28. Momnesia

IMG_20150429_170802

לא מזמן הלכתי בחזרה הבייתה מן הפארק, ופתאום עלה במוחי רעיון אדיר לפוסט, לא כתבתי כבר זמן מה והרעיון ההוא היה מעניין ונחמד ביותר והתחלתי לפתח אותו בראש כהרגלי, מתכננת בשמחה לכתוב אותו בערב. יום למחרת נזכרתי שהיה לי רעיון שרציתי לכתוב עליו אבל לא משנה כמה שניסיתי להזכר לא הצלחתי. אין לי מושג מה היה אותו רעיון. הוא אבד, נעלם לי מהמוח. אני רק זוכרת שהוא היה אחלה רעיון.

בגן משחקים בפארק ליד הבית (שטאדטפארק – רוב התמונות בבלוג ממנו), אני מנדנדת את לנון בנדנדה והבחורה לידי מנדנדת את הבן שלה. איך קראת לבת שלך בסוף? היא פונה אליי, שואלת באנגלית במבטא רוסי כבד. הא, אני מחייכת, קוראים לה לנון! היא ממש דומה לבעלך מעירה הבחורה ואני מביטה בה בתדהמה, מי את ומאיפה את מכירה את בעלי?

היא מחייכת, את לא זוכרת אותי? אני מעבירה תיקיות בראש שלי במהירות, היכן ראיתי את הבחורה הזו בעבר? מאיפה אני מכירה אותה? בעצם, מאיפה היא מכירה אותי? לא זוכרת כלום.

עשינו את קורס ההכנה ללידה עם הבעלים יחד.

שיט אני חושבת לעצמי, איך לא זכרתי אותה?

 והמקרה הזה מצטרף לעוד רבים אחרים.

אני עם הזכרון המפורסם שלי, אני שידועה בכך שזוכרת הכל – שמות, פרצופים, אירועים, ציטוטים, תאריכים (היסטוריונית או לא?!) – אני לא זוכרת כלום.

עוד מקרים:

בבית קפה בחורה עם תינוקת שואלת מה שלומי ואיך בסוף עברה הלידה. אין לי מושג מי היא, אין לי מושג. אני לא ביישנית ואני מעדיפה להודות בפה מה שאני לא זוכרת. אני מחייכת אליה, אין לי מושג מאיפה אני מכירה אותך! אני אומרת לה. הא, היא צוחקת, עשינו ביחד את הדיקור לפני הלידה! ואני בוהה בה לא מבינה איך לא זכרתי את הבחורה הזו – עשינו דיקור פעם בשבוע כמעט חודשיים. ממש לא זכרתי.

וזה ממשיך: בגן משחקים פונה אליי אישה מבוגרת, סבתא של אחת הילדות, היא מחייכת ואומרת לי, כבר ראיתי אותך ואת הבת שלך פעם! איך אני לא זוכרת אותה?! מתי היא ראתה אותי? מי זו? אין לי מושג מי את אני אומרת לה, הזכרון שלי נדפק בצורה רצינית ביותר. את בטוחה שראית אותי ואת לנון? כן כן היא אומרת לי, הקטנה הייתה ממש ממש קטנה אז. היא בכתה? אני חוקרת אותה, אולי היא מתבלבלת, כן כן, היא בכתה ואת לבשת אותה. כן, זו אני, היא לא מתבלבלת. אני לא זוכרת אני אומרת לה בעצב והיא צוחקת, ישבת איתה על ספסל והיא בכתה ועברתי לידך ואמרתי לה שגם הנכדה שלי בכתה המון בהתחלה וגם הבת שלי לבשה אותה כל הזמן. אני נזכרת, בטח שאני נזכרת, האישה החביבה הזו ניסתה לנחם אותי באיזה יום צרחות איום של לנון בפארק, ישבתי מיואשת על הספספל מנסה להרגיעה וכלום לא עזר ואז האישה הזו עברה וסיפרה לי שגם הנכדה שלה הייתה צרחנית לא קטנה. איך לא זכרתי אותה? היא עודדה אותי כל כך!

לא זכרתי.

אני לא זוכרת מה אני רוצה לקנות בשנייה שאני נכנסת לחנות. למרות שלפני כן חזרתי על הפריט כמנטרה. אני לא זוכרת למה נכנסתי למטבח, מה רציתי להביא? אני לא זוכרת מה רציתי לומר למארק שנייה אחרי שאני אומרת לו, בייבי? כן, הוא עונה. אני מסתכלת עליו. המממממ.

וכמובן שאני לא היחידה, וכמובן שרוב החברות שלי, אמהות חדשות, מעידות על חוויות דומות, אבל עבורי המכה קשה ביותר. הזכרון שלי הוא הכוח שלי, מאז שאני ילדה. הזכרון שלי הוא אחד מהדברים שאני הכי גאה בהם, אחד מהכשרונות הכי שימושיים שלי… ועכשיו הוא כמעט ולא קיים.

וזה נורמלי לחלוטין אני קוראת, שני שליש מהנשים בהריון ואחרי לידה מעידות על "מוח של אמא", וזה נפוץ ביותר אני קוראת, וזה טבעי בתקופות של לחץ וחוסר שינה (אני לא בלחץ וישנה לא רע אבל שיהיה). אז חזרתי לעשות רשימות מפה עד להודעה חדשה, והורדתי אפליקציה של פתקים, ואני שוקלת לצלם כל אמא חדשה שאני מכירה יחד עם הילד שלה, ולכתוב את השמות שלהם כי לפנות לבחורה במוטרבראטונג (אכתוב על כך מתישהו) כ"אמא של דמיאן" זה אולי חמוד ומצחיק אבל קצת מעציב!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s