11. 12 שבועות

IMG_20141020_151217

אלו שבועות קריטיים הזהיר אותי הרופא, העובר מאוד חלש, יש סיכוי להפלות, את צריכה להזהר, לשמור. ואני נזהרתי ושמרתי ובעיקר לא אמרתי לאף אחד. הרבה נשים, גם כאלה שלא עברו טיפולים, מחכות לשבוע ה 12 להודיע לסביבה, אני יודעת שזה מאוד נהוג אבל זה בהחלט מאוד קשה. המשכתי לקום כל בוקר בשש וללמד עד הצהריים, בחודש השני החלו לי בחילות בוקר נוראיות ושקרניות, למה שקרניות? מכיוון שאצלי הן היו במשך כל היום. חודשיים שלמים כמעט הייתי עם בחילות ורצון להקאה כל היום. חייתי ממים רותחים עם ג'ינג'ר ונמנעתי ממאכלים רבים שהגבירו את הבחילה.

בבית הספר עדין לא ידעו כלום (זה בית ספר פרטי וקטן ולא באמת היה עם מי לדבר) ועם הזמן השלמתי עם זה שהם לא יודעים – עדין לא היו מרוצים מההעדרויות שלי – תארו לכם לקום בשש בבוקר, עם בחילה איומה, וללמד 4-5 שעות. היו ימים כשזה היה בלתי אפשרי.

המשכתי לעבור בדיקות דם ואולטראסאונד על בסיס שבועי וההריון התקדם בצורה נורמלית לחלוטין. הרופא שלי אמר שבקרוב נאלץ להפרד ושאני אעבור להמשך הטיפול אצל רופא הנשים הרגיל שלי.

ואז הגיע ה 2.12, יום הנישואין השני שלנו. זה היה יום שני, ובבית הספר היינו עסוקים עד מעל הראש עם ההכנות לחנוכה. קמתי בבוקר מותשת, רציתי להקיא, כאב לי כל הגוף. אבל לא יכולתי להתקשר לאחראית מערכת ולהודיע על מחלה, עשיתי זאת פעם אחת בשבוע הקודם. בעטתי טת עצמי מהמיטה, בכוח, התכוננתי ויצאתי לבית הספר. כל היום הרגשתי רע. לקראת סוף היום הייתה לי שמירה בהפסקה ואני זוכרת שעמדתי שם, מפקחת על הילדים, וכאב בטן לא מוסבר משתלט עליי. עוד שעה ללמד ואני אלך הבייתה ניחמתי את עצמי. רק עוד שעה.

ובשעה הזו, ילדי כיתה ד' המתוקים, בעודם עסוקים בעבודה שנתתי להם הרגשתי איך הדם זורם ממני. מיהרתי לשירותים ועולמי קרס – דיממתי. לא מעט. לא דם "ישן" – דם חדש, והרבה.

הפאניקה השתלטה עליי, מיהרתי להתקשר לרופא שביקש ממני ללכת הבייתה מייד ולשכב במיטה ולתהקשר בערב אם הדימום ממשיך. חזרתי לכיתה ד', אני חייבת ללכת אמרתי להם, אני לא מרגישה טוב. ירדתי למשרד המזכירה שלא הבנתי מה אני רוצה ממנה – אני חייבת ללכת הבייתה אמרתי לה, מנסה להסתיר את הדמעות.

 

מארק מיהר הבייתה מהעבודה, נכנס איתי למיטה, יום נישואין שני ושנינו מכורבלים תחת שמיכה עם דמעות זולגות. הרי זה ברור מאליו שאם אני מדממת אז זו הפלה ואיבדנו את העובר, זה הרי ידוע, ככה זה גם בכל הסרטים, ובדקתי אונליין למרות שלא הייתי צריכה והיה כתוב שזה לא סימן טוב. בערב התקשרתי שוב לרופא, לא מבינה איך הוא לא אמר לי לבוא מייד, אני ממשיכה לדמם עידכנתי. תגיעי מחר בבוקר לבדיקה ביקש. ואיזה ליל שימורים עצוב זה היה. בכיתי כל כך. כעסתי על עצמי כל כך. למה הלכתי לעבודה? הרי הרגשתי לא טוב! זו עבודה קשה להיות מורה, פיסית אני עלה רגלים כל היום, ילדים קטנים, התרוצצויות, דיבורים – מה חשבתי לעצמי כששמתי את העבודה הזו לפני הבריאות שלי? איך אוכל אי פעם לסלוח לעצמי שאיבדתי את התינוק רק כי פחדתי להתקשר לבית הספר ולומר להם שאני חולה שוב? איך יכולתי להיות כזו מטומטמת? המשכתי לענות את עצמי כל הלילה.

למחרת אצל הרופא:

זה הדופק הראה הרופא איזו נקודה לא מזוהה על הצג בעודו עושה לי אולטראסאונד, הכל תקין.

למארק ולי חזר הצבע ללחיים, אני קונה מכשיר אולטראסאונד הבייתה קבע מארק. מה היה לא בסדר תהינו? ובכן, הסביר הרופא, אחרי שאיבת ביציות יש לפעמים כיסים המתמלאים בדם, אחד הכיסים פשוט התרוקן. ולא חשבת לומר לנו שיש אופציה כזו תהיתי לעצמי, אחד מהימים הכי קשים של חיי אם לא הקשה ביותר עברו עליי כי לא ידעתי שיש אופציה של כיסי דם! שבוע במיטה פקד הרופא, את לא יוצאת ממנה, לא יוצאת מהבית, לא עושה כלום מלבד ללכת לשירותים ולהתקלח – שבוע במיטה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s