and a boy named Dorian – #4

יום שישי – 16.12.2016

מתחילים את היום בטלפון למחלקה לשאול אם הכל בסדר – כמובן שאנחנו יודעים שאם הם לא התקשרו אז הכל "בסדר", אבל עדיין, חשוב לנו להתחיל את היום עם ידיעה מוחלטת שהוא יציב, חשוב לנו, ובאיזה מקום חשוב לי שדוריאן ידע שאנחנו חושבים עליו. גם לפני שמארק ואני הולכים לישון בלילה מארק מתקשר למחלקה ושואל.

16-12-16

בנוסף לטלפון על הבוקר אני גם שואבת חלב בשביל להביא למחלקה, שם מקפיאים אותו (עד לניתוח שאבתי וזרקתי, האחיות שמעו על כך ואמרו נו נו נו, מייד לשמור ולהביא). חמש שש פעמים ביום לעשרים דקות. שואבת ושואבת, מדמיינת את היום שבו אניק אותו. הבטחתי לו שאניק אותו עד מתי שלא יתחשק לו יותר. את לנון נאלצתי להוריד מהבובי כי התחלנו בטיפול הפרייה.

במחלקה יש אחות שעוד לא פגשנו, היא ומארק לא מפסיקים לקשקש (ומי שמכיר את מארק יודע שזה אחד מהדברים שהוא ממש לא נוהג לעשות). היא חביבה, נעימה, מאוד מאוד דאגנית אבל משהו בה קצת מעצבן אותי. היא מסבירה לנו שהכל תקין ויציב ושהיום אוכל לקחת את דוריאן בזרועותיי. הבכי מגיע מייד. איזו הפתעה! חשבתי שזה יקח עוד הרבה זמן. אבל אנטייה מסבירה שכמה שיותר מהר יותר טוב, עבורי, עבורו. בעזרת אחות נוספת הם מעבירים את דוריאן לזרועותיי בעודי יושבת על כסא מיוחד. ביני לבינו מפרידה שמיכה כלשהי, ביני לבינו יש לא מעט צינורות ופלסטרים, אבל הוא בזרועותיי, פניו קרובות לפניי, אני רואה אותו מקרוב כל כך, מרגישה אותו.

דוריאן עליי כמעט שלוש שעות. לא אכפת לי שאני רעבה, שיש לי פיפי, שלא נוח לי – הוא ישן עליי ואני שרה לו את כל השירים של הביטלס שאני יכולה לחשוב עליהם. וכשאין לי יותר רעיונות (כי ככה זה הרי, כשמנסים לחשוב על משהו לשיר לא זוכרים כלום) מארק מציע הצעות. אני שרה ושרה ושרה ושרה ושרה. כשבאמת נגמרים לי הרעיונות אני מקריאה לו כל תגובה שהשאירו חברים בפייסבוק בפוסט על הניתוח. למעלה ממאה תגובות. מקריאה לו אותן, אחת אחת, מסבירה לו מי זה מי. בשלב מסויים אנטייה נותנת לי 2 מ"ל חלב אם לתת לו דרך הזונדה, לא עבור התזונה אלא יותר לחיזוק הבטן. אני יודעת כמה חלב אם חשוב וזה משמח אותי מאוד, אפילו שזה רק 2 מ"ל.

16-12-16-2

אנחנו הולכים הבייתה עם חיוך והרבה תקווה. המצב יציב. זה כבר משהו משמח.

אחרי ארוחת הערב אנחנו חוזרים לביקור – שרים לו קצת, נוגעים (עדין אסור ללטף אבל מותר להחזיק את הראש והרגלים). מבטיחים לו שוב ושוב שהוא לא לבד. הוא אף פעם לא לבד. ופתאום הוא פוקח עיניים. לא לרווחה, ורואים שהוא אפוף לגמריי אבל העיניים שלו פקוחות, וזה חדש עבורנו ואני דומעת מהתרגשות. הוא נראה מאוד עצוב, עיניו פקוחות, פיו משוך מטה, כמו חיוך עצוב. קשה פי מיליון לעזוב אותו שם כשהוא עם עיניים פקוחות. מארק ואני לא יכולים לעזוב ואחרי כשחצי שעה מבחינים שהוא בעצם עוד ער בגללנו, כי אנחנו עוד שם!

ולפני השינה מתקשרים, שידע, שגם מאוחר בלילה אנחנו איתו. האחיות מקסימות – מדווחות ומשתפות פעולה.

יום שבת 17.12.16

ארוחת בוקר זריזה וישר לבית החולים. פחות מקילומטר, עשר דקות הליכה מהירה, גג 12 דקות מהבית למחלקה, דלת לדלת. לפעמים אנחנו הולכים על הרחוב הראשי, לפעמים בתוך השכונה. נכנסים בכניסה השנייה, עוברים על פניי בית המרקחת, המספרה, תחנת הרדיו של בית החולים (!), ובית הקפה. עולים לקומה הראשונה, חוצים מסדרון ארוך, מצלצלים באינטרקום – מארק מדקלם את ססמת הפתיחה "שלום, שויטה פרז כאן, באנו לבקר את הבן שלנו, דוריאן". הוא אומר דוריאן בצורה הגרמנית וזה מצחיק אותי דווווווריאן. החללית של דוריאן בסוף המחלקה, זו דרך ארוכה שעוברת על פני לא מעט חדרים, בעיקר לפגים קטנטנים, על הקירות תמונות וסיפורי הצלחה של פגים קטנטנים, שנולדו בשבוע 22 ושקלו פחות מארבע מאות גרמים לפעמים. תמונות וסיפורים לכל האורך. בנוסך, תמונות של צוות המחלקה, אחיות, רופאים ורופאות, מטפלות. זה כל כך עוזר וחשוב.

גם היום דוריאן עליי, והפעם אני ממש מרגישה את חום גופו עליי, הוא בזרועותיי ואני שרה לו שעתיים שלמות של לאונרד כהן, לא סתם השם שלישי שלו הוא לאונרד (למרות שאם תשאלו את מארק אז זה נימוי, לא כהן). מארק הלך לסידורים וקצת קניות ואני שרה ושרה ושרה. לא קל לשיר לאונרד כהן מבלי לשמוע לאונרד כהן ברקע. אני מקווה שהאמא של הפגית שאיתנו בחדר (בצד השני המרוחק – אנחנו רק אומרות שלום שלום בלחש, הצצתי על הפגית איזשהו לילה, היא מזערית, שוקלת פחות מקילו כך הבנו) לא ממש שומעת את הזיופים.

17-12-16

בערב שוב חוזרים אחרי ארוחת הערב – ההליכה  לבית החולים בערב קשה לי, אני מותשת, פיזית בעיקר, מרגישה כבדות, והקור לא ממש עוזר. אבל דוריאן לא לבד וצריך להרגיש את זה.

בחזרה בבית אני שומעת מחברה של חברה עם ילד ניצול בקע על קבוצת פייסבוק גרמנית להורים עם ילדים עם בקע. אני מחפשת אותה, לא מוצאת, אבל נופלת לתוך עמודים וקבוצות אחרות ונשאבת לתוך משהו שהייתי אמורה להמנע ממנו. אני רואה דברים נוראיים, קוראת דברים נוראיים, ולוקחת את זה מאוד קשה. מארק כועס, ובצדק, יש סיבה מדוע אנחנו נמנעים מכאלו דברים בכל מחיר. כבר מתחילת טיפולי ההפרייה הסכמנו שאנחנו לא נפנה לאינטרנט בשביל מידע. ואני, במקום למצוא תמיכה, אולי, לוקחת את השלילי כל כך קשה ונשבעת שיותר לא אעשה את זה.

יום ראשון 18.12.2016

היום דוריאן עליי מבלי שמיכה בנינו, הראש שלו בין החזה שלי, הוא ישן עליי לאורך, אני מרגישה את הלב שלו פועם ואת בית החזה עולה ויורד. הוא עדין מורדם ומונשם כמובן, הוא צריך להתאושש מניתוח מאוד מאוד קשה. אני כל כך עייפה ולא מצליחה לשיר כלום, אני רק מחזיקה אותו כמה שאני יכולה ועוצמת את העיניים. מארק ואנטייה מקשקשים סביבי ואני רק רוצה לישון.

18-12-16-3

אומרים לנו שאנחנו יכולים להביא "קושלטיר" שזה חיה רכה לכירבולים בגרמנית. אני קצת בהלם כי בדיוק היום כשצעדנו למחלקה חשבתי על זה שאין לדוריאן שום דבר שם וכמה הייתי רוצה להביא לו משהו משלו, רך ופלפי. היא אומרת לנו שרצוי משהו עם שמיכונת קטנה ואני יודעת בדיוק מה אביא. יש לנו חתול שמיכה של לנון מאיקאה. האחות מסבירה שנצטרך לכבס אותו ואז אומרת לי לישון איתו בלילה, כדי שיספוג את הריח שלי. וזה בדיוק מה שאני עושה.

ד"ר קוך בא לבקר ושאל את הרופאה הסובייטית אם תקופת ירח הדבש של הניתוח כבר עברה – היא אומרת לא! אבל בסדר, עדיף שתאמר את האמת מאשר תנסה לייפות עבורנו את המציאות. אנטייה מסבירה שככה היא, תאמר את כל האמת, לטוב ולרע. המנתח מביט בדוריאן עליי ונראה מרוצה אבל לא אומר כלום.

18-12-16 אנחנו עוזבים קצת יותר מוקדם מהרגיל כי אנחנו רוצים לקחת את לנון לשוק חג המולד בשכונה עם אמא שלי שעוזבת מחר. השוק הקטנטן הומה, עמוס לעייפה בהורים עם עגלות וכולם חגים מסביב לקרוסלה הדיי מעפנה בעייני. אני כל הזמן חוששת לפגוש אנשים שאני מכירה. אין לי כוח לזה. זה משהו אחד לכתוב בסמארטפון וזה משהו אחר לגמריי לדבר פנים מול פנים. הסיכוי שלא אפגוש מישהו מוכר קלוש ותוך שנייה אני נתקלת בחברה יחסית קרובה מהשכונה ואני רואה שהיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה. היא לא מפסיקה לדבר על כמה אנשים עם ילדים יש ואני רק רוצה ללכת משם. בעודנו מחכים שיתפנה מקום על הקרוסלה אני נתקלת באמא אחרת שלא ראיתי ממזמן. אני מכירה אותה מהדיקור לפני הלידה של לנון, ילדנו באותו סופ"ש ונשארנו בקשר שהתמוסס. היא בכלל לא ידעה שהייתי בהריון וכשהיא שואלת מה שלומי אני מנסה להסביר אבל שמה לב שהיא לא ממש מבינה מה אני אומרת והיא קצת בהלם. אני  אומרת לה שאכתוב לה אחר כך. לנון מחסלת שקית קטנה של שמאלצקוכן (חתיכות סופגניות קטנות – אני זוכרת לבקש בלי סוכר…) ולא רוצה יותר קרוסלה.

18-12-16-2

בלילה מארק ואני צועדים למחלקה, רצוצים אבל יודעים שמכיוון שאמא שלי עוזבת מחר זה בעצם הערב האחרון בו אנחנו יכולים ללכת יחד לבקר את דוריאן. כן, נוכל לקחת בייביסיטר פה ושם אבל זה לא אותו הדבר. אני שרה לדוריאן נונסטופ את "על הקיר טיפס לו עכביש קטן", לנון ממש ממש אוהבת את השיר הזה כרגע ואני מסבירה לו שזה שיר שחביב על אחותו הגדולה. אני אומרת לו לילה טוב וכואב לי, כואב לי להשאיר אותו שם לבד, מחורר כולו, פצוע כולו, לבדו, בחושך, בחללית. זה לא נתפס לי שאני צריכה להשאיר אותו שם לבד.

יום שני 19.12.2016

אמא שלי טסה בחזרה בבוקר, מארק לוקח את לנון לגן (אני עוד לא מוכנה לבוא במגע עם אנשים מוכרים, מבטים מרחמים, ושאלות. עוד לא), ואני מנסה להתאושש מהשינה כי לצערי התעוררתי מסיוט נוראי בו רופא אומר לי שצריך לכרות לי את השדיים ואני מבינה וחותמת על מסמכים אבל ממש לפני הניתוח נכנסת לפאניקה וצורחת שזה לא אפשרי כי אני מניקה את דוריאן והוא צריך את הציצי שלי. פשוט סיוט.

במחלקה שוב יש אחות חדשה שאנחנו עוד לא מכירים והיא עושה רושם קצת גראמפי ולא מציעה שאשים את דוריאן עליי ומשהו בהתנהלות שלה גורם לי לא לשאול בכלל כי זה לא משהו פשוט להעביר אותו אליי עם כל הצינורות. אז לא. מארק ואני מקבלים דיווח מהרופאה שאומרת שהם ינסו להוריד אותו מהחנקן החמצני. יותר מאוחר אני מגגלת – שהחנקן החמצני בעצם הקל את הנשימה של החמצן הרגיל. מה שכן הרופאה מאשרת לנו שזה צעד מאוד טוב וחשוב. אנחנו שמחים לשמוע, גם אם אנחנו לא ממש מבינים את המשמעות. עבורי לפחות זה לא ממש משנה. אני לא מתכוונת להכנס לפרטים – הרופאה אמרה שזה טוב וזה מה שחשוב בעיני.

האחות מלמדת אותי להחליף לדוריאן חיתול (הוא עושה פיפי דרך קטטר וקקי בחיתול – שניהם סימנים טובים מאוד) – חיטוי, בדיקת צינורות וכיו"ב. המשימה עוברת בהצלחה. אחר כך האחות רוצה לנתק ממנו את אחד מהקטטרים שאמורים לנקז מים מהאיזור של הניתוח. יש לו שניים כאלו, אחד שמו מייד אחרי הניתוח אבל הוא לא היה כנראה במקום הנכון ואחרי האולטראסאונד אתמול שמו לו אחד חדש. מארק ואני יוצאים מהמחלקה לחצי שעה.

יותר מאוחר יתברר לנו שדוריאן כבר נותק מהחנקן החמצני והגיב טוב. חשבנו שיקח עם זה קצת זמן אבל הם ניתקו אותו בעודנו שם ובכלל לא ידענו.

אני שרה לו את היי ג'וד ומארק שואל אותי למה לא קראנו לו ג'וד. אני אומרת לו שאנחנו יכולים לקרוא לו ג'וד אבל מארק אומר שהוא כבר שלח את טפסי הרישום לתעודת הלידה. זה ממש לא משנה אני אומרת לו, אנחנו נקרא לו ג'וד ומארק אומר שבגרמניה השם ג'וד נכתב כמו המילה יהודי אז אולי זה לא רעיון טוב.

נא נא נא נא נא נא נא נא נא היי ג'וד.

כשאנחנו חוזרים יש לדוריאן חור בצד הגוף. אני חושבת לעצמי שכל החורים, חתכים, ניקובים, הילד הזה בן שמונה ימים ועברו עליו כבר שבעת מדורי גיהנום. קטטרים, צינורות מכל מקום אפשרי. זה שובר אותי למיליון חתיכות אבל אני יודעת שאין לנו שום ברירה אחרת. כל החורים חתכים צינורות תרופות ומכונות שמחוברות אליו מצילות את חייו. הצילו את חייו. אני מקווה שהוא לא יזכור מזה כלום בעתיד.

העתיד.

אני מנסה להדחיק כל מיני מחשבות. מדחיקה ומדחיקה אבל בערב נשברת ואומרת למארק שאני צריכה לדעת אם דוריאן יצא מסכנת חיים. הוא אומר שאנחנו יכולים לשאול אבל המחשבה על התשובות האפשריות משתקת אותי מפחד.

בשלב מסויים מגיעה הפיזיותרפיסטית של המחלקה ועושה לדוריאן פיזיותרפיה נשימתית. זה משמח אותי. היא אישה יפה עם עיניים טובות וראיתי אותה כמה פעמים וממש קיוותי שהיא תעשה גם לדוריאן והנה היא שם, מעסה לו את החזה בעדינות. מסבירה לנו שיקח קצת זמן עם פיזיותרפיה אמיתית. מסבירה לנו איך לעסות לו את הידים ואיך ללטף אותו – עם קצת לחץ, לא לדגדג. היא אומרת שעשתה לו עיסוי גם ביום שישי והיום מצבו ממש ממש טוב בהשוואה. זה משמח.  

19-12-16

בערב אני חוזרת לבדי אחרי שאני מכינה ללנון ארוחת ערב ויושבת איתה. כשאני לבד אני בוכה יותר. והפעם אני לא מפסיקה לבכות. אני רק רוצה לקחת את דוריאן וללכת הבייתה. לשים אותו לצידי במיטה, להניק אותו. לחבק אותו, להריח אותו. אני לא רוצה להשאיר אותו שם לבד בלילה. האחות והרופא בודקים, מסדרים, מסבירים. הרופא רואה שאני בוכה ואומר לי "אנחנו דואגים לו". אני יודעת את זה, אבל עדין קשה לי. אני יושבת לידו, מזמזמת לו את היי ג'וד.

אני נפרדת ממנו עם המנטרה הרגילה שלי: אתה לא לבד דוריאן, אמא ואבא אוהבים אותך, ואתה אף פעם לא לבד. רק תמשיך לשחות.

יום שלישי 20.12.2016

זה שדוריאן נותק מהחנקן החצמני בעצם לא אמר כלום וכשאנחנו מגיעים למחלקה לא רק שהוא מחובר אליו שוב, גם רמת צריכת החמצן עלתה. מארק ואני שבורים. זה היה מבחינתנו צעד חשוב מאוד והנה הלכנו שניים אחורה. סול, אמא של ויקה, שמחזיקה אותי בחיים ברגעי שבירה, תאמר לי אחר כך שככה זה – וזה מעודד, כי סול עברה את שבעת מדורי הגיהנום שמחכים לנו כבר לפני שנתיים, היא והבת שלה נלחמו כמו לביאות וניצחו. היא משמשת לי אוזן קשבת ומייעצת – בכל רגע נתון בו אני כותבת לה. אני לנצח אסירת תודה. וגם למידן ששידכה בנינו. בכל מקרה, מארק ואני שבורים. האחות שפחות נחמדה שם והיא משרה אווירה לא נעימה, לא כי היא רעה, זו מי שהיא.

שמתי לב שהגישה של הרופאים והאחיות מאוד מאוד משפיעה עלינו. יש אחיות מנוסות שמשרות אווירה מאוד רגועה ומקצועית, יש אחיות צעירות שאפשר לראות שהן קצת חוששות, כולן מאוד עדינות איתו אבל יש כאלו שמדברות אליו כל הזמן ומסבירות לו מה הן עושות יש כאלו שלא. יש כאלו שמחייכות אלינו ומעודדות, יש כאלו שמביטות בנו ברחמים. ככה זה גם עם הרופאים. יש את הקשוחים ויש את האופטימים. בסך הכל מארק ואני מאוד מרוצים מהמחלקה והצוות הנהדר שלה, הם עושים עבודה מדהימה וכולם מאוד מנסים לעזור. אבל מספיק להגיע למשמרת של אחת מהאחיות הפחות שמחות וזה משפיע עלינו.

כשחזרתי בערב היה שם את הרופא הגבר מאתמול שלא ממש טיפל בדוריאן עד כה. הוא היה מקסים אליי. הסביר לי שתהיינה עליות ומורדות, בדיוק כמו עם החנקן, שזה לא אומר שזה דבר רע אלא שדוריאן עדין לא מוכן לזה. הוא מסביר לי שמחכה לנו דרך מאוד מאוד ארוכה ומאוד מפותלת, דרך קשה שתהיה כמו נסיעה ברכבת הרים אבל שאנחנו חייבים להיות אופטימיים. אני מביעה חשש מהחך השסוע של דוריאן (כי הייתי מטומטמת לבדוק את זה אונליין) והוא אומר שזה שסע קטן יחסית ולא יהווה בעייה.

20-12-16

הוא מרגיע אותי ואז אני מרגישה מוכנה לשאול אותו את השאלה שמארק ואני רוצים לשאול מהרגע הראשון אבל פוחדים פחד מוות. האם דוריאן יצא מסכנת חיים? אני שואלת אותו והוא אומר שלדעתו כן. שהוא רואה ילד שנלחם ועושה עבודה טובה, שמחכה דרך ארוכה אבל שלדעתו הוא יצא מזה ויהיה בסדר. אולי שאלתי את הרופא הנכון, אני יכולה לתאר לעצמי איך הייתה מגיבה הרופאה הסובייטית למשל. אבל אני נושמת לרווחה.

לפני שהרופא הולך הוא נזכר: הגיעו תוצאות הבדיקות הכרומוזומיות. הכל תקין, אין לדוריאן שום דבר חריג מבחינה כורמוזומית. אני נושמת לרווחה באמת. למרות שעשינו בדיקות כאלו במהלך ההריון והן חזרו תקינות, העובדה שהבקע הסרעפתי הוא לעיתים תוצאה של פגמים כרומוזומים לא הניחה לנו. אני מייד כותבת למארק, מבקשת את סליחת האחות (אסור סלולרים במחלקה, בעיקר כי הם לא רוצים שהורים יהיו בטלפון). אני יכולה להרגיש גם את תחושת הרווחה של מארק ואנחנו הולכים לישון מאוחר רצוצים מתמיד אבל קצת רגועים.

יום רביעי 21.12.2016

בבוקר שוב האחות הלא כל כך מחייכת, אנחנו מדברים עם הרופאה החצי יווניה והיא שואלת את האחות אם נוכל להתכרבל עם דוריאן (כששמים אותו עליי זה נקרא "קושל" – התכרבלות) אבל האחות אומרת שהוא צריך קצת מנוחה כי הוא נפוח ממים אחרי הניתוח ובצקות ולא נוח לו. יש לו שני חורים לניקוז המים מהניתוח וזה נראה נוראי. בכל מקרה גם ככה אני לא רוצה להחזיק אותו אם אני יודעת שזה עלול לפגום במנוחה שהוא צריך. אני נוגעת בו ושרה לו ומארק שומר מרחק עם כיסוי אף ופה כי הוא קצת מצונן.

כשמגיעה הפיזיותרפיסטית לשאול איך הוא, האחות עונה "גט זו" שזה אומר "סביר" – תשובה לא נעימה במיוחד שנשארת איתי כל היום ועושה לי רע. מארק ואני הולכים לסופרמרקט והקופאית הטורקיה האהובה עליי מתעניינת כהרגלה ושואלת איך הוא ואני עונה לה "גט זו". היא נראת עצובה ואני יודעת שזה בא אצלה מהלב.

בנוסף, מארק ואני מקבלים לוקר בחדר ארונות. אתם תהיו כאן לתקופה ארוכה אומרת הרופאה החצי יווניה, יהיה לכם ולנו הרבה יותר נוח אם תשאירו את המעילים והתיקים בלוקר שלכם. המחלקה הזו צריכה להיות סטרילית. מארק ואני באמת תהינו איך זה ימשיך עם כל הציוד שלנו והלוקר בחדר ארונות זה פתרון מצויין עבורנו.

21-12-16

בערב אני הולכת לבדי שוב, מאזינה לדיוייד בואי, שניים וחצי שירים ואני במחלקה. יש שם את האחות הצעירה שהשאירה אצלי רושם של לא מנוסה ואני קצת דואגת, אבל היא מפתיעה אותי לטובה ברכות והעדינות שהיא מפגינה על דוריאן כשהיא מבצעת את כל הבדיקות שנחוצות (הוא עובר סדרת בדיקות כל כמה שעות), כשהיא מנקה אותו, מסדרת אותו, והיא אפילו מותחת לו קצת את הגפיים "כי הוא לא זז לבדו". היא גם נותנת לי לתת לו חלב אם דרך הזונדה, ואיזה סירופ מתקתק למנוע פטריה בפה. היא נותנת לי קרם ואומרת שאני יכולה לשים על החלקים היבשים והעור המתקלף. ואפילו קצת קרם על השפתיים שמתייבשות. אני כל כך נפעמת מהרכות והעדינות שלה. זה ממש שימח אותי.

אני לא מכירה את הרופאה במשמרת ערב ששואלת אותי אם אנגלית יותר נוח, אני שמחה לומר לה כן ויש לה מבטא בריטי ואנגלית מעולה. היא בלונדינית ויפה ואומרת לי שאני נראת מוטרדת ואני כמובן פורצת בבכי. היא שואלת מה מציק לי ומה מדאיג אותי ומנסה להסביר עד כמה שהיא יכולה. על המים בפצעים למשל שזה נורמלי ביותר אחרי ניתוח. על זה שרמת החמצן עלתה היא מסבירה שדוריאן פשוט נלחם במכונת הנשמה וניסה לנשום לבד ולכן היו צריכים לתת לו עוד חומר הרדמה כי זה לא הזמן שלו לנשום לבד ובגלל שהוא מורדם הגוף שלו צורך יותר חמצן עד שזה יתחיל לרדת שוב. ההסבר שלה מניח את דעתי ואני כל כך גאה לשמוע שהבן האנארכיסט שלי כבר נלחם במכונות. לא שזה הזמן אבל זה משמח. היא מספרת לי שהמקרים בהם הם לא יודעים על הפגם הזה נדירים והם ממש נאלצו לעשות רפואה נטו כשהוא הגיע אליהם שניות אחרי הלידה. אנחנו מדברות על הרופא נשים והיא אומרת שהיא בטוחה שאני רוצה לחבוט בו אבל כרגע אני צריכה לנתב את האנרגיה שלי לדוריאן ולא לחשוב על שום דבר אחר. היא חושבת שאני קשה עם עצמי (לא יודעת מדוע היא קיבלה את הרושם הזה) אבל אני מסבירה שאין כאן שום דבר עליי בתמונה. אני לא פקטור – אני עושה מה שצריך כי צריך, זו המציאות. וכל מה שמסביב הוא שולי – ההחלמה של דוריאן היא מה שחשוב.

היא, כמו כולם, חוזרת על זה שהוא ממש חולה ושמחכה לנו דרך מאוד מאוד ארוכה ומפותלת. ואני רק חושבת לעצמי איזה עינוי זה למישהי כמוני שאין לה סבלנות בגרוש. היא אומרת שהיא ממש הייתה רוצה לומר לי משהו שישנה את המצב אבל כרגע אנחנו צריכים להיות אופטימיים זהירים, ככה היא אומרת. בכל זאת אני חוזרת הבייתה קצת מעודדת. הבן שלי אולי חולה מאוד אבל הוא לוחם אמיתי.

יום חמישי 22.12.2016

היום שלנו מתחיל נוראי, פשוט נוראי. מארק ואני בעצבים איומים, שנינו על הקצה מכל בחינה אפשרית ומאוד חסרי סבלנות אחד אל השנייה ואל לנון שממש לא מגיע לה. הוא לוקח אותה לגן והאשמה משתלטת עליי ומרסקת אותי כי לא מספיק קשה לי כרגע אני צריכה להתעלל בעצמי עוד קצת.22-12-16

אני בוכה כל הדרך למחלקה וזה שהאחות והרופאה לא מחייכות הורג אותי עוד יותר. האחות אומרת שהוא קצת מוטרד היום ועדיף שלא ממש נגע בו ובטח לא קושל. מארק עדין מרוחק בגלל הצינון ואני דומעת ללא הפסקה. דוריאן נראה לא טוב בעיני, רמת החמצן ממש גבוהה, אני מרגישה איום ונורא, מרגישה עצבות עמוקה ובדידות שאי אפשר לתאר. אנחנו הולכים מוקדם יחסית ובבית אני מכינה מרק וכותבת לחברות שבתמונה, אני בוכה ללא הפסקה כשאני כותבת להן – מוציאה את הכאב בכתיבה. סול אומרת לי לא לכעוס על עצמי ושכל מה שאני מתארת זה נורמלי מאוד – שההחלמה מורכבת מעליות וירידות ושאני אבין שזו בטח לא הירידה האחרונה, היא מרגיעה אותי לגביי סמי ההרדמה (הם נגמלים מהר), והמים בגוף (זה נורמלי) ואני קצת נרגעת. כשמארק חוזר הבייתה עם לנון אנחנו עושים פאזלים. היא מצחיקה אותנו כי היא קוראת לי עינבה לאחרונה ולא משנה כמה אני אומרת לה "אמא, אמא, לא עינבה", היא בשלה: "עינבה עינבה". אנחנו מתקשרים לבדוק איך דוריאן ואומרים לנו שבשמונה בערב יוציאו לו את צינור הנוזלים של הניתוח ואני מחליטה ללכת לבית החולים לפני שלנון תלך לישון.

האחות במחלקה נעימה וחייכנית, ראיתי אותה כמה פעמים אבל היא לא דאגה לדוריאן ישירות עד היום. היא אומרת לי שמצבו יציב והוא בסדר גמור ואפילו החמצן יורד קצת. היא נהנת לשמוע אותי שרה לו ואומרת שיש לי קול יפה. אני שרה לו את כל רפרטואר שירי הקריסמס הידועים לי, כולל

LAST XMAS

האהוב עליי בריפיט. אחרי מחרוזת הקריסמס אני עוברת לדיוייד בואי ושעה וחצי שרה כל שיר שאני יכולה לחשוב עליו.

האחות שואלת מתי אלך ומציעה שנדאג לדוריאן יחד לפני שאלך – כלומר, נחליף לו חיתול וגם את הסדין מכיוון שיוצאים ממנו מים רבים מהניתוח והסדין קצת מלוכלך. היא גם נותנת לי לתת לו קצת חלב אם בפה ועל השפתיים. אנחנו מנקות אותו ואת האינקובטור (שלא תהיינה אי הבנה, הכל מאוד מאוד נקי וסטרילי!), מסדרות אותו בתנוחה חדשה עם תמיכה מסביבו, והוא נראה לי רגוע, ומחזיק לי את האצבע. ואחרי שעתיים כשאני רוצה ללכת הוא פוקח קצת עיניים מסטוליות ואני כמובן לא יכולה ללכת עכשיו ונשארת איתו עוד חצי שעה בה הוא מנסה להלחם בסמי הרדמה.

בבית מתפוצץ לי הראש אבל אני חייבת לכתוב כי אני שמה לב שאני כבר לא זוכרת כלום ומתחילה לכתוב על פתקים תאריכים וכל מיני מילות מפתח שמאפיינות את היום שעבר.

ואז אני נזכרת שבדיוק לפני שבוע הוא עבר את הניתוח. שבוע. שבעה ימים שלמים עברו להם ביעף. לא יודעת היכן הם אבל הם עברו.

יום שישי 23.12.2016

אחרי היום הנוראי אתמול שהתיש אותי ברמות חדשות אני ישנה עד תשע בערך, מתעלמת מזה שלנון בחופש והעירה את מארק כבר בשש וחצי. אני מדלגת על ארוחת הבוקר ויוצאת לבית החולים עם החדש של דיוויד בואי באוזניות. האלבום הזה שחרוט לי על הלב ועל הזרוע, שלא ממש הספקתי להנות ממנו לפני שבואי מת ונשארתי לבדי בלעדיו. שלושה שירים בקושי ואני במחלקה.

יש אחות שעוד לא ראיתי, דנייה שמה. היא מחייכת ועולצת, מציגה את עצמה, שואלת אם אני מדרום אמריקה, אומרת לי שהיא שמעה שאני שרה יפה (אני חייבת לצחוק, אני שרה גרוע אבל שרה נונסטופ, גם בלי קשר לדוריאן אני מאלו שלא יכולים לשמוע שיר מוכר ולא לשיר, אני תמיד שרה, וזה שיש לי זכרון טוב עוזר מאוד גם עם שירים). היא מסבירה לי שהוא יציב ורגוע, שהוא "עושה נהדר" (מאכט זופר), כלומר שהוא אחלה. היא מסבירה מה עשתה ושואלת אם אני רוצה להתכרבל איתו היום. אני שמחה מאוד כי עבר זמן! היא מארגנת אותו עליי (וזה סיפור סיפור, תאמינו לי). והוא בזרועותיי כשעתיים, שוב עם רפרטואר שירי קריסמס, קצת לאונרד כהן, קצת ביטלס (בשלב מסויים דנייה שומעת שאני שרה לו את היי ג'וד ושואלת אם אני אוהבת את הביטלס), קצת בואי. אני גם מקריאה לו את יומן המסע הזה שאני כותבת, שידע שאני מתעדת כל צעד וצעד.

23-12-16

בשלב מסויים מגיעה אחת מהרופאות הבכירות (הנדל שמה, עד היום היא לא ממש הייתה אישית כלפינו) – היא מביטה במכשירים ואומרת לי "זופר!", היא אומרת שהם מאוד "צו פרידן" – מרוצים ממנו ואני אומרת לה שזה מאוד משמח אותי, היא אומרת שיש עוד דרך ארוכה אבל שהוא בדרך הנכונה וכשאני אומרת לה ששמעתי שהוא לוחם אמיתי היא אומרת לי שכולנו, גם הם ואנחנו לוחמים.

כשאני מסיימת עם דוריאן עליי דנייה מטפלת בו – אני מוקסמת ממנה. היא נעימה, עדינה, מדברת אליו כל הזמן, בשמות חיבה, מחמיאה לו, דואגת לו מכל הלב. וזה משמח אותי כי אני מרגישה הרבה יותר טוב להשאיר אותו שם כשאני יודעת שדואגים לו במיוחד. לשמחתי היא אומרת לי שהיא תהיה שם ארבעה ימים רצוף עכשיו במשמרות בוקר. פשוט תענוג. היא שואלת אותי מי הרופא נשים שלי ואמרת לי שזה פשוט לא יאמן שהוא לא עלה על הבקע בהריון. היא ממש מביעה תדהמה והלם מכך ומדגישה כמה זה לא בסדר. אני אומרת לה שאנחנו כרגע מנסים לא לחשוב על זה אבל שאני זועמת ומתכוונת לדרוש תשובות ברגע שלא אצטרך את האנרגיות עבור דוריאן. אנחנו מדברות על האפשרות להביא את לנון לביקור מכיוון שהיא עוד לא ראתה את דוריאן. היא שואלת בת כמה היא ומסבירה שלנון תצטרך ללבוש חלוק ומסכה על הפנים, היא תצטרך שיבדקו לה את האוזניים והגרון בכניסה למחלקה ונצטרך להציג את פנקס החיסונים שלה. אני לא רואה את לנון לובשת חלוק ומסכה על הפנים בלי התנגדות אבל דנייה אומרת שנוכל לקחת הבייתה להתאמן ואולי זה יעבוד. מצד שני, מארק ואני תוהים אולי עדיף לחכות שהוא יצא מהמחלקה לטיפול נמרץ. אני יודעת שזה יכול לקחת חודשים אבל זוהי באמת לא מחלקה לילדים קטנים.

אני נפרדת מדוריאן לשלום ויוצאת לעבר חדר הלוקרים. ד"ר הנדל רואה אותי ואומרת לי משהו בסגנון "את נראת הרבה יותר טוב מהימים הקודמים וזה משמח אותי". אני אומרת לה שאנחנו מנסים לקחת כל יום ביומו ושאני מאוד עייפה אבל נאחזת באופטימיות ותקווה (אני חושבת שהיא ראתה אותי ממררת בבכי אתמול…).

23-12-16-2

בדרך חזרה הבייתה אני עוצרת בסופר וקונה פירות טריים, עוגיות, ריבות, תה, מרציפנים. מארק ואני רוצים לארגן משהו נחמד לצוות במחלקה לקראת קריסמס מחר. מגיעה להם תודה עצומה וחשבנו שזה יהיה נחמד לארגן קצת דברים טעימים למשמרות של החג.

 בערב כשאני חוזרת יש לדוריאן חור חדש בצד הגוף ואני עצובה מאוד. רופאה חדשה והאחות מסבירות שבגלל שהריאה הימנים עדין קטנה הגוף ממלא את המקום הריק במים, מה שגורם לדוריאן לצרוך יותר חמצן. הרופאה מסבירה שהיום אחרי שהתכרבלנו הוא הגיע למאה אחוזים צריכת חמצן ואחרי מאה אחוזים אין אפשרות לתת יותר והם החליטו לנקב אותו כדי לרוקן את המים שהצטברו ובאמת צריכת החמצן ירדה לחמישים אחוזים כשהגעתי בערב. אז למה הוצאתם את הניקוז אתמול? תהיתי והתשובה הייתה שהם חייבים לנסות. בנוסף היא הסבירה שהם צריכים לשמור על רמה כלשהי של המים שהגוף לא ימלא את כל האיזור וישאיר מקום לריאה להתפתח. עבורי זה נשמע כמו איזה מילכוד 22 שטני במיוחד. כוס אמק.

האחות נחמדה/מעיקה כהרגלה, שואלת שאלות על חנוכה שבמקרה החלטנו לחגוג השנה עם חנוכיה ואולי אכין גם סופגניות. היא אומרת לי שהיא במשמרת ערב מחר ותחגוג חנוכה עם דוריאן, זה ממש נחמד מצידה.

אחות אחרת שמטפלת בפג שאיתנו בחדר מעירה לי על משהו, אני לא בטוחה שהבנתי אותה והיא ממש מעצבנת אותי מאוד. היא אומרת לי משהו בסגנון של "את זזה יותר מידי בחדר". באמת שחשבתי שלא הבנתי אותה היטב אבל היא חוזרת על זה ואני כמעט בוכה שם כי היא סתומה וזה מעליב ובסך הכל זזתי לכיור לרחוץ ולחטא ידיים לפני השאיבה של החלב. סתומה. פשוט סתומה. אני צריכה ללמוד להתעלם מכאלו אנשים ולא לקחת אותם בכזו רצינות אבל יש מצבים שאני כל כך מרוסקת גם ככה ורק לשמוע מאיזו אחות אהבלה שאני "זזה יותר מידי בחדר" חסר לי.

2 מחשבות על “and a boy named Dorian – #4

  1. פינגבק: 65. and a boy named Dorian… | A Girl Named Lennon

  2. פינגבק: and a boy named Dorian – #6 | A Girl Named Lennon

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s