63. בטן, תחבורה ציבורית, ול. כהן

img_20161107_175121

השבוע נסעתי עם לנון אחרי הגן למול הגדול ליד הבית. בזמן האחרון אני נמנעת ממסעות מיותרים, אפילו אם הם קרוב לבית, אין לי כוח במיוחד וזה לא שאני חייבת. אבל הפעם לא הייתה לי ברירה. לקחתי אוטובוס ממול הגן של לנון, היא כמובן בלי עגלה. אחרי ארבע תחנות ירדנו בתחנת הרכבת הגדולה בשכונה ולקחנו רכבת למול – ארבע תחנות.

השעה הייתה לקראת שלוש ולא עמוסה במיוחד – אבל האוטובוס היה מלא וכך גם הרכבת – לא צפופים אבל מלאים.

וכרגיל, כמו שהניסיון שלי מההריון עם לנון הראה לי, אף לא אחד או אחת טרחו להציע לי את מקום הישיבה שלהם. זה שיש לי בטן של חודש תשיעי, ילדה אקטיבית בת 2.4 שלא מוכנה לעמוד בשקט, ותיק גדול על הגב, שלא לדבר על הסרבול המעילי החורפי (ירד כאן שלג, אבל ממש ממש ממש שלג!). בהלוך עוד איכשהו הדחקתי את העובדה. ברכבת היה מקום פנוי אחד והושבתי בו את לנון, מחכה כמובן שמישהו מהשלושה שיושבים איתה יקום עבורי. זה לא קרה. לא משנה, שיכנעתי את עצמי, אני בסדר, אלו רק כמה תחנות, כבר מגיעים.

הנושא הזה הציק לי מאוד בהריון עם לנון. היה קיץ, היה חם, הייתי כבדה, היו הרבה פעמים שהייתי צריכה לנסוע לבדיקות בכל רחבי העיר, אבל לא, אנשים לא הציעו ל את מקום הישיבה שלהם. לא באוטובוס, לא ברכבת, לא בשכונה, לא בעיר. משיחות עם חברות רבות הבנתי שככה זה כאן, פשוט ככה. אנשים חושבים שהריון זו לא מחלה ואם את לא מבקשת אין להם סיבה לתת לך לשבת. חשבתי לעצמי שלבקש מאנשים לפנות לי מקום כאשר הם לא עושים זאת מרצונם מלכתחילה זה הזוי. לא אבקש מאנשים לשבת. נקודה.

והיו ימים שהיה לא קל, אבל בדרך כלל הנסיעות שלי קצרות אז שרדתי. וכמובן אחרי שלנון נולדה כל האישיו הודחק לגמריי, היו לי בעיות אחרות עם התחבורה הציבורית: מעליות שלא עובדות, מדרגות נעות מפחידות, להתנייד עם עגלה היה בהרבה מקרים הרבה יותר קשה – וזה לא משנה שהמבורג נחשבת לעיר עם מערכת תחבורה ציבורית יוצאת מן הכלל שידועה בנגישות שלה לנכים, למשל. אפילו פתחתי בזמנו קבוצה של אמהות שמדווחות אחת לשנייה על מעליות מקולקלות בתחנות הרכבת בעיר. לצערי, למרות שנרשמה התלהבות מהרעיון, לא הייתה תרומה ממשית של אמהות לפרוייקט וביטלתי אותו. (וגם למדתי על ההבדל העצום בין כמות האנשים שמתלהבת מרעיון לכמות האנשים שבאמת לוקחת בו חלק).

כשנסעתי לתל אביב בהריון עם לנון קמו עבורי מייד באוטובוסים, מייד, אפילו לא הייתי צריכה לחפש עם העיינים מישהו שאולי יקום. פעם אחת בחורה ששמעה אותי אומרת לאחותי שאני צמאה הוציאה בקבוק מים חדש מהתיק שלה והעבירה לי, למרבה ההפתעה והשמחה שלי. זו הייתה הרגשה טובה, כשאנשים זרים דואגים לי.

מהניסיון שלי בניו יורק, אומנם לא בהריון אבל כנוסעת סאבווי מסורה, לנשים בהריון קמו מייד, גם אני כמובן. כולל פעם אחת שקמתי עבור אישה שנעצה בי מבט זועם. היא לא הייתה בהריון.

איך זה שדווקא הגרמנים לא קמים?

התיאוריות רבות: אמנציפציית הנשים, הריון הוא לא מחלה, הוא בחירה של האישה, אם את צריכה לשבת את תבקשי, לא רוצים להעליב את הנשים, שלא יתפסו כחלשות, וגם החשש הגרמני מחדירה לפרטיות של אנשים זרים – לא ביקשת אז לא אציע. נחמד ומעניין אבל בהחלט לא רלוונטי כשאישה בהריון זקוקה למקום ישיבה.

בדרך חזור מהמול כבר הייתי עייפה. לנון כרגלה במסיבת טכנו שלא נגמרת, והפעם התווספה שקית קניות גדולה (עם חליפת שלג מהממת). בנוסף, כמעט שעת השיא – הרכבת הייתה מלאה. נאבקתי להתייצב עם לנון שרצתה לרוץ במעברים. התיק כמעט נופל לי מהגב, שקית הקניות רק מסרבלת אותי. מחכה שמישהו יפנה אליי ויאמר, הנה, שבי.

זה לא קרה.

העיניים שלי התמלאו דמעות (נו, הורמונים הריוניים וכו') – מה לא בסדר איתכם אנשים?! מה?! ?! המצוקה שלי לא ברורה? הצורך שלי לשבת לא ברור?

כעסתי, בטח שכעסתי. זעמתי. אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, הגעתי הבייתה וכתבת פוסט זועם בפייסבוק.

התגובות לא איחרו לבוא, (כמעט) כל מי שחוותה הריון בגרמניה הודתה בניסיון דומה.

אבל יצא גם משהו מאוד טוב מכל העצבים שלי שהוא גם קצת מסביר מי אני. זה לא שאני ביישנית וחוששת לדבר עם אנשים זרים, ההפך לגמריי. רק תנו לי לפתוח שולחנות עם אנשים שאני לא מכירה, בכל מקום אפשרי. וככה, לפני בערך תשעה חודשים, בעודי נוסעת לעיר למרפאת פוריות, לבדיקה שתאמר לי אם אני בהריון או לא, פגשתי בחורה ממש מדליקה ברכבת. היה לה כלב מתוק שזה עבורי הסימן הראשון לנסיעה כיפית כי אני מאוד אוהבת כלבים. והיא ישבה מולי. דיברנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו והיא סיפרה לי שהיא עורכת מגזין אמהות אונליין. מאז הפכנו לחברות בפייסבוק ונפגשנו ברכבת במקרה עוד פעמיים! והיא, שכבר ממזמן הציעה לי לכתוב עבור המגזין עודדה אותי אתמול לכתוב משהו בנושא. וכתבתי. והיא תירגמה לגרמנית והעלתה לאתר, וגם לעמוד הפייסבוק של המגזין (שבו היו לאחרונה יותר מ 100 תגובות בנושא, רובן מדווחות על אותו ניסיון בזמן הריון). בנוסף, העלתי את הגרסא באנגלית לקבוצת האמהות דוברות האנגלית בהמבורג וגם שם התעורר דיון מאוד מעניין בנושא.

(הגרסא באנגלית למטה)

אז הנה, יצא משהו טוב מכל העסק!

img_20161109_075629

לנון סוחטת לעצמה מיץ קלמנטינות על הבוקר!

ולנושא אחר:

אתמול הייתה תהלוכת הפנסים הראשונה של לנון (ושלי), היא נהנתה מאוד ולא הפסיקה לשיר "לטרנה לטרנה", אני לעומת זאת קפאתי מקור וחשבתי שתהלוכות כאלו צריכות להתקיים בקיץ, ככה לקראת 23:00 כשמחשיך. 🙂

img_20161109_173437

ולא ממש קשור אבל חייב להכתב:

הפוסט הזה נכתב אתמול. לפני שהתעוררתי באמצע הלילה לקרוא שלאונרד כהן מת. לפני שמיררתי בבכי במיטה והערתי את מארק. לפני שנשבר לי הלב בדיוק כמה שהוא נשבר כבר השנה כשדיוויד בואי החליט להשאיר אותי כאן לבד.

כמו הרבה אנשים בעולם, מוסיקה היא חלק עצום מהחיים שלי. עצום. מוסיקה עיצבה אותי, היא מי שאני. אני חייבת לשמוע מוסיקה כ ל הזמן. אני צריכה מוסיקה, אני חיה ממוסיקה.בבוקר, לפני צחצוח שיניים, לפני עדשות – קודם כל אני שמה מוסיקה. 

אין הרבה אמנים שאני צריכה אותם כמו אוויר לנשימה. הביטלס כמובן, דיוויד בואי שחקוק לי על הלב לנצח (וגם על הזרוע עם קעקוע שנעשה יומיים אחרי מותו), לאונרד כהן, פינק פלויד, ג'ף באקלי, רדיוהד (אבל לא בשנים האחרונות). חבורה שכזו, שתמיד איכשהו ברקע, בגלים, פעם יותר חזקים, פעם פחות.

והשנה, פרידה שוברת לב משני הענקים שעיצבו את חיי. מותו של בואי בינואר ריסק אותי לרסיסים, ולפני כמה שבועות אמרתי למארק שאני מקווה שלא אצטרך להפרד גם מלאונרד כהן השנה (אחרי שקראתי את המאמר איתו בניו יורקר). אני לא מוכנה לחיות בעולם בלי לאונרד כהן כתבתי.

לאונרד כהן הוא מי שבחרתי לשמוע בלידה של לנון. רציתי שהקול שלו ילווה אותי, ואכן כך היה. 

שלוש הופעות שלו ראיתי בחיי, כל אחת יותר טובה מקודמתה. ההופעה השנייה הייתה מתנת יום הולדת ממארק, נסענו במיוחד לברלין. אחרי האחרונה ב 2013 אמרתי למארק שאני לא חושבת שנראה אותו שוב. הוא היה עייף.

להתראות ל. כהן, אהבתיך.

31.10.2008 המבורג:

VLUU L100, M100  / Samsung L100, M100

18.08.2010 ברלין:

dscn6864

14.07.2013 המבורג:

img_0532

ולשניים שאני אוהבת במיוחד:

******************************************************************************

  הגרסא באנגלית לטקסט שלי – וורדפרס מתבלבל מעירבוב שפות לכן סימני הפיסוק לא במקומם…

My Point of View – Inbar Schütte-Perez / a foreign mom in Hamburg

As a foreigner in Germany, in Hamburg to be more precise, I always found the locals around me to be very polite. The German kind of politeness. No one bothers anyone; trains and buses are quiet, almost no one speaks loudly on the phone or listen to music, the lines at the post office are quiet as well , with perfect gaps between one person to another, at the supermarket there is a plastic thingy to separate clients’ shopping. After living in Tel Aviv and NYC I was embracing this kind of politeness for good and bad. I like the fact things work rather smoothly and that my privacy is being respected, I was not appreciating the fact no one was into small talk AT ALL. It made me miss getting to know random people just like that.

This admiration for the famous German politeness disappeared when I got pregnant with my first kid, now 2.4. Towards the end of my pregnancy I was huge, it was summer, and I needed to run errands and go to doctors’ appointments, and all of a sudden I needed to use the public transportation, which I hardly used before as a bike rider. And all of a sudden I realized: no one offers me his/her seat. Not on the buses in Barmbek, my hood, not on the trains. Most days I managed to stand, I was not sick after all, but some days I almost collapsed. I was tired, I was heavy, and it was hot. I needed a seat damn it!

But no, out of let’s say 50 occasions; I got someone to offer me his/her seat maybe 5 times. I even remember the first time it happened, I was going to town with my husband, ranting on the way to the bus how no one ever offer me his/her seat, and then, that time, someone actually gave me his seat. My husband was laughing.

Don’t get me wrong, I don’t see pregnancy as a disease and as my husband pointed out, the buses in our area are kind of geriatric ones, full with old people and yes, I do think older age is bigger than pregnancy.  But from where I am from, and even in NYC; people get up for pregnant women!

Of course that once my kid was born I forgot about this issue and my anger and disappointment, I repressed it and didn’t think of it anymore… (had different issues with the public transportation to deal with: stairs, escalators, and out of order elevators…)

Until lately.

Pregnant again, with a 9 months belly, plus a 2.4 years old toddler, heavy coats, big bag, I had to take the bus and the train today, and yes, same experience. No one bothered with offering me his seat. No one.  The train and bus were packed; most people were NOT busy on their phone. Seeing me struggling with a 2 years old that doesn’t want to stand still, and a bag that is about to fall from my back, and a very big belly. I noticed people are looking at me, and my eyes were filled with tears. WHAT IS WRONG WITH YOU PEOPLE?!  (OK, blame pregnancy hormones as well).

What is wrong with you people? When did the idea of giving up your seat for someone who needs it become a foreign idea? And why?

I was told I should have asked.

Most people think it impolite; maybe I do not need a seat. Maybe I am fine. Or, maybe some people are just too busy in their own world to notice me struggling. Maybe. But I doubt if everyone on the bus and the train today who was not an old person missed the very pregnant woman and the cheeky monkey struggling to stand while the bus and train are riding.

What really makes me sad is that I hear the same experience from almost every pregnant woman that I know.

So, no, I do not want to approach people and ask them to give me their seat, I want to feel that common sense didn’t disappear from Hamburg and that human nature is good and helping.  Next time you see a pregnant lady, with a kid, without a kid, a mom with a baby, on the sling, in her hands,  or just a really tired mom with kids: GET UP and offer her your seat! Preferably with a big smile.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s