ואחרי כל הקיטורים שלי הגיע הקיץ לכמה ימים…ובילינו אותו בפארק ליד הבית, שטאדטפארק, בבריכה שנקראת פלאנשבקן. המעלות עברו את השלושים ואני והאמא של החברה הטובה של לנון פשוט אספנו אותן מהגן והלכנו ישר לפארק כמעט כל יום. מארק והאבא האחר באו לשם ישירות אחרי העבודה. הפארק הוא במרחק חצי שעה הליכה מהבית שלנו אבל עם שתי זאטוטות בנות שנתיים זה יוצא כמעט כפול, לא כי הן הולכות, אלא כי הן לא מפסיקות לקשקש ולבקש דברים. וככה עושים עצירה בכל שלוש דקות (במקרה הטוב) לקווצ'י, מים, שנולי, נעליים, גרביים, כובע, בננה, ובעצם כל דבר שיש בלקסיקון שלהן.
בשבוע הבא אנחנו נפרדים לשלום מהגן של לנון, אחרי שנה עם כמה חודשים מאוד לא קלים לקראת הסוף (שהוכיחו לי שאין גבול לטמטום האנושי). שמחנו לקבל מקום בגן חדש שנפתח על הרחוב שלנו והיא תתחיל שם באוקטובר כשנחזור מהארץ. אתמול היה יום הכרות בגן החדש, הכרנו את שתי הגננות ואת ילדי הקבוצה הכחולה, שנקראת קבוצת לגונה (!), אליה שייכות לנון והחברה שלה (שעוברת איתנו גם!). בסך הכל הגן והצוות עשו רושם מצויין, מסתמן שלא אצטרך לשלוח אוכל לארוחת צהריים כי הקייטרינג שלהם יספק מנה טבעונית ללנון, מה גם ששעות נוספות בגן הזה עולות פחות מהגן הקודם, ועם מחשבה לטווח רחוק (כי עוד שלושה חודשים יהיה לי עוד ילד!) – המעבר לגן אחר היה הכרחי מבחינתי. יש בגן חדר מוזיקה וחדר אמנות וחדר אוכל וחדר שינה, הוא עצום בגודלו ויש חצר ענקית שעוד לא סיימו לבנות. לנון והחברה שלה הרגישו שם מייד בבית ורצו במסדרון המאוד גדול תוך כדי מחיאות כפיים וצעקות "פארטי פארטי פארטי".
ביום חמישי הבא אנחנו נטוס לארץ לשבועיים וחצי. נבלה כמה ימים בתל אביב כי רוב החברים והאוכל הטבעוני השווה שם, ואז נרד הבייתה לאילת, אני צופה חיים משוגעים מבחינת לנון – ההורים שלי כבר בטירוף מוחלט. אילת מספקת לנו את השלווה והשמש והשקט שאנחנו כמהים אליהם. אין כמו לרבוץ על החוף באילת – בתקופה בה אין חופש או חגים או אלפי נופשים – ופשוט לבהות בים. אני תוהה אם נצליח ללמוד את לנון לשחות קצת.
מאז הפוסט האחרון יש השהייה עצומה בטריבל טוז של לנון, אין שום סממן להתנהגות ההיא, והיא מתוקה וחייכנית ומצחיקה מתמיד. אוצר המילים שלה גדל מיום ליום וערבוב השפות – גרמנית ועברית – יחד יוצר סיטואציות מצחיקות במיוחד. לפעמים כשהיא אומרת מילה שאני לא מבינה אני מנסה לחשוב קודם אם זה גרמנית או עברית. יש לה מבטא כלשהו, עוד לא החלטנו איזה. היא מדברת ללא הפסקה, מסבירה, מרצה, מספרת. לאחרונה היא מנסה בעיקר לומר "ריפרבאן" (רחוב המבורגרי ידוע) כי יש תמונה של הרחוב בלוח השנה במטבח. בנוסף היא בעיקר אומרת "איש מאך" שזה "אני אעשה" אבל בעצם "אני לבד". ה כ ל כרגע הוא איש מאך! היא החלה לדבר על עצמה בשם החיבה האחרון שלה "צ'וצ'ה" שזה קצת מצחיק כי שנתיים אנחנו אומרים נושקה אבל היא לא התחברה כנראה, לצ'וצ'ה היא התחברה מייד. היא התחילה לנהל שיחות עם החברה שלה, אותה ילדנות גרמניה שקוראת לי אמא ולמארק אבא (!) וגם כבר שרה נד נד. בדרך כלל אחת מהן אומרת מילה, למשל "אייס" (גלידה"), והשנייה מגיבה מייד "ניין אייס!". צחוקים ללא הפסקה.
הבטן שלי גדלה וגדלה, הטרימסטר השלישי כבר כאן ושמתי לב שלא ממש הספקתי להרגיש בהריון. בהשוואה להריון עם לנון הפעם אין לי כל כך זמן להתבוסס בכל מיני תופעות לוואי למינהן. אני עייפה אין ספק, לא נוח לי רוב הזמן, אבל אין הרבה מה לעשות – ממשיכים הלאה. קנינו ללנון שני ספרים על אחים קטנים, לאחד מהם היא התחברה מאוד, היא כבר יודעת שיש לי תינוק בבטן ונוהגת לעשות על הבטן "טוק טוק" ואז לשאול "בייבי וו ביסט דו?" -"בייבי איפה אתה?" אנחנו מתכננים לקחת אותה איתנו לאולטראסאונד כשנחזור מהארץ.
עוד ספר שהיא התחברה אליו לאחרונה הוא "סיר הסירים" עם נפתלי והסיר שלו, ואתם לא יודעים כמה זה מצחיק לשמוע את מארק ממציא את הסיפור בגרמנית. היא מאוד אוהבת שאנחנו מקריאים לה את הספר אבל בנתיים הסיר שלה לא בשימוש יומיומי – וכמו כל דבר אחר אנחנו מתכוונים לזרום איתה כשיתאים לה. הרבה מאוד אומרים לי שכדאי להתחיל גמילה לפני שמגיע הבייבי החדש אבל המילה גמילה לא נשמעת לי טוב ואני מעדיפה שנעשה את זה בזמן שנוח ללנון. ניסנו בסוף השבוע האחרון שתהיה ללא חיתול בבית וזה נגמר בהחלקה שלה בשלולית במטבח מלווה בבכי "פיפי, רצפה".
אני מקווה שהעידכון הבא יהיה מהארץ ויהיה בעיקר אלבום תמונות שלנו עושים שום דבר על החוף האהוב עליי… ועד אז, להתראות!
