21. ישראל – עם בטן

IMG_20140329_171115

יו כמה חיכיתי לנסוע הבייתה! להיות בהריון בבית! שההורים המתלהבים שלי יראו אותי, שכולםםםםם יראו את הבטן שלי, שאוכל לשחות בים שלי, וללכת עם כפכפים ולפגוש חברים ולאכול את האוכל הכי טעים שיש וכל זה בהריון! סוף סוף נגמרו על השלבים שהייתי צריכה לחכות, נגמרו כל הבדיקות החשובות למיניהן ויכולתי להזמין כרטיס לארץ.  נסעתי שבוע לפני מארק מכיוון שהוא לא ממש סובל את תל אביב ומניסיון כל פגישות החברים שלי בשלב מסויים משעממות אותו.

 כבר בטיסה לתל אביב קלטתי שחייתי באיזו לה לה לנד, לטוס בשבוע 23 זה כבר לא צחוק, במיוחד אם יש קונקשין באיסטנבול, קצר יחסית אבל קונקשיין. הייתי עייפה, ורעבה כל הזמן, והיה לי כל כך לא נוח. אבל גם היה לי מזל! בטיסה לאיסטנבול ישב לידי זוג טורקי עם ילד קטן כבן שלוש שהפך את מגש האוכל על האמא בערך בחצי שעה הראשונה. ההורים הנבוכים לא ידעו מה לעשות עם עצמם והמהומה ואז ניגשה אליי דיילת ואמרה לי שאני יכולה לעבור למחלקת ביזניס הריקה עד לנחיתה, שאשב שם לבד ואנוח ויהיה לי שקט. יווווו חשבתי לעצמי, זו הפעם הראשונה שהבטן באה ככה לקראתי.

תל אביב, אח אח תל אביב, אני לא יודעת אם אני יותר אוהבת אותה או יותר שונאת אותה אבל זו בהחלט העיר בה נמצאים רוב אהוביי כולל אחותי ואין לי ברירה אלא להכנע לה. בביקורים עברו הייתי מתזזת. יומן הפגישות שלי היה עמוס, מבית קפה אחד למשנהו, מארוחה לארוחה (בשנים האחרונות ההיצע הטבעוני פשוט חלומי), ובדרך כלל הביקור היה מסתיים באיזה מפגש המוני של כל מיני חברים באיזה פאב או בית קפה. בנוסף לתיזוז הזה נהגתי ללכת ברגל לכל מקום (תל אביב רמת גן? קטן עליי!), שעות על גביי שעות – הולכת והולכת, ונהנת.

והפעם, וואו, לא יכולתי לזוז. התעייפתי אחרי שעה, כאב לי הגב, כאבו לי הרגלים, לא היה לי נוח, הבגדים הציקו לי, מזג האוויר הציק לי, הריחות ברחוב הציקו לי, לא ישנתי טוב. התחלתי לצמצם לאחד ולבטל פגישות ועד מהרה ההכחשה שלי של "עסקים כרגיל" התפוגגה. אבל לא נורא, השלמתי עם העובדה שככה זה ושזה מה שיש וניסיתי להנות כמה שיותר (אוכל אתיופי טבעוני בדרום תל אביב! חומוס אצל אבו חסן! פגישה עם העיתונאית האהובה עליי בעולם, ואפילו מפגש משפחתי המוני), שבוע אחר כך מארק הגיע, ביטלנו מיידית את התוכנית לעלות לחיפה (לגן של הבאהיים בעיקר) וירדנו הבייתה לאילת.

כמה חיכיתי לאילת! לשבת בחוף שלי, כל היום, עם ספר וברד ואוכל טעים, לצלול, לשתות קפה, לפגוש חברים שמכירים אותי מכיתה ז', לבקר את סבתא שלי, לבשל עם אבא שלי, להתפנק. וגם כאן המציאות היכתה בפניי אבל בעדינות. אומנם חרכתי את החוף שלי אבל לצלול היה בלתי אפשרי, ולשחות גם לא ממש, מסתבר שבטן הריון משמשת כמצוף וכמה שניסיתי לשחות זה לא הלך, הבטן שלי משכה אותי למעלה 🙂

וכמו תמיד שלושה שבועות על החוף עברו להם בצורה מהירה למדי ומארק ואני הבנו שזוהי הפעם האחרונה שאנחנו יושבים על החוף באילת לבדנו ושותים ברד. בפעם הבאה זה יהיה עם תינוקת!

הביקור בישראל היה לא פשוט, יש משהו מאוד מיוחד בלהיות תיירת במדינה שלי, יש משהו מאוד מגביל בלהיות בחופשה בהריון, והפעם התווספה לכך נקודת המבט של ההורים של מארק שהצטרפו אלינו לשבוע וחצי באילת. אפשר לתמצת את החוויה שלהם בשתי ההערות הבאות: "למה אנשים יושבים בבריכה ושומעים מוסיקה מהסלולרי שלהם בקולי קולות?" וכמובן "כמויות האוכל כאן לא נורמליות!!!"

מה שכן, מהביקור הזה יצאה בעיקר הבנה על השוני בין הריון בגרמניה לבין הריון בארץ, שוני שמייצג את ההבדלים התרבותיים והחברתיים:

1. בהמבורג קמו עבורי באוטובוס או רכבת פעמים ספורות בלבד. בטן או לא בטן זה לא מעניין אף אחד. אני לא חולה, אני לא נכה, ואני לא זקנה אז למה שמישהו יתן לי לשבת במקומו? זה היה מקומם בעייני, כי מבחינתי לקום עבור אישה בהריון זה הכי בסיסי שיש! אבל בהמבורג זה לא קרה. אני זוכרת שדיברתי על כך עם מארק ובאותו יום שנסענו באוטובוס מישהו הציע לי את המקום שלו. חוק מרפי כזה. אבל בוודאות אני יכולה להעיד שזה מאוד נדיר ומשיחה עם חברות בהריון באותו הזמן הבנתי שאני לא לבד – אצל כולן החוויה דומה וההרגשה גם.

בארץ לעומת זאת, בפעמים שנסעתי באוטובוס (לעיתים הרבה יותר קרובות מבעבר) הציעו לי מקום כמעט מייד. למעט שני מקרים מטורפים: ירד מבול, האטובוס היה מפוצץ ברמות הזוייות ואף אחד לא ראה שיש לי בטן, כמה בני נוער התפרעו וביקשתי מהם להפסיק, מסבירה שאני בהריון ואז אחד מהם מייד הציע לי את המקום שלו, במקרה השני בחורה דחפה אותי באגרסיביות כאשר עמדתי ליד הדלת, מחכה לרדת בתחנה הבאה, אמרתי לה שגם אני יורדת ושאין צורך לדחוף במיוחד מכיוון שאני בהריון והחצופה ענתה לי שגם היא בהריון. עד היום אני לא מבינה אם זו הייתה הסיבה לדחוף אותי.

עוד הבדל עצום התגלה באמפטיה של נשים אחרות בהריון. בהמבורג, לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש, ראיתי נשים בהריון מולי, מתנדנדות עם בטן כבדה,  וחייכתי את החיוך הזה של "שתינו באותה הסירה". חיוך לא מחייב אבל מאוד סימפטי ונעים לקבל ולתת. רוב הפעמים הנשים מולי לא חייכו חזרה אלא הסיטו את מבטן. כן כן, בדיוק מה שקראתם. חלק סתם לא חייכו. לא יודעת מהיכן זה מגיע ולמה אבל זה לא עובד כאן. בארץ לעומת זאת כל אישה בהריון חייכה אליי בחזרה כאילו אנחנו אחיות וזה היה לי נחמד וכיף כי בסך הכל אנחנו באותה סירה אז למה לא?

בכמה מקרים בארץ באו לקראתי כי אני בהריון, זרים מוחלטים, משהו מאוד ישראלי, מקרה אחד היה באוטובוס, בחורה שמעה אותי שואלת את אחותי אם נשארו לנו מים, אחותי ענתה שלא והבחורה הוציאה מתיקה בקבוק מים ונתנה לי אותו בחיוך. גם בתור בנתב"ג בדרך חזרה איכשהו נתקענו בלי מים (ממש התנהלות חובבנית!) וזוג בתור לפנינו שלף את הבקבוק שלו מהתיק ונתן לי.

בגרמניה לא שאלו אותי כלום על ההריון, כמעט אף פעם, למעט כמה מקרים של זקנות ברכבת (שהעירו שבטח נורא קשה להיות בהריון בחום הזה והייתי צריכה להסביר שאני מהמדבר). בארץ שאלו אותי כל הזמן אם זה בן או בת ומתי הלידה ואם זו לידה ראשונה ואם אלד בארץ ואם אני מתרגשת ו… הבנתם את הרעיון.

ובחודש הבא? חופשה ראשונה בארץ עם לנון!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s