36. Wonder Weeks – Leap 10

IMG_20151028_100325

לנון החלה את תהליך ההסתגלות בגן לפני שלושה שבועות. התהליך, שנקרא "איינגבונונג", מבוסס על תוכנית פדגוגית בשם תוכנית ברלין ונמשך כחודש.

בשבוע הראשון – לנון הייתה בגן לשעה בלבד ואני הייתי איתה. היא בעיקר שיחקה במגלשה הקטנה באמצע הגן ולא ממש הזיז לה כאשר אחרי יומיים כבר עזבתי את החדר.

בשבוע השני –  לנון הייתה בגן לשעתיים כאשר אני ועוד הורים בילינו על כוס קפה במטבח (גן ממש בינלאומי! כבר יש קבוצת ווטסאפ שמטריפה אותי). מכיוון שהגן רק נפתח, כל הילדים בו עוברים את התהליך ויש קצת כאוס לפעמים. היא שיחקה עם הילדים האחרים, התגלצ'ה לא מעט, השחילה חרוזי עץ גדולים על שרוך (שזה מאוד מתקדם לגילה אמרה לי הגננת!), היא גם רצה לחלון כשראתה כלבים בגינה ממול:

IMG_20151107_165038

ואפילו ניסתה לעודד את אחד הילדים שהיה עצוב – זה היה במסגרת פעילות הבוקר, הייתי שם ולא הפסקתי לצלם מכיוון שהיא חיבקה אותו!

IMG_20151107_164317

שמתי לב שהיא יצרה קשר נפלא עם הגננת האחראית עליה, נהיד שמה, ובאופן כללי הייתי שבעת רצון – הכל הלך חלק והגיוני ביותר כי לנון ממש לא צריכה אותי לידה כל הזמן ואין לה שום בעייה עם אנשים וילדים וכלבים זרים מסביבה. התגאתי מאוד.

בשבוע השלישי – לנון התחילה לצרוח בשנייה שנכנסנו. היא צרחה כשהורדתי לה את המעיל, כשהושבתי אותה על להוריד נעלים, כשניסיתי לשים לה את נעלי הבית, היא צרחה כשנכנסנו לחדר וחיבקה לי את הרגלים (כמו בסרטים). היא לא רצתה ללכת לנהיד, לא רצתה למגלשה או למטבח הקטן. היא בכתה ובכתה ובעיקר צרחה כאשר הלכתי וסגרתי את הדלת מאחוריי. ההלם היה גדול. מה קרה? שמעתי אותה צורחת ובוכה מבעד לדלת והאזנתי בחצי אוזן למנהלת שהסבירה לי כמה זה טבעי וככה זה ילדים והם צריכים זמן, וגם שהיא בוכה כי היא יודעת שזה אולי יגרום לי לחזור. זה לא לנון ניסיתי להסביר לה. היא לא מאלו שבוכים וצורחים ובמיוחד לא ככה! היא מעולם לא התנהגה ככה! אבל היא גם מעולם לא התחילה גן אמרה לי ותמיד יש משהו חדש. הכאוס מסביב היה עצום – הורים נכנסים, ילדים משחקים, ילדים בוכים. עזבתי את הגן בלב כבד עם חשש גדול.

כשבאתי לאסוף אותה אחרי שעתיים וחצי (בהן הלכתי הבייתה לצבוע את החדר של לנון שאני בימים אלו עובדת עליו ואקדיש לו פוסט נפרד) אמרה לי נהיד שהיא בכתה שעה. הייתה בזרועותייה ובזרועות הגנן האחר כמעט כל הזמן. לנון פרצה בבכי תמרורים ברגע שהיא ראתה אותי. היה כמעט בלתי אפשרי להלביש אותה ואני הייתי בעיקר אובדת עיצות.

יום למחרת שמתי לב שהיא קצת מצוננת ונשארנו בבית – הלכתי איתה לרופא שאמר שזה מאוד קליל מה שיש לה ואפשר ללכת לגן, הוא גם ציין לטובה את מצב הרוח שלה מכיוון שלנון הייתה בפארטי מוד הרגיל שלה. (הרופא זה סיפור בפני עצמו כי הוא ממש מתנגד לטבעונות ותמיד מאוד ביקורתי כלפיי – במיוחד היה לא נעים אליי כאשר הגיעו תוצאות בדיקות הדם שהוכיחו שהכל בסדר אצל לנון. בלתי אפשרי למצוא רופא אחר אז נשארתי).

לצערי כבר באותו יום בבית שמתי לב לשינוי עצום בהתנהגות של לנון. ראשית היא נעה ממצב רוח שמח שובבי ומסיבתי להפליא (להלן, המצב הרגיל של לנון שמכונה בבית "טכנו טכנו") למצב רוח נוראי: בכי, צרחות, צעקות. ממש ד"ר ג'ייקל וגברת הייד! בפעם הראשונה מאז שהיא נולדה היא החלה לצרוח בשנייה שיצאתי לה מטווח הראייה. היא כל הזמן רצתה על הידים, כל הזמן בכתה, כל הזמן לא הייתה מרוצה ממשהו. זורקת את עצמה על הרצפה, נאחזת בי בכוח, לא רוצה אוכל, לא רוצה לשתות, לא רוצה לשחק, לא רוצה לראות בייבי איינשטיין ביוטיוב. מפליא במיוחד הייתה הדחייה שלה את מארק – לא מוכנה בשום פנים ואופן ללכת אליו. רק אותי. רק על הידים. ורצוי עם בובי בפה (רגרסיית הנקה מטורפת!). הניג'וס הרקיע שחקים.

הסאגה בגן המשיכה: ביום רביעי היא צרחה כל כך הרבה שאחרי שעה וחצי התקשרו אליי שאבוא לקחת אותה. הם לא הצליחו להרגיע אותה. ביום חמישי היא הייתה יחסית רגועה אבל בכתה כשהלכתי ומכיוון שהתקשרו אליי יום לפני כן ביליתי שעתיים וחצי בבדיקה אובססיבית של הסלולרי שלי, חוששת שבכל רגע יתקשרו אליי שאבוא לקחת אותה. הגננת אמרה לי שהיא חושבת שאולי שלוש שעות זה יותר מידי זמן עבורה. נו באמת, זה לא משך הזמן ניסיתי להסביר, זה הקונספט! היא בכתה שוב כשראתה אותי. לא ידעתי כבר מה לחשוב.

אין ספק שמשהו עובר עליה, השאלה היא מה ומתי זה יגמר. התנחמתי בעובדה שהיא לפחות ישנה יחסית בסדר בלילות (רק לילה אחד נוראי).

היום היא התעוררה בחמש בבוקר – צורחת וצורחת. אחרי שעה של הנקה חסרת מנוחה שכוללת בעיטות לבטן שלי וכאפות קלות (ושאני רק אעז לכסות את הבובי!) מארק לקח אותה לסלון שאוכל קצת לישון ואני הושטתי את היד לסלולרי. בדקתי את האפליקציה של ה"וונדר וויקס". קראתי וקראתי. וגיגלתי. ואז הגעתי להארה ממש: לנון עוברת קפיצת גדילה מנטלית!

Wonder Weeks—the ten big changes your baby undergoes in the first 20 months of life, at around 5,8, 12, 19, 26, 37, 46, 55, 64 and 75 weeks.

עוד בהתחלה כשלנון נולדה הורדתי את האפליקציה של הוונדר וויקס. אחת מהאמהות בקבוצה של ילדי יולי אוגוסט המליצה עליה ובאותו זמן הייתי פתוחה להכל למרות שאני לא חסידה גדולה של כל מיני שבלונות ולו"ז של "ככה צריך להיות". מחקר הוונדר וויקס (זה למעשה ספר) הוא מחקר שלא מנסה לספק להורים הצעות ודרכים להתמודדות עם משברים אלא מציע להם הצצה לתוך מה שעובר על הילד שלהם. המחקר שנמשך כבר 35 שנים קיטלג קפיצות התפתחות מנטליות (אני מתרגמת מונחים מאנגלית, באמת שאין לי מושג איך לקרוא לזה בעברית!) מגיל אפס והאפליקציה מתאימה את לוח הזמנים לתאריך הלידה המשוער של התינוק. מה שאומר שהורה יכול לדעת פחות או יותר (כי כמובן שזה לא מדע מדוייק) מתי הילד שלו עומד לפני קפיצה – ליפ.

במשך השנה הראשונה האפליקציה הזו הרגיעה אותי לעיתים קרובות מכיוון שיש קפיצות דיי תכופות. בפעם הראשונה שלנון התנהגה בצורה ממש יוצאת דופן פניתי אל האפליקציה שאמרה לי שלנון נמצאת בימים מעוננים של קפיצה (האפליקציה מספקת טבלה מותאמת אישית בהם נראים השבועות הרגילים (השמשיים), והשבועות המעוננים). וככה היה לי לו"ז לא מחייב של קפיצות עתידיות – קיבלתי סיכום ממצה של הקפיצה הנוכחית, סיכום של היכולות של לנון אחרי הקפיצה הזו, סממנים של הקפיצה וגם כלים לנסות לעזור ללנון לעבור את הקפיצה הזו (בעיקר משחקים או פעילויות שמתאימות לדברים החדשים שנלמדים). הקפיצות האלו, כך מוסבר, גורמות לשינויים רבים אצל הילד, שינויים שהמוח שלו לא התמודד איתם בעבר – עולמו של הילד משתנה לגמריי, הוא לומד דברים חדשים, הוא מבחין בדברים חדשים, הוא מסוגל לעשות דברים חדשים. שלושת החודשים הראשונים בחייו של תינוק הם במיוחד עמוסים. אבל גם אחר כך, כל כמה שבועות מגיעה קפיצה חדשה.

הבוקר הבנתי לראשונה שהשבוע שלנון נמצאת בקפיצה העשירית והאחרונה (קצת מוקדם מהלו"ז – כמעט חודש מוקדם יותר). ידועה בשם הקפיצה מהגיהנום. זוהי הקפיצה שאחריה לנון תוכל להתאים את עצמה לנסיבות משתנות. היא תלמד להתאים את עצמה למצבים: לעזור, לדאוג, להיות סבלנית, או להיות להפך.

ציטוט:

From this age on you can see her develop the earliest beginnings of a conscience by systematically upholding her values and norms."

כל הקפיצות מתאפיינות בשלושה "סיז":

  • Crying
  • Clingy
  • Cranky

עוד סממנים? בכי פתאומי (זזתי קצת על הספה), שינוים דרסטיים במצב הרוח (שמחה וצהלה עם החתול, צרחות אימים כי לא נתתי לה את השלט של הטלוויזיה), צורך תמידי בתעסוקה (אין מצב לעשות משהו שלא קשור אליה לידה), הצמדות לאמא (הבישול הפך בלתי אפשרי), האחזות בבגדים , שובבות (לנון אמרתי לא לזרוק את חיות הפלסטיק! כל החיות נזרקות), טנטרומס (או יה), צורך במגע פיזי עם האמא (ציצי ציצי ציצי ציצי ציצי ציצי), שינה מקוטעת (שנת צהריים התרחשה רק בעגלה), חוסר תאבון (אכלה מאוד מעט השבוע).

אחד לאחד השבוע שהיה לנו עם לנון.

מצאתי בלוג של אמא אירית שכתבה על הליפ 10 של הבן שלה, היא כינתה אותו הליפ מהגיהנום ואימצתי את הכותרת מכל הלב.

היום עבר בדיוק כמו הימים הקודמים אבל היום לצרחות ולבכי של לנון ולעובדה שכבר כואב לי הגב מלהרים אותה היה הסבר רציונלי שהוריד את רמת החששות של מארק ושלי. הכל בסדר, הכל נורמלי.

מתי זה נגמר? לפי הלו"ז הליפ הזה לוקח חודש. אני לא יודעת אם אשרוד עוד שלושה שבועות כאלה אבל רוצה להאמין שאולי הוא יגמר מוקדם יותר.

מסקנות:

אין.

IMG_20151023_210913

*************

וקצת תמונות סתיו המבורגריות כי יפה כאן במיוחד:

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “36. Wonder Weeks – Leap 10

  1. פינגבק: 86. MRI & רודטריפ | A Girl Named Lennon

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s