2. חמישה שבועות ראשונים

IMG_20141028_172503

חזרנו מבית החולים שלושה ימים אחרי הלידה. ביום החזרה עלצתי, רציתי מאוד כבר לחזור הבייתה, לנוחות, לפינה שלי, לחתול, למטבח שלי. איך אומרים באנגלית?

Little did I know…

המציאות הכתה בפני שעה לאחר החזרה, ללא רחם, הכתה בי ובמארק שוב ושוב. לנון לא הפסיקה לצרוח, לנון לא רצתה לינוק, וכל מה שעשינו – והיום בדיעבד אני יודעת שלא ממש עשינו הרבה- אבל באותו רגע, עם תינוקת בת שלושה ימים, כל מה שידענו לעשות לא עבד. המיילדת שלנו באה לבקר והכל היה נראה בסדר בעודה אצלנו, אבל אז היא הלכה, ממשיכה בדרכה לנשים אחרת ולנון לא הפסיקה לבכות. והבכי שלה קרע לי את הלב מהמקום, צבט לי את הבטן שוב ושוב וגרם לי לבכות גם. שעות ראשונות בבית והמחשבה שלא יצאה לי מהראש היא "מה לעזאזל עשיתי?" – היה לי כל כך רע רק עם מארק והחתול? מה הייתי צריכה את זה? למה הייתי צריכה את זה? הגוף הממוטט שלי (הרגשתי כאילו דרסה אותי רכבת אחרי הלידה), הנפש הפצועה שלי (אגיע לזה בהמשך אבל בקצרה אסביר שלא האמנתי שתהיה לי תינוקת עד השנייה בה היא יצאה ממני), חסרת שינה, רעבה ובעיקר אובדת עיצות. רציתי להחזיר את הגלגל אחורנית.

בשלוש לפנות בוקר, לנון עודנה צורחת ללא הפסקה, הבטתי במארק מיואשת – בוא נחזור לבית החולים ביקשתי ממנו ואכן זה מה שעשינו, צועדים לפנות בוקר לעבר המחלקה ממנה שוחררתי, עשר דקות הליכה מהבית. עמוק בפנים אני מייחלת שהמיילדות הנחמדות תהיינה במשמרת והקארמה שלי חייכה והמיילדת שעזרה לי כל כך אכן הייתה שם. הקשיבו לנו, חיבקו אותנו, הרגיעו אותנו, בדקו את לנון, אמרו שהצרחות הן כבר מרעב, נתנו לי לשאוב חלב, האכלתי אותה. היא נרדמה. ואני רק רציתי להשאר שם במחלקה ולא לעזוב. המחשבה על לחזור הבייתה ושוב להיות שם לבד איתה גרמה לי לחרדה. עוד לילה כזה ואני אמות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s