42. על (חוסר) חברותיות

IMG_20160207_151621

מחר פאשינג בגן – אנחנו מתכוננים מהיום! 

אפשר לומר עליי הרבה דברים. באמת, כמו על כל בן אדם בעולם. אבל אי אפשר לומר שאני לא חברותית.

אוהבת אנשים ללא הבדל דת, גזע, מין, גיל, שפה, רקע אתני, השכלה, העדפות מיניות. אני פותחת שולחנות סדרתית, מלידה, ויש לי למעשה מוניטין בכל העולם כולו – אנשים מכל קצוות תבל שהכרתי בטיסות, טיולים, רכבות, בתי קפה, קונצרטים, מסעדות, ספריות, חנויות ספרים, סתם חנויות, הופעות, לימודים, סופרמרקטים, שדות תעופה, מוזיאונים, אירועים, וגם סתם ככה ברחוב, בתור למקום או למשהו, בעצם, בעיקר סתם ככה ברחוב. כשגרתי בניו יורק העלתי את האמנות הזו דרגה, פגישות רנדומליות עם אנשים מעניינים, בעיקר בסאבווי, בעיקר בשל ספרים שהם קראו, או אני.

למה כל ההקדמה הזו? בשביל לשלול מלכתחילה את האפשרות שאינני בן אדם חברותי, שלא יהיה למישהו ספק ביכולת החברותית המפותחת שלי. אז, וכאן אני מנסה להגדיר את הבעייה, איך זה ייתכן שהרבה אמהות חדשות שאני מכירה מתעלמות ממני? ההסברים עד כה התרכזו במילה אחת: המבורג. להמבורג יש אופי סנובי, ככה טוענים יודעי דבר. המאפיינים של צפון גרמניה, חוסר החברותיות, אופי קר כמו מזג האוויר. לא עשיתי מחקר מבוסס אז אני לא יודעת אם זו אכן הסיבה. אבל מאז שלנון נולדה אני מוצאת את עצמי במצבים בהם לא משנה כמה אנסה אני אקבל כתף קרה, או חצי גלגול עיניים, וחוסר עיניין מוחלט בי ובלנון. וכן, בעיקר מאמהות, ובעיקר גרמניות (גם נתקלתי בזרות כמוני שלא היו נחמדות במיוחד כמובן).

אני חייבת כמובן מראש לסייג את כל הנאמר ולומר שזה לא כולן, וזה לא שאני בודדה, ממש לא. יש לי לא מעט חברות, חלקן קרובות מאוד – יש לי קבוצת חברות מהשכונה שהכרתי במפגש שאירגנתי לאמהות בשכונה (דרך קבוצת פייסבוק של אמהות דוברות אנגלית בהמבורג), הגרעין של הקבוצה (שהוא ממש פרסומת לבנטון – שוודית סינית, רומניה ניגרית, בריטית, ואני) נשאר בקשר מצויין ואנחנו נפגשות לעיתים קרובות. כמו כן יש לי חברה מבית הקפה השכונתי (ירד מבול כמעט שבועיים בשנה שעברה ושתינו נמלטנו עם התינוקות לבית הקפה ומאז לא נפרדנו) וכמובן שיש לי את הפרטנרית שלי לפארק, שהכרתי תוך כדי הנקה על ספסל בבית הקפה והפכנו לחברות מאוד טובות בעיקר אחרי שהיא אמרה לי "הא, הכרתי ענבר ישראלית אחת בהודו!". שתי האחרונות גרמניות כך שזה מבטל את התיאוריה של "משהו לא בסדר עם הגרמניות". לאחרונה בעקבות הגן יש לי כמה חברים חדשים, במיוחד ההורים של החברה של לנון שהתחילה איתה את הגן יחד. אז לא לדאוג, אני ממש לא אומללה.

אז מה כן? כנראה שלבן אדם חברותי כמוני קשה לקבל את העובדה שיש אנשים בסביבתו שפשוט לא מעוניינם בחברים חדשים. ואני כל כך אוהבת אנשים, ועוד חדשים! כל אדם חדש הוא עולם ומלואו שאין לי עליו מושג עדין, אני צריכה את זה!

 לאחרונה זה בלט במיוחד בחוג ספורט שלקחתי אליו את לנון: היינו לפחות 15 הורים בשעת הספורט הזו, הילדים השתובבו ושיחקו, ונכון שרובנו היינו עסוקים בלהשגיח עליהם, אבל אף אחד לא יצר איתי אפילו קשר עין, ואני אפילו לא מדברת על חיוך או הכרות בסיסית. מה שמעציב הוא שבאותו מקרה וויתרתי ולא ניסיתי. זה לא שאני חושבת למצוא את הבסט פרינד החדשה שלי במפגשים כאלו, אבל לבלות שעה עם עוד אנשים מבלי להחליף איתם מילה אחת או לקשקש קצת, נראה לי הזוי. אולי זו הבעייה, אני קשקשנית אמיתית. לא מבינה איך אנשים לא רוצים לדבר :). אותה שעת ספורט אגב, היו גם שלושה אבות, אבל מניסיון עם אבות, כל ניסיון ליצור קשר בסיסי נראה להם כמו פלירטוט והם יעשו הכל בשביל להמנע ממנו (לא כולם, כן?).

 עוד כשעברתי להמבורג (שזה היה לפני עוד מעט עשר שנים!) שמתי לב שאנשים לא נוטים לחברתיות יתר. זה בלט באוניברסיטה, במשרד בו עבדתי, סתם ברכבות (מי את ולמה את מדברת איתי? תפסיקי מייד! ככה זה היה נראה שהתייחסו לניסיונות החברותיים שלי), ואפילו מסיבות. אני זוכרת דיון עמוק עם חברים שהסבירו לי שגרמנים אפילו לא יתחילו עם מישהי שמוצאת חן בעיניהם -שמאוד קשה להכיר בני זוג כאן. היום אני יודעת על סמך ניסיון של חברים רבים שזה נכון מאוד. עברתי לכאן מניו יורק – עיר בה לא היה יום אחד בו לפחות חמישה אנשים "התחילו" איתי או סתם ראו בי אובייקט מיני, משהו שרווח מאוד בניו יורק, לא עבר יום אחד בלי "מאמסיטה", שריקות, וכיו"ב – והנה עברתי למקום שבו, אני מקווה שאתם יושבים – במשך עשר השנים האחרונות אני יכולה לספור את הפעמים שמישהו ניסה להתחיל איתי על כף יד אחת.

אז אני יכולה להבין שאני במדינה אחרת עם תרבות אחרת, עם הרגלים אחרים – אני כאן כבר מספיק זמן בשביל להבין את זה וגם לקבל את זה. אבל אני חושבת שמאז שלנון נולדה שמתי לב לכך אף יותר.
למעשה הבחנתי בכך כבר בשנה שעברה בכמה מקרים שונים: כשהיינו במגרש המשחקים השכונתי למשל, למרות שהוא היה מלא, היה נראה כאילו רוב האמהות ממש משתדלות לא לדבר אחת עם השנייה, היו כמה קבוצות קבועות, והכרתי כמה אמהות מאוד נחמדות אבל בכל פעם שנפגשנו זה הרגיש כאילו אנחנו צריכות להתחיל מההתחלה. כמה פעמים הצטרפתי מבלי שהזמינו אותי (הצטרפתי לשבת בארגז חול לידן), כמה פעמים פשוט ויתרתי מראש. ברור לי שלא תמיד יש לאנשים כוח לקשקש ולפתוח שולחן, אבל אני מדברת בעיקר על סמול טוק שנסב סביב הילדים, לא משהו עמוק.

בנוסף, שמתי לב לכך בקבוצת מוסיקה אליה לקחתי את לנון בשנה שעברה. אחרי הקורס הייתי הולכת עם לנון לפארק ותמיד נתקלת בשלוש אמהות מהקבוצה. תמיד שלום שלום, אף לא פעם אחת "בואי תצטרפי אלינו?" – בהתחלה חשבתי שאולי זה בגלל שאני זרה – אולי לא מתאים להן גרמנית שבורה כרגע, אבל אז החברה מבית הקפה (עשינו את הקורס יחד) אמרה לי שגם אליה הן לא נחמדות במיוחד. אז זה לא זה. אצלי תמיד זה "כמה שיותר יותר טוב". אבל כנראה לא אצל כולן.

בשכונה, שעוברת בייבי בום רציני, יש המון אמהות, את חלקן אני רואה כמעט כל יום, אם זה במגרש משחקים, בסופר, בקורסים, במפגשים – רובן לא תאמרנה אפילו שלום, ואני לא מדברת על לחייך או להתחיל שיחה. פשוט ככה.

ביני לבין עצמי החלטתי כבר ממזמן – אני לא מתכוונת לוותר על אמנות פתיחת השולחנות הישראלית – אני יותר מידי מוכשרת בכדי לתת לסביבה להרוס אותה. אבל מצד שני, אני לא מתכוונת להתאמץ עם נשים (מה לעשות, אלו בעיקר אמהות) שקשה להן לחייך או לומר שלום. זה לא שווה את זה.

בשבוע שעבר בגן התחילו שלושה ילדים חדשים. אמא חדשה והבן שלה החליפו נעליים לידי וליד לנון. היא חייכה ושתקה. אני חייכתי אבל אני לא ממש יכולה לשתוק, אז הצגתי את עצמי ואת לנון. מה כל כך קשה בזה??? אני לא מבינה. אבל יום אחר כך, כשלנון וחברה שלה כבר רצו לתוך הגן והאבא של החברה ואני (אנחנו לוקחים אותן יחד כל יום, הם גרים ממש לידנו) התארגנו לעזוב (מעיל ונעליים!), נכנסו שני זוגות הורים חדשים. הגנן דיבר איתם, אני כמובן ניסיתי ליצור קשר עין ולחייך – לא הלך. יצאתי מהגן עם האבא של החברה של לנון ואמרתי לו שאני לא מבינה את זה: הורים חדשים, לא תאמרו שלום אני זה וזה והבן שלנו הוא זה וזה? לא הגיוני שאולי הגנן יאמרו הא תכירו יש הורים חדשים? וניחא הם והוא, אבל גם אנחנו פשוט יצאנו בשתיקה?! אבא של החברה של לנון חייך, אנחנו בגרמניה! אמר לי.

******************************

אני רוצה להודות על הפידבקים המקסימים שקיבלתי על המתכון בפוסט הקודם – אני בהחלט מתכוונת לפרסם עוד מתכונים דומים. תודה!

2 מחשבות על “42. על (חוסר) חברותיות

  1. גם בברלין. אמהות ואבות קרירים. אחרי ניסיונות חיזור של שנתיים, הורדתי הילוך. יש שלוש בנות מהגן שפעם ב אנחנו נפגשים לפליי דייט. זהו. אין ספק, מבאס.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s