבקבוק בעצמי. קשה לו כמובן והוא לא ממש יודע מה לעשות אבל הוא שותה 30 מ"ל וזה משמח אותי. אחר כך קטיה נותנת לו קצת דרך הזונדה ואני ממשיכה עם הבקבוק, עוד 30 מ"ל. הבעייה היא שזה לוקח המון זמן והוא צריך האכלה כל ארבע שעות. אבל מה אכפת לי? הוא נרדם עליי ונראה שליו ורגוע.  

יום שני 23.01.2017

אני הולכת למחלקה אחרי שאני לוקחת את לנון לקיטה.

23-01-2017-1

The long and winding road…

דוריאן מצפצף מתחת ל 90 ואף אחת לא באה לבדוק מה קורה שזה בהחלט מוזר. אני בסוף מוצאת את קטיה שאומרת לי שהיא מורידה ומעלה את החמצן כל הזמן. הוא יורד ל מתחת ל 93 ואז היא מעלה אחוז או שניים ואז הוא עולה מעל 98 והיא מורידה אחוז או שניים וחוזר חלילה. המכונות מצפצפות כל הזמן ואני כבר ממש לא רגועה.

קריסטיס מגיעה ואומרת לי שהם יעשו לו רנטגן לראות מה קורה עם הבטן ואם הם יכולים להתחיל שוב עם קצת חלב אם ואולי עם ציצי. הם עושים רנטגן ואני אחר כך רואה את הנדל ושואלת על המוח אבל אני לא ממש מבינה את ההסבר שלה.

23-01-2017-2

קטיה שמה את דוריאן עליי סוף סוף ושנייה אחר כך החיתול שלו מלא (חלק מתסמיני הגמילה) – כל כך מלא שהיא מחזירה אותו למיטה, אנחנו מנקים ומחליפים ואז הוא חוזר אליי. הוא מפהק עליי כי אני כנראה כבר משעממת אותו אבל בסך הכל רגוע. מארק שהולך לכמה סידורים פוצח בצ'ט ארוך על מיונז טבעוני (שהוא לא יכל למצוא בסופר). אני לא מבינה מה יש לו ממיונז טבעוני פתאום כי אנחנו לא אוכלים את זה כמעט (בערב הוא יסביר שהוא רצה מיונז אבוקדו. הוא מתכוון למיונז עם פסטו שמקבלים עם הצ'יפס בטייק אאוט מהמסעדה הטבעונית. אח אח מארק).

דוריאן נרדם עליי ומארק מחליט לבוא לבית החולים ואני הולכת לאסוף את לנון מהקיטה. אנחנו הולכות לסופר יחד כי אני כמהה לאוכל ביתי טרי ובריא. הרבה זמן לא בישלתי ממש אלא יותר הכנתי אוכל כי צריך. אני צריכה צבעים וריחות ותבלינים וטריות והרגשה של בריאות ובית.

img_20170201_215147_666

מארק יחזור אחרי הצהריים ויילך שוב בערב אחרי ארוחת הערב. לי אין כוח. דוריאן קצת לא רגוע, מזיע מהגמילה.

יום שלישי 24.01.2017

מארק ואני הולכים יחד בבוקר לבית החולים. מריה המדהימה שם וקנתה לו שני בודיז מקסימים (אנחנו מחזירים לה כסף כמובן). מארק מתכרבל עם דוריאן ואני קצת מתעללת בו ועושה לו קוקיות שהוא לא יכול להוריד. הוא אומר שישאר ככה ואני מתאגרת אותו ללכת ככה לקיטה לאסוף את לנון.  ואז משום מקום צצה הפסיכולוגית של המחלקה, ד"ר ראלף. היא שם פעם בשבוע ולא ראינו אותה עד כה. הוא שואלת אם אני אוכל לבוא לדבר איתה עוד שעה (כלומר, היא מציעה) ואני אכן הולכת לדבר איתה ונשאבת איתה לשיחה של שעה וחצי. היא מדברת אנגלית מצויין ונעימה לשיחה. היא יודעת קצת על המקרה אבל שואלת ואני מספרת לה הכל, מההתחלה. אני שמה לב שיש לי כבר סיפור שלם שאני חוזרת עליו שוב ושוב, בעברית, גרמנית, אנגלית. יש לה שלישייה שהיו פגים והיא יודעת פחות או יותר מה עובר עליי. היא לא אומרת הרבה אבל מקשיבה ומביעה הזדהות וסימפטיה. אני תוהה אם המטרה של השיחה איתה היא שהיא תשלול מצב נפשי ירוד למשל. לא משנה. קבענו לדבר גם השבוע הבא במידה ואהיה בבית החולים בזמן שהיא שם.

24-01-2017-1

זה פיהוק!

בשלב מסויים אני בחדר לוקרים וכשאני יוצאת עומד שם הבעלים של חנות הפרחים השכונתית, כנראה עשה משלוח של זר למחלקה. הוא שואל אותי "מה, את כאן?" ואני אומרת שלצערי כן, הוא אומר "אבל לא עם תינוק או?" ואני אומרת שוב לצערי כן. הוא אומר שיחזיק את האגודלים – המקבילה הגרמנית להחזיק אצבעות.

אני ממהרת לזונקה המדקר שלי. קבעתי תור למסג' ודיקור לזרימת חלב. ברכבת אני פוגשת איש מבוגר שבדיוק חזר מביקור אצל בנו שחי בנורווגיה. הוא בדרך חזרה לכפר שלו ליד גוטינגן. אנחנו מקשקשים עד שהוא יורד בתחנה המרכזית. הוא מתרגש מאוד שאני מישראל וכשהוא שומע על דוריאן הוא מתעצב. הוא לוחץ לי את היד בחוזקה לפני שהוא יורד ומבקש שאמסור ד"ש לבעלי.

לא הייתי או ראיתי את זונקה מאז ההריון עם לנון לדעתי. אני מאוד אוהבת אותו. הכרנו באיזו מסיבת דאצ'ה מטורפת לפני כמה שנים ונשארנו בקשר כל הזמן הזה. הוא מדקר מעולה ועזר לי מאוד עם פריצת הדיסק ולמארק עם האלרגיות. אני מעדכנת אותו בקצרה – עד כמה שאני יכולה והוא עושה לי מסג' מצויין שהיה יותר מנחוץ. הוא מדקר אותי בשביל זרימת חלב (לא, לא מחטים בציצי!) ואומר שאם זה יעבוד שאבוא לעוד סשיין ואם זה לא יעבוד, נו, שאבוא לעוד סשיין. הוא מסרב לקחת ממני כסף ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. הוא אומר לי שזה המעט שהוא יכול לעשות למעני ושאנחנו צריכים את הכסף. איזה זונקה מדהים זה, כזה איש טוב.

בערב מארק הולך שוב והאחות שם היא זו שפעם עיצבנה אותי ולא ראיתי אותה מאז. יש לי רשימה שחורה של שלוש אחיות שאני לא אוהבת את הגישה שלהן, היא בראש הרשימה. אבל כמובן שבהשוואה לשאר הצוות המופלא שיש שם אני בכלל לא מתייחסת למשמרת או שתיים של נשים לא נחמדות.

24-01-2017-2

פריס אומרת למארק שדוריאן יקבל עירוי כי רמת כדוריות הדם נמוכה. העירוי עוזר לו כך מסתבר. מעבירים לו את הכניסה לאינפוזיה ליד השנייה כי את זו שהייתה לו הוא משך החוצה כמעט. בנוסף פריס אומרת למארק שהתפתחות הריאות של דוריאן מרשימות. אין לנו מושג איך בכלל להעריך את הריאות ומארק תוהה אם נוכל להפגש עם לידטקה שתסביר לנו ותראה לנו תמונות רנטגן מאחרי הניתוח ועכשיו.

יום רביעי 25.01.2017

אני הולכת לבית החולים בבוקר ואומרים לי בשמחה שמחר כנראה יוציאו את הקטטר הראשי שמחובר לדוריאן בירך. הוא כבר לא צריך אותו בשביל זרימה קבועה של תרופות, רובן ירדו ואת מה שנשאר יתנו אוראלית.

אחרי הצהריים מרי המיילדת באה לבקר אותנו. אנחנו מדברים קצת – היא כבר פרשה מסתבר אבל תמשיך איתנו כמה שנצטרך.  

אני הולכת גם בערב, הוא ישן ורגוע ואני שרה לו לאונרד כהן. בירגיט האחות האהובה (מכל שלושת הבירגיות) ניגשת אליי ומחמיאה לי על השירה. היא מאוד אוהבת את כהן ומספרת לי שכשיש לה משמרות קשות היא חוזרת הבייתה ומאזינה לו. אנחנו מדברות עליו קצת והיא שואלת את פרנצי האחות הצעירה אם היא מכירה את כהן, לפרנצי אין מושג מי הוא.

25-01-2017

בחילופי המשמרות בתשע מגיעה האחות שאני לא אוהבת והיא אפילו לא ניגשת אליי להציג את עצמה (כי רשמית לא ממש נפגשנו והיא לא דאגה לדוריאן עד כה, רק אתמול בלילה). שיהיה. דוריאן בוכה קצת ונראה שהוא מוטרד מהסיפאפ, אני נשארת שם עד שהוא נרדם.

יום חמישי 26.01.2017

אני מרגישה חולה, כואב לי הראש וקצת הגרון. אני מחליטה להשאר במיטה ומארק הולך לדוריאן אחרי שהוא לוקח את נושקה לקיטה. הוא שולח לי תמונה של דוריאן בבודי שמריה קנתה, היא הלבישה אותו יפה לכבודי. היא ובירגיט נוסעות לחופשה של שבוע וחצי ומארק אומר להן שלום בשמי. מארק עושה קנגרו עם דוריאן ומאכיל אותו. הוא מחכה בקוצר רוח שלידטקה תבוא אבל היא אומרת לו שאין לה זמן והיא מעדיפה לדבר איתנו בסופ"ש. למרות שאני גמורה אני אוספת את לנון מהקיטה ואנחנו הולכות קצת לשפילפלץ עם אמהות מהגן. קר לי ואני לא מבינה למה אני כל הזמן מנסה. אני לא גרמניה וזה בלתי נסבל בעייני להיות בקור הזה בחוץ. גם ללנון קר והיא אומרת לי "אמא, קר".

26-01-2017-4

בערב כשאני הולכת מנדי רואה אותי כשאני מגיעה ואומרת לי "נחשי מה הורידו?". אני יודעת. את הקטטר הראשי. אבל היא אומרת לי  שלא רק ועוקבת אחרי אל דוריאן. עוד אחיות מצטרפות אליה. דוריאן במיטה בלי שום עזרה לנשימה. רק הזונדה. אני נלחצת ותוהה אם הוא יכול ומנדי מסבירה לי שמנסים לראות איך הוא מסתדר. דוריאן נושם לבד. ואני יכולה, לראשונה, להרים אותו מהמיטה לבדי. אין צינורות או חמצן בדרך שמפריעים לי. אני לוקחת אותו בזרועותיי ופורצת בבכי. האחיות דומעות איתי ואז עוזבות, נותנת לי להיות איתו לבד ברגעים האלו. כמה חכיתי לרגע הזה, אני ממש מתייפחת. רגע שחשבתי שאולי לעולם לא יקרה.

26-01-2017-3

אני מתכרבלת עם דוריאן ומייד כותבת למארק שמתרגש מאוד.

26-01-2017-1

בנתיים ד"ר מרטנס, מנדי, ופרנצי חוזרות להיות איתי. מרטנס אומרת שהיא לקחה אותו לעמדת האחיות לטיול ומנדי שולחת לי את התמונות של המחזה. פשוט מקסים.

26-01-17-m

ד"ר מרטנס היא זו שהצילה את דוריאן

אני יכולה לעמוד איתו בזרועותיי, ולרקוד איתו, ולזוז איתו מצד לצד, ולשבת איתו על הכסא בלי עזרה. אני נהנת מכל שנייה שעתיים וממהרת הבייתה כדי שמארק יוכל לבוא ולהרגש גם.

26-01-2017-2

גם לאחיות כיף!

יום שישי 27.01.2017

אני יוצאת אל דוריאן בבוקר. הוא היה ללא עזרה נשימתית במשך 12 שעות שלמות ואז המדדים ירדו קצת ושמו עליו צינור שנקרא "היי-פלו" – בעברית הוא ידוע כצינור משקפיים –  שלמעשה לא מזרים חמצן אלא עוזר בנשימה עם החמצן שכבר קיים באוויר החדר וכולנו נושמים – הוא מזרים ליטרים של האוויר הזה לדקה, דוריאן מתחיל עם תשעה ליטרים. המדדים טובים ומשמחים. אני מתכרבלת איתו. אידית שם ונהנת להחזיק אותו. היא גם שרה לו שזה משמח אותי.

27-01-2017-1

רק פיהוק שוב!

אחרי הצהריים מנדי תשלח לי את התמונות ממשמרת הבוקר – היא עשתה לו אמבטיה לראשונה!

27-01-2017-m

בערב מארק יילך לבד וידווח שהמדדים עדיין מצויינים –  זה משמח ביותר – הצינור הזה הוא חלק מאוד משמעותי בהחלמה. בימים הנוראים הנוראים, כשהמצב לא היה מזהיר במיוחד, חלמתי עליו עם הצינור הזהץ חלמתי עליו בלי הטובוס האגרסיבי. והנה הגיע הזמן הזה. ועכשיו כשאני מנסה להזכר בימים הנוראים הנוראים אני לא ממש זוכרת אותם. אני בהדחקה והכחשה כנראה, למה לי בכלל לזכור אותם? מה זה יעזור לי? הם עברו, הם מאחורינו, הם לא רלוונטים. ובתוך תוכי אני תוהה אם הם יצופו בעתיד. אין לי ספק שהם יצופו כאשר אספר עליהם, כי אני בהחלט מתכוונת לעשות את זה, אבל עד כמה הם חרוטים אצלי במדור ה"טראומות לכל החיים"? הזמן יגיד. 

יום שבת 28.01.2017

אחרי ארוחת הבוקר אני חושבת שמארק ואני ננקה את הבית יחד צ'יק צ'ק אבל אחרי רבע שעה מבינה שזה לא אפשרי עבורי להתעסק במשהו כמו ניקיון כשדוריאן שם לבדו במחלקה ואני יוצאת לבקר אותו.

28-01-2017

כל השמות כולם! 🙂

הוא עבר לחדר אחר עם פול, התינוק בלי הרגליים. חדר מספר חמש שמרוחק מאוד מעמדת האחיות ומחדר מספר אחד. דנייה מסבירה שהגיע תינוק חדש במצב מאוד קשה והוא מצפצף הרבה ודוריאן ופול צריכים שקט אז הם קיבלו חדר משלהם. החדר שלהם קטן יותר ואין נוף לגינה אלא לאיזה קיר, אבל מה אכפת לי. דנייה עליזה ונחמדה כהרגלה. אני אומרת לה ששכחו כמה דברים שלנו בחדר הקודם והיא מקניטה את האחות שהייתה אחראית על המעבר שלא עשתה את זה בצורה מושלמת, כהרגלה.

דוריאן ישן בשלווה על הבטן עם בודי כחול כהה שמתאים לו מאוד. הוא היה מאוד לא רגוע עקב הגמילה וקיבל משהו להרגעות וגם קצת יותר מורפיום. אין ברירה. ככה זה יהיה עד שהוא יגמל לגמריי. תסמיני הגמילה נוראיים עבורו: שרירים קפוצים, רעידות, חוסר מנוחה, שלשולים. זה יקח זמן מסבירים לנו, הוא הולעט בסמים במשך שבועות. אין מה לעשות.

אני מאכילה אותו דרך הזונדה ואז ד"ר פיאל מגיעה. אנחנו מדברות קצת על האור שהגיע ועל האופטימיות ועל זה שהוא מנצח והיא אומרת משהו שאני לא ממש מבינה על זה שהיא חשבה שנהיה שם עד מאי או שהיא חושבת שנהיה שם עד מאי. אני בכלל לא שואלת כי זה לא משנה. רק אחר כך אני תוהה מה היא אמרה בדיוק. אני מספרת לה על קבוצת הפייסבוק (אני קוראת שם פה ושם אבל אני לא פעילה). היא אומרת לי שמגיע שלב שהורים לילדים במחלקה, לא משנה כמה חזקים ואוהבים, פשוט לא מסוגלים כבר עם העובדה שהילד עוד בבית החולים וצריך לבוא אליו כל הזמן. אני כבר ממזמן מרגישה את זה, לא אוהבת ללכת לשם בכלל אבל אני חושבת שזה ממש לא רלוונטי מה אני מרגישה – ואני אומרת לה את זה: דוריאן הוא בראש סדר העדיפויות, ושום דבר אחר, גם לא התסכול שלי מבית החולים, לא ישנה את זה. ברור שהייתי מעדיפה להיות בבית איתו אבל ברגע זה זה לא אפשרי והכי חשוב שהוא יהיה בידיים טובות. מארק יאמר לי אחר כך שהוא ממש בסדר עם בית החולים, עדיין. הוא אומר שאם היינו צריכים לנסוע חצי שעה שעה לבית החולים כל יום כמה פעמיים ביום אז אולי הוא היה מאבד את זה אבל כולו רבע שעה הליכה, זה לא נורא. והוא צודק. מארק מאוד זן בגישה שלו, כהרגלו, אני לא מאמינה שאחרי כל השנים האלו לא הצלחתי ללמוד ממנו להתסכל על החיים אחרת.

ד"ר שמידטקה מנהלת המחלקה מצטרפת לשיחה ומחייכת אליי בפה מלא. אני אומרת לה כמה אנחנו גאים ושמחים ותוהה אם עלינו להנמיך קצת את השמחה. אנחנו הרי לא יודעים באמת אם הנורא מכל עבר כבר, אנחנו גם לא יודעים ולא יכולים לדעת מה יהיה בעתיד – היא אומרת לי לשמוח. אני אומרת לה שהיינו בהלם שהוא היה 12 שעות בלי שום עזרה והיא אומרת לי שהיא מעולם לא ראתה כל כך הרבה חברי מחלקה בדמעות כמו ביום ההוא. היא מוסיפה גם שכולם רצו להצטלם איתו. דוריאן הזה, איזה לובי אוהב יש לו. פשוט מדהים.

אחרי שעה, כשדוריאן עוד ישן בשלווה (שלווה יחסית, הוא מידי פעם קצת לא רגוע ומרים את הראש), אני מחליטה ללכת לעשות קצת קניות והבייתה.

בערב מארק ילך אחרי ארוחת הערב. דוריאן, כך מסתבר, לא אוהב כשהחיתול שלו מלא ומביע תרעומת רועשת על כך. מארק מתכרבל איתו והוא נרדם בזרועותיו. אידית האחות שולחת לי תמונה ואחר כך גם וידאו של חמש דקות שבו היא מאכילה את דוריאן מבקבוק בחלב אם. הוא מסרב לשתות בכל תוקף אבל מתרצה לבסוף ושותה קצת. אידית מזמזמת לו שיר ברקע ואני מרגישה אהבה עצומה לאישה הזו שאומנם "רק"  עושה את העבודה שלה אבל מכל הלב ועם הרבה אהבה.

היום זהו גם היום שבו העלתי סוף סוף עידכון לחברים בפייסבוק ואינסטגרם. אני יודעת שהרבה אנשים חיכו לעידכון וחששו ליצור קשר בצורה פרטית. העידכון הזה נרקם כבר במשך יותר משבוע ואני כל הזמן דוחה את הפרסום שלו. חוששת בעיקר. ממה? מה זה משנה? לא משנה בכלל. אין ממה לחשוש. צריך לעבור כל יום ביומו והעובדה היא שדוריאן מנצח כרגע. התגובות מחממות הלב לא מאחרות להגיע – הלובי החזק הזה של דוריאן, של אנשים מכל העולם, שחושבים עליו, שולחים אנרגיות, ומתפללים עבורו לאל זה או אחר – הלובי הזה פשוט מקסים, ומחזק, ומעודד.

יום ראשון 29.01.2017

מארק הולך אחרי ארוחת הבוקר ולנון ואני מצטרפות אליו כשהיא מתעורר משנת הצהריים.

imag2840

אנחנו מחכות בכניסה למחלקה לרופא תורן שיבוא לבדוק אותה. הוא הוא מסתכל בפנקס החיסונים אבל לא בודק את הגרון ואיכשהו יוצא שגם שלא צריך חלוק כפפות וכיסוי פה. לנון צועדת בנמרצות במסדרון עם המתנה של דוריאן בקופסא (בובת קוף בצבע ירוק פלורסנטי).

29-01-2017-1

דוריאן על מארק וזה מעצבן אותי שמארק לא חשב לשים אותו במיטה לפני שאנחנו מגיעות כדי שלנון תראה אותו במצב נייטרלי וכדי שתהיה לה התמיכה שלי ושלו, בנוסף אם הוא היה חופשי הוא היה יכול לדאוג לה בזמן שאני מצלמת. הוא בכלל לא מבין מה אני רוצה ממנו. לנון מייד נותנת לדוריאן את הקוף הירוק שהיא קנתה לו ואת הבלון. היא עומדת על שרפרף ליד מארק ומחזיקה לדוריאן את היד. היא מלטפת אותו ומביטה בו בסקרנות.

29-01-2017-2

אחרי רבע שעה היא מתחילה לשאול "מה זה?" על כל דבר בחדר. היא רוצה לגעת בדברים וכועסת כשאני אומרת לה שאסור. היא מזיזה את השרפרף לחלון להסתכל החוצה ואז לוקחת אותו לכיור. היא רוצה לפתוח מגירות, ומעיפה את המגפיים שלה על הרצפה. אני כבר מותשת ומנסה מאוד שהיא לא תתחיל לצרוח ולבכות אבל בשלב מסויים היא צורחת ובוכה ואין לי הרבה ברירות אלא לתת לה להוריד את הנעלים.

אידית נותנת לה כמה מתנות (תיק וקופסא) אבל לנון לא מורשמת ולא אומרת תודה, אבל אז אידית נותנת לה מזרק גדול ולנון שמחה איתו. אידית שואלת אם נעשה לו אמבטיה יחד ולמרות שזה נראה לי לא מתאים בכלל אני אומרת או קיי. היא ממלא אמבטיה ומניחה אותה על המיטה של דוריאן. לנון על השרפרף מביטה בסקרנות וכשדוריאן בוכה היא אומרת לי "אמא, בובי!"- הלוואי. אחר כך היא עוזרת לאידית לייבש את דוריאן שמכורבל במגבת חמימה ונראה שנהנה מהליטופים של לנון. כשאנחנו עומדים לעזוב לנון אומרת "דוריאן גם הבייתה עם לנון" – אני נחנקת. עוד לא נושקה, עוד לא. 

29-01-2017-3

בערב אני הולכת שוב – אידית ואני מסדרות ומלבישות את דוריאן – הוא סוף סוף יכול ללבוש את הבודי של מלחמת הכוכבים שקיבלתי מתנה מזוג שפעם היה קרוב אלינו אבל לא עוד. על הבודי כתוב ש"הכוח חזק עם זה" ואין יותר מתאים מהמשפט הזה כרגע. הכוח חזק עם דוריאן, אין ספק!

29-01-2017-5

ד"ר פרייס ואידית מבלות איתי ועם דוריאן, דוריאן לא כל כך רוצה להרדם ופרייס אוחזת אותו כשהוא שכוב במיטה באיזו צורה שעוזרת לו להרדם. היא במשך רבע שעה מנענעת אותו בעדינות ואני לא מבינה איך לא כואבת לה היד. היא אומרת שהיא כבר הרדימה אותו ככה כמה פעמים. היא מספרת לי שהוא הכוכב של המחלקה וכולן שם ממש אוהבות אותו. זה נחמד מצידה שהיא מדגישה את זה.

29-01-2017-4

יום שני 30.01.2017

מארק חוזר לעבודה אחרי חודשיים בבית. אני מקנאה בו קצת על זה שהוא מתלבש נחמד בבוקר ולוקח רכבת למשרד עם אנשים בגילו ואז עושה חמש שעות את מה שהוא הכי אוהב לעשות. אני בדרך לרופא משפחה לקבל אינפוזיית ברזל כי הפריטין שלי נמוך בצורה נוראית. אני אוספת את המרשם אבל לאף בית מרקחת באיזור אין את האמפולה אז אני מזמינה אותה ונוסעת להמבורגר מיילה.

אני הולכת לשירותים ושתי המנקות התאומות האפריקאיות שם ושואלות מה שלום התינוק שלי – אחת מהן כבר ראתה אותי לפני כמה שבועות שם ואמרה שתתפלל בשבילו. עכשיו שתיהן מתעניינות ושואלות ואומרות לי שהן תתפללנה עבורו כל ערב! מקסימות כאלו. אני כבר שנים מכירה אותן משם – בעבר הן היו שומרות על לנון בעגלה כשהייתי הולכת לעשות פיפי.

אני מתפרעת קצת באייץ' אנד אם עבור דוריאן ואז אוכלת צהריים באסייאתית האהובה עליי. אחר כך אני יוצאת לכיוון הרופא נשים החדש שלי, חצי שעה הליכה מהמול ומתחיל לרדת שלג. לא ירד כמעט שלג השנה.

imag2955

אצל הרופא נשים אני פוגשת את מריה הצ'יליאנית מקבוצת האמהות בפייסבוק – היא המליצה לי על הרופא הזה. איזה צירוף מקרים. היא אמורה ללדת עוד שבועיים ואני מספרת לה עלינו (היא יודעת כמובן) ועונה לשאלות שלה. היא מקסימה ואני ממש אוהבת אותה. רופא הנשים החדש נחמד ומרשים. הוא שומע את הסיפור שלי בעצבים כלשהם – הוא לא מאמין שזה קרה. הוא מספר לי שעבד בבית החולים בו אנחנו נמצאים בעבר ומכיר את הצוות שם. אומר לי שהוא לא תופס ממומחה האולטראסאונד ושאין לו ספק שהיו צריכים לראות את הפגם של דוריאן. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה. הוא מספר לי על הביקור שעשה בארץ עם אמא שלו, וכשהוא בודק אותי הוא אומר לי שהוא כל פעם נדהם מחדש שלא משנה מאיפה מגיעה האישה בפנים הכל תמיד אותו דבר. זה קצת מביך אני חושבת אבל אז קולטת שזו בעצם העבודה שלו, מה מביך בזה? הוא גם מסביר לי מה אנחנו רואים על המסך של האולטראסאונד – לא חושבת שהרופא הקודם שלי אי פעם הסביר לי משהו בבדיקה כזו. למרות שחיכיתי לתורי כמעט שעתיים אני מרוצה מהביקור שם. לפני שאני הולכת הוא מספר לי שהבן שלו היה פג ועכשיו הוא חמור גדול. אני מודה לו ואומרת לו שבביקור הבא בטח אבוא עם דוריאן.

אני ממהרת לבית החולים אחר כך, מארק אוסף את נושקה מהגן ואומר לי שממש קר לו. אני שואלת אותו אם הוא נהיה חולה ומבקשת ממנו "אל תהיה חולה עכשיו!!!". בבית החולים דוריאן מקיא עליי אחרי שאני מאכילה אותו. אולי האכלתי אותו מהר מידי, אני לא יודעת. אולי עדיף שמישהי חסרת סבלנות כמוני לא תאכיל תינוק קטן דרך הזונדה. אני מחזירה אותו למיטה ומנקה אותו ומחליפה לו חיתול והופ, מה שכולם הזהירו אותי ממנו קורה, הוא משתין עליי בקשת. מעכשיו אני נזהרת ושמה טישו לפני. אין לי הרבה ברירות אלא לחזור הבייתה, אני מסריחה מקיא ופיפי אבל שיהיה!

30-01-2017-1

בבית מארק כבר קודח עם ארבעים מעלות חום. לא מבינה את זה, ביקשתי ממנו לא להיות חולה! הוא נכנס למיטה ואני דואגת ללנון. בידור, אוכל, אמבטיה, למיטה!

אני חוזרת לדוריאן בערב לכמה שעות. הכל כשורה.  

יום שלישי 31.01.2017

היום מתחיל עם סצנות מטורפות של לנון כבר משש וחצי בבוקר. לא שמתי את הקורנפלקס הנכון או משהו כזה והיא מאבדת את זה. לא משנה מה אני מבקשת או אומרת היא צורחת ובוכה. מארק עם חום גבוה במיטה, לא נראה לי שהוא אפילו שומע אותה.

גם בגן סצנה של בכי ואני עושה טעות ואומרת לה שאני צריכה ללכת לדוריאן והפעם היא מייבבת באמת שהיא רוצה לבוא איתי לדוריאן גם.

היום עוד לא התחיל ואני כבר עייפה מותשת ועצבנית ומזיעה.

31-01-2017-1

מזל ששמשי וחמים היום – עוזר למצב הרוח…

אצל דוריאן הכל בסדר – אומרים לי שמהיום הוא יכול לקבל רק חלב אם אבל אין לי כמעט חלב לתת לו וזה מדכא אותי כל כך. בנוסף אין לי ברירה אלא להסכים לתחליף חלב שמכיל חומרים מהחי כי אין להם במחלקה שום דבר טבעוני. אני תוהה אם אוכל למצוא תחליף חלב טבעוני אבל אין לי שמץ של מושג בנושא. לנון מעולם לא אכלה משהו כזה. אני מנחמת את עצמי שיש לו חיים שלמים להיות טבעוני. אני מנסה קצת בובי אבל זה לא הולך. הוא בוכה. תסמיני הגמילה מציקים לו כנראה, הוא לא הכי רגוע אבל בסוף נרגע ונרדם.

31-01-2017-2

אני אוספת את לנון מהקיטה ואנחנו עושות קניות – היא עוזרת לי יפה.

31-01-2017-4

בבית אני מנסה להקדיש לה את מלוא תשומת הלב. אני יודעת שהרבה יאמרו שההתנהגות שלה קשורה למצב ולדוריאן אבל אני כמעט בטוחה שזה לא קשור בכלל. ההתנהגות שלה היא התנהגות טיפוסית של ילדה בת שנתיים וחצי. המצב לא גרם להזנחה שלה. זה לא שהחיים שלה השתנו מן הקצה אל הקצה – להפך. מארק ואני עושים הכל כדי שתהיה לה יציבות כלשהי. אנחנו מתחילות בסדנאת צבעי גואש ואז עושות פיקניק ומסיבת תה על הרצפה בחדר שלה.

31-01-2017-5

אני כל כך עייפה ורק אחרי הצהריים עכשיו. בנתיים מארק מזיע את עצמו למוות אבל כבר מתקשר קצת. הוא עושה מקלחת חמה ולוקח שני כדורים והחום שלו יורד לאט לאט וכבר לא כואב לו הראש. הוא אומר שישכיב את נושקה לישון ואני ממהרת שוב לבית החולים.

בכל פעם בערב אני מתכננת ללכת למחלקת לידה ולחפש את קטיה שהייתה המיילדת שלי. וזה כל הזמן לא יוצא. אבל הפעם אני עושה את זה והיי, היא שם! מבקשים ממני לחכות באיזור המתנה ואחר רבע שעה אני הולכת לעמדת אחיות/מיילדות, שכחו ממני! קטיה לא מזהה אותי בהתחלה אבל אז כן ומחבקת אותי בחוזקה ואומרת לי שהיא הלכה לראות את דוריאן כמה פעמים ולא היינו שם. היא שואלת שאלות ואני מספרת לה בקצרה מה עבר עלינו מאז הלידה. היא כזו מקסימה ומאחלת לנו מכל הלב שדוריאן יבריא. אני אומרת לה שהיא הייתה השמש שלנו באותו יום נוראי של הלידה. אני מחבקת אותה לשלום אבל בטוחה שאראה אותה עוד.

דוריאן רגוע ושליו ומנומנם, אני מאכילה אותו, שרה לו קצת ואז הולכת הבייתה.

31-01-2017-3

אני כבר לא שרה לו כמו בעבר. מאז שהוא בעצם כבר לא מורדם קשות אני לא שרה לו. אני לא יודעת למה. אולי כי אני לא רוצה להעיר אותו אם הוא ישן כי הוא באמת ישן? אני גם לא מדברת אליו כל כך הרבה כמו שאני יודעת שאני אמורה. זה לא בא לי בטבעיות לדבר אליו ולהסביר לו דברים. אני לפעמים עושה את זה וזה מרגיש לי בכוח. 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “and a boy named Dorian – #7

  1. פינגבק: 65. and a boy named Dorian… | A Girl Named Lennon

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s