and a boy named Dorian – #2

יום שני 12.12.2016

בוקר טוב, הנה ארוחת הבוקר שלך. התעוררתי מהשינה שעטפה אותי כמו שמיכה. מתיישרת במיטה. כותבת למארק מייד. מארק אמר שיקח את לנון לגן ויבוא אליי.

אחות באה לבדוק אותי, מביטה בי בתדהמה, אנחנו מכירות אמרתי לה, כן, היא אמרה, מגן השעשועים! מה קרה? שאלה, למה את כאן? מפלי הדמעות שלי התפרצו בשנייה, גורמים לה לשבת איתי על המיטה ולחבק אותי.

אחרי שהיא הלכה הרופא מהלידה שלי ד"ר דוברט הגיע לחדר ואסף אותי לבדיקה. איתו בחדר הרופאה מהלידה, ד"ר לנץ, שנראתה מאוד עצובה בשבילי וחיבקה אותי כשסיימתי. שאלתי אם אני יכולה ללכת הבייתה והוא אמר שהוא חשב שארצה להשאר עוד כמה ימים ולהיות קרובה אל דוריאן. הסברתי שלמזלנו (שוב המזל הזה!) אנחנו גרים במרחק של 9 דקות הליכה מבית החולים. אני רוצה להיות בבית, עם הבת שלי, הסברתי. הוא ישב על אדן החלון, מספר לי כמה הם נדהמו מהבקע הזה ושאל אם ארצה לדבר עם מישהו, אתם לא לבד, הוא אמר, בית החולים איתכם. הוא סיפר שיש מיילדת לשעבר שנותנת יעוץ להורים אבל היא כרגע בחופש, ושיש עוד יועץ שיכול לבוא ולדבר איתי. הוא לא פסיכולוג הדגיש – אין לי בעיה עם פסיכולוגים אמרתי לו, אני לא גרמניה. הוא הבטיח שיסדר עבורי משאבה לחלב, ואמר שהוא יסיים את הניירת ואז אוכל ללכת הבייתה.

ואז הגיע היועץ של בית החולים – כומר! נעים הליכות ועדין אמר שהוא יכול להיות שם בשבילי. הסברתי שאני אתאיסטית, לא מאמינה ומאוד לא רוחנית. הוא חייך ואמר שיש לו גם תואר בפסיכולוגיה. אה. בדיוק מארק הגיע אז הוא השאיר כרטיס ביקור והלך.  

רצינו ללכת לבקר את דוריאן והתקשרנו למחלקה – אמרו לנו שבדיוק הוא עובר כרגע כמה בדיקות ושיתקשרו אלינו כשהוא יהיה מוכן. אחרי שעה התקשרו וכשהגענו למחלקה היו שם אחיות שעוד לא פגשנו שעשו כמיטב יכולתן שנרגיש טוב להיות שם. הן הראו לנו איך לפתוח את האינקובטור, איך להרים אותו לגובה העיניים שלנו, הביאו לנו כסאות כדי שנשב לידו, ובקבוקי מים, ועודדו בכל לשון של עידוד שנבוא מתי שאנחנו רוצים לכמה זמן שאנחנו רוצים – שנגע בו ושנהיה שם בשבילו.

12-12-16

האשמה השתלטה עליי מיידית. איזו אמא אני חשבתי לעצמי, אני בכלל לא מרגישה צורך לשבת שם שעות ולשיר לו או לדבר איתו. או אפילו לרוץ אליו דבר ראשון בבוקר. זה נראה לי מיותר, טיפשי, אין הרי שום דבר שאני יכולה לעשות כרגע שיעזור לו. אבל ההרגשה הנוראית הזו עברה במהרה – הצורך שלי להיות לידו גדל בכל ביקור ואני יודעת שהוא שומע אותי שרה לו "היי ג'וד", שהוא שומע אותי מספרת לו על אחותו הגדולה ועל כל האנשים המחכים לו – שהמגע של כף היד שלי על הראש שלו, על הבטן, על הרגל – שזה חשוב מאין כמוהו, לא רק לו, גם לי.

רופאה חדשה הגיעה –  זו מחלקה עצומה אגב, מתמחה בעיקר בפגים, מסתבר, ויש בה הרבה רופאים והרבה אחיות –  והציגה את עצמה. אישה קטנה ונעימה, התעניינה בישראל, בשפה שאני מדברת, ברקע המשפחתי שלי, תוהה למה יש לי שם משפחה ספרדי, סיפרה על ביקור בחיפה, הסבירה ככל שיכלה על הבקע, על זה שינתחו בקרוב. וחזרה והדגישה כמה חשוב שנבוא לעיתים קרובות.

מארק הלך ואני נשארתי לחכות למשאבה שאוכל לקחת איתי הבייתה. עוד שעתיים שלוש העריכה האחות. אבל אחרי כשעה הגיעה נציגה של מדלה, החברה של המשאבות. הסבירה שהכל מכוסה על ידי הביטוח והשאירה איתי מדלה חשמלית כפולה וחדשה. מארק מיהר לחזור, ארזנו את הדברים שלי, אירגנו את המסמכים והלכנו לדוריאן לומר לו לילה טוב, לשיר לו, ולהסביר שאני הולכת הבייתה אבל שאנחנו נחזור.

הרופאה במחלקה (אותה אחת ממקודם) אמרה לנו שהניתוח יהיה כנראה ביום חמישי. מחר תצטרכו לדבר עם הרופאים המנתחים, בסביבות שתיים בצהריים. אמרנו לה שנהיה שם והיא תהתה מדוע לא נבוא מוקדם יותר לביקור. מארק ואני לא ידענו לענות על כך. האם מישהי מהאחיות גרמה לכם לחשוב שאתם לא רצויים כאן? שאלה. לא לא ולא, ענינו פה אחד, ממש ממש לא, להפך. הסברנו, עם אשמה נוראית, למה זה מרגיש לנו קצת מיותר לבוא לשם כל כמה שעות. אנחנו לא מועילים בכלום, אנחנו חסרי אונים. אבל הוא צריך אתכם אמרה לנו חד משמעית ובאותו רגע מארק ואני הבנו שאנחנו צריכים אותו גם.

הגעתי הבייתה.

לצאת מבית חולים אחרי לידה ללא  תינוק היא טראומה איומה, נוראית, משתקת. אמא שלי הבוכייה מחכה בבית, לנון משתוללת משמחה. אני מנסה להראות לה תמונה של דוריאן אבל היא מכסה את עיניה ואומרת לי "אוואה אוואה".

אני עייפה ומותשת אבל מכינה ללנון ארוחת ערב, מתקלחת, שואבת (אין עוד זרימה כמובן), והולכת לישון מחובקת ובוכייה בזרועות מארק.

יום שלישי 13.12.2016

מארק מכין את לנון לגן והיא לא מפסיקה לצרוח. היא לא רוצה להחליף חיתול, לא רוצה לצחצח שיניים, לא רוצה לשטוף פנים, לא רוצה להתלבש, לא רוצה לאכול ארוחת בוקר. היא רוצה שוקו. אני קמה מהמיטה בכוח ומחבקת אותה, מסבירה לה שהכל בסדר, שאבא יכין לה שוקו אבל שהיא גם צריכה לאכול ארוחת בוקר, היא נרגעת, מתרצה, אוכלת, מצחצחת שיניים, מתלבשת. מארק לוקח אותה לגן וכשהוא חוזר אנחנו מתארגנים ויוצאים לבית החולים.

הולכים לאיטנו, אני פוגשת מכרה מהשכונה, היא צריכה ללדת בחודש הבא, היא מסתכלת עליי ואומרת "מה, עוד לא ילדת?". מארק ואני מסבירים בקצרה, לאט. והיא מתעצבת. כשהגענו למחלקה אומרת לנו רופאה חדשה (כלומר, אחת שעוד לא פגשנו) שהם בדיוק לוקחים אותו לאולטראסאונד ושנחזור עוד שעה. איזו סובייטית קשוחה אני אומרת למארק והוא צוחק, אבל היא באמת ממוצא רוסי ולא מצמצה ונראת לי קשוחה מאוד. אנחנו יושבים בקפיטריה של בית החולים, במקרה פוגשים שם אמא של חברה של לנון מהגן, חברה שלי גם. היא בהריון (כולן מסביבי או בהריון או ילדו לאחרונה) ובוכה איתנו. אחרי שעה אנחנו חוזרים למחלקה. הרופאה הסובייטית מביטה בנו בקשיחות: הבן שלכם ממש חולה. ממש! היא אומרת בלי רחמים. האולטראסאונד שערכתי עכשיו הראה לנו שבעצם אין לו בקע בסרעפת ימין, אלא שהסרעפת בכלל לא קיימת! התפוררה לה בחלל הבטן. היא לוקחת מגבת נייר מעמדת שטיפת הידיים ומציירת בעט אדום. הנה! תראו! ככה זה נראה! היא קשוחה, היא לא מחייכת, היא מדגישה שוב ושוב כמה זה מקרה חמור של פגם חמור. אתם חייבים להבין את זה היא מדגישה שוב ושוב – הכל בגרמנית במבטא רוסי ואחרי חמש דקות אני מתרסקת מחדש למיליוני רסיסים. מאותו רגע בכיתי ללא הפסקה. לא יכולתי להפסיק. ובכל פעם שהבכי נרגע קצת והדמעות התייבשו קצת נזכרתי באיך היא אמרה לנו שזה מקרה נדיר של מקרה נדיר והתחלתי לבכות מחדש. אם עד לאותו רגע הייתה לי קצת קצת תקווה קצת אופטימיות, הן נעלמו לגמריי אחרי ששמעתי שהסרעפת לא קיימת. אני בוכה כל היום. אני בוכה כשאני ליד דוריאן, מרטיבה את האינקובטור בדמעות. אני בוכה כאשר מארק ואני הולכים ללובי לחכות לטלפון שיאמר לנו שהמנתחים מוכנים לשיחה איתנו. אני בוכה כשאני מעדכנת את האנשים הטובים והאהובים שלא עוזבים אותי לשנייה בווטסאפ ובפייסבוק, אני בוכה כשאני מספרת לאמא שלי בטלפון מה אמרו, אני בוכה ובוכה ובוכה.

13-12-2016

אנחנו פוגשים את הצוות המנתח – ד"ר קוך הוא נעים וחייכן ושואל אותי איך יש לי שם משפחה ספרדי. הוא מדבר בגרמנית ומסביר לנו על הניתוח ועל מה שהם ינסו לעשות (לשים את האיברים במקום ולשחזר את הסרעפת עם גור-טקס). הוא מדבר ואני מתייפחת ללא הפסקה, לא מקשיבה לו בכלל, לא מעניין אותי בכלל. כל הפרטים האלו, כל המונחים, לא רלוונטי עבורי בכלל. הוא מסיים את ההסבר וממהר לניתוח אחר, משאיר אותנו עם המנתחת שתהיה איתו, קצת יותר צעירה ועם פחות ניסיון ממנו אבל אומרת לנו שהוא כבר עשרים שנים בעסק. היא עונה למארק כל כמה שאלות, אני בכלל לא מסוגלת לדבר. תראי היא אומרת לי, יש לי סיפור מעודד, חבר של הבן שלי בגן נולד עם תיק הרבה יותר גדול מהתיק שלכם. עבר עשרות ניתוחים, הוא בן שמונה היום ומשתולל עם כולם, את אפילו לא תוכלי לראות עליו מה הוא עבר.

אנחנו חוזרים לומר לדוריאן להתראות, אני ממשיכה לבכות.

מגיעים הבייתה, המיילדת שלנו מודיעה לנו שהיא בדרך. לא, לא המיילדת מהלידה, אלא זו שמלווה אחרי הלידה בבית. מרי שמה, היא הצילה אותנו בשבועות הראשונים עם לנון. כשמרי מגיעה אנחנו שותים תה יחד ומארק ואני מספרים לה הכל. אני כמובן בוכה ללא הפסקה ומרי עצובה איתנו. אני מכינה ללנון ארוחת ערב, מרי הולכת ומארק ואמא שלי יוצאים לקניות בסופר. לנון לא רוצה לאכול את מה שהכנתי לה. היא אוכלת רק את האבוקדו, לא רוצה חומוס, מלפפון, וחביתיות קמח עדשים. בבקשה נושקה אני אומרת לה, תאכלי קצת. אבל היא לא רוצה ואני בוכה לידה למרות שהבטחתי לעצמי לא לעשות את זה. אני בוכה והיא מביטה בי בעצבות עם העיניים הענקיות שלה, "אמא טראוריג'" היא אומרת לי (אמא עצובה), ומחזיקה את הלחיים שלי בידיים שלה. אני לא יכולה להפסיק לבכות.

בערב אני מדברת עם אבא שלי ששבור ועצוב כמו כולנו. "אני מצטער שלא יכולתי להגן עלייך כמו שרציתי" הוא אומר לי. אחותי רוצה לבוא להיות איתנו אבל אני מסבירה לה שזה מיותר כרגע, שנעדיף שהיא תבוא אחר כך בזמנים שנוכל להעזר בה.

יום רביעי 14.12.2016

מארק מארגן את לנון לגן, היא לא בוכה ולא צועקת, היא במצב רוח מעולה ושמחה לפתוח את האדבנטסקאלנדר שלה. מארק מחליט ללכת לבאוהאוס, חנות של "עשה זאת בעצמך" כזו שיש בה הכל, ולקנות מנורות לעץ חג המולד. מעולם לא היה לנו עץ חג מולד אבל השנה ידענו שלא נגיע להורים של מארק, חשבנו שנהיה עסוקים עם תינוק קטן, ומארק החליט שלנון צריכה עץ. ומאותו רגע הוא התחיל איזה פרוייקט עץ שאני מרגישה שזה קצת כמו תרפיה עבורו. הוא עשה מחקר על קישוטי עץ והזמין סטים מאמאזון (אני בחרתי את הצבעים: כסף וסגול), הוא הזמין בסיס לעץ, החליט איזה גודל עץ יהיה לנו ואז הלך לבאוהאוס לקנות מנורות לעץ. שטפי החברה שלנו (אמא של מילו החברה הכי טובה של לנון) מציעה לקחת אותו עם האוטו שלה.

אני בבית, שותה קפה, קפה כבר לא עושה לי בחילה אני חושבת. אמא שלי מתארגנת לצאת לאלטונה לטייל קצת, היא בילתה עם לנון ללא הפסקה בימים האחרונים וצריכה להתאוורר קצת. אני אומרת לה שאנחנו צריכים מתישהו לפגוש את המרדימים של הניתוח ושבארבע יש ללנון סדנאת אמנות של קריסמס בגן ושמארק יילך איתה. אני אישית לא מוכנה למפגשים עם אנשים שאני מכירה. לא עם האמהות בגן (חלקן יודעות וכתב לי מייד, חלק לא יודעות אבל התעניינו אם כבר ילדתי), לא עם הקופאיות בסופר, בבודני, לא עם הבריסטות בבתי קפה באיזור, לא עם האמהות מגן השעשועים. אני עוד לא מוכנה.

אמא שלי יוצאת. מארק ושטפי בבאוהאוס. ואני מנקה את הבית. הניקיון הוא תרפיסטי עבורי, המוזיקה ברקע מרגיעה אותי, הבית חוזר למצב שאני אוהבת, אני מנקה את הבית ומנקה את כל הרגשות הרעים שהשתלטו עליי, מנקה את השלילי, את הלא טוב, מנקה את המחשבות הרעות.

כשמארק חוזר אנחנו מתארגנים ויוצאים לבית החולים. דוריאן השליו, מונשם ומורדם, עיניו כבר לא נפוחות (כי הוא עושה פיפי מסבירה לנו האחות). אני מדברת איתו, נוגעת בו, שרה לו "נא נא נא נא נא נא נא נא נא היי צ'וץ' (זה כרגע השם חיבה שלו, צ'וץ').  אנחנו שמחים לראות את הרופאה מיום ראשון, ד"ר פיאל שם. היא אומרת לנו כמה היא מרוצה ממצבו לעומת איך שהוא היה ביום ראשון ואני אומרת לה שזה מאוד משמח אותי לשמוע. אני מסבירה לה איך התרסקתי אתמול והיא אומרת שבטח ככה זה יהיה, שאני אנוע מייאוש עמוק לתקווה, היא גם שואלת אם המנתחים ריסקו אותי, אני אומרת שלא, זה היה בעיקר כי הבנתי שאין סרעפת ושזה מקרה קשה. אנחנו מדברים קצת על העובדה שלא עלו על הפגם בבדיקות והיא גם אומרת שהיא ראתה שעשינו בדיקות כרומוזומים וקשה להאמין שזו הבעייה של דוריאן. אני שואלת אותה למה אני אמורה לצפות. אם הכל יעבור בשלום בניתוח, כמה זמן הוא יורדם, יונשם? האם הוא יצטרך עוד ניתוחים? אני לא יודעת למה לצפות אני אומרת לה.

14-12-16

היא אומרת לנו שתתקשר ברגע שתדע מתי המרדים יוכל להפגש איתנו. עוד מעט הזמן לאסוף את לנון מהגן ומארק ואני עושים קניות לפני שהוא הולך לגן. בדקה שהוא אומר לי שלום מתקשרת ד"ר פיאל ואומרת שהמרדים מחכה לנו תוך עשרים דקות. אני אומרת למארק לעשות סיבוב פרסה ומבקשת משטפי שתאמר להם בגן שנשאיר את לנון לעוד שעה. שטפי משאירה גם את מילו, כדי שלנון לא תשאר לבד, ואני רגועה.

המרדים נעים הליכות, מסביר שהוא לא זה שיעשה את ההרדמה אלא הבוס שלו, אבל שהצוות המרדים מאוד מאוד מאוד מאוד מנוסה עם הרדמות של ילדים, ובדרך כלל, הוא אומר לנו, אני מדבר על ילדים פגים שלא שוקלים יותר מחמש מאות גרם. יש לנו כאן ניסיון רב. הוא מסביר את הפרוצדורה, אני מקשיבה וחושבת לעצמי שזה הרי לא ממש משנה מה הוא יאמר, זה חייב להעשות.

כשהשיחה מסתיימת מארק ממהר לגן ואני נשארת עם דוריאן לבד קצת, שרה לו, מדברת אליו, מביטה בזווית העין באמא של הפג החדש שחולק את החללית עם דוריאן. הוא מזערי, אבל להבדיל מיליוני הבדלות הוא לא מחובר לשום דבר והיא מניקה אותו בעדינות. אני מקנאה כל כך, הלב שלי נחמץ מקנאה, לא רק על האמא הזו, על כל אמא יולדת שראיתי בימים האחרונים, אמהות מטיילות עם תינוקות חדשים, אמהות מניקות, מבקרים שבאים לבקר יולדות טריות, יולדות שמתשחררות מבית החולים, עם בלונים ופרחים – כל הנשים והאנשים האלו שהתינוק שלהם בריא ולא בסכנת חיים – אני מקנאה עד כאב.

בבית אני מכינה מרק ומחכה למארק ולנון שיחזרו מהסדנא. בין לבין אני שואבת, מרי אמרה שאנסה לשאוב לפחות  שש פעמים ביום, לרבע שעה. אחרי ארוחת הערב מארק הולך לבית החולים ואני מתיישבת מול המחשב, אני חייבת לכתוב הכל אני חושבת לעצמי. חייבת. יש לי עוד תרפיות חוץ מניקיון גם הכתיבה משחררת אותי. מארק חזור קצת מאוכזב. הם בדיוק ניסו לשים לדוריאן קטטר במקום זה שמחובר לבטן לקראת הניתוח מחר, הוא חיכה וחיכה והם לא הצליחו ואמרו שהרופא הבכיר ינסה ושמארק יילך הבייתה ויחזור בלילה מאוחר או מחר. אני מודאגת אבל מארק אומר שאני מה לדאוג. שהוא סומך עליהם.

2 מחשבות על “and a boy named Dorian – #2

  1. פינגבק: 65. and a boy named Dorian… | A Girl Named Lennon

  2. פינגבק: and a boy named Dorian – #6 | A Girl Named Lennon

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s