and a boy named Dorian – #5

יום שבת 24.12.201 

כשאני הולכת לבית החולים לקראת הצהריים שום דבר לא מכין אותי לכך שעומד לעבור עליי יום מהגיהנום. תואר היום הכי נורא בחיי בהחלט עובר ליום שבת, נר ראשון של חנוכה, ערב קריסמס, 2016. אני דווקא אופטימית וחושבת שאהיה עם דוריאן עד אחרי הצהריים ואז אחזור הבייתה ואכין סופגניות עם לנון ובערב נפתח איתה את המתנות שלה (מארק ואני לא הספקנו לקנות כלום אחד לשנייה, למזלנו המתנות של לנון נקנו ממזמן כבר).

24-12-2016-7

המחלקה הומה. שתי רופאות ליד דוריאן, שתי אחיות. המצב מאוד לא טוב הן מסבירות. כולן. הרופאה הראשית ד"ר הנדל עושה לו רנטגן ואולטראסאונד (ובזמן הרטנגן אני מסדרת כל מיני דברים טעימים שקנינו עבור המחלקה על עגלה, באמת חשבתי שזה יהיה אחרת. אני כותבת להם מרי קריסמס והפי חנוכה). הן מסבירות שהריאות תחת לחץ (זה נקרא פולמנרי היפרטנשיין), שצריכת החמצן שלו על מאה אחוזים. אני אומרת למארק שיבוא, אני לא ממש מבינה את כל מה שהן אומרות ומארק שחולה כבר כמה ימים מתקשר לחגית שתבוא לשמור על לנון. מארק מגיע לשעה שעתיים לקבל עידכון ואז חוזר הבייתה ללנון.

משהו בהתנהלות של הצוות מרסק אותי לגמריי. אני מבינה גם מבלי שזה נאמר באופן ישיר שדוריאן במצב מאוד קשה ושהסוף קרב. אפילו ההתנהלות של האחיות והמחוות שלהן (לשים עליי יד על הכתף, לחבק, לשאול אם אני צריכה משהו, ולומר לי שמארק ואני הורים חזקים ונהדרים) – כל זה מפיל אותי לתחתית הכי עמוקה שהגעתי אליה. הן מסבירות שדוריאן מאוד מוטרד כרגע מרעש וצריך שקט ומנוחה מוחלטים, לכן הן אפילו לא עושות את כל הטיפול שהוא צריך לעבור כל כמה שעות, ואפילו אומרות להוריי הפג בחדר איתנו שהיום הביקור שלהם יצטרך להיות קצר. הרופאה הראשית מנקזת ממנו מים מהבטן ואז נותנים לו עוד סמי הרגעה ואז היא אומרת לי משהו בסגנון: עשינו את כל מה שאנחנו יכולים, עכשיו צריך לחכות.

24-12-2016-4

הגוף שלי בוכה ללא הפסקה. אני לא יכולה לא לחשוב על דברים רעים ועל אפשרויות רעות. אני מנסה, אני באמת מנסה לא לחשוב על הדברים האלו אבל אני לא יכולה. אני יושבת לידו מחזיקה לו את היד והראש ושרה מזמזמת בשקט והדמעות יורדות ויורדות. הבייבי שלי. אני משתדלת לא להשבר אבל זה בלתי אפשרי. ילד קטן שלי אני לוחשת לו בדמעות. אני יודעת שאתה עייף, אני יודעת שאין לך כוח. אבל עוד קצת, רק עוד קצת. אנחנו נלחם אחר כך בשבילך, אבל אנחנו רוצים אותך איתנו בבית. אנחנו צריכים אותך איתנו בבית. והאחיות מסביב מנסות איכשהו לעזור וזה נראה לי כמו רחמים, כאילו הן מנסות לנחם אותי וזה עושה לי עוד יותר רע.  

לא שמעתי אותו בוכה מעולם. לא ראיתי אותו מחייך. לא ממש ראיתי את עיניו פקוחות. לא הנקתי אותו. הוא מעולם לא עזב את בית החולים. וככה ממשיכה הרשימה אצלי בראש והלב כואב וכואב ומדמם. בבית אני אומרת למארק שזה פשוט לא הוגן, שלא עשיתי שום דבר רע שמגיע לי כזה עונש, שדוריאן לא עשה שום דבר רע. אני בוכה לו שזה הבייבי שלי שם בבית החולים וזה כל כך כואב. אני גם אומרת למארק שלא תהיינה אי הבנות: הרופא נשים שלי הולך לשלם על העובדה שהוא לא בדק או לא ראה את הפגם הזה. אני אומרת למארק שהוא ישלם, לא יודעת איך, על כל דמעה שהזלתי, ועל כל כאב שחוויתי. אני זועמת.

אני נשארת איתו כמה שעות, שואבת שם חלב, ומבינה שאני ממוטטת גם בגלל היחס אליי. אני מחכה שתתחלף המשמרת, לראות מי יבוא בערב ואז למרות שמציעים לי להשאר ולישון לידו אני מחליטה ללכת הבייתה. ההרגשה נוראית, שאני משאירה אותו שם לבד וחס וחלילה יקרה הנורא מכל. אני מנסה להלחם במחשבות אבל אין לי כוחות והן משתלטות עליי.

לא, לא עשינו סופגניות, ולא, לא ממש הפסקתי לבכות. אבל הבטחתי לעצמי שלנון תעביר את ערב חג המולד/חנוכה בצורה חיובית ואוהבת. אנחנו מדליקים חנוכייה (אחותי הביאה אחת בשנה שעברה). לנון חושבת שיש למישהו יום הולדת (מארק מציין שטכנית, יש לישו) ומנסה לכבות את הנרות בחנוכיה כל הזמן. היא נושפת ונושפת ואני מסבירה שאלו לא נרות יום הולדת. אחר כך אני מסדרת את המתנות שלה מתחת לעץ ונשכבת על הרצפה בוכייה. ואצלב מתקרב אליי בחשש ואז מלקק לי את הדמעות.

24-12-2016-xmas-tree

התסריטים הכי נוראיים בעולם עוברים לי בראש ואני לא יכולה להפסיקם. מארק מתקשר כל שעה לשאול מה המצב ואנחנו מקבלים דיווח שאין שינוי. אני ממש מחכה לנורא מכל. ואני מנסה לחשוב איך אחלים מזה. לעולם לא אחלים מזה.

אנשים כותבים וכותבים, מאחלים חנוכה וקריסמס שמחים. אני בכלל לא יודעת איך לענות על זה. אני גם לא יודעת איך לענות על השאלה מה שלומי ומה עם דוריאן. מה שלומי? נו באמת. שלומי עד להודעה חדשה פשוט זוועתי. אבל אני לא כועסת כמובן, אנשים לא מבינים, לא יודעים, ולא יכולים לדעת מה אני מרגישה. אני גם מנסה לא לספר להורים שלי על המצב של דוריאן אבל בסופו של דבר כותבת להם בקטנה. ומה שלום דוריאן? הבייבי שלי, בן פחות משבועיים, עובר שבעת מדורי גיהנום על בסיס יומיומי. הוא נלחם ונלחם אבל אני חושבת שהוא כבר עייף ואני מבינה אותו אבל לא רוצה שהוא יפסיק להלחם.  

לנון פותחת שמונה מתנות בחדווה ושמחה, משחקת עם הרכבת והמטוס, ועם הפאזל. אני מצלמת אותה ואת מארק עסוקים עם הצעצועים, זה לא הוגן אני אני חושבת. תיכננתי את הערב הזה אחרת, מניקה את הבייבי שלי מול העץ, בעוד לנון ומארק עסוקים. ועכשיו? מה עכשיו? איך אני ממשיכה מכאן?

24-12-2016-6

אני מכינה ללנון ארוחת ערב ועושה לה אמבטיה, מארק ישכיב אותה לישון ואני יוצאת לעבר בית החולים שוב.

אני לא מכירה את האחות של משמרת הלילה שמריחה מאיזה בושם – חשבתי שהן לא אמורות לשים בושם. היא אומרת לי שהיא מכירה את דוריאן מהלילה הראשון שלו שם, היא נחמדה ומאוד מנסה לבוא לקראתי, אבל אני לא במקום כזה. ד"ר קורס שם ואני מתחננת אליו שיאמר לי משהו חיובי. הוא לא יכול. הוא אומר שצריך לחכות ושעדין יש להם כמה אפשרויות לנסות. כמו תרופה שמרגיעה את העצבים.

אני חוזרת הבייתה אחרי שעתיים. הרחובות ריקים לגמריי, סופה מטורפת וגשם חזק.

24-12-2016-3

כשאני עולה במדרגות הבייתה אני רואה דרך החלון את אחת הדירות בביניין ממול. מקושטת מקסים, עם חבר'ה שחוגגים קריסמס ומסך טלוויזיה גדול שמשדר אח בוערת. אני כל כך מקנאה.

יום אחר כך מארק יאמר לי שהוא ראה את מסך האח הבוערת בביניין ממול וחשב כמה כיף להם.

אנחנו מתקשרים כל שעה. אין שינוי אין שינוי. אני הולכת לישון ומתעוררת כל שעה גם. בשתיים בלילה מתקשרת למחלקה. ד"ר קורס מסביר שנתנו לו תרופה לשינה חזקה יותר והעבירו אותו למכונת הנשמה אחרת שהיא יותר אינטנסיבית ומרעידה את הגוף שלו ככה שהוא לא צריך לעבוד. הריאות לא במצב טוב. הן תחת לחץ. הוא מסביר שהם גם נתנו לו מנת דם שתעזור להעביר את החמצן בגוף או משהו בסגנון. המצב שלו יציב כרגע הוא אומר, המכונה הזו עוזרת לו.

יום ראשון 25.12.2016

דוריאן בן שבועיים כבר. שבועיים בהם הוא לא מפסיק להלחם. שבועיים של סיוט ועינוי עבורנו. שבועיים.

אני הולכת לבית החולים לקראת הצהריים. א' שם וקצת מציקה לי עם כל החיבוקים שלה ומילות העידוד וכמה אנחנו הורים נהדרים וחזקים. היא מקסימה, אין ספק. ומאוד לא גרמניה בגישה האישית שלה, אבל לפעמים אין לי כוח וסבלנות לזה ולפעמים זה פשוט גורם לי לבכות.

המכונה החדשה שדוריאן מחובר אליה עושה רעש איום. הגוף שלו כולו רועד ממנה. וד"ר אירה (החצי יווניה עם שם משפחה שאני לא יכולה להגות) מסבירה שזה טוב כי ככה הריאות לא צריכות לעבוד לבד. היא מעדכנת אותי ארוכות ואני לא ממש שומעת אותה עם המכונה הזו ברקע וגם כי יש לה כיסוי על הפה ואני לא יכולה ממש לקרוא את השפתיים שלה. וכמובן שהכל בגרמנית. השורה התחתונה הייתה שהמכונה הזו עובדת לטובתו ושהם מרוצים  (צו פרידן) ושהיא לא יכולה להבטיח כלום. אני שואלת אם מארק יוכל להתקשר מאוחר יותר ולקבל את העידכון ואנחנו קובעות שהוא יתקשר בשלוש. היא וא' עושה כל מיני דברים ואני שואבת בנתיים ואז יושבת לידו. שמו לו יציאה לאינפוזיה בראש, הידיים שלו כבר לא מספקות דם, הוא מחורר כולו. אני לא חושבת שכאב לי ככה אי פעם בחיים. הוא מורדם עמוקות, לגמרי, שוכב שם כמו זומבי בייבי, המכונה הזו מרעידה את כולו, הוא נפוח ממים. אני מחזיקה לו את היד ונותנת לו קצת חלב אם דרך הזונדה – למרות שהסמי הרדמה החדשים גורמים לקיבה לא לעבוד.

25-12-2016

בדרך החוצה אני רואה שני זוגות הורים חדשים עוזבים את בית החולים. עם התינוקות במקסיקוזי, עם בלונים. עם פרחים. והלב שלי צורח. זו הייתה צריכה להיות אני.

יום שני 26.12.2016

אנחנו מתקשרים בלילה כמה פעמים וגם על הבוקר – לנון מעירה אותנו מאוד מאוד מוקדם. בחמש וחצי. הרופאה מהלילה אומרת שהוא היה כבר קצת יותר טוב בשתיים בלילה אבל אז לקראת חמש חלה הרעה והם נאלצו לתת לו נשימה יותר אינטנסיבית. אני כל כך עייפה וחוזרת לישון קצת ואז קמה מוטרדת עם גוף דואב ורצה לבית החולים ישר. הרופאה החצי יווניה שם. אומרת לי שבעצם כרגע נותר לנו רק לחכות כי הם עשו הכל עבורו. עכשיו זה הזמן לחכות ולראות לאיזה כיוון ילכו הדברים, היא משתמשת במילה "סרביב" ישרוד. ואני קורסת שוב ושוב. אני בוכה לה, אומרת לה שב 2016 כאלו מקרים לא צריכים לקרות וכמה אני זועמת על הרופא נשים שלא ראה את הפגם הזה. אני אומרת לה שממש חשבנו שהוא כבר יצא מכלל סכנה והיא אומרת שהם גם לא מבינים מדוע חלה התדרדרות, היא אומרת שהיא יודעת שאפשר גם לצאת מהמצב שהוא עכשיו והיא רוצה לתת לי תקווה אבל לא לשקר לי. אני שמה לב שהיא גם דומעת איתי וההזדהות האמיתית הזו שלה מרגשת אותי מאוד. היא שואלת את האחות אם אני יכולה קושל קצת ואני מבינה בין השורות, איכשהו, שהיא חושבת, אולי, שזו תהיה הפעם האחרונה. כשאני אומרת לה שאחותו הגדולה לא ראתה אותו עדיין היא אומרת שאם אני רוצה אוכל להביא אותה וזה לא משנה אם יש לה קצת נזלת (אמרו לנו בשום פנים ואופן לא להביא ילדה מנוזלת למחלקה). אני חושבת שלא ארצה לעשות ללנון כזו טראומה איומה. היא קטנה ולא מבינה, למרות שאתמול כשהלכתי בערב לבית החולים היא אמרה לי "לראות דוריאן, לראות". אני בוכה לאחות שעומדת לידי אובדת עיצות ולא יודעת מה לומר. אני בוכה לעובדת ניקיון שעוצרת לידי ואומרת לי שגם היא איבדה תינוק ובוכה איתי. הם כולם מציעים שאדבר עם מישהו (הכומר של בית החולים, שוב, למשל) ואני מסבירה שעם המציאות כרגע אין שום דבר שמישהו יכול לעשות או לומר שיגרום לי להרגיש טוב או להתמודד אחרת. אני חושבת שהן מבינות אותי ואני גם יודעת שאין להן הרבה מה לעשות או לומר אבל שהן מנסות. כמה זה לא פייר, אני בוכה, זה לא הוגן, יש לי כל כך הרבה חלומות עבורו, זה פשוט לא הוגן הגיהנום הזה שעובר עלי, עלינו, עליו. אני בוכה לדוריאן, הלב שלי מדמם – אני ממשיכה לנסות לא לחשוב על הנורא מכל אבל זה לא בשליטתי. אני נלחמת בכל המחשבות השליליות ומנסה לדמיין אותו חבוק בזרועותיי, איתי בבית על הספה, משחק עם לנון על השטיח, רץ בפארק, שוחה באילת בים, אוכל שוקולד, ותותים, משחק עם ואצלב. אני מנסה בכוח לדמיין משהו חיובי אבל הגוף הקטן והמחורר שלו, הגוף הזה שסובל כבר שבועיים, נמצא מולי ואני לא מצליחה לדמיין אותו אחרת, קצת גדול יותר, עם עיניים כחולות ענקיות כמו של לנון.

26-12-2016

אני שמה לב שהוא מזיז קצת את כף הרגל (המכונה שמרעידה אותו מטעה לפעמים) אני יודעת שהוא לא אמור להיות במצב של ערות אבל זה משמח אותי כל כך. אני שרה לו כמה שאני יכולה מבלי להחנק, אני מחזיקה לו את היד ומקווה שאני נותנת לנו קצת קצת כוח. אני יודעת שלא נשאר בי הרבה אבל מקווה שמה שנשאר עובר אליו.

26-12-2016-3

ואז אני עושה משהו שלא חשבתי שאעשה לעולם, אתאיסטית מלידה -אני מחפשת בסלולרי פרקי תהילים, אני יודעת שזה מה שאנשים אומרים בשעות צרה. אני מוצאת פרקי תהילים ליום שני ומתחילה לקרוא אותם. אני לא מבינה שום דבר ממה שאני קוראת, הרבה הלל ושבח לאלוהים, אבל חושבת שזה לא יזיק וקוראת כמה פרקים. זה כל כך זר לי, זה כל כך לא אני אבל אני חושבת שאולי זה ישמש לי קצת כמו מדיטציה אם אקרא על אוטומט. זה לא עובד.

אני הולכת הבייתה אחרי כמה שעות. הרופאה אומרת שהם יתקשרו במידה והם יחשבו שמגיע הסוף. איך אני אמורה לנשום אחרי משפט כזה? היא גם אומרת שיש עוד תקווה. שהיא מקווה ושהם מקווים, שיש עוד תקווה שמצבו ישתפר.

26-12-2016-2

בבית אני מנסה להרגע, אני עייפה כל כך, נרדמת לעשר דקות ואז לנון מתעוררת מהשינה ומארק בדיוק יוצא לבית החולים ואני מעסיקה את עצמי עם לנון. אנחנו אוכלות פרצל ושותות שוקו, רואות פפה פיג ומציירות בצבעי מים. אני גם עושה הכנות לארוחת ערב. מארק חוזר ואומר שרמת החמצן בדם טובה ושהוא אופטימי ואני לא יודעת אם הוא אומר את זה סתם בשביל שאני אתעודד או שהוא באמת מאמין בזה.

בערב אני מחליטה לא ללכת. אני מרגישה שאין לי את הכוחות הפיזיים והנפשיים לביקור נוסף הערב. אני מרגישה אשמה איומה. מארק הולך ואומר שהוא ימסור לדוריאן את אהבתי.

למרות האשמה האיומה שלא הלכתי בערב אני משתמשת בזמן שיש לי לאגור כוחות. הדמעות יבשו, אני מתקלחת, נרגעת ולאט לאט משתלטת עליי תחושת השלמה כלשהי. אני לא יכולה לומר שתחושת השלמה של סוף אבל בהחלט תחושת השלמה של המציאות. המציאות היא שהבן המלאכי והמתוק שלי חולה מאוד מאוד. המציאות היא שאני לא יכולה לעשות שום דבר בשביל להציל אותו.שהאהבת אם שלי אליו לא יכולה לעזור לו. אין לי שום דרך לעזור לו. שום דרך. המציאות היא שהוא יכול למות בכל רגע. זו המציאות.  

משפט שאמא שלי אומרת לי מהדהד לי בראש: "אין טעם לבכות על דברים שעוד לא קרו". זה קשה אבל היא צודקת. ואני מחליטה לנסות.

מארק חוזר ואומר שכרגע הוא יציב, שזה אומר שהוא לא מחמיר אבל שגם אין שיפור. ד"ר פיאל שם ואומרת לו שהמצב הזה יכול להמשך שבועות. אני אומרת למארק שמצידי ימשך חודשים אם בסופו של דבר יחול שיפור שיביא להבראה.

יום שלישי 27.12.2016

מארק הולך לבית החולים בבוקר ואני מחליטה ללכת עם לנון לקניות, לצאת איתה קצת מהבית. היא בחופשת חג המולד ולצערי לא עשינו איתה שום דבר מיוחד. בנוסף, מזג האוויר הנוראי (בעיקר גשום, לא ממש ממש קר) לא מאפשר לנו לצאת איתה לגן השעשועים. אנחנו הולכות לבודני פארם מול הבית והיא לוקחת עגלת קניות של ילדים וממש עוזרת לי עם הקניות. אחר כך הלכנו לסופרמרקט כי יש לי רעיון להכין קציצות טבעוניות ולנון מתעקשת להחזיק שקית עם עשר עגבניות שכבדה לה ונגררת על הרצפה.

כשהיא ישנה צהריים אני מכינה את הקציצות (שיוצאות ממש טעימות אגב, ברוטב עגבניות, עם אורז לבן). מארק כבר בבית אבל אז הולך שוב אחרי הצהריים ואני מחליטה ללכת אחרי ארוחת הערב. לנון ואני מכינות עוגיות קריסמס כאלו, בטעם קינמון, היא משתמשת במערוך שלי ומחכה בקוצר רוח כשהן בתנור ולכמה רגעים אני מרגישה כאילו אנחנו בעולם אחר בו אין לי ילד חולה מאוד שרק נולד במחלקת טיפול נמרץ, נאבק על חייו.

27-12-2016-2

מארק חוזר בסביבות שש וחצי ואומר לי שאנחנו צריכים לדבר.

הוא אומר שד"ר שמידטקה, מנהלת המחלקה, לקחה אותו לשיחה ובעצם אמרה לו שאם תוך שלושה ארבעה ימים לא יהיה שינוי או שיפור אצל דוריאן אזי נצטרך להגיע להחלטות איך ממשיכים, כי מבחינה רפואית לא יהיה טעם להמשיך. אני לא בטוחה שאני מבינה את כל מה שהוא אומר לי, הוא נראה עייף ומבולבל ואני מתמוטטת על הרצפה בחדר השינה ובוכה ובוכה ולנון לידי אומרת לי "אלס גוט אמא? אלס גוט?".

הוא אומר שד"ר שמידטקה רוצה לדבר איתי אבל הוא לא מוכן שאלך לבד לבית החולים לשיחה הזו ואין לנו אפשרות להביא איתנו את לנון למחלקה (מה גם שזה זמן ארוחת הערב מקלחת שינה שלה). אנחנו מדברים עם חגית שהיא הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לנו בעיר והיא, הישר ממסיבה, עקבים, שמלת ערב ואודם, מגיעה אלינו מייד מבלי לחשוב פעמיים.

לפני שאנחנו יוצאים אני אומרת לעצמי שאם ככה זה המצב אז עכשיו מותר לי לבדוק דברים אונליין ועושה חיפוש על בקעים בצד ימין. אני לא מספיקה לקרוא הרבה ואולי טוב שכך, ואנחנו יוצאים לעבר בית החולים – אני לא מפסיקה לבכות כל הדרך. ד"ר שמידטקה ועוד רופאה (מרטנס, אחר כך יתברר לנו שהיא הצילה את דוריאן כשהוא הגיע אליהם) ועוד אחות (מארן) יושבות איתנו בחדר הורים. היא מתחילה לדבר, באנגלית, למרות שהאנגלית שלה לא שוטפת, היא מתנצלת. היא אומרת לי:

שהמצב של דוריאן לא משתפר לצערנו ושעוד ארבעה חמישה ימים אם לא יהיה שינוי אז יהיה לחץ על הלב שלו או משהו כזה. היא אומרת שהם יעשו הכל וימשיכו לתמוך במאבק שלו לא משנה מה אבל שאנחנו נצטרך לחשוב על בניית גשר בין החיים למוות (מה לעזאזל זה אומר פור פאק סייק???), היא מדברת ואני בוכה ללא הפסקה, אני אומרת לה כמה אני כועסת וכמה אני עצובה – היא אומרת שכדאי לנו לדבר עם פרופסור שוורצלר, מנהל מחלקת הנטל בבית החולים, שאולי הוא יוכל לעזור לנו להבין כמה דברים ומייד יוצאת לעשות טלפון למזכירה שלו וחוזרת ואומרת שהוא יפגוש אותנו מחר ב 11:00. היא מבינה אותי, ככה נראה לי. היא אומרת לי שבכל הקריירה שלה היו לה 54 מקרים של בקע בצד שמאל, וחמישה בצד ימין, כמו דוריאן. היא מספרת לי על ילד בשם אליאם שהיה במצב מאוד מאוד מאוד קשה (לאו דווקא זהה) ויצא מזה, ואחר כך אף מראה לי את סיפור ההצלחה שלו על הקיר, ואני לראשונה שמה לב שהוא לא היה פג כמו כל שאר סיפורי ההצלחה על הקיר. היא אומרת לנו שהיא חייבת לספר לנו על טיפול בשם אקמו שיש בבית החולים במנהיים (יש גם באחד מבתי החולים בהמבורג, אחר כך התברר לנו) אבל שלדעתה זה לא מתאים לדוריאן (כי אם עד עכשיו הריאות לא השתפרו וגם כי זה טיפול פולשני מאוד מאוד מסוכן עם הרבה סיכונים). מארק כבר יודע על הטיפול הזה כי הוא מצא על זה איזכורים ברדיט. כן. מארק פונה לרדיט למידע. היא אומרת לי שאולי אדבר עם הכומר אבל אני אומרת לה שיש לי אפס כבוד לאנשים שמאמינים באלוהים, ואני לא חושבת שזה יתאים לי, והיא מספרת, שוב, על היועצת שמלווה משפחות ואומרת שתיצור איתה קשר. מה שהיא בעצם אומרת לנו זה שאנחנו צריכים לדבר מפעם לפעם על האפשרויות וכשאני בוכה לה שאני לא רוצה שינתקו אותו מהמכשירים היא אומרת שהם לעולם לא יעשו את זה – שזו החלטה שלנו בלבד. ואני שואלת אם יוציאו ממנו את כל הצינורות ויתנו לי לראות את הילד היפה שלי בלעדיהם והיא אומרת כן. היא גם אומרת שזה חשוב שאני אעשה קושל איתו (זה נקרא קנגורו מסתבר) היא אומרת שיש לזה השפעה מאוד חשוב עבור שנינו ואני אומרת לה שאני יודעת כי סול שלחה לי הרצאה של טד על כוחות הריפוי של המגע. הבעייה היא שדוריאן צריך להיות יציב ואני לא רוצה לקחת סיכונים מיותרים. אז זהו? אני שואלת אותה, זה הסוף? אבל היא אומרת לי "לא" בצורה נחרצת – היא אומרת לי שהיא עדין מאמינה שדוריאן יכול לצאת מזה. היא אומרת לי שהיא זוכרת אותו ביום הראשון, ואחרי הניתוח. הוא נלחם, היא אומרת לי, נלחם!!! ואני חושבת לעצמי שהוא בעצם חייב להלחם כי הוא חצי ישראלי ואנחנו הרי רק נלחמים כל החיים שלנו.

אני אומרת למארק שאיכשהו מה שהוא אמר לי שהיא אמרה היה נשמע אחרת ממה שהיא אומרת כרגע. מארק מסכן בסך הכל… עייף, מותש. איכשהו, הדברים שלה מעודדים אותי. היא אומרת שהוא עוד יכול לצאת מזה, היא אומרת שהוא נלחם. השיחה מסתיימת (ובטח שכחתי חצי ממה שנאמר בה כבר) ואנחנו הולכים לדוריאן. אני מסתכלת עליו ואומרת למארק: תראה אותו, נלחם ונלחם, הוא חייב לצאת מזה, והוא יצא מזה.

ואז משהו בי נרגע. משהו במשפטים האחרונים של שמידטקה גרם לי לחשוב שאין שום סיכוי שהבן שלי לא ישרוד את הטירוף הזה. כמה שהוא במצב קשה עם מקרה חמור של מקרה חמור – כמה שזה נגד כל הסיכויים – אין מצב שדוריאן לא יוצא מזה.

27-12-2016

אני לא יודעת איך להסביר מה עבר עליי בדיוק. אבל אני יודעת שהשיחה הזו הרימה אותי מהמקום המאוד אפל בו הייתי. אני יודעת שמשהו בתוכי כבר לא רק בוכה ובוכה אלא גם צועק וצועק "הוא יבריא!".

יום רביעי 28.12.2016

מארק יודע כמה אני עייפה וקם עם לנון, הפגישה שלנו באחת עשרה וקבענו עם שטפי ומילו שלנון תבוא אליהן לפליידייט בעשר וחצי. מארק כהרגלו מתקשר לבית החולים ובא אליי למיטה מייד אחר כך.

בייבי? הוא מעיר אותי בעדינות, בייייייייייייייייייייייבי?

אני הפוכה. מה?!

דוריאן ירד ל 50% צריכת חמצן והוא ממש יציב.

מהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה?

אחרי ימים עם צריכת חמצן של מאה וחוסר יציבות (שהיא יותר חשובה מצריכת החמצן, אנחנו צריכים אותו על יציבות של 93%-97% חמצן בדם, רצוי 97% מה שגורם להם להוריד את צריכת החמצן) הוא התייצב.

אנחנו לא מאמינים. מארק אומר שהוא מבין איך מרגישים אנשים שסובלים ממאניה דפרסיה. אנחנו פשוט לא מאמינים. מנסים לא לדבר על זה בכלל ויוצאים לבית החולים נרגשים. בבית החולים דוריאן נראה יחסית בסדר, כמובן נפוח ממים אבל זה שהוא יציב זה כבר שיפור.

28-12-2016-2

אנחנו יודעים שהוא אמור להיות בתרדמה עמוקה כדי שלא יחוש סטרס כלשהו, הוא חייב שקט ומנוחה מלאים ולכן חשוב שישן עמוק. אני שרה לו ושרה לו ואנחנו מחכים שיאמרו לנו שהפרופסור פנוי לפגישה איתנו (הוא אדם מאוד חשוב ועסוק). אני אומרת לדוריאן כמה אני גאה בו ושידעתי שהוא ימשיך להלחם. ד"ר שמידטקה עוברת לומר שלום, שנינו מחייכים אליה מאוזן לאוזן וגם היא מחייכת. אנחנו לא מדברים כמעט. אין מה לומר, רק שימשיך.

הפרופסור הוא איש מקסים ומרשים. סופר מקצועי וגם מאוד נחמד, מעודכן בפרטי המקרה של דוריאן, עובר איתי לאנגלית מייד. הוא מסביר לנו בעצם איך זה יתכן, אולי, כנראה, שרופא הנשים שלי והמומחה לאולטרסאונד שהייתי אצלו, פספסו את הפגם. הוא אומר שאם לא מחפשים אותו ספציפית קשה לראות אותו, במיוחד אם הוא בצד ימין. הוא אומר שגם אם מומחה האולטראסאונד היה עולה על זה כבר הייתי בשבוע מתקדם מידי להפלה. הוא שואל על ההריון, מתעניין, וגורם לי להרגיש שהוא מקשיב ומבין. הוא שואל אם הייתי רוצה שהוא יסדר לי פגישה עם מומחה האולטראסאונד שהייתי אצלו אבל אני אומרת לו שאני לא רוצה לראות אותו או את רופא הנשים שלי לעולם. והוא מבין את זה. הוא שואל אותי אם הייתי רוצה שהוא ידבר איתם ויעדכן אותם במצב ואני תוהה אם זה משהו רווח והוא אומר שכן אז אני אומרת שכן, אם זה בסדר מצידו.

הוא אומר לנו שהפגם של דוריאן הוא לא תוצאה של בעייה כרומוזומית, מה שכבר ידענו, אבל שבגלל השסע בחך הוא נוטה לחשוב שזה משהו גנטי ושואל אם נרצה פגישה אצל מומחה הגנטיקה של בית החולים. אנחנו רוצים (הפגישה ביום רביעי הבא).

28-12-2016

מארק רץ לאסוף את נושקה משטפי ואני נשארת עם דוריאן עוד קצת, שואבת חלב, ושרה לו. נא נא נא נא נא נא נא נא נא היי ג'וד. האחות שעוד לא ראיתי (מסתבר שהצוות שעשה משמרות של קריסמס יצא לחופש לסילבסטר והאחיות שהיו בחופש בקריסמס חזרו) נכנסת עם אישה מבוגרת, היפית קצת בלבושה שמציגה את עצמה כפראו בורגרט ניקס. שמעתי עליה בזמנו מד"ר דוברט, בנוסף לכומר המייעץ יש לבית החולים את האישה הזו שהיא מיילדת ומלווה ומייעצת למשפחות. אנחנו מדברות קצת ואני אומרת לה שיהיה לי קשה לעשות שיחה עמוקה על איך שאני מרגישה בגרמנית. היא לא דוברת אנגלית ואני לא ממש יכולה לכעוס בגרמנית, היא מבינה אותי לגמריי אבל נשארת ואנחנו מדברות חצי שעה – היא אומרת שלום לדוריאן ומקשיבה לי ושואלת שאלות. היא מאוד נעימה ואני יכולה לראות שיש לה ניסיון. היא שואלת אם אני כותבת ואני אומרת לה שכן, כמעט כל יום. היא חושבת שזה מצויין אבל אני חושבת שזה קצת מקעקע את התחושות שלי, כשאני חוזרת בכתיבה על מה שעבר עליי, אם זה שלילי, אז אני חווה את זה שוב. וזה כואב מחדש. שוב.

אני מספרת לה כמה קשה לי בתור אמא להרגיש כל כך חסרת אונים, כי אין הרבה שאני יכולה לעשות. אני אומרת לה שכולם כל הזמן אומרים לי כמה אני חזקה וכמה אני חזקה אבל לחוזק שלי אין שום משמעות והוא לא רלוונטי בכלל עבור הבן שלי. כמה קשה לי עם זה שהאהבה שלי לא יכולה לעזור. אני מספרת לה שאנשים בכל העולם מייחלים להחלמתו והיא אומרת לי שזה בזכותי, כי הוא לא מכיר את האנשים האלו, הם חברים שלי, ואני יצרתי את הלובי החזק הזה עבורו. וזה נחמד לשמוע כי לא חשבתי על כך בצורה הזו לפני כן.

אנחנו מקשקשות עוד קצת וקובעות שאבוא אליה לשיחה ביום שישי ב 12:00.

בערב מארק הולך (ותולה ציור של נושקה על האינקובטור של דוריאן):

28-12-2016-3

ואני מחליטה ללכת גם כשהוא חוזר ואחרי ארוחת הערב, בסביבות תשע. אני למעשה מתכננת לשבת לידו ולשיר לו שעה קלה ואז לחזור. במחלקה אנטייה הנמרצת וד"ר אירה- שתיהן מחייכות ונראות שמחות. אירה אומרת לי שהיא הייתה אמורה להיות בחופש אבל לקחה משמרת של קולגה חולה ושהיא שמחה כי היא יוצאת לחופש בידיעה שדוריאן השתפר. היא מתיישבת ליד דוריאן ושואלת אותי שאלות על חנוכה, אני מסבירה לה עד כמה שאני יכולה על נס חנוכה והמרד ביוונים, מראה לה תמונות של לנון עם החנוכייה וגם מראה לאנטייה כמה לנון התלהבה מהתיק רחצה עם כל מיני שמפו שאנטייה נתנה לי לתת לה (כל הילדים במחלקה קיבלו והיא הביאה עוד אחד ללנון שזה סופר נחמד מצידה). אני חושבת ששעה וחצי ד"ר אירה ואני מדברות ואנטייה גם היא פה ושם מצטרפת. ד"א אירה אומרת שאין לנו מושג מה תינוקות כל כך קטנים מרגישים ומבינים כשהם מורדמים אבל שמבוגרים שהיו מורדמים דיווחו ששמעו והרגישו דברים. השירה שלי, הנוכחות שלי, הקול שלי – היא אומרת לי שהיא בטוחה שדוריאן מרגיש אותי שם. היא גם אומרת שיש לה הרגשה טובה בקשר אליו. וזה אחרי .ששלשום היא בכתה איתי כשיבבתי ללא הכרה ליד מיטתו.

 אירה הולכת לעיניינה, אני רוצה לשאוב חלב ואנטייה רוצה לתת לי ספייס אבל לפני כן מתנצלת בפני על הדאגה שהיא הפגינה בערב קריסמס הנוראי. היא אומרת לי שזה היה כנה ואמיתי ושהיא מצטערת. אני יכולה להבין אותה – ואומרת לה שאני מעדיפה את האמת תמיד.

אחרי חצי שעה היא חוזרת ואומרת לי שהיא תתחיל את הרוטינה של דוריאן שעושים בכל כמה שעות. בתור התחלה מזריקים לו עוד חומר מרדים שישן עמוק ביותר ולא ירגיש כלום כלום ולא יכנס לסטרס. האצבא שלי ביד שלו והיא פותחת את האינפוזיה בראש ובאותו רגע דוריאן בועט ברגליו ואוחז לי באצבע בחוזקה. אני כמעט צועקת. אנטייה מנסה שוב ודוריאן שוב לוחץ לי את האצבע. היא מבינה שהוא לא ישן כמו שהוא אמור וקוראת מיד לד"ר אירה. אני מבינה שכנראה האינפוזיה בראש כבר לא שמישה, הוא לא ישן כמו שהוא אמור. האינפוזיה ביד שמאל היא לדברים שוטפים, הם צריכים לעשות לו אינפוזיה חדשה. אני מרגישה שאירה לא מרוצה מהעיניין. היא ואנטייה מדברות בשקט כדי שלא אשמע, כנראה, ואז היא אומרת לי שהיא תצטרך לעשות חיבור חדש וזה יכול לקחת זמן. כמה זמן? לא יותר משעה, אנטייה מציעה שאחכה בחדר הורים אבל ד"ר אירה אומרת לי ללכת הבייתה.

אני הולכת הבייתה מאוד מאוד מודאגת. מאוד.

מארק מתקשר אחרי שעה והיא אומרת לו שהיא לא הצליחה.

אני ממש מודאגת אבל נרדמת איכשהו ואחרי שעה מארק מתקשר שוב ומעדכנים אותו שהכל בסדר, שמו לו אינפוזיה חדשה.

יום חמישי 29.12.2016

אני קמה חולה. הגוף שלי רותח ויש לי כאב ראש איום, אני כל כך עייפה. ונשארת רוב היום במיטה. מארק הולך לבית החולים פעמיים ומדווח בפורטרוט – המצב יציב –  ואנחנו מרוצים.

אחותי מגיעה בלילה ואני בטוחה שנושקה תהיה מאוד שמחה לראות אותה בבוקר.

יום שישי 30.12.2016

אחותי אצלנו וזה מאפשר למארק ולי ללכת לבית החולים יחד מה שלא קרה מאז שלנון יצאה לחופש לפני שבוע. דוריאן נראה טוב, הנפיחות ירדה ממנו קצת כי הוא מאבד נוזלים. הרופאה במשמרת, קריסטיס, אומרת לנו שיש לה חדשות קצת לא טובות אבל לא דרמטיות. מסתבר שדוריאן לא יכול לעבד את השומנים בחלב האם שהם נותנים לו, הבנו שהחלק שאחראי על כך כנראה נפגם. היא אומרת שזה באמת עצוב אבל לא נורא ולא קריטי והוא יקבל תחליף כלשהו עד אשר המצב יסתדר. אותי זה מעציב מאוד. עד כה הרגשתי שזה באמת המינימום שאני יכולה לעשות עבורו, לשאוב כל כמה שעות ולהביא את החלב למחלקה ולדעת שהוא מקבל כמה פעמים ביום 15 מ"ל של התזונה הכי טובה שיכולה להיות עבורו. הנקה חשובה לי מאוד וזה באמת עשה לי טוב לדעת שהוא מקבל את החלב שלי. והנה, הוא לא מקבל אותו יותר. סול אומרת שגם עם ויקה זה היה כך. אני מבינה שזו המציאות כרגע אבל זה באמת מעציב.

30-12-2016

ב 12:00 אני הולכת לפראו בורגרט ניקס ומדברת איתה כ 40 דקות. היא נחמדה ומתעניינת ושואלת על הלידה ועל הרגשות ומנסה מאוד להקל עליי אבל הרבה דברים הולכים לאיבוד עבורי בגרמנית. אנחנו קובעות פגישה לשישי הבא והיא אומרת שתביא את תיק הלידה שלי ונעבור עליו, היא חושבת שזה יועיל לי ואין לי בעייה עם זה. כשמארק שומע על זה הוא רוצה לבוא גם.

אנחנו עם דוריאן עוד כחצי שעה ושמים לב שהוא לא ממש ישן עמוקות, הוא מזיז את הידיים, את הרגליים, עושה קולות מציצה עם הפה ואף פוקח את העיניים לכמה שניות. גם האחות וגם הרופאה אומרות שהוא אמור לישון ומעלות שוב את המינון של סמי השינה הרדמה או מה שזה לא יהיה. מארק אומר שהוא היה בסדר גמור כשהייתי בפגישה ובעצם התחיל לזוז שוב כשחזרתי אליו לחדר. יש מצב שזה בגללי, הוא הרי שומע אותי ומרגיש אותי. אין לי בכלל ספק בזה.

מארק ואני מחליטים לחזור הבייתה ולהניח לו לנוח.

בערב מארק הולך שוב ואומר שהם נתנו לו פלזמה כי החלבון שלו נמוך או משהו כזה. הוא עדין לא ישן עמוקות אבל הרופאה האחראית – ד"ר הנדל אומרת שזה בסדר.

30-12-2016-2

אני הולכת בערב מאוחר יותר כשמארק חוזר ושרה לדוריאן ביטלס נונסטופ. אני שמה לב שהוא לא ישן עמוק. הוא זז קצת ומחזיק לי את האצבע ופוקח את העיינים לכמה שניות. כשהאחות מגיעה לעשות את סדרת הטיפולים היא מבחינה בכך וקוראת לרופאה. הרופאה מגיעה לבדוק שאין שום דליפה מאחד הצינורות שאחראי על סמי השינה ואז אומרת שהוא כנראה פשוט צריך קצת יותר. איזה ילד זה. לא משנה מה נותנים לו והוא רוצה להיות ער.

יום שבת 31.12.2016

היום האחרון של 2016. מארק הולך בבוקר לדוריאן ואני מנקה קצת את הבית. קשה לי עם המהומה ואי הסדר ועם הלכלוך. אני לא רגילה לחיות ככה, לא רוצה לחיות ככה. רמת החמצן בדם של דוריאן טובה מארק מדווח, וגם רמת החמצן שהוא צורך. זו ההתייצבות המבורכת. זה הצעד קדימה שאנחנו צריכים ורוצים. אני מנסה להיות אופטימית בזהירות כי אני בחרדות איומות. אני כבר יודעת איך זה מרגיש להיות במקום חיובי וטוב ולפול ממנו אל תהום עמוקה שלא נגמרת. עברתי את זה בשבוע שעבר, אני לא יודעת אם אוכל לעבור את זה שוב. אני לא חושבת שאשרוד עוד נפילה כזו.

אני מסיימת לנקות, מתקלחת, ומצטרפת אל מארק בבית החולים. עכשיו כשאחותי אצלנו זה אפשרי כמו בעבר. במחלקה יש אחות בשם מריה, היא נעימה ונחמדה. הורידו לדוריאן את הפלסטרים מהניתוח ואנחנו רואים את הצלקת לראשונה.

31-12-2016-2

מארק קצת נודניק ולא מרשה לי כלום – אל תרימי את זה אל תעשי את זה אל תגעי בו כאן. אני אומרת למארק שאני יודעת מה אני עושה וזה לא שאני עושה דברים חמורים – סידרתי לו את השמיכה ושמתי לו משחה על השפתיים. אבל מארק חייב להיות לחוץ במקומות כאלה ואני מאיימת עליו בצחוק שיותר לא אבוא איתו.

קטיה, האחות שהגיעה למשמרת המאוחרת (יש משמרת מוקדמת, מאוחרת, ולילה) אומרת לי להביא לדוריאן גרביים, שמיכה להתכרבל, ואפילו כזו בובה שמנגנת (שמושכים חוט ויש איזה שיר ערש) – איזה כיף!

31-12-2016-3

מארק הולך לעשות קצת קניות (לפני שיסגרו כל הסופרמרקטים) ואני ממשיכה לעבור אלבום אלבום של הביטלס ולשיר. במיוחד אני נהנת לשיר את ריבולבר, אחד מהאלבומים האהובים עליי, אבל גם אחד מהאלבומים עם השירים שממש נחמד וכיף לשיר. בניגוד לאלבום הלבן שהוא לא פשוט לשירה, למשל.

אחרי שעתיים אני מתכננת ללכת לפגוש את מארק ולנון ואחותי לקפה ועוגה בבית הקפה הפורטוגזי בשכונה אבל אנחנו מגלים שהכל נסגר ממש מוקדם, באמת שלא חשבתי על כך. בתי הקפה והמאפיות כבר היו סגורים. אנחנו קונים בסופרמרקט דברים לנשנש ועולים הבייתה לשתות קפה. אנחנו מכינים פיצה לארוחת סילבסטר ויורדים לעשות עם לנון זיקוקים לילדים. היא לא מורשמת במיוחד.

מארק ואני קופצים למחלקה בסביבות תשע בערב, עם בקבוק זקט ללא אלכוהול, גרביים ובובה לדוריאן. את השמיכה אני אביא רק מחר כי אני רוצה לישון איתה הלילה שיהיה לה קצת ריח שלי. אני שרה לדוריאן קצת ואז שמחה לראות את האחות סוגרת את הוילונות החשמליים – בחוץ משתוללים זיקוקים בכמויות עצומות, גם ליד בית החולים. האחות, נלה, אומרת שכשנלך היא תשים לו  כיסויי אוזניים. אנחנו נפרדים מדוריאן וחוזרים הבייתה, אני מותשת אבל מחכה לחצות.

31-12-2016

הדרך הבייתה מבית החולים

מארק ופפס יורדים לעשות זיקוקים ולנון מתעוררת מהרעש וצופה במופע המטורף שנשקף מהחלונות אצלנו. השכונה חוגגת את כניסת 2017 ואני רק יכולה לחשוב על איזו שנה נוראית הייתה 2016 – וכמה פחדתי בשלושה שבועות האחרונים שהיא באמת תהיה השנה הכי נוראית בחיי. פאק יו 2016. פאק יו!!!

17 מחשבות על “and a boy named Dorian – #5

  1. הכתיבה שלך כל כך אמיתית ומרגשת שאני ממש מרגישה שאני מכירה אותך. (אנחנו לא מכירות) מחזיקה לכם אצבעות ומאחלת לכם רק טוב והמוןןןןן בריאות!

    אהבתי

  2. ענבר יקירה… לא זוכרת כבר איך הגעתי לעקוב אחרייך באינסטגרם (מניחה שדרך האוכל הטבעוני…). אנחנו לא מכירות אבל לגמרי נכנסתם לי ללב – את ומארק ולנון המהממת ועכשיו כמובן גם דוריאן הגיבור. קראתי ודמעתי עם כל מילה; דוריאן כזה פיצי אבל כזה לוחם וחזק!! מאחלת לכם ר-ק בריאות ועדכונים משמחים וטובים!! 💜

    אהבתי

  3. וואו יקירתי, קראתי הכל ונמחץ לי הלב. אם הייתי יכולה הייתי מחבקת אותך חזק חזק. תקופה עצובה וקשה אבל גם כל כך מרגש ומשמח לראות את התמונות האחרונות של דוריאן. הוא באמת לוחם אמיתי (ומתוק שחבל על הזמן).
    רציתי גם שתדעי שעידו ואני קראנו כל שבב מידע שעדכנת, החזקנו אצבעות וקיווינו, אפילו שלא כל כך ידענו איך ומה להגיד. אבל אנחנו חושבים עליכם המון ושולחים לכם הרבה אהבה

    אהבתי

  4. הי ענבר אהובה, קראתי עכשיו את הכל וכאבי והתרגשתי בשבילכם. אתם עושים עבורו כל כך הרבה. הנוכחות שלך כל כך חשובה עבורו ומרפאה. ואת האמא הכי טובה שאת יכולה להיות עבורו ועבור לנון. לקרוא על הי ים שאת מעבירה לידו בשירה זה ממש מרגש. שולחת לכם אהבה ואנרגיות ריפוי

    אהבתי

  5. היי, קראתי עכשיו את היומן שלך ברצף עם כל כך הרבה הזדהות, התרגשות, דמעות לעיתים והרבה רצון לחבק ולדעת שהכל עכשיו בסדר.
    את הצלחת לתאר סיטואציות בצורה כל כך צלולה וברורה שהחזרת אותי 3 שנים אחורה לתקופה מודחקת שבה גם אני שהיתי עם ביתי בת החודש וחצי בבית חולים בלונדון עם הבחנה שגויה של ריאה ימנית שלא מתפקדת (ועוד כמה דברים) ולאחר קרוב לחודשיים בבית החולים ומיליון בדיקות אפשריות התברר לנו שזאת הסרעפת וכמה איברים פנימיים שעלו על הריאה מצד ימין והסתירו אותה (למזלנו לא היה קרע) . המקרה של הבת שלי מאוד שונה משל דוריאן ואין בכלל מה להשוות ברמת החומרה אבל אני מרגישה שמהמון זוויות הצלחתי לחוש בחוויות שלך ואת הצלחת לגעת בי ולרגש ולהחיות את אותם רגעים, קשים ככל שיהיו, אבל גם להוסיף להם הפעם גאווה וסוג של הערצה לכוחות הפנימיים שקיימים בתוכינו ואולי הכי חשוב, האופטמיות שאיננה מובנת מאליה והמחשבה החיובית שמחזירה את הצבע ללחיים. ברגע שמשחררים את המחשבות הרעות לדרכן, שזה החלק הקשה ביותר, רק אז אפשר באמת להילחם בראש צלול.
    תודה ששיתפת אותנו עם הסיפור המדהים הזה ושהכרת לנו את דוריאן. ואני מקווה שתמשיכי לכתוב ושנשמע ממך עוד. נשיקות.

    אהבתי

  6. ענבר, התחלתי לקרוא את הבלוג ולא יכולתי להפסיק. דמעתי כל כך בחלקים הקשים והכואבים ושמחתי כל כך שדוריאן נלחם ומתקדם. הפתיחות שלך והכנות שלך כל כך מרגשים וסוחפים. את אמא מדהימה! אמא לביאה עם גור חזק ומדהים. אני שולחת לך ולמארק חיבוק חזק חזק ונשיקה ענקית ללנון המקסימה.

    אהבתי

  7. פינגבק: 65. and a boy named Dorian… | A Girl Named Lennon

  8. פינגבק: and a boy named Dorian – #6 | A Girl Named Lennon

  9. פינגבק: 80. היי אילת… | A Girl Named Lennon

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s