and a boy named Dorian – #3

יום חמישי – יום הניתוח – 15.12.2016

תואר היום הכי נוראי שהיה לי בחיי עד כה הולך להיום. הריסוק מאתמול לא הניח לי ולא הצלחתי להרגע או להתאושש ממנו. הלכנו לבית החולים יחסית מוקדם ואמרו לנו שלקראת אחת בצהריים דוריאן ינותח. חשבתי שיהיה לנו קצת זמן איתו ממש לפני אבל אז בשתים עשרה וחצי כבר התחילו להכין אותו ולא הספקתי לשיר לו. עמדנו במסדרון מחוץ לחללית שלו ומיררתי בבכי למארק שלא הספקתי לשיר לו את השיר שרציתי, אז מארק הלך לברר ואמרו לו שמייד נוכל להכנס שוב, עד לרגע בו הוא יועבר לחדר ניתוח. בעודנו מחכים הגיע הצוות המנתח, ד"ר קוך שפגשנו כבר, נראה רגוע יחסית, חייך, לחץ לנו את היד. ואז הרשו לנו לנכנס פנימה ואני לא יכולתי להפסיק לבכות בעודי שרה את "אין מיי לייף" של הביטלס (מזכירה לכם שוורדפרס לא נותן לערבב שפות אז אין לי ברירה אלא לכתוב תעתיקים).

ביקשתי ממנו שילחם והבטחתי לו שאחר כך אני מבטיחה להלחם עבורו כל החיים. שש אחיות גילגלו אותו עם האינקובטור וכל המכשירים הנלווים לעבר חדר הניתוח. זה היה ממוטט. מארק רצה שנלך החוצה, נעזוב את בית החולים, נטייל ברגל, אולי נלך לאכול או לעשות קצת קניות. אני כל כך עייפה הסברתי לו, אני לא רוצה לעשות שום דבר חוץ מלהשאר כאן ולחכות. אחת מהרופאות אמרה לנו שעדיף לנו לצאת מהמחלקה, לא גירשה אותנו אבל בהחלט המליצה. לקחה מאיתנו את מספרי הטלפון ואמרה שהם יתקשרו אלינו ברגע שיסיימו ויוכלו לדווח. אז בכל זאת הלכנו לבית הקפה בבית החולים, שני זומבים, מחכים ומחכים.

15-15-2016-1

מחכים במסדרון שדוריאן יועבר לחדר ניתוח

אחרי שעה עברנו לשבת בלובי של בית החולים – איזה יום קפוא זה היה. כל כך קר, כל כך לא נוח. השעה כבר שתיים ונרדמתי על מארק לחצי שעה של שינה לא שינה. ככה העברנו את הזמן עד ארבע וחצי בערך, לא מדברים, לא יכולים לחשוב על כלום – לא נושמים.

מארק עם הסלולרי שלו ביד, מחכים ומחכים ואז החלטנו ללכת למחלקה בחזרה ולשבת בחדר הורים. וגם שם, הלב דופק, החרדות עצומות, לא מסוגלים להפסיק לבכות, לא נושמים.

בשש נכנס ד"ר קוך לחדר. לבוש במדי הניתוח – הביט בנו ואמר שהניתוח הלך יותר טוב מהמצופה. דמעות של הקלה חנקו אותי. הוא הסביר כל מיני פרטים טכנים: הוא מצאו חלקים מהסרעפת וחיברו אותם יחד עם גורטקס, הם העבירו את המעי והכבד למקום, פינו מקום לריאות, שמו חוצץ כדי שהאיברים לא יזוזו שוב. הוא אמר לנו שהוא לא ישן חצי לילה כי הוא כל הזמן חשב על איך דברים יתנהלו ואפילו הזמין מומחה לכבד אבל לא היה בכך צורך. הוא אמר שדוריאן במצב יציב ושיש תקופת "ירח דבש" אחרי ניתוח ושעכשיו העבודה היא על דוריאן ועל צוות המחלקה, וככה הוא הסביר והסביר ואני כבר ממזמן לא הקשבתי.

הוא דיבר איתי קצת על "סי שפרד" (לבשתי את הסווטשירט שלהם), הסברתי שאני רק תומכת, לא חברה פעילה, הוא אמר שכבר דמיין אותי צוללת באילת ומגנה על הים.

ואז הוא לחץ למארק את היד אבל אני לא מאלו וישר חיבקתי אותו חזק חזק והודתי לו, אמרתי לו שככה עושים את זה בישראל ואז הוא סיפר לנו שאבא שלו שנפטר לפני חודש והיה גם רופא תמיד השתמש במיכשור ישראלי והוא המשיך עוד ועוד ועוד, גם על הביקור בחיפה ובתל אביב ואיך בשבת הכל היה שקט ואיך אחר כך הכל התעורר לחיים וכמה כאוס יש בישראל ובלה בלה בלה בלה בלה. אני רק רציתי להתקשר לאמא שלי.

אחרי שהודענו למשפחה ולחברים שחיכו בנשימה עצורה נשארנו בחדר הורים, אחת מהרופאות אמרה שנוכל לראות אותו עוד מעט ואחרי כשעה באה לקרוא לנו. הוא היה נראה כל כך שברירי אבל ידענו שהוא נלחם כמו אריה. צינורות חדשים יוצאים מגופו, פלסטרים חדשים על הבטן היכן שפתחו אותו. נושמים לא נושמים לידו ומקווים שמכאן דברים רק יילכו וישתפרו. אני נפרדת ממנו בלילה טוב, אומרת לו שנחזור בבוקר ושהוא לא לבד, הוא לעולם לא לבד, הוא רק צריך להמשיך לשחות, כמו דורי.

15-15-2016-2

2 מחשבות על “and a boy named Dorian – #3

  1. פינגבק: 65. and a boy named Dorian… | A Girl Named Lennon

  2. פינגבק: and a boy named Dorian – #6 | A Girl Named Lennon

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s