26. ביקור ראשון בארץ

11069958_10153116835631399_1615842609676266779_n

אני כל כך רוצה לכתוב את הפוסט הזה ולא יודעת מהיכן להתחיל. ובניגוד לפוסטים אחרים שנכתבים אצלי בראש בעל פה הפוסט הזה לא יצר את עצמו עדין. חזרנו אתמול (שלשום… לתומי חשבתי שאצליח לסיים את הפוסט ביום שהתחלתי אותו!) אבל אני כבר כמה ימים חושבת על מה לכתוב ואיך.

בואו נזרום:

 טסנו ישיר מהמבורג לארץ, לראשונה מזה שנים נפתח קו ישיר ואני הייתי מאושרת. הטיסה עברה חלק ביותר ולנון הייתה מקסימה ומצחיקה וכבר בשדה התעופה החלה "לפתוח שולחנות" עם כל העוברים והשבים והמחכים. מארק קצת נדהם כשהוא ראה איש זר מחזיק אותה ומשחק איתה. חייכתי אליו ואמרתי לו "על זה בדיוק דיברתי" מכיוון שכבר הסברתי לו שבארץ אין לי ספק שאנשים זרים יגעו בה, ירימו אותה, ישחקו איתה. כל עוד הם לא ג'יפה אין לי בעייה עם זה.

 והיום הבנתי מה השוני העיקרי בין המבורג לארץ מהבחינה הזו: בארץ הפידבקים מהסביבה מדהימים – ואני מדברת בעיקר על אנשים זרים – כל מי שהיא חייכה אליו נעצר מייד וחייך חזרה, קשקש, דיבר, החמיא, החזיק את היד, ליטף את הלחיים, הרים אותה, צחק איתה. התחושה הייתה שכולם נותנים לה תשומת לב זו או אחרת והיא ממש פרחה מהבחינה הזו של תקשורת עם אנשים (כן כן, בעיקר זרים אבל זה כמובן גרם לה להיות סופר פרינדלי גם עם בני משפחה וחברים קרובים). לנון חייכה ללא הפסקה, צחקה, עשתה פרצופים, דיברה, הלכה לכל דורש. בגרמניה, כך אני מרגישה, לרוב מתעלמים ממנה ומהמחוות שלה. אולי איזו זקנה תחייך אליה בחזרה ותאמר לה "עכברונת" או המוכרת בסופר, אבל בארץ זה היה נונסטופ.

הביקור הזה גרם לקפיצה גדולה אצל לנון מהרבה היבטים, הנה חלק מהם:

היא למדה לחקות קולות של שיעול (אחותי לימדה אותה) והתחילה להשתעל בשביל למשוך תשומת לב

היא החלה מושכת את עצמה למעלה ונעמדת באופן די יציב כל עוד היא מחזיקה

היא החלה למחוא כפיים בהתלהבות (אמא שלי אחראית)

היא החלה להצביע, בשתי הידיים, מצחיקה אותנו מאוד ומצביעה ללא הפסקה על אנשים

בנוסף, היא כבר יושבת לגמריי לבדה ללא עזרה ותמיכה

והכי חשוב, כנראה, היא החלה לאכול אוכל שהוא לא ציצי! אחותי הצליחה לתת לה יותר מכפית או שתים של מחיות ירקות ופירות, ואמא שלי, שקראה שאכילת במבה יכולה למנוע אלרגיות לבוטנים (?!), קנתה לה במבה ולנון אהבה את זה מאוד! ( ומי חזרו מהארץ עם חבילת ענק של במבה מי מי מי?!).

שלושת השבועות האלה בארץ חידדו לי את התחושה של כמה שונה כאן משם, כמו בכל דבר גם בהורות.

קיבלתי ביקורת על צורת ההורות שלנו מכל אחד כמעט, לאו דווקא שלילית אבל לכולם, לכולם ללא יוצא מן הכלל, היה משהו לומר לי.

בעיקר דברים כמו "שימי לה גרבים, קר" או "את עדין מניקה?".

אם היה לי שנקל על כל פעם ששמעתי :

מה, את עוד מניקה?

כן, אני מניקה ונהנת מכך מאוד ושמחה שאני מניקה. תמיד הייתי צריכה להסביר שאני בבית לשנה של חופשת לידה והנקה מבחינתי היא דבר מצויין לכן כל עוד אני בבית עם לנון למה שלא אניק?

ואז זה כמובן עבר ל"מה, חופשת לידה של שנה?"

כן, אני מקבלת כ 60% מהמשכורת האחרונה שלי למשך 12 חודשים ולכן יכולה להרשות לעצמי להיות בבית עם התינוקת המאוד קטנה שלי ולהניק אותה גם בגיל שמונה חודשים!

ליבי נשבר רק מהמחשבה על האמהות שחייבות לחזור לעבודה אחרי שלושה חודשים ונאלצות להפסיק להניק. פגשתי כמה חברות כאלה ונכון, ככה זה בארץ ואין לאנשים ברירה אבל אני חושבת שזה ממש פשע לשים תינוק בן שלושה חודשים בגן ולהפסיק להניק רק מכיוון שלאמא אין זכויות שמאפשרות לה להיות אמא! וכן, ממש קל לי לדבר ביושבי בגרמניה הנאורה בה חופשת לידה היא של שנה ומשלמים לי על כך ומה אני בכלל יודעת אבל, באמת אבל אבל אבל, למה חוסר התנאים האיום שיש לאמהות בארץ זה משהו ש"ככה זה" וצריך להשלים איתו? (הכניסו לכאן ביקורת נוקבת על התנאים הסוציאלים בחברה הישראלית, על התנאים לאמהות, על התנאים לניצולי שואה, חיילים, חולים, קשישים, וכאן הכניסו טקסט זועם במיוחד על תוצאות הבחירותה אחרונות).

בדרך חזרה הבחורה בביקורת הדרכונים אמרה לי שיש לה תינוק בן חמישה חודשים ותינוקת בת שנה וחצי בבית. והיכן הם עכשיו? תהיתי. בגן כמובן היא אמרה לי. איך את יכולה? שאלתי אותה, היא אמרה לי שאין לה ברירה, היא חייבת לעבוד. אמרתי לה שבגרמניה יש שנה חופשת לידה בתשלום. הקולגה שלה מהתא ליד הציצה לעברנו ושתיהן אמרו לי שהן רוצות לעבור לגרמניה.

צחוקים בצד, אני באמת לא מסוגלת לתאר לעצמי את לנון בגן בגיל כה מוקדם ואני ממש לא רוצה לחשוב על הפסקת הנקה רק כי אין ברירה.

מה, היא לא אוכלת מוצקים?

ניסינו קצת והיא לא ממש רצתה אז אנחנו זורמים איתה (מושג שקשה להבין בארץ) וברגע שהיא תהיה מוכנה נמשיך. אחרי תשובה כזו בדרך כלל קיבלתי דוגמאות כמו "הבן שלי אכל תרנגול שלם כבר בגיל חצי שנה" או "הנכדה שלי מחסלת קערות פסטה מגיל שבועיים". ברוב הפעמים עבדתי על עצמי כדי לא להרגיש שמבקרים אותי ולא להכנס למגננה וזה עבד. זה מאוד לא קל לשמוע כל הזמן שאנשים חושבים שזה לא בסדר שהבת שלי עוד לא אוכלת מוצקים. אבל, חיים שלמים אני מאמנת את עצמי לא לשים זין על מה שאנשים אומרים או חושבים או מייעצים וככה גם לגביי לנון. עם כל הכבוד לכולם, אני האמא, מארק האבא, אנחנו נעשה את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר.

מה, היא גם תהיה טבעונית?

ברור, באמת נראה לכם שאתן לבת שלי לאכול חיות מתות והפרשות של חיות?

אז מה היא תאכל?

פירות, ירקות, דגנים, קטניות, אגוזים, ואם אתם באמת רוצים לדעת יש לי כחמישה אלבומי אוכל בפייסבוק ואתם מוזמנים לצפות בהם או לבדוק את הבלוג שלי!

(רוב המכרים החברים והקרובים שלי יודעים מה אני אוכלת ואיך אני מבשלת, זו שאלה שבאה בעיקר מאנשים שלא מכירים אותי)

מה, היא ישנה איתכם בלילה?

כן, אנחנו בקטע של אטצ'מנט פרנטינג והיא ישנה איתנו מגיל אפס ואנחנו מאוד אוהבים את זה. וכן, יש לנו מיטת תינוק והיא ישנה שם בחלק הראשון של הלילה אבל אחר כך היא איתנו. ולא, אנחנו לא מפחדים למחוץ אותה. בשלב הזה כולם נזעקו לומר לי שאחר כך נצטער על כך אבל זה בסדר, אמרתי להם, אחר כך זה עוד רחוק ואם נצטער נצטער! אני חושבת שלהתעורר לצד תינוקת מתעוררת זה הדבר החמוד ביקום!

מה היה לא קל? רשימה חלקית:

היה לא קל ללכת עם עגלת תינוק על המדרכות בתל אביב שמכוסות בצואת כלבים או פשוט חסומות על ידי רכבים. היה לא קל למצוא מקומות להחליף חיתולים (ספסלים בשדרה זה גם טוב) והיה לא קל לכסות את לנון בהנקה במקומות ציבוריים, היא שונאת את זה. היה לא קל, סליחה, היה בלתי אפשרי, למצוא מונית עם כסא תינוקות (נסענו איתה כשהיא בזרועותיי). היה לא קל לא לקנות לה בגדי ילדים מקסימים שהיו בהנחות מטורפות (רגע, אולי שטיפת המוח הצרכנית עבדה עליי?) במיוחד אהבתי שיש קרטר'ס!, היה לא קל לומר לאמא שלי לא לקנות לה עוד צעצעועים (דאם יו לולי!!! דאם יו!!!).

אחרי כמה ימים בתל אביב ירדנו הבייתה לאילת ולנון הוכיחה לי מייד שיש לה גנים אילתים משובחים.

היא אהבה את הים עד מאוד, היא נהנתה לשחק על החוף, ללקק אבנים, לאכול חול, להיות במים (כמה פחדתי שהיא לא תאהב את הים!) והיא אפילו השתזפה קצת!

היא פגשה באילת את סבתא שלי, נונה, שחיכתה לראותה שמונה חודשים, היא פגשה לראשונה את אבא שלי ולא הפסיקה לחייך אליו, היא פגשה חברי ילדות שלי, שכנים, מכרים, ובעצם כל מי שעבר לידנו כי אמא שלי לא הפסיקה לומר בגאווה לכולם "זו הנכדה שלי!".

הזמן טס בארץ. תמיד. במיוחד עכשיו עם תינוקת. וככה שברתי להוריי את הלב ועזבנו אבל נבוא לבקר שוב, בקרוב מאוד, גם כי יש טיסות ישירות (והן במחירים מדהימים! בדקו את גרמניה איירליינס ובואו!!!) וגם כי ראיתי כמה לנון נהנתה מהסביבה החדשה והגירויים הלא פוסקים. כמו שאמא שלי אמרה, זה פשוט לא יאומן שהיא פותחת שולחנות בגיל כזה.

ולפינת אני עפה על עצמי (למדתי להשתמש במושג נכון!): כמה התגאתי, ראשית, לראשונה, פנו אלי כאל "אמא" בעברית. בכל פעם שמישהו היה אומר ללנון רוצה ללכת לאמא? או הנה אמא הייתי צריכה לחשוב שנייה ואה, וואלה, הם מדברים עליי, אני האמא!!! ושנית, קיבלתי מחמאות אין ספור על האמא שאני – חברה טובה אמרה לי שאני אמא מדהימה ולכן לנון מדהימה, שאני רגועה ולא מלחיצה ורואים את זה על לנון הצחקנית. גם חברה טובה של אמא שלי אמרה לי משהו בסגנון, שהתינוק הוא בבואה של ההורה ולא פלא שלנון במצב פארטי תמידי עם אמא כמוני.

התעוררתי הבוקר לגשם ואפרוריות ומעלות עם ספרה אחת וכל מה שרציתי זה להיות בים, לאכול ארוחת ערב עם ההורים, וללכת להביא ג'חנון מחר בבוקר.

9 מחשבות על “26. ביקור ראשון בארץ

  1. לנון אכן מדהימה, מהממת ומצחיקה, ואני מצטער שיצא לי לפגוש אותה רק לערב אחד.
    אין לך מושג כמה היה משמח לראות בכל יום את התמונות הזורחות שלה מהים ומהחוף, ועם ההורים וסבתא.
    את בהחלט אמא מדהימה (כמו שהיה ברור לי לגמרי עוד לפני שהיא נולדה), ונראה לי שכבר פעם אמרתי לך שזה לא שזכיתם במקרה בילדה מהממת, היא כזאת בעיקר בזכותכם.
    ואין ספק שלכולם תמיד, אבל תמיד יש מה להגיד פה בכל נושא, בטח שבהורות. זה כנראה חייב לבוא גם עם הצד השני של התשומת לב, שהוא נחמד יותר.
    חוץ מזה, נראה לי שאני לא אמרתי כלום, לא? 😛

    אהבתי

    • אתה צודק בהחלט, תשומת הלב מהסביבה בהחלט שווה יותר מכל הביקורות מסביב ואני יודעת בוודאות שלנון עשתה חיים משוגעים בארץ.
      אתה היית מדהים כרגיל ואני לנצח שמחה שאתה חבר שלי. אוהבת אותך מאוד ומחכה לך כאן!

      אהבתי

  2. יופי של פוסט!
    כ"כ גורם לקנא בתנאים הסוציאליים המאפשרים הורות מעניקה ואמהות מניקה כמו שאת מתארת.
    גם להכניס תינוקת בת חצי שנה למסגרת זה דבר לא קל, אך למזלי ההנקה לא נפגעת ובזכות התחשבות ממקום העבודה מתאפשרת שאיבה פעילה.
    ללא ספק מעורר אי אלו כעסים על מה שקרה פה ב-17/3, אבל אין מה לעשות האיראנים בשער.

    אהבתי

  3. לא היה לי ספק שתגדלי אותה בדרך בה את מגדלת אותה. היא תינוקת מדהימה, חכמה ונבונה. סקרנית וחייכנית, בדיוק כמו אמא שלה. אני כבר מתגעגעת אליה וכמובן אלייך ומחכה לראות תמונה שלה עם החולצה של תנו לחיות…..

    אהבתי

  4. אני גם אמא (לאוליב בת ה-11 חודשים) שגרה מחוץ לישראל. היום לראשונה נתקלתי בבלוג שלך ונהנת מאוד לקרא, בעיקר מרגישה שאנחנו חוות חוויות דומות 🙂
    תמשיכי את מה שאת עושה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s