58. Terrible Twos

בחודש שעבר מלאו עשר שנים למעבר שלי להמבורג. הגעתי בקיץ שמשי וחם וחשבתי שאם ככה זה בקיץ אז זה בסדר גמור, כמו בניו יורק, קר בחורף, שלוג, אבל לפחות יהיה לי קיץ.

מאז עברו כמה וכמה קיצים ובכל קיץ וקיץ אני מתעצבת מחדש על המהירות בה מגיע והולך הקיץ, השנה אפילו את זה אין לי, הקיץ לא הגיע בכלל, במקומו הגיע סתיו, וככל הנראה הוא לא יגיע כלל וכלל. כמות הגשמים שירדה כאן מאפריל שוברת שיאים חדשים. אפור, קריר, עצוב משהו. עצוב לי שאין שמש, עצוב לי שאני סתם עושה פדיקור, עצוב לי שכל בגדי הקיץ נשארו בארון, שמשקפי השמש נשארים בתיק רוב הזמן. האילתית שבי מדוכדכת – זה הרי ידוע שמצב הרוח שלי – לפחות בקיץ – קשור בקו ישיר למספר המעלות בחוץ.

זה מזכיר לי את מה שקראתי בהקדמה לסיפורים הנבחרים של סול בלו שכתבה רעייתו (החמישית) ג'ניס:

כאן עלי להסביר שסול הוא "תלוי מזג אוויר" במידה קיצונית. שמים כחולים ברמה ברומטרית גבוהה – אלה של סוף מאי ותחילת יוני – עוררו אותו תמיד לחיים. אבל באביב ההוא של שנת 1988 ירד גשם קדורני יום אחר יום. סול היה מבעיר אש במטבח, שותה את הקפה שלו, ואז מדשדש החוצה לחדר העבודה שלו דרך העשב ספוג המים והשורץ כנימות עלים. הוא אינו כותב, אמר לי; הוא הולך לשם כדי "להתעטף במחשבות". (סלו בלו "הסיפורים הנבחרים").

ובעודי מקלידה, שוב גשם על החלון:

IMAG2928_1

עוד שלושה שבועות טסים לביקור בארץ ואני מתכוונת לנצל כל דקת שמש!

אבל הפוסט הזה הוא לא על מזג אוויר, כי בסופו של דבר אין לי הרבה מה לעשות בנידון מלבד לקטר קצת ולתכנן מעבר לאיזה אי קאריבי טרופי חם ולח…

למעשה אני רוצה לכתוב על התקופה הזו של גיל שנתיים – ידועה בשם "טריבל טוז" – שמעתי עליה ועל האתגרים שהיא מציבה מהרבה חברות וחברים, אבל כמו כל דבר זהו תהליך מאוד אינדיווידואלי. מה זו בעצם התקופה הזו?

גיל שנתיים הנורא מאופיין בהתקפי זעם, אי דחיית סיפוקים, ורצון לעצמאות.

כמובן שיש כל מיני מחקרים ושלבים ומילים גדולות ומקצועיות (כמו זהות וקוגנטיביות, דעתנות ושליטה) מאחורי התקופה הזו אבל עבורי בתור אמא זו בעיקר עוד תקופה מאתגרת עם הבת המדהימה שלי ולא משנה מה אמרו עליה פרויד או אריקסון, או מהו תהליך הספרציה – אינדיבידואיציה לפי מרגרט מאהלר…

התקופה הזו יכולה להופיע מגיל שנתיים ולעיתים נמשכת עד גיל ארבע. יש ילדים שהיא מדלגת עליהם, יש ילדים שהיא מאוד חריפה אצלם – ויש ילדים, למזלנו כמו אצלנו – שהיא אכן מראה נוכחות, אבל עד כה מזערית ולא יומיומית ואנחנו מקווים שכך זה ישאר בעיקר מכיוון שאנחנו מעודדים את העצמאות של לנון בצורה מוחלטת.

אני נוטה לחשוב שבגלל שלנון ילדה כל כך טובה, ונעימה, ומתוקה, שצוחקת ומחייכת כמעט כך הזמן, כשמגיעים הרגעים הללו, בהם היא לוקחת כל טיפת אנרגיה שיש לה ומפנה אותה בזעם ועצבים כלפינו וכלפי העולם, הם קשים מאוד – בעיקר קשה לנו להבין למה זה קורה. עד כה לא חווינו טנטרומס מטורפים (ראיתי כמה כאלו אצל חברים), היא לא זורקת את עצמה על הרצפה ובועטת וצורחת, אבל היא בהחלט בוכה וצועקת לפעמים. התיסכול שלה מחוסר העצמאות שלה מביא אותה לבכי ויש פעולות רבות שהופכות למאבק מתמשך – היא רוצה לעשות ה כ ל לבד, וזה מצויין ואנחנו מעודדים את זה אבל אי אפשר ללכת לגן עם סנדלים ביום שיורד גשם. היא בעצם יודעת בדיוק איך היא רוצה שדברים יעשו ויראו – ואם זה לא עובד ככה היא תביע מחאה בצורה נחרצת על כך. דוגמאות: הולכים לגן שעשועים (עשר דקות הליכה מהבית) עם הקורקינט. היא יודעת שאסור לה לרכב ברחוב ושצריך לחכות להגיע לגן שעשועים, אבל מבחינתה זה לא בא בחשבון, היא תצרח במשך כל עשר הדקות, תרוץ אחרי ברחוב בבכי ותצעק "רולר! רולר!".

IMG_20160728_155154

דוגמא נוספת היא ההתנגדות שלה לשבת בעגלה או בחיקנו כאשר אנחנו נוסעים בתחבורה ציבורית, היא כמובן רוצה ללכת באוטובוס או לעמוד ברכבת אבל זה לא בא בחשבון ולכן היא מגיבה בבעיטות, התפתלויות, ובעיקר צרחות "הילפה הילפה" ("הצילו! הצילו!" לפעמים זה מצחיק, לפעמים לא). היא מחליטה מה ללבוש ואם אני אנסה להחליף לה בגדים היא בדרך כלל תחזיק את הבגד בחוזקה ותאמר לי "לס "מימא, לס!" ("תעזבי אמא, תעזבי).

לא חסרים סיפורים או דוגמאות נוספות, וזה בעיקר מעייף אותנו, אנחנו לא רוצים לריב איתה ולא רוצים לשמוע אותה בוכה או צועקת ובעיקר לא רוצים לוותר בכל פעם. לכן החלטנו שיש דברים שבהם הצבת הגבולות היא הכרחית ותעשה תמיד – דברים שקשורים ללוח הזמנים שלנו למשל, לבטיחות שלה כמובן, ולעתיד- היא לא תראה לולי בטאבלט בזמן הארוחה, לא משנה כמה היא תבכה – אנחנו מחליטים! ויש דברים שלא באמת שווים את המאבק וזה יהיה בסדר גמור לוותר עליהם – היא יכולה להחליט מה ללבוש אם זה הגיוני למזג אוויר למשל, היא תאכל מה שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה – אנחנו מחליטים מה להגיש ולבשל ולהכין גם ככה, היא יכולה לקחת לבד גבינה צהובה מהמקרר (של חברה טבעונית טעימה במיוחד בשם ווילמרסבורגר) ולהתעקש להחזיק את כל הבייגלה… וכבר ויתרתי על ניסיון לשים לה סיכות בשיער -היא מורידה אותן מייד.

IMG_20160811_093659

IMG_20160807_165721

IMG_20160730_092013

מקרה נדיר בו לנון לא הבחינה בכך ששמתי לה את הסיכה של פפה פיג! עד שהיא עברה ליד המראה במסדרון וראתה אותה…

מארק ואני משתדלים בעיקר לא לומר "לא" כל הזמן – לא מזמן היינו בבודני, רשת פארמים, לנון מאוד אוהבת את עגלות הקנייה שיש לילדים. אחרי בערך עשר דקות הבנתי שאמרתי את המילה לא בערך 8475 פעמים. הסתכלתי על לנון ואמרתי לה: "לנון, לא להכל"! כי לפעמים נשאר רק לצחוק!

שש

אנחנו משתדלים להיות בעיקר תומכים ומרגיעים, לתת אופציות כשאפשר, לעודד את העצמאות, אבל לא לוותר על הצבת הגבולות שלנו (ולא תמיד קל  כמה להיות עקביים!). 

יש כלים רבים להתמודדות עם התופעה – לא תמיד זוכרים אותם כשאוחזים ילדה בוכייה ומשתוללת, אבל הם שם, הנה ציטוט מהמאמר בוויקי, וכמובן שיש עוד המון כתבות ברשת בנושא:

על פי המלצתם של אנשי חינוך וטיפול, מאחר שבתקופה זו בונה הפעוט את זהותו העצמית, תחושת הביטחון והמסוגלות העצמית, על המבוגרים לגלות בתקופה זו רגישות ואמפתיה כלפיו, הכלה ועידוד לצד הצבת גבולות. גבולות שהם עקביים לאורך זמן, ואחידים בין הורי הפעוט, מקנים לו תחושת ביטחון והגנה ומקלים על הדרך שלו להירגע. הצבת גבולות ברורים על פי שיקול דעת הורי, ממקדים את הפעוט, מאפשרים לו להבין מתי יש בידו את זכות הבחירה ומתי לא, ומקלים עליו את קבלת ההבדלים בין מותר לאסור. בנוסף, חשוב להעניק לפעוט הרגשה של עצמאות וחופש להתנסות במשימות שהוא יכול לבצע, בהתאם לגילו ולרמת ההתפתחות שלו. ניתן לאפשר לו פעולות מסוימות, בעיקר מוטוריות (למשל מזיגת שתייה, נשיאת חפצים).

במצבים של התקפי זעם מצד הפעוט, המהווים כאמור את אחד מהביטויים הבולטים למרד, התמודדות המכוונת לעזרה ולהרגעה, מבלי להיכנע לגחמות הפעוט יקנו לו את התחושה ששומרים עליו ובו בזמן ימנעו את התחושה של הפעוט שיש בידיו "כלי" המשפיע על ההורים והוא יכול להפעילו כרצונו. בהתאם, חשוב כי המבוגר יהיה עקבי ולא ישנה את החלטתו בכל שלב של ההתפרצות, כדי למנוע חיזוק חיובי ומתן לגיטימציה לפעוט לנהוג כך שוב בעתיד. לעתים מתן אופציות של בחירה מעודד את הפעוט לשיתוף פעולה עם ההורים ומקנה לו תחושה של שליטה וכוח, דבר שמפחית את הצורך שלו לומר "לא". ככלל, התמודדות רגועה ושלווה, עם התקף הזעם של הפעוט, תקנה לו תחושת ביטחון- ההכרה בכך שיש דמות בוגרת עליה ניתן לסמוך.

IMG_20160807_095206

להתראות בפוסט הבא!

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “58. Terrible Twos

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s