39. 501 ימים

IMAG8524a

הנקתי את לנון במשך 501 ימים.

בפעם הראשונה זה היה בבוקר לאחר שהיא נולדה, זה היה נראה מסובך ביותר, לא ממש ידעתי מה לעשות, זה תמיד היה נראה לי די פשוט, כמו פעולה טבעית והגיונית לכל הצדדים. אבל ליטל דיד איי נו. לנון לא ממש ינקה, ויועצת ההנקה הגיעה אליי לחדר והסבירה לי מה לעשות. יום אחר כך טענה אחת האחיות שלנון לא יונקת מספיק – תצטרכי לתת לה בקבוק היא אמרה לי. בשום פנים ואופן דמעתי למארק, אני לא נותנת לה בקבוק! התקשרתי מייד להבאמה שלי שהסבירה לי שבדרך כלל אחיות מחלקת היולדות ממש עמוסות ואין להן הרבה זמן שוב להסביר ולהדריך. הקיבה של לנון בגודל אגוז מלך, אמרה לי מרי, היא לא צריכה הרבה, אל תוותרי, תנסי כל הזמן. וניסיתי כל הזמן. החלב עוד לא ממש הגיע אבל שמתי לב באמת שלנון לא יונקת.

יום אחר כך כבר הייתי אמורה להשתחרר, לנון ינקה ממש מעט ורק מצד אחד, האחות אמרה לי שאהיה חייבת לתת לה תוספת של מי סוכר עם צינורית, שתאכל קצת. התפשרתי, לפחות זה לא בקבוק עם איזו אבקה הזויה.

ואז הלכנו הבייתה, ולנון לא הפסיקה לבכות כמעט כל הערב, בכתה ובכתה ואנחנו שהיינו מבוהלים מאוד חזרנו לבית החולים, שמחים מאוד לראות את האחות יועצת ההנקה שם במשמרת לילה. הם עזרו לי להניק אותה ואז שקלו אותה והסבירו שהיא לא יונקת מספיק ובטח רעבה. נשאב קצת חלב וניתן לה הציעו.

שאיבת חלב הייתה חוויה טראומטית מאוד עבורי. הפעולה עצמה גרמה לי להרגיש לא נוח, הרגשתי כמו חיה שנחלבת, זה היה נוראי. הצד הטבעוני שלי לא יכל להפסיק לחשוב על פרות שזה עתה ילדו, על העגלים שנלקחים מייד עם הוולדם, על הבכי שלהם, על הבכי של הפרות, על המכשירים שמחברים לעטיני הפרה, על השאיבה הלא פוסקת, על הטירוף שבסצנה, על הפרדת העגלים, על הרוע, על חוסר הצדק
– ובשביל מה? פאקינג גבינה. גבינה!!! שאבתי חלב עוד מספר פעמים אחר כך (לא פעמים רבות) ובכל פעם בראשי ראיתי את העגלים שזה עתה נולדו, מחפשים את העטינים, ואת הפרות בוכות ומנסות להניק את התינוקות שלהן. בשביל פאקינג גבינה. שוב ושוב. פאקינג גבינה.

הפחד מזה שלנון לא ינקה הביא אותנו לקחת משאבת חלב מהביטוח שלנו – שתהיה בבית, רק למקרה. בחודש הראשון כאמור השתמשתי בה כמה פעמים, שאבתי חלב ושמתי במקרר, ברוב הפעמים לא השתמשנו בו ועשינו איתו ללנון אמבטיה (מרי אמרה!). וככה המשאבה נשארה לה בעמדת הנקה שלי, נוסכת בי בטחון – אם צריך, יש!

בהתחלה, בלילות, לנון התעוררה כל שעתיים שלוש לינוק, קמתי איתה לכסא הנדנדה בעמדת הנקה, אני והיא לבד בכל העולם כולו. עם הזמן מרי לימדה אותי להניק במיטה וזו הייתה הקלה עצומה, לנון שישנה ב"בייבי – ביי" הייתה מתעוררת, הייתי מושכת אותה אליי ומניקה – על הצד. כאבי גב – יש, אבל עוד כמה שעות שינה – יש ויש!

בשבועיים הראשונים קראתי את המאמר הזה שוב ושוב – כמעט כל יום. חבל שלא קראתי אותו לפני הלידה חשבתי לעצמי. הוא ממש חיזק אותי ואת ההחלטה שלי לא לוותר.

בפעם הראשונה שיצאתי עם לנון מהבית לזמן ארוך זה היה לפגישת אמהות במול ליד הבית. היא הייתה בת חמישה שבועות וישנה עליי במנשא. הפחד הכי גדול שלי היה שהיא תתעורר ואני אצטרך להניק. הפחד הזה ממש שיתק אותי, מה אני אעשה? אני צריכה את כרית ההנקה העצומה שלי, את כסא הנדנדה! הגעתי למפגש בקפה, מסביבי אמהות מניקות בטבעיות מלאה. ואז לנון התעוררה. מה אני עושה עכשיו? הייתי אובדת עיצות. למזלי הרב, עדי המדהימה, עדי שהבן שלה ולנון נולדו באותו היום, עדי אמרה לי, מה הבעייה? ולא ידעתי באמת מה הבעייה, אז התיישבתי איתה בכורסאות של סטארקבקס והנקנו. וזה הרגיש פשוט, נורמלי, הגיוני. בדרך חזרה ברכבת לנון שוב התחילה לבכות. ירדתי בתחנה שלי ומיהרתי לבית מרקחת ממול – אולי יש לכם מקום בו אני יכולה להניק? שאלתי בדמעות, הרוקחת הנחמדה הפנתה אותי לחדר בדיקות ריק. קחי את הזמן היא אמרה לי. ישבתי שם, בחדר קטן וזר בבית מרקחת וחשבתי לעצמי שזה הולך להיות ממש קשה. לנון נרגעה והתחלתי ללכת הבייתה. חצי שעה הליכה. בדרך, שוב בכי. איפה אני אניק עכשיו? הפחד שוב שיתק אותי. ואז עברתי ליד הפארק הקטן, זה שיש בו תמיד שיכורים לא מזיקים. היה יום שמשי, חמים. התיישבתי שם והנקתי. וחזרתי אל הפארק הזה עוד פעמים רבות אחר כך, ועד היום יש לו פינה חמה אצלי בלב – כי בפארק הזה הבנתי כמה מזל יש לי. שאני יכולה להניק, שהיה יום שמשי וחם (תארו לכם היה שלג!), שהיה ספסל פנוי, שלנון אכלה ונרגעה.

מאותו משבר התחלתי ההנקה הפכה למשהו שעשיתי בצורה הכי טובה שיכולתי. אחרי שלמדתי את מה שהייתי צריכה ללמוד ואחרי שלנון למדה את מה שהיא הייתה צריכה ללמוד, הפכנו לזוג בלתי מנוצח – הרמוניה מושלמת עם לו"ז – אהבתי את זה כל כך, הרגשתי כל כך טוב עם העובדה שאני יכולה להניק (כי יש לי חברות שלא יכלו ואני יודעת עד כמה זה היה להן קשה), שלנון מקבלת את האוכל הכי אופטימלי עבורה, שמחתי כי ידעתי כמה חשוב חלב האם למערכת החיסונית שלה וכמה ההנקה חשובה מבחינה בריאותית עבורי. לא חשבתי לרגע שאתחבר לפעולה הזו כל כך, אבל זה קרה. היא בחיקי, בוהה בי, מחייכת, הפה שלה צמוד אליי לציצי כמו דג שמנשק קיר (זה דימוי שראיתי באיזה אתר הנקה – פשוט מושלם!) יכולתי להניק בכל מצב ובכל מקום ובכל מזג אוויר! ואכן הנקתי בכל מצב ובכל מקום וכמעט בכל מזג אוויר –  בכל בית קפה בשכונה, על כל ספסל בפארק (אני רצינית, על כל אחד!), ברכבת, באוטובוס, במטוס, בים, במסעדות, במפגשים, מול חברים, מול משפחה, מול אנשים זרים.

IMG_20150321_151109

חכמות בשמש בים באילת!

לא ניסיתי אפילו לכסות את עצמי – לנון היא לא תינוקת טאליבן הסברתי לאנשים, היא שונאת שיש עליה משהו מעיפה אותו מייד, וחוץ מזה הציצי שלי כזה גדול, לא יעזור אם אנסה לכסות אותו (בתמונה כן, לנון מכוסה, אבל רק מכיוון שאנחנו בשמש האילתית והיא כבר ישנה!) .

כמעט חצי שנה הנקתי את לנון באופן מוחלט, תקופה מסויימת היא נרדמה בערב תוך כדי הנקה –   ואז התחלנו עם קצת מוצקים – בהתחלה זה בכלל לא דיבר אליה, וזה לא היה משנה כי כל עוד היא יונקת לא ממש דאגתי.

עם הזמן כמובן היא החלה לאכול יותר ויותר אוכל רגיל והפסקתי להניק בתדירות גבוהה כמו פעם.

ואז היה לנו משבר נוראי ביותר, לנון התחילה לנשוך אותי, עד זוב דם. נשיכות איומות (ארבע שיניים למעלה ארבע למטה) – ההנקות הפכו לסיוט הגדול ביותר עבורי. מה שלא ניסינו היא לא הפסיקה, ולא, בקבוק ממש לא היה אופציה, היא סירבה בכל תוקף לשתות מבקבוק. היו ימים בהם היא לא הייתה נושכת בכלל ואז בלילה נותנת לי ביס והייתי צורחת מכאבים. היו ימים שהיא הייתה נושכת בכל פעם שניסיתי להניק אותה. בשלב מסויים נשברתי. זהו, אני לא מניקה יותר!!! לא יכולה!!! לנון מצידה צרחה וצרחה. במהלך היום עוד איכשהו שרדתי אבל בלילה לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי שישתיק אותה, ובדרך כלל זה היה מסתיים בנשיכה עד זוב דם ובי צורחת ובוכה מכאבים.  יועצת ההנקה של לה לצ'ה הייתה מדהימה וניסתה לעזור אבל כלום לא עזר. לנון נשכה ונשכה. אני זוכרת לילה אחד במיוחד. היא התעוררה וידעתי שאין מצב שאני אניק אותה, הכאבים מהנשיכות הקודמות היו קשים מנשוא, אני לא אעמוד בעוד נשיכות. כל מה שעשיתי לא הרגיע אותה. היא צרחה וצרחה (מכירים את הרגעים בהם אתם בטוחים שהשכנים יתקשרו למשטרה? – אז כאלה). ישבתי איתה על השטיח בפינת ההנקה, בחושך, מקווה שמארק לא יתעורר, וניסיתי להרגיע אותה. אבל במשך ארבעים דקות היא צרחה. ואז נרדמה.

משבר ההנקה הזה עבר כמו שהגיע, הוא ארך כחודש וחצי. למרות שחשבתי שהוא מבשר את סוף תקופת ההנקה שלי, הוא לא. וחזרנו למסלול הקודם.

ההנקה בלילות הפסיקה לגמריי כשהיא עברה לחדר משלה בגיל שנה, ובמשך החודשים הבאים הנקתי אותה בעיקר בבקרים, כשהייתי מביאה אותה אלינו למיטה לקצת כירבולים. שמתי לב שבימים בהם לא הבאתי אותה אלינו למיטה היא לא ממש ביקשה לינוק וחשבתי שהיא ממש גדלה ומתגברת על הרצון לינוק – הרצון בבובי כמו שהציצי נקרא אצלנו.

אבל אז התחילה רגרסיה. לנון הייתה ניגשת אליי, נותנת לי כאפה לאחד הציצים ואומרת "בובי?" (זה נשמע יותר כמו באבי?). כשהייתי אומרת לא היא הייתה פורצת בבכי איום. אז המשכתי להניק כאשר היא ביקשה למרות שזה כבר הפך למערכת יחסים מאוד מנצלת ואגרסיבית. היא התעללה בבובי ללא רחם. הולכת ובאה, נעמדת, מושכת, חוזרת, מחזיקה, צובטת, מעיפה כאפות, בועטת לי בבטן תוך כדי ההנקה, מפסיקה לינוק ולא נותנת לי לכסות את הבובי – זה היה כאילו היא הכריזה בעלות בלעדית על הציצים שלי ולי לא הייתה שום זכות דיבור  – בשלב מסויים כבר לא יכולתי יותר. די! אני מפסיקה להניק. שוב.

חשבתי שאם אחליט (כי למעשה עד כה לא ממש רציתי להפסיק) ואהיה נחרצת אז הגמילה תהיה קלה. אבל שוב, מסתבר שלא ידעתי כלום. לנון לא הייתה מוכנה לוותר, כמובן שהיא לא ממש הייתה צריכה את החלב שלי יותר, וכמובן שזה היה בעיקר למגע ולפינוק. שמתי לב לכך כשהיא החלה את הגן: היא הייתה ניגשת אליי בשנייה שבאתי לאסוף אותה ודורשת בובי, מתפנקת. לומר לה לא היה אחד מהדברים הקשים ביותר.

אבל הייתי חזקה – כמעט שבוע שלם החזרתי מעמד ושמתי לב שלמרות שקשה לה ושהיא בוכה וצורחת כשאני אומרת לא, ברוב המקרים זה בדיוק לחצי שנייה ואז היא הייתה ממשיכה הלאה. אם הייתי מעסיקה אותה הרצון לינוק היה נעלם כמעט מייד. כמו כן שמתי לב שהיא מבקשת פחות ופחות. איזה כיף!

אבל אז הגיעו חום גבוה ודלקת אוזניים ולא נראה לי שקיימת האמא שתאמר לילדה שלה, עם החום ודלקת האוזניים, לא – כשהיא נותנת כאפה עייפה לציצי ואומרת "באבי?".

ברגע שלנון החלימה התחלנו מחדש – היא ניגשת אליי ומבקשת בובי, ואני אומרת לא, והיא מצידה ניגשת שוב אחרי שתי דקות כאילו לא ביקשה מעולם. מצחיק ומשעשע אבל גם מתיש. והגיעו רגעים קשים והגיעו רגעים קשים פחות ולפני ששמתי לב הגיעו ימים בהם היא לא ביקשה אפילו פעם אחת.

ואל תחשבו שזה לא חסר לי, שאני לא מתגעגעת, שלא בכיתי קצת, שלא חשבתי לעצמי שזה ממש טיפשי להפסיק… היו גם כאלה רגעים ועדין יש.

ואני בטוחה שיש כמה שמחאו כפים כששמעו שהפסקתי להניק, אני יודעת בוודאות על שתיים שחשבו שזה ממש מוזר שאני עדין מניקה, שלנון כבר גדולה, שהיא לא צריכה את זה. למזלי אני לא נוטה להתייחס לכאלו דברים – שיאמרו מה שהם רוצים – זה הבובי שלי ושל לנון ולא של אף אחד אחר! 🙂

ולעצמי אמרתי לא מעט פעמים – לחזק את עצמי ברגעי משבר: זו תקופה קצרה, תקופת ההנקה. זמנית. היא לא תחזור לעולם – היא מדהימה ומרגשת, מהנה ומיוחדת, היא שלי ושל לנון ולכן אני מוקירה כל רגע ממנה!

הנקתי את לנון 501 ימים וכמו כמעט כל דבר בחיים התקופה הזו הסתיימה – חברה שאלה אותי לא מזמן (כאשר שמעה על משבר הגמילה) אם הייתי עושה משהו אחרת – בשום פנים ואופן לא, עניתי לה. לקחתי את עסקת החבילה של ההנקה שכוללת משברים, רגרסיות, כאבים, ופחד, אבל גם כוללת בעיקר את החיבור הכי מדהים שיכולתי לבקש עם לנון, את האינטימיות הכי גדולה שיש, את הרווח הבריאותי הכי נקי שיש – עבורי ועבורה.

ועכשיו מה? עכשיו בתכנון לנסוע לבקר חברים בברלין לבדי, כי לנון ממש ממש לא צריכה אותי יותר! 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s