95. אמא שלי

93209459_10158234854091399_6189095436003835904_o

שלושה שבועות עברו מאז שאמא שלי הלכה לעולמה. שזה ממש לא נכון כי היא לא הלכה לשום עולם. היא עזבה אותנו בעולם הזה. אני מנסה לחשוב שהיא יצאה לטיול ארוך מאוד מסביב לעולם. כי ממש לא הגיוני בעיני שהיא לא איתנו יותר.

אמא שלי הייתה אמא למופת, אישה יפייפה וחברותית. היא אהבה מאוד את החיים, אהבה לטייל, אהבה אוכל ויין טובים, ושוקולד. היא מאוד אהבה אנשים. ואת הים באילת, אהבה כשיש ירח מלא, ופרחים. היא העניקה לאחותי ולי את כל מה שיכלה, גידלה אותנו כמעט לבד (אבא שלי עבד בחו"ל). היא תמיד אמרה לי שאני הכי יפה והכי חכמה (גם כשלא הייתי), ותמכה בכל דבר שאי פעם עשיתי. היא אהבה את לנון ודוריאן יותר מכל. סבתא נהדרת ומלאה סבלנות. הילדים מילאו אותה בשמחה  עצומה, היא הייתה המעריצה מספר אחת שלהם.

(עוד על אמא שלי בפוסט שכתבתי עליה בפייסבוק)

אמא שלי אובחנה עם סרטן לפני כשנה. באיחור, כי אילת. היא התלוננה חודשים על כאבים לא מובנים ועייפות, ירדה במשקל – אבל גם בחדר מיון של יוספטל וגם אצל רופאת המשפחה לא ממש היו בכיוון של סרטן. חודשים יקרים מפז עברו להם עד שלבסוף, בדיקת CT אחת שינתה את התמונה, וזמן קצר לאחריה אמא שלי אובחנה עם סרטן – אגרסיבי ובשלב 4, והיו גם המון המון גרורות. ואז היא עברה הסרת כלייה, חתיכת ניתוח, עם החלמה מאוד ארוכה קשה וכואבת, אבל אמא שלי לביאה. וטיפולים, בתל השומר, שזה אומר לטוס מאילת שבדיוק סגרו לה את שדה התעופה, לתל אביב, שבדיוק סגרו לה את שדה דב (ללא-אילתים: זה אומר הרעת תנאים איומה לטסים מאילת – איחורים אינסוף, והארכת המסע בלפחות שעה וחצי לכל כיוון), ואז לתל השומר לטיפולים (עם אמנון, הבעל של דודה שלי שהיה לצידה בכל עת), ואז לאחותה במודיעין או ישר חזרה לאילת (אמא שלי מאוד מאוד אהבה נוחות ואת הבית, אני רק יכולה לתאר לעצמי איזה סיוט זה היה עבורה להיות לא בבית). כימי, ביולוגי, הקרנות, אינספור תרופות, ובהתאם אינסוף תופעות לוואי.

בדצמבר לנון ואני טסנו לבקר אותה, היה לא ריאלי שנטוס ארבעתינו אז החלטנו להתפצל. אמא שלי רזתה מאוד, הייתה עייפה מאוד, מותשת, ועצובה בצורה שהכאיבה לי רק מלראות אותה. היא לא הבינה איך פתאום, ומה קרה, ואיך בדיוק שנונה נפטרה (אמא שלה בה היא טיפלה 12 שנים). התשובה שהיא לא רצתה לשמוע היא שזה מה שלמעלה מ – 40 שנות עישון יכולות לעשות. אמא שלי תמיד עישנה. כולל בהריון איתנו (כי "אז" לא הייתה מודעות, כך טענה). לא משנה כמה הצקנו לה, היא תמיד עישנה. לפני עשור עשתה קורס של קופת חולים והייתה הראשונה בקבוצה להפסיק לעשן. היינו מאוד גאים בה, אבל לצערנו זה החזיק פחות משנתיים.

בדצמבר חשבתי שיהיה טוב. שילוב מטורף של הדחקה, חרדה, והתעלמות מוחלטת מהמציאות. לא יכולתי לחשוב שמשהו לא טוב מגיע, אחרי הכל, היא לקחה את לנון לגן שעשועים, ובאה איתנו לים. אבל התעלמתי מהעייפות, חוסר התאבון, הכאבים שלא פסקו (כי למרות הסרת הכלייה והגידול בה היו גידולים חדשים וגרורות חדשות).

בסוף ינואר הכל החל להתדרדר – הכאבים הלכו והתחזקו, גילו איזה גידול שחסם את הכבד, ניסו כל מיני טיפולים, שלא צלחו, ובתחילת פברואר אחותי ביקשה שאדבר עם האונקולוגית כי היא לא מסוגלת – האונקולגית אמרה לי לקחת את הילדים ולטוס לראות את אמא שלי כי אין הרבה זמן.

בכיתי שעות.

דיברתי עם אח של חברה טובה, רופא, שהסביר לי את המצב. הוא אמר שבכל טיפול אונקולגי יש תהליך – עושים כל מה שאפשר – ואז מגיע שלב הבו הרופאים מבינים שאין כבר מה לעשות. זה הזמן אגב בו כל מיני טיפולים ניסיונים מוצעים, רובם לא יעשו דבר עבור המטופל מלבד פשיטת רגל כלכלית, לא לדבר על הזמן היקר שיועבר במחלקה האונקולגית. גם הארכת חיים לא תעניק יותר מחודשיים שלושה.

ואז הוא הסביר על טיפול פלייאטיבי, שהוא לא טיפול מאריך חיים אלא טיפול שמעניק איכות חיים לזמן שנותר.

כשהגענו לארץ הכל התמוטט בערך אחרי יום – אמא שלי, עם כל האהבה שלה אל הילדים, לא הייתה במצב להנות מהם. מארק ואני היינו ברי מזל וקיבלנו דירה מחבר, בביניין של הוריי, אבל הדירה לא הקלה עלינו את המצב עם הילדים. הייתי צריכה לעזור להורים שלי (אחותי שבעצם לא עבדה כבר שבועות חזרה צפונה קצת), לעשות קניות, להביא תרופות, להכין אוכל, לנקות, ובעיקר לתמוך באמא שלי שדעכה מול עיני – וגם לדאוג לילדים. יום אחרי שהגענו מארק ואני החלטנו שהוא והילדים יחזור כבר באותו שבוע להמבורג ולא ישארו שבועיים וחצי כמתוכנן, לפחות הילדים יהיו במסגרת ולמארק תהיה אפשרות לטפל בהם (הוא דיי חסר אונים בארץ). החלטה מאוד לא פשוטה אבל היינו חייבים לקבל אותה.

אמא שלי נפרדה מהילדים בחיבוקים ונשיקות, ואני הפעלתי מנגון הכחשה על פול ספיד ואמרתי לעצמי שזה ממש לא נראת לי כמו הפרידה האחרונה, שאני בטוחה שהם עוד יפגשו.

נשארתי בארץ שלושה שבועות (יש פוסט על זה) – נעתי בין ייאוש לייאוש עמוק יותר, וכל חרדה שלי התפצלה למספר חרדות. אגב, בזמן שלי בארץ החלו הידיעות על הקורונה להגיע מסין, ואני מייד הסקתי שכולנו הולכים למות. אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי שכשאני אחזור להמבורג אני אתחיל להצטייד והיא צחקה ואמרה שאני מגזימה.

חזרה לחרדות – בדיוק לפני שטסתי לארץ, חברה מברלין שלחה לי הזמנה לאיזה קורס אונליין שעוסק בהתמודדות עם חרדות. היא ידעה שאני במצב לא משהו, היא ידעה שאני לא מוצאת טיפול פסיכולוגי באנגלית, אז למה לא לנסות את הקורס הזה? לא עשיתי את הקורס בסוף, כי טסתי לארץ, אבל כן הספקתי לשמוע את הפודקאסט ההקדמתי לקורס. האישה שמעבירה את הקורס, ניקולה בירד, סיפרה בפודקאסט על החיים שלה ואיך החרדות שלה שיתקו את החיים המאוד מוצלחים שלה. היא דיברה על איך ניסתה כל טיפול אפשרי וכלום לא עזר. בשלב מסויים היא סיפרה שפיתחה איזו אנלוגיה שעזרה לה מאוד: היא אמרה לדמיין שכל החרדות הן מוניות. נאמר אתן נוחתות בשדה תעופה, ובחוץ יש תחנת מוניות עם המון מוניות שבאות, לוקחות נוסעים, וממשיכות. החרדות היא אמרה, הן המוניות, אם תעלו עליהן הן תקחנה אתכן רחוק, ותעשנה מלא סיבובים. אל תעלו על המוניות, היא אמרה. אל תעלו על המוניות. וזה עזר לי קצת, וגם סיפרתי על זה לאחותי שנהגה לומר לי "אל תעלי על המונית" בכל פעם שנשברתי.

ניקולה בירד המשיכה בפודקאסט בגרון חנוק מדמעות, היא אמרה שלקח לה המון זמן להבין שאין בכלל מוניות.

חזרה לאילת. אחותי ואני הפעלנו את צבר, ארגון שמעניק טיפול פלייאטיבי בבית – אמא שלי אמרה שהיא לא רוצה לחזור לבית חולים אי פעם. אנשי צבר: אחות, עובדת סוציאלית, רופאה – מתמחים בענקת איכות חיים לחולים סופנים בביתם. כל הזמן אמרתי לאמא שלי שזה רק ליתר בטחון, שבטח לא נצטרך את זה. 

אמא שלי הייתה יחסית במצב יציב. חלשה עייפה כאובה ומדוכאת, אבל לא משותקת למיטה ובהחלט עירנית רוב הזמן. לקחתי אותה לפגוש חברות מהספורט, אירחנו בני דודים אהובים, היא התעקשה לקפל כביסה, לרדת לזבל, ולנקות דברים. תמיד צחקנו על איזה חולת ניקיון היא: בימי חמישי, אחרי המנקה, אסור לעשות פירורים! לא לאכול בסלון! עכשיו ניקיתי כאן. והמרפסת, שתמיד התמלאה בחול בסופות אבק "ורק היום ניקיתי אותה!!!". יצאנו לאכול בחוץ כמה פעמים, במסעדה על המים שהיא אהבה, היא צחקה כשהזמנתי מהמלצרית בעודי במים, הזמנו אוכל הבייתה (היא בקושי אכלה), היינו מטיילים למטה בשכונה כשהיה לה כוח, הכנתי לה אוכל טבעוני "דווקא טעים", ראינו טלוויזיה, כל הזמן.

לא יכולתי לדבר איתה על הסוף. נמנענו. היא ידעה כבר שהוא קרב, היא שנאה את זה, הייתה כל כך אומללה. ואני בכלל לא יכולתי לחשוב איך זה לדעת שעומדים למות. כמה קשה, כמה עצוב. אז לא דיברנו על כלום. גם כשהיא הזמינה את נעמ"ת לעשות לה צוואה, גם כששאלה מה נעשה בדירה אחרי שהם כבר לא יהיו.

מכירים את תופעת באדר מיינהוף? זה כשלומדים או חווים משהו בפעם הראשונה ואז מייד אחר כך הוא מופיע בכל מקום. לא היה אדם אחד שדיברתי איתו ולא סיפר לי על אמא או אבא או חבר או מכר שמתו מסרטן.

דוגמאות אינספור: שלושה חברים אקטיביסטים בהמבורג איבדו הורים לסרטן, פוסט שלי בנושא בקבוצת אמהות הביא לעשרות הודעות דומות על נשים שאיבדו הורים לסרטן, הכרנו בברלין בעודנו מחכים לטיסה, משפחה איטלקית, מילה באנגלית הם לא דיברו אז האמא ואני ניהלנו שיחת גוגל טרנסלייט. היא שאלה לפשר הביקור ואני הסברתי. היא כתבה לי מייד שאמא שלה מתה מסרטן חודשיים לפני שהיא התחתנה, ולא הכירה את הנכדים מעולם. בטיסה עצמה הכרנו חבר'ה מקסימים שחזרו מסופ"ש בברלין, אחד מהם שיתף שאביו מת מסרטן, בבית. חברת ילדות שיתפה בסיפור דומה, ובעודי בארץ, חברה מגרמניה שלא ידעה על אמא שלי כתבה לי הודעה "אמא שלי גוססת מסרטן".

זו לא מחלה. זו מגפה.  

חזרתי להמבורג מנסה לא לחשוב על זה שהסוף יבוא. האונקולוגית אמרה תוך כמה ימים והנה כבר עבר חודש. בכל זאת מדובר באמא שלי. ויש לנו כבר נס רפואי אחד במשפחה, זה חייב להיות בגנים.  

ואז הגיע זמן קורונה ורמת החרדות שלי עלתה שלב – לא רק דאגה עמוקה לאמא שלי, אלא חרדה קיומית של כולנו. המצב של אמא שלי החמיר, כאב לה כל הזמן, וכשכאב לה, כאב גם לי. פיזית. הכדורים כבר לא עזרו, היא בקושי יכלה ללכת, והיא, אישה שתמיד הייתה אקטיבית, תמיד בדרך לשיעור פילאטיס, לים, או איזה רונדל (ככה קראנו לסיבובי סידורים שלה), היא כבר לא יכלה לעשות כלום.

אילת נכנסה להסגר הרמטי – אין יוצא ואין נכנס, ובפעם האחרונה שדיברנו בטלפון היא הייתה עצובה, מאוד רצתה שאחותי תגיע. אמרתי לה שהעיר סגורה ללא-תושבי אילת, ואחותי הרי חייבת לרדת עם בת הזוג שלה ברכב, והיא אמרה שהם לא רואים מחסומים בכביש למעלה – הביניין של הוריי הוא על היציאה לכביש לכיוון מצפה רמון. מפה לשם, השגנו לאחותי אישור מיוחד מאיזו קצינה מדהימה (חברה של חברה), אחותי ירדה מיידית לאילת, אבל בגלל הקורונה ומכיוון שלא הייתה בבידוד ועבדה עם אנשים, השכירה יחידת דיור,  וערכה קניות להורי ובאה לומר שלום. יומיים אחר כך כבר הזמנו ציוד מיד שרה. אמא שלי ישנה רוב הזמן ולא הייתה בהכרה מלאה. לקחנו אחות מלווה ללילות ואחותי הייתה שם בכל רגע אפשרי (פאק יו קורונה!). את הציוד מיד שרה קיבלנו ביום חמישי. אחותי אמרה לי שהסניף סגור אבל חברה אהובה (אותה חברה של הקצינה!) מייד קישרה אותי עם אחראי המתנדבים שבעודי מדברת איתו יצא לסניף. האחות לילה שלקחנו, אישה מדהימה בשם אידה, מנוסה, ליוותה חולים סופנים זמן רב, ועוד לא עושה את זה עבור הכסף, אמרה לאחותי שהיא חושבת שזה מאוד קרוב. שאמא שלי תמות בקרוב. אני זוכרת שכתבתי לחבר מניו יורק והוא כתב לי שככה אמרו על אבא שלו וזה לקח חודש.

באותו יום חמישי אחותי שמה את הטלפון ליד אמא שלי, ומיררתי בבכי, אמרתי לה שאני מצטערת על כל הצרות, ושאני מבטיחה לספר עליה לילדים, ולהיות אמא טובה כמוה. היא לא ענתה אבל אני יודעת שהיא שמעה אותי.

ביום שישי דודה שלי ובעלה הגיעו ממודיעין להפרד (קיבלו אישור מיוחד מהקצינה להכנס לעיר לכמה שעות).

באותו יום שישי, הלכתי לישון צהריים עם דוריאן וחלמתי שאחותי שולחת לי תמונה מהחוף. היא ישובה שם על כסא הפלסטיק הצהוב שאמא שלי אהבה, מבטיחה לעבר הים. כתבתי לאחותי "זה החוף של אמא, תמיד. וזו השעה שהיא הייתה שולחת לי תמונות משם, תמיד". ואז כאב עצום השתלט לי על הגוף. כאב לי פיזית בצורה נוראית, הכל כאב – אני לא חושבת שאי פעם כאב לי ככה. ובחלום אמרתי לעצמי "זהו, אמא שלך איננה". הכאב העיר אותי מהשינה. נשארתי במיטה משותקת. מכאב. מפחד. ואז צלצל הטלפון של הבית. אחותי הייתה על הקו.

ידעתי.

ידעתי שאמא שלי תמות, אבל שום דבר לא מכין אותך לרגע שלא תהיה לך אמא יותר.

הגעגועים אל אמא שלי עצומים. בכל ערב אני רוצה לספר לה על איך עבר היום שלנו, אני רוצה לשלוח לה מאות תמונות של הילדים –  היא המעריצה מספר אחת שלהם, גאה בהם כל כך, או ציטוטים שלהם, או ציורים של לנון, או אוכל שהכנתי, או את פריחת הדובדבן בפארק. מי יקרא לי "ענבר בעלת החלומות"? אי אפשר. והאי אפשר הזה לא נתפס בעיני. לא יכול להיות שהיא לא כאן. היא נסעה לטיול ארוך מסביב לעולם, תחזור עוד המון זמן, אבל תחזור…?

והכאב, הכאב לא הולך לשום מקום.

היא נקברה באותו יום שישי – מהר, לפי המסורת, ועם קומץ אנשים – דודה שלי ובעלה שהספיקו להפרד, שכנות אהובות, חברת ילדות שלי.

כל מה שרציתי זה להתרסק. שנה של כאב ופחדים עמוקים, שנה של חרדות שלא מרפות- עכשיו אני יכולה כבר לצרוח? אבל גם את זה אי אפשר. אני לא יכולה להשאר במיטה, יש שני ילדים שתלויים בי. הם צריכים לאכול. הטייסת האוטומטית שאני מכירה היטב נכנסה לפעולה.

ואולי לא התרסקתי כי הכנתי את עצמי למוות שלה, כמו שהכנתי את עצמי בעבר למוות אפשרי של דוריאן. אולי אני יותר רציונלית ממה שחשבתי. זו דרכו של עולם. וגם, הזכרתי לעצמי, היא הייתה כל כך אומללה, סבלה מאוד – פיזית, נפשית – השנה האחרונה ובעיקר החודשים האחרונים היו גיהנום עבורה. כמה אני רוצה לנשום לרווחה עבורה – כמה אני רוצה לנשום.

האבל הישראלי הוא ציבורי – הפוסט שהעלתי לזכרה קיבל מאות תגובות של השתתפות בצער, אנשים סיפרו על ההכרות שלה איתם, חיבקו וירטואלית ושלחו אינספור הודעות. והתקשרו, כולם התקשרו – משפחה קרובה ורחוקה, חברים, חברים לשעבר, שכנים, שכנים לשעבר, חברות מהספורט, אנשים שלא הכרתי – עם הרוב לא הייתי מסוגלת לדבר, כי גרוני היה נחנק תוך שניות. אבל התקשרו.  

והגרמנים? בגרמניה האבל הוא אישי. חברים קרובים שלחו הודעה מחבקת, ביקשו שאומר אם אני צריכה משהו, וזהו, לא שמעתי מהם. בדיוק כמו כשדוריאן היה בבית החולים. חבר קרוב (שלא נעלם) אמר לי שמכבדים את הפרטיות שלי בזמן הקשה הזה. אמרתי לו שאני לא רוצה שיכבדו אותה, אני רוצה שיהיו איתי, שיכתבו, שיתקשרו דאמיט! שיתנו לי את האופציה לסנן אותם. סיפרתי לו מה זה "שבעה" (לא הייתה שבעה כי קורונה) והוא מייד כתב שהוא מעדיף את זה על להיות לבד באבל.

דוריאן לא מבין כלום. הוא מבקש מידי פעם לדבר עם סבתא רוזי.

לנון יודעת שסבתא רוזי מתה, אבל אני לא בטוחה שהקונספט של מוות ברור לה לגמריי. היא אמרה לכמה אנשים ש"אמא של אמא כבר מתה", וגם הסתכלה עליי בעיניים הכחולות העצומות שלה, בעודנו מסתכלות על תמונות ישנות מהארץ, ואמרה לי "אל תהיי עצובה בגלל סבתא רוזי".

אבל אני יודעת שזו לא בקשה אפשרית, כי אני אהיה עצובה לנצח.

 

השיר האהוב על אמא שלי, פטסי קליין ו"קרייזי":

 

 

94. Strange Days #2

IMAG6362~2

מאיפה להתחיל?

יש לי כל כך הרבה מה לומר אז הנה, בחלוקה גסה לגורמים (ותודה למיטל שכותבת נהדר ונתנה לי השראה לחלוקה לרשימה!):

מטרה:

לא להדבק ולא להדביק אחרים.

אמצעים:

תשעה ימים של בידוד מרצון בבית. מארק הוא היחיד שהולך לקניות פה ושם, משלים חוסרים, ובעיקר מנסה לענות על החרדה שלי שאוי ואבוי אין לנו מוצר זה או אחר.

מגוחך:

נכון לעכשיו אין לנו שמרים יבשים. מכל הדברים בעולם, שמרים יבשים זה מה שאני צריכה. מה שמביא אותי להבנה כמה מגוחכת אני. איזה בעיות עולם ראשון יש לי. אוי אוי אוי צ'יבו סגרו חנויות ולא הספקנו לקנות את הקפה שאני אוהבת, אוי אוי אוי אין לי כוסברה טרייה.

איזו תרבות שבעה, שופעת, מלאת מותרות יצרנו לנו, ואיזה בית ספר עושה לנו וירוס אחד.

הכנות:

מצד אחד התחלתי להצטייד כשחזרתי מישראל. מדף  בארון התמלא באוכל ומוצרים לשעת חירום. הייתי בסטרס, וראיתי איך אנשים מרימים גבה לנוכח ההכנות שלי (אחד מהם גר איתי בבית). העניין הוא שראשית הדאגה שלי לדוריאן מעבירה אותי על דעתי. שנית, יש לי הרגשה לא טובה לגביי הווירוס הזה מהשנייה שהוא צץ בחדשות.

מצד שני אלוהימים אדירימים לא יכולתי להצטייד טוב יותר?! אני? היסודית עם הרשימות בסדר אלפביתי, לא יכולתי להתרכז קצת יותר? שכחתי כל כך הרבה דברים. מה גם, שאם כבר קניתי, לא יכולתי לקנות קצת יותר?

שאלות:

איך זה יכול להיות שכמות המקרים בגרמניה גדלה בצורה מטורפת בימים האחרונים אבל כמות המקרים הקריטיים היא מזערית? למשל: בספרד יש 1000 מקרים קשים בערך, על כמעט אותה כמות מאובחנים יש בגרמניה רק שני מקרים.

ומה קורה באיטליה? משהו שם לא מסתדר לי. לאף אחד כנראה. למה דווקא האיטלקים?

והילדים. מה עם הילדים? מה יש בילדים ששומר עליהם ולמרות שהם נדבקים הם לא מפתחים את המחלה?

ומה עם הדבקות חוזרת? יכולה לקרות?

וכמה זמן נשאר בבתים? האם בקרוב יאסרו עלינו לצאת לגמרי?

IMAG5971

תובנות:

כמו כל טבעונית מוטרדת גם אני איכשהו חיכיתי ש Planet Earth יעניש אותנו. אבל לא חשבתי שזה יבוא ממש עכשיו.

ניצלנו והשתמשנו בכל דבר שיש לכוכב הזה לתת לנו: מצצנו את החיים מהאוקיינוסים והיערות, התעללנו, נצלנו, והרגנו ביליונים על ביליונים של חיות, הכחדנו מינים שלמים. פצענו כל איזור של הכוכב הזה שאי פעם הגענו אליו, רוקנו אותו, משאירים אותו לדמם ומלא בזבל.

הווירוס הזה הוא תוצאה ישירה של אכילת חיות, וזה שאתם לא סינים ולא אכלתם פנגולינים לא מנקה את האשמה שלכם. זה הזמן להפסיק. אם חיכיתם לסימן, הנה, Covid19 כתוב באותיות ניאון מנצנצות לכל מקום שתפנו. ולא, זה לא הזמן להפנות אצבעות מאשימות, הרס הכוכב הזה הוא על כולנו – צודקים, זה לא הזמן ל"מי התחיל", זה הזמן ל"או קיי, איך אנחנו הופכים את עצמנו לראויים לכוכב הזה?".
והיה כבר מי שאמר שמשבר האקלים צריך לפנות ליועצים של הקוויד19. מה שהווירוס הזה עשה בחודשיים לא עשינו אנחנו בעשר השנים האחרונות, לא, גם לא גרטה.

פתאום כולם שמחים שיש דולפינים בתעלות ונציה, שרמת הזיהום בסין ירדה בצורה דרסטית, שפליטת גזי החממה הייתה הנמוכה מזה שנים, איך תנועת המטוסים כמעט ונעלמה, ואיך גם הקפיטליזם וגם הגלובליזציה נראים חסרי תועלת כרגע.

אני קוראת על הלקחים שאנחנו צריכים להפיק ועל השינויים שעלינו לעשות – כפרטים, וכציוויליזציה. לא בטוחה שאחרי המשבר הזה נחזור לחיים כרגיל, אם ובכלל הטירוף הזה אי פעם יגמר.

אולי זו בעצם המטרה. שלא נחזור למה שאנחנו רואים כנורמלי. כי זה ממש לא נורמלי. מסתבר.

קשיים:

איזה קשה הזמן הזה לקונטרול פריקס. I mean, what the fuck is going on?

לשחרר בזמני משבר כאלו זה ממש כמו קולד טרקי מטורף.

89123651_10158118370741399_1973165687257956352_o

הילדים:

הילדים בסדר. באמת. לנון ראתה סרטון על הקורונה לילדים, מבינה למה לא פוגשים חברים ולמה אין גן. דוריאן לא מתלונן כל עוד יש אווירת מסיבה ומספיק אוכל באיזור. שניהם משתוללים הרבה, רואים טלוויזיה, משחקים בלגו, לנון מציירת ויוצרת ללא הפסקה, דוריאן מנסה ללמוד לגזור אבל בדרך כלל נמצא במטבח ומבקש "משהו לאכול". הזמנו טרמפולינה קטנה, נשים אותה על שטיח ונקווה שזה לא יפריע לשכנים.

IMAG6154~3

האימא:

כאילו לא מספיקה האשמה הרגילה שלי בתור אימא עכשיו יש לי רגשי אשמה חדשים: אני לא קוראת להם מספיק ספרים, אני לא עושה איתם מספיק למידה, אני לא צובעת להם אורז שיספרו כמו באינסטגרם – בכלל מה זה כל הפעילויות והיצירה שיש שם באינסטגרם, זה אמיתי? למה אני לא מלמדת את לנון לקרוא כבר? הם לא ממש עושים ספורט (אלא אם כן לקפוץ מהספה לרצפה נחשב משהו), אני לא משחקת איתם מספיק, אני לא ואני לא, הא, וגם מארק ממש לא! יש ימים שאני רק רוצה שילכו לישון כבר ואז אני מרגישה נורא שזה מה שרציתי. אני גוערת המון: יש שכנים למטה! לא לרוץ! לא לקפוץ! במקום להנות משמחת החיים שלהם, ומהחברות האמיתית שלהם, אני רק דואגת שהם עושים רעש לשכנים..

בשישי שבעבר פתחנו צ'ט בפייסבוק לקבוצת אמהות מקבוצת האקספטס של המבורג. היינו עשרים נשים מכל העולם, כולנו במקום של חרדה מהלא נודע. כולנו הרגשנו שמתייחסים אלינו כאילו אנחנו מגזימות. אתמול כבר היינו למעלה מ 70 נשים.

אתגר:

לא להרגיש כל כך הרבה אשמה. אבל אני אימא, עם שורשים יהודים, האשמה היא הגילדה שלנו.

דואגת מאוד:

להורים. אימא חולה ואבא מבוגר.

IMAG6350~2

איזון:

איזו תקופה מאתגרת. אני אמורה למצוא איזון עבור כולנו עכשיו. בין לתת לילדים לעשות מה שמשמח אותם אבל שלא יוציא אותנו מדעתנו. למצוא איזון בין מארק שעובד/עבד מהבית לבין מארק שעובד גם עבור הבית. ומה איתי? איך אני מוצאת איזון בין ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב, חטיפים ופירות בין לבין, להשגיח שהילדים לא יפצעו, לוודא שהילדים נקיים, שדוריאן לא ישבור את כל הבית, לעבוד על הפרויקט שלי, לשאוב באובססיביות, לקרוא והתעדכן במצב, אבל לא יותר מידי, רק במידה מתאימה, שאהיה מעודכנת אבל שלא אאכיל את החרדות שלי. איך אני שומרת על השפיות שלנו?

על מי אני חושבת?

על אנשים שהם לבד כרגע, אולי כרגיל, אולי לא מתוך בחירה, כאלו שאין להם נפש חיה לדבר איתה. All the lonely people, where do they all come from. על מבוגרים שעכשיו מאוד מבולבלים, כמו הגברת מהשכונה, מרגריט, שנוסף לכל הצרות נפלה ונחבלה בשבוע שעבר. הקשישים שהיו יושבים בקפה השכונתי ומתמוגגים מלראות ילדים חוזרים מהגן, מחייכים אליהם ושמחים כל כך שחייכו אליהם חזרה. אני חושבת ללא הרף על ילדים עם צרכים מיוחדים שאיבדו את המסגרות  והמטפלים שלהם, ובעיקר על הורים לילדים כאלו שעכשיו צריכים להתמודד.

מערכות יחסים:

לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.

שטאדטפארק:

איזה מזל יש לנו שאנחנו קרובים לפארק. יצאנו לשם עם הילדים כמה פעמים. שומרים מרחק מכל איש ואישה. הילדים נהנו ורצו והשתוללו, אני נעתי בין פאניקה מוחלטת לבין "יו איזה יופי, הפארק מתכנון לאביב". עוד מעט לא נוכל לצאת לפארק? מה תהיינה ההשלכות על הילדים? ילדים מתרגלים להכל. הם Super resilient! ועדין, מה יהיה עם הילדים?

IMAG6188~2

איזה מזל שיש את אלזה:

IMAG6252~2

אסקפיזם:

IMAG6430~2

מרק ברוקולי כרובית קרם קוקוס

IMAG6321~2

פרנץ' טוסט שהילדים טרפו

IMAG6069~3

גרנולה ביתית

89965516_10158126558251399_2043384906444177408_o

נגיסי טופו אפויים

ואתמול, קאפקייקס שוקולד – הבסיס מתכון של שקמה, הקצפת של BEDDA, והספרינקלס מלונדון:

פרויקטים:

חדרי הילדים עברו סינון צעצועים ודיגום סטייל מארי קונדו, צנצנת האוכל סודרו גם הן, וגולת הכותרת – קטלוג אמנות של ילדה בת חמש וחצי.

89827233_10158122420296399_3321917144848924672_o89918103_10158126558856399_3402333398079897600_o

89902132_10158126557581399_5992441918745739264_o

IMAG6079~2

אמנות השבוע:

 

פינת הלא קשור לשום דבר:

ראיון איתי בבלוג מגניב עם מראיינת שיודעת לשאול שאלות. הטקסט באנגלית אחרי הגרמנית. 

ויש לוג יומי באינסטגרם שלי.

וברצינות לגמרי:

אם אתם לבד, או מרגישים לבד, אם אתם רוצים לדבר, לא משנה על מה. אני כאן.

93. Strange Days

דיסקליימר: מכירות את זה שאתן שכותבות פוסט מהמם אבל ישר על המחשב כי נו וורדפרס מטריף אותי עם כל הפקטורים החדשים ואם אני כותבת על מסמך ומעתיקה אז הכל משתבש איכשהו עם היישור לימין? וככה שעתיים אתן כותבת ועורכות ומעלות תמונות ומשנות ומתקנות? ואז מפרסמות את הפוסט בהתרגשות שנלווית לכל פרסום פוסט, ושמות לינקים בקבוצות אהובות ועל הקיר שלכן ואפילו מקבלות הודעה מהדס ש"יו איזה פוסט נהדר"? ואז אתן בודקות את הפוסט דרך האפליקציה, רק ככה לראות איך הוא נראה בסלולרי. והאפליקציה שואלת אותנו לאיזו גרסה אנחנו מתכוונת ואנחנו מוודאות לפי השעה שאנחנו דפנטלי מתכוונות לגרסת המחשב האחרונה. אבל אז משהו קורה וקורס והפוסט הנהדר נעלם ובמקומו יש את הגרסה שהתחלנו לכתוב אתמול בלילה. ובא לכן לבכות?

אז זה.
ועכשיו הכל מההתחלה:


הייתי בברלין בסופ"ש האחרון.

מעין סופ"ש של תחזוקת אימהות כי לפעמים ממש לא בא לי להיות רק אמא כל היום, צריכה כמה ימים שבהם אין לי אחריות על שום דבר חוץ מעל עצמי וגם אז אני לא ממש אחראית.

ברלין אהובתי היא חופש.

הרגשה של אפשר הכל ואני גם יכולה הכל. אני לא צריכה לדאוג לארוחת ערב או מקלחות או לשעשע קהל שמורכב מילדה בת חמש וחצי ופרחח טוב לב בן שלוש (התמונה מלמעלה היא מהמוזיאון הזואולוגי של המבורג. הכי קרוב שהילדים שלי יראו חיות לא בטבע). הפעם הייתה לי גם סיבה ממש טובה. בהמלצת חברה, ואחרי ששמעתי על כך מספר פעמים, החלטתי לקחת קורס בן יומיים על תקשורת לא אלימה לפי שיטת רוזנברג. באנגלית:
Non-violent Communication – NVC
מה אומר לכן, Mind-blowing!!!

זה היה אינטנסיבי, קשה, מתאגר, מרסק, מטלטל, מפחיד. השפה הזו, של תקשורת לא אלימה, כולנו דברנו אותה שוטף בעבר, וכולנו שכחנו ממנה לגמרי. המנחה, בחורה הורסת, מקצועית ומנוסה, לקחה חבורה של 11 זרים מוחלטים (בגרמניה ואחד לשנייה) והכניסה אל עולמנו כלי שיותר לא נוכל להתעלם ממנו. רק להתאמן איתו. ויו איזה אנשים נהדרים נכנסו לחיים שלי בעקבותיה!

ביום הראשון חשבנו 'ואוו, זה מטורף'. ישבנו שם פעורי עיניים, בולעים כל מילה, נדהמים מכל הבנה. חזרתי הבייתה למשפחה הברלינאית והייתי חייבת לספר להן מה ואיך ושהן חייבות לעשות את הסדנא הזו!
אבל כלום לא הכין אותנו ליום השני בו תרגלנו משהו שנקרא רחבת ריקודי ה NVC. בקבוצות קטנות, ניתחנו לחלקיקים מזעריים, קונפליקט גדול בחיינו. שעה של תצוגה של הדבר הכי כבד שיושב לנו על הלב. והכל לפי מה שלמדנו. מה הם הצרכים שלי? מה אני מרגישה? מה האסטרטגיות שלי לענות על הצרכים?
יש מצב שכל מה שכתבתי למעלה לא אומר לכן דבר, וזה הגיוני! תנו לי להמליץ לכן, מעומק ליבי המטולטל, לעשות סדנא, או לפחות לקרוא ספר בנושא.

ומה קרה פתאום NVC? אחרי הסדנא של התקשורת החיובית שפקחה את עיני ועיני האקטיביסטים שלי, ידעתי שאצטרך להמשיך לפתח את הנושא, ללמוד עוד, להשכיל. רציתי באנגלית, לכן נסעתי לברלין. הנה לינק למרכז בו עברתי את הקורס.
https://conflict-school.com/en/start

ברלין הזו. עיר הזיה. חומוס מעולה, פלאפל, צ'יפס, סלט. לשלוש נשים. 15 אירו. מחירים שלא מכירים בהמבורג. וכמה זול, ככה טעים. גרייט. בא לי חומוס עכשיו. בכלל, סצנת האוכל הטבעוני בברלין מפותחת ברמות. לאן שלא תפנו מסעדה טבעונית, ברוב המקרים וייטנאמית, ברוב המקרים מעולה.

וכמובן שאין על האירוח אצל האחות הברלינאית שלי. תענוג.

חזרתי להמבורג מותשת מהסדנא. פיזית, נפשית. ביום השני אפילו לא יכולתי להיפגש עם חברה כמו שתכננתי כי הייתי מרוסקת. אבל לצד החרדות והפחדים מהאתגר, חזרתי גם מוכנה ומזומנה: BRING IT ON.

דרך אגב אתגרים, ספר שאני כל כך מצטערת שלא קראתי מוקדם יותר:
עוד ואוו אחד גדול.
ספוילר: זה לא הילדים, זה אנחנו.
הורות היא ים עבודה. ים. והורות היא גם פונקציה של תרגול ולמידה. חלקנו לומדים ממש מהר, שוחים ממש ממש אחלה, חלקנו מפרפרים כמעט כל יום, לחלקנו אין זמן להתאמן בכלל, וחלקנו טובעים וטובעים. הספר הזה הוא למעשה שתי נשים שאומרות לי "הנה, אנחנו נלמד אותך לשחות טוב יותר, תני לנו להראות לך איך". מבטיחה לכן שלא תצטערו אם תקראו אותו. כלומר אם יש לכם ילדים בטווח שנתיים עד 7 שלא מקשיבים לרוב מה שאתם אומרים להם.

בואו נדבר קצת על הקורונה.

אתמול שלחו את כל המשרד של מארק הביתה בגלל עובד שאובחן עם הנגיף. לא בקומה של מארק, ולא היה בניהם קשר. אבל המצב הולך ומחמיר. דוריאן בקבוצת סיכון בגלל הריאות שלו ואני לא מתכוונת לקחת סיכונים מיותרים. מארק נשאר בבית להום אופיס (ראו תמונה), עיריית המבורג אסרה על ילדים מאזורים נגועים לבוא לגן, ביטלתי את ההפגנה שלנו בשבת הקרובה. וממחר הילדים נשארים בבית. כן. מה שקראתן. ככה לשקט נפשי.

פאניקה? אולי. אבל עדיף זה על כלום.

עד כה הרגשתי כאילו גרמניה מתנהגת כמו גרמני טוב: אם לא מדברים על הבעיה אזי היא לא קיימת. או אם לא מדברים על הבעיה היא תעלם.

אדישות? אפטיות? פסיביות? שינה בעמידה? הכל ביחד. יש מצב שישראל נסחפה, יש הרגשה שמנסים לגרום לציבור לחשוב שהכל תחת שליטה, אבל למעשה מרגיש לי שיש הבנה עמוקה בממשלה (ואוו, לא נראה לי הגיוני במשפט הזה כי זו ממשלה זבל, ושר הבריאות לא מרשים אותי בכלל עם תרבות השטאטל שלו, הוא בכלל חי ב 2020? אבל) שמערכת הבריאות הישראלית, הרקובה והמותשת, זו שלא מתמודדת עם חורף בסיסי של שפעת, המערכת החולה הזו תקרוס טוטאלית במקרה חירום קורוני. שלא נדע. אבל מה אכפת לי להתכונן? המזווה פלוס עוד מדף בארון כבר מלאים. אוכל יבש לפחות לחודשיים לדעתי. יש בטריות, פנסים, ורדיו קטנטן על בטריות כמו שהיה לסבא אלברט והוא היה מאזין בו לחדשות כל שעה ומודיע בקול "חדשות!!!". יש בקבוקי מים. יש תרופות שלא צריכות מרשם.

תראו, ראיתי כל כך הרבה סרטי אפוקליפסה בחיי. דבר אחד ברור לי: יש לי אפס כישורי הישרדות. אני הולכת בגל הראשון אם מגיעים זומבים. אני חלק מציבור עצום, מפונק, שבע, שלא יודע מצוקה מה היא. לשקט הנפשי שלי אני קונה פסטה.

איכשהו לא יצא לי לכתוב על זה שעזבתי את Anonymous for the Voiceless. הרבה דרמה שלא תאמר לכן שום דבר. השורה התחתונה הייתה שהסו קולד שני אפסים שמנהיגים את הארגון לא ראויים לקבוצה שלי. החלטה לא קלה, אחרי זמנים מאוד לא קלים, משבר אפילו, אבל ללא ספק ההחלטה הנכונה. אז עזבתי. לקחתי את כל הקבוצה שלי איתי וכרגע אנחנו עובדים במתכונת שונה אך עצמאית שנקראת The Active Vegans of Hamburg. האנשים אותם אנשים, המאבק אותו מאבק, ההפגנה אותה הפגנה (עם שינויים קלים). לא צריכים איזה לוגו או שם בשביל לקדם טבעונות. אקטיביזם הוא האנשים, ולא מה שהם לובשים. אחרינו התחיל גל גדול של קבוצות שעוזבות את אנונימוס, ובצדק. כל אחת מסיבותיה אבל כל הסיבות קשורות איכשהו לאותם אנשים לא ראויים.

מה שחשוב לדעת (הצחקתי את עצמי קצת, חשוב למי לדעת?!) הוא שמדצמבר אני מעורבת בפרויקט חדש של אקטיביסטים נהדרים. למעשה בנינו ארגון שיהווה אלטרנטיבה שפוייה ויציבה לקרקס המדכא שאנונימוס הפכה להיות. המבורג אמורה לעשות פיילוט במאי. מרגש לגמרי, אנחנו משקיעים את הנשמה בפרוייקט הזה. במיוחד לאור העובדה שאנחנו מתכננים מהפכה בצורה בו אנחנו עושים Street Activism. עד כה, לא ממש ידוע לנו מה קורה עם האנשים שאנחנו מנהלים איתם דיאלוג בנוגע לטבעונות אחרי השיחה איתנו. חלקם הולכים הביתה עם כרטיס ועליו מקורות שונים שמקדמים טבעונות. אין לנו מושג אם הכרטיס מוצא את עצמו בפח האשפה או אם האנשים השתמשו בו וראו את DOMINION והפכו לטבעונים מיד אחר כך.

מה שכן, כל המשבר עם אנונימוס הוכיח לי, שוב, שכגדול הפחדים כן גודל הלא ביג דיל. רק טוב יצא מההחלטה שלי, ושינויים, אפילו אם קיצוניים, ברוב המקרים, הם לטובה. הנה. זה הוכח! כמה קלישאתי שזה נשמע. רק דברים טובים קרו עד כה בשל עזיבתנו את אנונימוס. עבורי באופן אישי ועבור הקבוצה שלי.

ולקצת אוכל:

שני מתכונים חדשים בסדנאת אוכל שלי. סלט ברוקולי נא, כמה פשוט ככה טעים (מתכון מיד כי יעל מברלין צדקה!), ולאבנה.

IMAG5870~2

לסלט: ראש ברוקולי בינוני שטוף וחתוך לפרחים קטנים, בצל סגול בינוני, חצי קופסת קשיו במלח מרוסקים לחתיכות בינוניות. לערבב הכל. לרוטב: שן שום כתושה, 5 כפות שמן זית, כפית מלח, כפית סוכר. לערבב היטב ולהוסיף לסלט. יש לחכות לפחות חצי שעה לפני ההגשה כדי שהרוטב והטעמים יספגו. אפשר כל אגוז אחר אגב, גם שקדים עובדים מצוין. בנוסף אפשר לשדרג עם גרגירי רימון.

IMAG5869~2

הכנתי גם דונאטס טבעונים, כי יש לי מתכון מצוין ללא טיגון וגם כי הילדים ביקשו:

IMAG5803~2

בנוסף חגגנו שלוש שנים ל Homecoming של דוריאן הבייתה! וזה ממש מצדיק איזו עוגה מוגזמת. עשיתי עוגת שוקולד עם שלוש שכבות שמופרדות בגנאש שוקולד ובקצפת שגם כיסתה את כל העוגה. הקצפת, של חברה גרמנית בשם BEDDA, היא הקצפת הכי עננית וטעימה שאכלתי בחיי. וכן, יום אחד אלמד לזלף:




וגם, יש לי חברה מוכשרת שמכינה אוכל הורס, קוראים לה מור ומרק העדשים ואורזו שלה מככב אצלנו החורף. הבלוג שלה, ובעיקר חשבון האינסטגרם מומלצים!
undefined

בנוסף, חגגנו פאשינג – חג תחפושות רגוע שנחגג בעיקר בגן:


ולסיום, ג'ים, והימים המשונים שלו:

92. עיניין של הרגל

דיסקליימר: ביקור לא פשוט של שלושה שבועות בארץ בנסיבות לא רגילות (אמא שלי חולה מאוד), הביקור כלל את הילדים ומארק לכמה ימים בהתחלה.

רמת מרירות: 10
רמת רחמים עצמיים: 7
(מקווה שמובן מכך שהייתי במצב סופר ביקורתי)

ישראל היא מדינה של הרגל.
אם את רגילה לכל הדברים שבישראל אז היא דיי סבבה.
הבעייה מתחילה כשלא גרים בארץ הרבה שנים ואז מגיעים לביקור. ולא רגילים לשום דבר.

לא רגילה לנהוג בצורה שכבר שכחנו לנהוג בה. לא רגילה לחיפוש חניות. לא רגילה למהומה בסופרמרקט, ולזו שצועקת בכריזה שיש חמש אחוז הנחה במחלקת הירקות. חמש אחוז!!!
לא רגילה למחירים המטורפים, אבל אלוהימים אדירימים מה זה הטירוף הזה ולמה? איך אנשים יכולים לקנות אוכל? יוקר משתק.
מה? כמה עולה גן ילדים לחודש? איך אפשר?
לא רגילה לזה שהבחור בארומה כבר זוכר איך אני שותה את ההפוך שלי, לא רגילה לשזה שנהג המונית חולק איתי את סיפור חייו ומבקש אשאר איתו במונית לעוד כמה נסיעות. לא רגילה להזמין אוכל בחוף, כשהמלצרית על המזח ואני בתוך המים. לא רגילה לזעום על נציג בנק בטלפון, כי הוא לא יכול לקבוע לנו פגישה עם יועץ משכנתאות אם לא אומר לו מה נושא הפגישה. אמרתי שאנחנו מעוניינים בייעוץ, במידע. "אבל איזה נושא?" הוא שאל אותי שוב ושוב. לא יודעת פור פאק סייק!
לא רגילה לפגוש אנשים שמכירים כבר המון שנים ולא ראיתי המון שנים, ככה במקרה באיזה סיבוב. היינו ביחד בחטיבת ביניים, היינו יחד בתיכון. לא רגילה לשיחות עם שכנים נחמדים במעלית, או פגישות עם תלמידים לשעבר שאהבתי מאוד. לא רגילה לחבר בקצה השני של העולם שנותן לנו את הדירה שלו, ככה, שיהיה לנו נוח, מציל אותנו לגמריי, ועוד בביניין של הוריי!
לא רגילה לשקיות זבל שנזרקות ליד פח הזבל ולא בתוכו. לא רגילה לכמות חתולי רחוב עצומה, מתפנקים, מייללים, רעבים לאוכל, ותשומת לב. לא רגילה לחלאות שמעשנות במעלית, *בתוך מעלית*, איך זה בכלל נראה להם הגיוני??? לא רגילה ועיצבנה במיוחד כמות צואת הכלבים בכל מקום, כולל גן השעשועים השכונתי. ככה ליד נדנדות, מגלשות, ספסלים. לדעתי לפחות 90 אחוזים מהדיירים בעלי הכלבים לא אוספים אחרי הכלבים שלהם.
בהחלט לא רגילה למכוניות שחונות היכן שכתוב אסור לחנות. או על המדרכה. אני חוזרת: על המדרכה. לא רגילה לנותני שירות שמדברים בסלולרי תוך כדי שיחה איתי. לא רגילה לרעש. אני, שרעשנית הוא אחד משמות התואר שלה. לא רגילה לזה שלא מאותתים, לא רגילה לכמויות זבל בכל מקום.
לא רגילה לכך שכל מה שאני צריכה לומר זה אני הבת של שושי ופרץ בשביל שיזהו אותי.
לא רגילה לזה שאין מגרש חנייה מסודר ליד בית החולים (באילת דרכי עפר נחשבות חנייה, מסתבר), ושאין ספסלים לשבת בחוץ (כלומר יש, אם אתם מעשנים) במקום בחדרי ההמתנה העמוסים לעייפה (כולי תקווה שלא בקורונה), כי רופאים מומחים מגיעים לאילת פעם בחודש. במקרה הטוב.
לא רגילה וממש לא מבינה למה באילת משקיעים כסף בעיצוב כיכרות (עיר הכיכרות! הצבתי לעצמי אתגר ללמוד את שמות כל הכיכרות בעיר! אתם יודעים היכן כיכר יצחק בן צבי? אני כן. כיכר ויצ"ו? אני יודעת!) ובשתילת אלפי פרחים מרהיבים, מרהיבים בטח, אבל איך זה בכלל סדר עדיפויות בעיר הזו? איך כלום לא התפתח כאן בעשרים השנים האחרונות? העיר תקועה, הלכה לאחור אם תרצו. האילתים כבר עייפים. רגילים. רגילים להכל. למירוץ היומיומי, למאבק הקיומי. חיים להם באיים מנומנמים, שמשיים, ומאובקים בין פלישת צפונים אחת לשנייה. לא רגילה לתלתלים שמתייבשים טבעי ובמהירות, וכן, השיער באילת נראה הרבה יותר טוב.
לא רגילה ומתגעגעת מאוד לתרבות הסמול טוק הישראלית. תרבות המאפשרת לכל אדם בכל רגע נתון לדבר עם האדם הקרוב אליו במרחב: בסופרמרקט, בחוף, בקופת חולים. בתור לקפה. איזה כיף זה שאנשים אשכרה מתעניינים בך ובחיים שלך, אפילו אם זה לרבע שעה. בגרמניה כבר הפסקתי לנסות. דפנטלי לא רגילה שמתחילים איתי. לא קיים בהמבורג. שכחתי שיש כזה דבר בכלל.
אללי, לא רגילה לחדשות כל רבע שעה, ולשטיפת מוח מטורפת של ידיעות שהן ממש לא חדשות. שוב ושוב. ראיונות הזויים עם אנשים הזויים על נושאים שלא מעניינים אף אחד. צעקות אינסוף. אינסוף פרומואים, התבססות בחדשות מהעבר, יצירת פאראנויה, הפצת שקרים שוב שוב (ראיתי ראיון של בנט אצל רינה מצליח, איזה בזוי, איזה שקרן, איזה לא ראוי). לא רגילה בכלל לתוכן הטלוויזיוני שמבוסס על אותם עשרה אנשים. אחד מגיש כאן, אחת שופטת כאן, הוא מראיין אותה, היא מארחת אותו וחוזר חלילה. מלל ללא רמה. חזרה על אותה שטות שוב ושוב ושוב. ולמחרת מתחילים מההתחלה, ככה. בלופ. כל היום. תשאלו אותי למה בכלל ראיתי טלוויזיה, ובכן, לא היו לי הרבה ברירות.
מה עוד? לא רגילה לירי על ילדים בני תשע. פלשתינים או לא. לב מרוסק לחתיכות מהתמונות של מאלק עיסא. נראה שאני מהבודדים שלא רגילים לזה.
לא רגילה לתרבות הצריכה הפרועה. אילת או לא, אנשים קונים ללא הכרה. מרכזי הקניות באילת מפוצצים. החופים פחות. יש לי אפילו סטארטאפ מטורף, אם מישהו יוכל להעביר לעיריית אילת אני אשמח:
בכניסה לעיר יוקם מגרש חנייה עצום וכל המגיעים לעיר לביקור יחויבו להחנות את הרכבים שם.
שאטלים יקחו אותם למלונות שלהם בתוך העיר, בנוסף יעמדו לראשותם שאטלים בין מול הים לאייס מול לביג.
גאוני!!!
איך אני לא רגילה אבל מוכנה להתרגל בצ'יק לדיגיטליזם הישראלי: תורים לרופאים מזמינים אונליין, תוצאות בדיקות דם תוך שעתיים שלוש ישירות לסלולרי, קבלות על קניות גם ישירות לסלולרי, וקופות לשירות עצמי בסופרמרקט. תענוג. אני בקושי בטלפון משיגה תורים לרופאים בהמבורג.
לא רגילה לעוול שאנחנו עושים לטבע, לנוף, לים. שקיות שקיות שקיות שקיות שקיות.
רוב האנשים יוצאים מהסופרמרקט עמוסים בשקיות ניילון, בתוכן מוצרים לרוב, רוב המוצרים עטופים פלסטיק או ניילון כלשהו. והיכן שרק אפשר: כלים חד פעמיים. לאן שלא הסתכלתי היו קשיות כוסות צלחות מזלגות שקיות מעופפות להן ברוח המדברית המלטפת. עלזתי למראה בחור שהגיש לבריסטה ספל שימוש רב פעמי. ראיתי אחד כזה. א ח ד.
לא רגילה לדינר מפנק אצל חברה אהובה, או ביקור אצל חברה אחרת, ככה בספונטניות בערב, עם פיג'מה וכפכפים. כמה שאני רגילה לכפכפים. יש מצב שזה הדבר שאני מתרגלת אליו הכי מהר: כפכפים, בפברואר.

נכון, זה לא היה ביקור רגיל. הלחץ והחרדות בעיצומן, והייתי עסוקה מאוד עם הוריי, כולל נסיעה הלוך ושוב לבאר שבע שהורידה לי כמה שנים מהחיים.

ובתקופות קשות רמת הביקורתיות עולה. אולי זו הייתה הבעייה. אולי פשוט עברו כל כך הרבה שנים מאז שעזבתי את ישראל. 20 שנים אני כבר לא גרה שם (באמצע הייתה שנה שהייתי בארץ).
ואולי אני מתגעגעת לימים שעברו חלפו ולתקופה שכבר לא קיימת.
אולי.
אבל, השעות בים היו נדירות ונהדרות, הים צלול כמו העיניים של לנון, השמש מרצדת על הגלים הלא קיימים של הים האדום. ואני רק רוצה לדמיין את הילדים גדלים יחפים על החוף.

אתמול בצהריים יצאנו לשדה התעופה רמון, 20 ק"מ מאילת. שדה יפייפה באמצע המדבר. טיסה ישירה לברלין, ורכבת מהירה להמבורג.
ועכשיו צריך להתרגל בחזרה.

91. עברה שנה

שנה עברה ככה ביעף, אני לא צוחקת. ככה פתאום כבר 2020, אין לי מושג מה קרה ב 2019 ולאן היה הלכה.

שנה קשה ומתישה עברה על כוחותינו. זה התחיל בזה שנפרדנו מהסבתא האהובה שלי שהייתה בת 92 והיה לי ברור שהיא לא תשאר איתנו לנצח אבל נונה תמיד הייתה שם וקיוויתי שהיא תמיד תהיה שם. התנחמתי בעובדה המאוד קטנה שהיא הספיקה לפגוש את דוריאן לפחות. לפחות זה.

השנה המשיכה עם החדשות הנוראיות מכל, אמא שלי חלתה בסרטן בכלייה. והנה, גם אנחנו הפכנו למשפחה עם חולת סרטן, מונחים חדשים ובדיקות וסטטיסטיקות. אמא שלי האמיצה כבר עברה כריתת כלייה, ועוברת בחודשים האחרונים טיפולים קשים כואבים ובעיקר מפרכים. לגור באילת זה אולי נחמד (כשאין הצפה המונית של תיירים) אבל לטוס לבדיקות, פגישות עם רופאים ובעיקר טיפולים כימיים או ביולוגים – במיוחד עכשיו כשסגרו את שדה דב ואת השדה באילת – זה סיוט גדול מנשוא. ועוד לא התחלתי לדבר על מלחמות החולים בבירוקרטיה. זה כאילו שבמדינה יש רשימה של אנשים שהכי קל להתעלל בהם, ומשרדי הממשלה עושים ככל שביכולתם לעשות זאת. המצב כרגע לא ברור, לא יציב, אנחנו מקווים לטוב.

המחלה של אמא שלי משפיעה כמובן על כולם. אבא שלי, שמלאו לו שמונים בדצמבר, עייף ומותש. אחותי שגרה במרכז הפכה בלית ברירה למומחית טיפולים. המשפחה של אמא שלי עוזרת המון גם היא. הסעות, איסופים, טיפולים.

ואני? אני כאן בהמבורג – מודה קצת על הניתוק, מרגישה אשמה מטורפת. אני לא שם לעזור. לא יכולה להיות שם לעזור. לא יודעת אם אני בכלל יכולה לעזור.

וזה מטורף כמה הודעה אחת בווטסאפ יכולה להחליט עבורי איך יהיה היום שלי. אם יש תוצאות טובות לבדיקות אז אני כולי חיוכים ואופטימיות, ואם הבשורות לא משהו אני שוקעת ושוקעת.
בדצמבר לנון ואני נסענו לישראל לבקר את ההורים שלי. המצב של אמא שלי מגביל אותנו מאוד ולכן החלטנו על פיצול. מארק נשאר עם דוריאן בבית. אילת של תחילת דצמבר היא אילת נהדרת. ובין עזרה להוריי בבית, קניות, אוכל, הסעות וכיו"ב – מצאנו לנון ואני זמן ללכת לים, כמעט כל יום. והים, כולו שלווה. בניגוד מוחלט לחיים. החוף נקי, המים חמימים, צלולים, כמו מראה, קרני השמש מרצדות על פניהם, משתקפות בחזרה עלינו, מחממות.

והילדים? אין לי מספיק מילים חיוביות לתאר את שתי פצצות האנרגיה שמשתוללות בבית.

דוריאן סיים תרפיה של שנתיים בהצטיינות. מלאו לו 3 שנים בדצמבר, הבאנו עוגה לטיפול נמרץ, עשינו מסיבה בבית, והוא עבר לקבוצה של הגדולים בגן. באוגוסט הוא עבר ניתוח שהכניס אותנו לסטרס מטורף במיוחד. אבל גם זה עבר, ובשלום. כולי תקווה שזה היה הניתוח האחרון למאה שנים הקרובות.

וכמובן שיש וידאו:

365 Days of Dorian – 3rd Birthday from Inbar Perez on Vimeo.

לנון כבר עצומה, מדברת ללא הפסקה, מוכשרת ברמות, דואגת לדוריאן כמו אמא קטנה, ובשנה הבאה תלך לפריסקול בבית ספר ליד הבית. הקשר בין שניהם נהדר, אוהב, דואג. בקיץ מלאו לה חמש וברור שגם לה יש וידאו:

365 Days of Lennon – 5th Birthday / July 2019 from Inbar Perez on Vimeo.

ואני? אני בעיקר מנסה להבין מה הלאה. מנסה למצוא עבודה שתתאים לי, קיבלתי כבר דחיות מכמה מקומות, אחד מהתפקידים היה ללא ספק תפקיד חלומי. אולי קצת מחוץ לליגה שלי אבל הייתי חייבת לנסות. כרגע אני ממשיכה בבית ספר לבישול, עם סדנאות שכבר מלאות עד יוני. ואני גאה בטח שאני גאה. אבל אני רוצה לעשות משהו אחר. משהו בו כישורים אחרים שלי יכולים לבוא לידי ביטוי. משהו שאולי יעזור בקנה מידה אחר, ישאיר חותם.

אני חושבת שברגע שנכנסים למוד אקטיביסטי אז מאוד קשה לחשוב על עבודה של 9 עד 5, משרד, מחשב, משכורת כל חודש. בוער בי משהו אידיאליסטי שאני לא רוצה או יכולה לכבות.

ספיקינג אוף אקטיביזים – חברה שהתלוננתי בפניה שמשעמם לי בחיים והשגרה שלי מדכאת אותי – אמרה לי שכל האקטיביזים שלי נראה כל כך מסעיר ומלהיב. ואני יודעת שזה נכון. מה שאני עושה זה מסעיר ומלהיב אבל אולי לא מספיק.

Credit: Valentin Zech

עם זאת, השנה האחרונה הייתה מלאה באקטיביזים. הקבוצה שלי כאן במהבורג הפכה לקהילה אמיתית. מלבד ההפגנות הכמעט שבועיות שלנו, היו לנו עשרות אירועים נהדרים. אירחנו את המרכז להסברה טבעונית אפקטיבית לסדנאת סופ"ש יוצאת מן הכלל, אירחנו את אד ווינטרס, גדול האקטיביסיטים הטבעונים, השתתפנו במצעד בעלי החיים בברלין, הפגנו נגד מעבדות שעושות ניסויים על בעלי חיים כאן המבורג. התנדבנו בחוות חיות שניצלו מהתעשיות, ערכנו סדנאות לימודיות, ואינספור מפגשים חברתיים. ההרגשה של עשייה נהדרת, אבל כמו כל דבר שעושים זמן מה מתלווה אליה הרגשה של מה עכשיו מה עוד זה אולי לא מספיק. אני תוהה אם ההרגשה הזו של לא מספיק עוברת אי פעם. האם זה מפסיק מתישהו?

Credit: Karsten Günter

ההישג הגדול שלי השנה? הפסקתי לצבוע את השיער. זהו. יצאתי מעבדות לחירות. הדרך עוד ארוכה אבל היי אני לפחות בדרך…

ואיך אני רוצה ש 2020 תהיה? מה זה משנה?

פעם אהבתי לערוך רשימות ולהחליט מה אני רוצה לעשות ואיך אני רוצה שדברים יהיו אבל עכשיו יותר נוח לי לא להחליט, לא להתחייב. כל ההחלטות האלו, מי צריך עוד לחץ כשהעולם מלחיץ מספיק ואוסטרליה עולה באש? אני החלטתי לא להחליט. אבל אני בהחלט מתכוונת לעבוד על עצמי, לנסות לצאת מהביצה בה אני שוקעת לעיתים קרובות. הצעד הראשון הוא סדנא לתקשורת חיובית בברלין במרץ. לא רחוק מהדונטאס הטבעוניות. כי אם כבר אז כבר.

90. FOMO גרסאת ההורים

לפני הכל, עדכון קטן, המילה קיטה, היא המילה בגרמנית לגן ילדים. קיצור של קינדרטאגשטטה. לכן אני כותבת קיטה. ולא, אני לא מתכוונת לכיתה. 😊

במסיבת יום הולדת ביום שישי האחרון, אחת האמהות סיפרה איך הם הלכו לאיזה מול בו היו אנשים שהתחפשו לאלזה ואנה, כמו בפרוזן. הבת שלהם ממש רצתה לראות את זה (כי היא בת 4.5 ויודעת לחפש כאלו דברים באינטרנט), והם עמדו כמעט שלוש שעות בתור. אמא אחרת סיפרה איך בחופשת הקריסמס הם נסעו לאיזה מתחם ענק של גן שעשועים מקורה, לא רחוק מהמבורג. אבא אחר סיפר על איך הם הלכו לגן החיות והיה שם עמוס. השכנה סיפרה על זה שהם בילו בטרופיקל איילנדס (כפר נופש למשפחות), ואחרת על זה שהם שכרו בית בשוודיה ובילו שם את החג.

כן, לנון ודוריאן שניהם מאוד אוהבים את פרוזן אבל הסיכוי שאני אדע על כזה אירוע ואקח את שניהם לשם לעמוד כמעט שלוש שעות בתור בשביל להתאפר כמו נסיכה ולהצטלם עם אלזה בשר ודם לא קיים. וכן, לא עשינו הרבה בחופשת הקריסמס, ואין לנו אוטו לנסוע מחוץ לעיר למקומות מגניבים (ודוריאן שונא לשבת באוטו). לגן החיות או לאקווריום לא נלך לעולם ושני הילדים כבר יודעים את זה. לעולם לא נתמוך במקום שהוא בית כלא לחיות חפות מפשע. מקומן לא שם! 
יש לי עוד המון הסברים ללמה לא עשינו עוד המון פעילויות. לנון לא בחוג בלט שחצי מהקיטה הולכת אליו כי הוא גם רחוק (אוטובוס רכבת והליכה ברגל) והיא גם לא ממש עפה על שיעורי הריקוד שעשינו בזמנו בשכונה. אין לה פליידייטס כל יום בעיקר כי מאוד כיף לה עם דוריאן. אנחנו תמיד שמחים שבאים אלינו אורחים אבל אני כבר לא מתאמצת, במיוחד כי אין לי שום רצון לבלות שעתיים וחצי עם אמהות שלא מעניינות אותי.

אבל הפחד הזה, הפחד המילניאלי, של לפספס משהו, שהיא מפספסת משהו, שהם מפספסים משהו. הפחד הזה, מלווה באשמה, לא מרפה. אנחנו לא ממש עושים דברים כמו אנשים אחרים. אנחנו לא מטיילים בטבע (למעט שטאדפארק), ולא כל כך בעולם. אנחנו לא נפגשים עם חברים בכל סופ"ש, הילדים לא הולכים לחוגים (עדיין!), ואנחנו לא פוקדים את כל אירועי הילדים האלו שאני כל הזמן שומעת עליהם. מארק ואני אנשים של נוחות, ואם המחשבה על ללכת לאיזה אירוע עם שני הילדים מעוררת ספק כלשהו, אז אנחנו מוותרים.
לרחם על לנון? מסכנה שלי. לא ראתה את אלזה ואנה. בעצם ניחא לנון, דוריאן הוא זה שמאוהב בשתיהן עד מאוד. כל היום הוא מסתובב בבית ושר "לט איט גוווווווו".


היינו חולים בחופשת הקריסמס, מארק ואני. קודם אני, ואחר כך הוא, ואז שוב אני. אני למעשה חולה כל שבוע מאז שחזרנו מהארץ. לא ממש הלכנו לשום מקום כי היינו עייפים. אבל הילדים שיחקו בבית כל היום, וראו סרטים עם פופקורן, ואת כל התוכנית של הבי.בי.סי על החיות. הסבא והסבתא באו לבקר והביאו מטבח לילדים ושימחו את שניהם. לנון ציירה ופיסלה וגזרה והדביקה ושמה נצנצים על הרבה דברים. דוריאן החריב כל מה שהוא יכל. אפינו עוגיות, המון. וכשהרגשתי טוב יותר הלכנו למוזיאון הזאולוגי של האוניברסיטה, שהכניסה אליו חינם, והוא היה לא מלא בכלל. שני הילדים נהנו מאוד. מסתבר שגם חיות מפוחלצות זה אחלה בשביל ללמוד על חיות ולהנות מהן.
אני יודעת שלילדים לא אכפת. זה הכל אצלי בראש, כמו כמעט כל דבר אחר. ולכן אני מנסה לא להשליך עליהם את הפחד (מלפספס משהו) שלי. בכלל, הורות היא תרגיל מתיש יומיומי ב"לא להשליך על הילדים את המחשבות/פחדים/חרדות שלי".

הילדים בסדר.

בנתיים גם יום ההולדת השני של דוריאן עבר לו, כמובן שיש וידאו:

365 Days of Dorian – 2nd Birthday / December 2018 from Inbar Perez on Vimeo.

והלכנו לבקר את מחלקת הטיפול נמרץ עם עוגה. דוריאן החמוד הזה, ממש ראינו שהוא מבין שיש אירוע בשבילו, גם בבית וגם בקיטה. כולם מסביבי בירכו ושמחו, ולי היה כל כך קשה שבדרך חזרה מהקיטה בבוקר מיררתי בבכי ברחוב. לא יכולתי כבר. הזכרונות של אותו בוקר לפני שנתיים צפו ולא הרפו. ואני כל כך ריחמתי על עצמי כי אני לא מכירה עוד אמא שיכולה לומר בוודאות שיום ההולדת של הבן שלה היא היום הכי נוראי בחיים שלה. כאב לי כל כך. והאשמה שאני לא שמחה לא עזרה במיוחד. אבל הדחקתי, ויצרנו זכרונות חדשים ושמחים. ככה נעבור את זה, שנה אחרי שנה.

לרגל יום ההולדת אירגנתי גיוס כספים בשמו של דוריאן ל"קרן ההצלה הבינלאומית" שנמצאת בתימן ועוזרת כמה שהיא יכולה. קראתי מאמר בניו יורק טיימס על ילדים ותינוקות שמתים מרעב ותת תזונה ולא יכולתי להפסיק לבכות. ההתגיסות בפייסבוק הייתה מעוררת התפעלות ו 1190 אירו נתרמו בשם דוריאן. טיפה בים, אין בכלל ספק, אבל טיפה חשובה. מה שקורה בשנים האחרונות בתימן הוא פשע בל יתואר, והכל בחסות המעצמות. חוסר האונים שלי כסתם בן אדם ממש מתסכל. כסף תמיד יכול לעזור!

וגם הקבוצה שלי של אנונימוס חגגה שנה. ולרגל האירוע אירחנו את מארגני אנונימוס בגרמניה לפגישה החצי שנתית. הייתה לנו הפגנה חגיגית וגדולה, בערב הלכנו למסעדה אתיופית מעולה (אבל באמת!), ויום אחר כך חגגנו בבראנץ' וסיור בעיר. וכן, את הכל אני אירגנתי. וכן, זה היה מתיש. פעם יכולתי יותר. עכשיו אני אשכרה צריכה לישון. איפה הימים בהם הייתי מחשבת מראש "אה, זה בסדר, אשן חמש שעות הלילה ומחר לא אבל בסופ"ש אשלים הכל".

ויש גם וידאו יום הולדת כמובן.

Anonymous for the Voiceless – Hamburg / First Anniversary from AV Hamburg on Vimeo.

בשבוע שעבר העברתי סדנא לקבוצה שלי, אני יודעת שרשמית המילה סדנא אמורה להכתב עם ה' בסוף אבל זה ממש חמוד לי עם א'. היא נקראה "הסדנא האולטימטיבית למתחילים" וכיסיתי בה כמעט כל תחום אפשרי של מה שאנחנו עושים. מהיסטורה וטרמינולוגה לאיך עומדים בקובייה, ואיך מדברים עם אנשים. לשמחתי באו לא מעט אנשים חדשים, וגם לא מעט מהקבועים, מה שיצר מיקס נהדר. חמש שעות אינטנסיביות על הכל, פידבקים מהממים, ויו כמה התגעגעתי ללדבר בפני קהל. בנתיים הזמינו אותי להאנובר להעביר את אותה סדנא ואני מקווה שאוכל להעביר אותה בעוד מקומות. נגיד, לונדון, באפריל…

ינואר הביא איתו גם את 30 ימי היוגה עם אדריאן, מי שלא מכיר את אדריאן, זה הזמן. היא פשוט מהממת. ו 30 ימים יוגה זה אתגר לא קטן למי שלא רגיל, או למי שיש ימים בהם הוא לפעמים לוקח את הילדים לגן בלי לצחצח שיניים. דרך טובה להתחיל את השנה (וכן, עשיתי את זה בינואר שעבר גם!). אבל מה זה האתגר הזה לעומת האתגר החדש שהצבתי לעצמי. החלטתי להפסיק לצבוע את השיער. שיער לבן זה תורשתי אצלנו והתחלתי לצבוע כבר בשנות העשרים שלי. היה לי כל צבע אפשרי וזה היה לי דווקא נחמד. אבל בשנים האחרונות זה הפך לשיעבוד מוחלט. לא עוד צביעה לכיף, אלא צביעה כי אני חייבת, כי השורשים שלי צצים כבר אחרי ארבעה שבועות. וכן, אני צובעת לבד בבית בחצי שעה אבל זה לא העיניין. העיניין הוא שנמאס לי. נכון לעכשיו אני כבר שישה שבועות בלי לצבוע, כולל שתי סדנאות בישול והפגנה אחת (זה תמיד היה הסימן שלי ל"צריך לצבוע"). ולא, אין לי בעייה להיות עם שיער לבן לגמרי. הבעיה היא להגיע לשם. כי לא בא לי קרחת ואני לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק מעמד. זה תמיד נראה לי כמו הזנחה מוחלטת לא לצבוע שורשים. אבל אין ספק שצביעה היא מסוג ההרגלים הרעים המיותרים. תחזיקו לי אצבעות!
וגם, תסמכו על פייסבוק שיש קבוצת תמיכה בנושא ותודה ללימור מברלין שצירפה אותי. כל כך הרבה נשים לא רוצות לצבוע יותר ומקבלות את עצמן כמו שהן. נשים מעוררות השראה!

IMAG9493.jpg 

89. לפני חודשיים

IMG_20181106_225812_776

בספטמבר התקיים בהמבורג פסטיבל הריפרבאן, פסטיבל דיי שולי תכל'ס, מתאים לסצנה ההיפסטרית הלא קיימת של המבורג. הריפרבאן, רחוב החלונות האדומים המפורסם, היכן שהביטלס ניגנו כל ערב במשך שנתיים – מארח אמנים מכל המינים בכל מיני מועדונים, בארים, ופאבים. מאוד אנדרגראונד, מאוד אלטרנטיבי אבל עם מוסיקות מכל הסוגים, אין ממש שמות גדולים, אבל יש אחלה אווירה והרעיון עצמו מגניב לאללה. קונים כרטיס יומי, מקבלים צמיד, והולכים ממקום למקום. לא הייתי מעולם בפסטיבל. בבוקר יום שישי, היום הראשון של הפסטיבל, קיבלתי הודעה מאחד החבר'ה של אנונימוס, ההודעה הייתה וידאו של להקת מיוז, בו הם מודיעים שהם יהיו הופעת ההפתעה של הפסטיבל. כל שנה יש אמן אורח בהפתעה והשנה מיוז יבואו.

מאותה שנייה החל כאן פרוייקט מטורף. ראשית עליכם להבין שמיוז היא אחת מהלהקות האהובות עליי ביקום. הם פסקול הג'וגינג שלי. ראיתי אותם בניו יורק. ראיתי אותם בהמבורג באולם קונצרטים עצום בגודלו – פעמיים. בפעם האחרונה הייתה בהריון עם דוריאן ועדיין לא ויתרתי ועמדתי למטה בקרבת הבמה. היה מטורף.

והנה, המיוז האלו, שראיתי עם עוד 30 אלף איש, עומדים להופיע הערב במועדון קטן בפסטיבל איזוטרי בריפרבאן.

מספר בעיות עמדו על הפרק: אין לנו כרטיסים להערב ואולי הם יגמרו כי אנשים יבואו למיוז ויקנו כרטיסים מיידית, אין לנו מושג מאיזו שעה אנשים יתחילו לעמוד בתור להכנס למועדון (1000 איש גג), במידה ונשיג בייביסיטרית אנחנו לא יודעים אם נצליח להכנס להופעה. כל כך הרבה אולי ואם.

ואז ההבנה הזו, שאני הורה, ושאני מבוגרת, ושאני לא יכולה פשוט ללכת לחכות מחוץ למועדון עד שתתחיל ההופעה. נועה ואני חיכינו לקנות כרטיסים להופעה של רדיוהד בניו יורק לילה שלם. היינו בתור ארוך של אנשים שפשוט ישבו וחיכו כל הלילה עד הבוקר שיתחילו למכור כרטיסים להופעה שלהם במסגרת אמ טי וי. ההופעה עלתה 2 דולר. כל הלילה חיכינו, הכרנו שם כמה חבר'ה והיה נחמד. הכרתי שתי בחורות יהודיות מג'רסי ועשינו דיל שמי שמשיגות כרטיסים תמכורנה את הזוג הנוסף לזוג האחר (כי מותר זוג לבן אדם). ובבוקר כשהתחילו למכור כרטיסים בכלל לא היה לנו סיכוי. הם נמכרו תוך עשר דקות. זהו. נגמר. מה שכן עשיתי זה לתת לבחורת מג'רסי את מספר הסלולרי של נועה. לי לא היה אז (הייתי אידיאליסטית!). נועה ואני התחלנו להשתרך לעבר הסאבווי, עגומות משהו, ואז התקשרה הבחורה. הן השיגו כרטיסים, היכן אנחנו שנבוא לקחת את הזוג הנוסף. ארבעה דולרים אחר כך נועה ואני היינו המאושרות בניו יורק. רדיופאקינגהד!!! אבל אני לא בת 24 ואני לא בניו יורק. יש לי שני ילדים לאסוף ב 14:00 מהגן ובעל שעובד עד שש. מה עושים? יצרתי תוכנית על! ראשית בדקתי שהבייביסיטרית המהממת שלנו (אח איזה מזל יש לנו עם הבחורה הזו, אני בכלל לא יכולה להסביר!) פנויה. היא פנויה ואמרה שהיא תוכל לבוא תוך שעה מהרגע שאודיע לה. אחר כך ביררתי באיזה מצב מארק כי הוא לא כזה נלהב ללכת לאירועים עם יותר מבן אדם אחד בהם (ורצוי שהבן אדם הזה יהיה אני) אבל הוא מאוד מאוד אוהב את מיוז וזרם לגמריי. ההופעה הייתה אמורה להתחיל ב 21:00. בשש, אחרי העבודה מארק הלך למועדון ודיווח שיש כ 200 איש בחוץ. שזה אומר שהסיכוי שלנו להכנס מצויין. הורתי לו לא לזוז מהתור, אמרתי לבייביסיטרית לבוא, הזמנתי כרטיסים אונליין (אחרי רענון עמוד כל רבע שעה לוודא שעוד יש כרטיסים). חיכיתי לבייביסיטר וטסתי לעיר להחליף את הכרטיסים בצמיד ליד, באתי להחליף את מארק בתור למועדון ואז הוא הלך להחליף צמיד ליד, ואז היו שתי הופעות לא רלוונטיות לחיים שלי בכלל ואז ב 21:00 מיוז עלו. ויו אני אולי זקנה מידי לשיט הזה אבל זו הייתה אחת ההופעות הכי אדירות שראיתי אי פעם. וכמה קרובים היינו? ככה קרובים:
IMAG0269IMAG0304IMAG0319

ולחשוב שכמעט ויתרתי על החלום הזה.

ההרפתקאות המוסיקליות המשיכו להן בסוף ספטמבר עת נסעתי לברלין להופעה של סוויד. נכון, השנה איננה 1994, וזו לא הסינרמה, אבל האהבה שלי אל סוויד גדולה בדיוק כמו שהיא הייתה אז. ואלבום חדש הוא בהחלט סיבה למסיבה, ומצידי לנסוע לברלין כל סופ"ש, אז נסעתי. בקצרה אומר שההופעה הייתה עם מקומות ישיבה ואכן במשך שיר אחד שלם הגרמנים ישבו יפה מאוד אבל אחרי בערך 8 דקות כבר היינו כאן – מרי אזרחי!

IMAG0943IMAG0961IMAG0972IMAG0991

– אגב, ברט אנדרסון, הסולן ההורס, בדיוק חגג 51 ביום הופעה בברלין. עדין הורס כאילו הוא בן 24.

IMAG0992

ברלין הזו, כזו הזויה וכיפית. בדרך להופעה של סוויד האחות הברלינאית ואני לא ידענו לאיזה כיוון ללכת כשיצאנו מהסאבווי. עוד זוג תיירים מרומניה אובדי עיצות נעמדו איתנו. בחור גרמני שעבר על פנינו שמע אותנו מתייעצים ואמר "היי, לסוויד? בואו אחרי!". וככה הלכנו לנו כקבוצה לקונצרט וקשקשנו כל הדרך. הבחור הגרמני היה ממש נחמד! כשחזרנו הבייתה בלילה רציתי לכתוב משהו בעמוד של ההופעה בפייסבוק, לפני כחודשיים, כשקניתי את הכרטיסים, הייתה לי שם שיחה עם מישהו או מישהי, לא זכרתי, על זה שההופעה תהיה במקומות ישיבה והבטחתי לו/לה שאין מצב שזה יקרה. חשבתי לעלות תמונה של אנדרסון מקדמת הבמה ולחייך. כשמצאתי את הצ'ט ההוא מלפני חודשיים חשבתי שאני הוזה. לבחור שדיברתי איתו אז קראו קאזי. לבחור שלקח אותנו להופעה קראו קאזי וכן, הם היו אותו בחור! 

אח כמה כיף היה בברלין. פגשתי חברה אהובה שהכרתי דרך הבלוג הזה, ביליתי עם האחות הברלינאית, ואכלתי אוכל טבעוני מעולה. בנוסף הצלחתי גם להיות נוכחת בסדנא של יומיים לאקטיביסטים טבעונים שנקראת "הסברה טבעונית מדהימה" – ובהחלט היה מדהים ואני מקווה בקרוב לקחת חלק בקורס הכשרה של הסדנא ולהעביר אותה בעצמי.

IMAG1004

IMAG1006

הסדנא הייתה באוניברסיטה הטכנית של ברלין

עוד לא סיימתי עם ספטמבר. היו לנו אורחים לכמה ימים, תאומת האינסטגרם שלי ובעלה – מפלורידה. מהי תאומת אינסטגרם אתם שואלים? ובכן, ראשית חשוב להבין שאינסטגרם היא הרשת החברתית האהובה עליי ביקום. אני צלמת אובססיבית, ואני אוהבת את ההרגשה שיש לי שם. אני שייכת לקהילה בינלאומית ויש לי שם חברים בלב ובנפש כבר שנים רבות. זה המקום הראשון שבו לא הרגשתי טבעונית בודדה, והמקום בו מצאתי קרני אור כשדוריאן נולד. את יוכי (כן כן, יוכבד) הכרתי ממש בהתחלה, לפני חמש-שש שנים נראה לי. היא אהבה את המנה שלי שפורסמה באיזה חשבון של טבעונים ונהיינו חברות. אני זוכרת שמהר מאוד הבנו שיש לנו המון במשותף. מאותו טעם במוסיקה לקריאת אותם ספרים. יוכי ואני היינו מבשלות את אותה מנה באותו יום מבלי לתאם, היינו שמות את אותו צבע לק במקרה, החתולה שלה  היא העתק של החתול שלי, ולבן של יוכי, שגדול מלנון בחצי שנה, קוראים לנון. אפילו התברר לנו ששתינו היינו בקונצרט של רדיוהד בשנת 2000 בליברטי סטייט פארק. תאומת פלורידה שלי לגמריי! ואז הם החליטו לבוא לאירופה וקבענו שיבואו אלינו לכמה ימים וזה היה פשוט נהדר! כלומר היה מצחיק לראות אנשים שואלים אותנו "מה? איפה הכרתן?!" אבל כמו בחיים הווירטואליים היא ואני התחברנו גם בחיים האמיתיים והיא אפילו באה איתי לסדנאת בישול שלי אחרי שחמש שנים היא רואה אותן רק באינסטגרם. ולהמשיך את הביזאריות, הם נסעו לברלין בסופ"ש בו אני נסעתי לשם, ודירת האייר בי אנ בי שלהם הייתה מעבר לפינה של הדירה של המשפחה הברלינאית שלי. ברור. 

IMAG0689

IMAG0772

היא כזו מהממת!

אני קופצת בחינניות (איזו מילה נוראית, ממש!) מעל החופשה שלנו בארץ באוקטובר, אני אצטרך פוסט או שניים בנפרד עבורה וגם טיפול פסיכולוגי. בקצרה אסכם שחופשה עם שני ילדים היא איננה חופשה.

אבל חזרתי ישירות להמבורג ליום הקובייה הבינלאומי! בכל שנה, ביום שבת הראשון של נובמבר, בסמוך ליום גאי פואקס, אנונימוס מרימים הפגנה שמתקיימת במקביל בכל רחבי העולם. בשנה שעברה היינו 190 קבוצות, השנה היינו 500. יאפ. יש לי מקום חם בלב ליום הקובייה הבינלאומי, בשנה שעברה נסעתי לברלין (שוב פעם את, ברלין?) להפגנה הראשונה שלי וחזרתי משם עם ידיעה ברורה שאני רוצה להתחיל את הקבוצה של המבורג. 25 קוביות אחר כך ואנחנו מפגינים ברחבה של בית העירייה היפיפה של המבורג, עם 27 חברים חדשים שהגיעו לשעה של קורס קובייה אינטנסיבי ונשארו להפגנה הכי גדולה שהייתה לנו אי פעם עם 60 מתנדבים. גאווה עצומה.  

45415080_10156657262916399_2463924881180327936_n

אני צילמתי, אל תחפשו אותי!

45242475_10156657262631399_2792000008239448064_n

זו איננה קוביה ללא חיבוק קבוצתי – כן כן, תסמכו על המארגנת הישראלית לגרום לגרמנים לגעת אחד בשני. או לעמוד קרוב מידי אחד לשני 🙂

45389582_10156657890951399_5970506167850369024_n

ולסיום:

התוכנית בה אני מציגה מתכון לפלאפל שודרה, לא החלטתי אם אני יותר מובכת או יותר גאה. עשר שעות צילומים, כאב לי כבר הפה מרוב לחייך, וכמובן שהורידו את כל האג'נדה הטבעונית בעריכה! אבל היי, הייתה חוויה מעולה!

ולסיום 2:

לפני כמה ימים קראתי בלילה על המצב בתימן. הניו יורק טיימס עושה כתבות בנושא כבר חודשים והתחלתי לקרוא אחת ולא יכולתי להפסיק. ואז לא יכולתי להפסיק לבכות. 2018 ותינוקות וילדים מתים מתת תזונה, מרעב, ממחלות. אנחנו יודעים שהעולם דפוק אבל ראבאק, כזה דפוק?

לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה למחרת. אז בדקתי את האירגונים שהניו יורק טיימס המליץ לתרום להם (כי אין הרבה מה לעשות חוץ מלתת כסף). תרמתי 100 אירו אבל עדין הייתה לי תמונה של ילדה בת 7 שמתה מרעב בראש, והחלטתי לנסות לבקש מאנשים לתרום. מה שלא עשיתי מעולם כי אני לא ממש טובה בלבקש כסף מאנשים ולא משנה מה הסיבה. אבל עכשיו לי מטרה!

אנטר פייסבוק, הרמתי גיוס תרומות ל
International Rescue Committee בשם של דוריאן ולקראת יום הולדת שנתיים שלו בדיוק עוד חודש.

אלף אירו, זו המטרה שלי! ביומיים, החברים המדהימים שלי סגרו 500 אירו, ואז החלטתי לפנות לכל הפורומים שאני מכירה, בבקשה, אם אתם יכולים,תרמו! כל סכום מקרב אותי למטרה, כל סכום יעזור! 

התרומות מוכרות למטרות מס, פייסבוק לא גובה שום דמי ניהול, ואפשר לקרוא על הארגון והעבודה שלו בתימן בלינק למעלה.

אני מודה לכולם מראש, מעומק ליבי המדמם, על כל תרומה.

ולסיום 3 ואחרון – תשע שנות טבעונות מלאו להן השבוע. וחשבתי וחשבתי וחשבתי מה לומר בנושא וזה מה שיצא – וחשוב לי לחלוק את זה גם כאן, ולא, אני לא יודעת מה עובר על היישור לשמאל והפיסוק. אוף.

45808234_10156675041906399_8996365470319771648_n

Today marks 9 years of me being vegan, and as always I was planning a whole text, about me, about my story, about my journey. 
Me me me.

But then it hit me.
It's not about me. 
It's about billions of animals; abused, tortured, killed. About mothers and their babies. About helpless creatures that trust us and need us. It's about this world that I love so much; about its inhabitants, all of them. And it's about the future of my kids.

And as much as I love to celebrate my veganniversary, I know for sure that this decision (best one ever!) isn’t that challenging, or that hard, or some kind of a huge accomplishment. This is a basic, compassionate, moral, and loving decision. This is the right thing to do.

Join me… because although there is a lot of work to do, and lots of wars to fight for, it is rather beautiful being on this side.
💚

וראיתם מה זה? אף מילה על הילדים. רק אני אני אני. 

IMAG5268
עד לפעם הבאה!

 

88. הפוסט שאינו נגמר

כשגרתי בניו יורק, הייתה יחידת דיור לבית שנועה ואני גרנו בו. התגוררה בו בחורה קצת הזויה אבל חביבה למדיי בשם לא זוכרת כרגע. לפנות בוקר אחד חזרתי ממשמרת במועדון לילה בו עבדתי ועל הדלת לבית חיכה לי מכתב נאצה בו איומים שיחתכו אותי לחתיכות אם לא אעזוב את הבעל של מישהי. אחרי כמה שניות בהן לא נשמתי הבנתי שהוא היה מיועד לבחורה מלמטה שניהלה רומן עם גבר נשוי. למחרת גם התברר לי שהאישה הנבגדת ניפצה לה את החלונות של הרכב שחנה ממול הבית.

הבחורה, ששמה היה ג'ניפר, עזבה די מהר אחר כך ולדירה הקטנה מתחתינו נכנס זוג. הבחור היה דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטה שהייתה ברובע שלנו והחברה שאיתו, בחורה יפייפה בשם שריל, בעיקר חיפשה את עצמה. היא הייתה מסוג הבחורות שהאלו שהשיער שלהן תמיד מושלם והלבוש שלה (למרות שלא היה מנקר עיניים) היה תמיד מוקפד ויפה, נקי כזה, ללא רבב. הם באו מהחוף המערבי אם אני לא טועה וניו יורק קצת היממה אותם כמו שרק ניו יורק יכולה. שריל ואני תמיד קבענו לעשות משהו אבל זה לא תמיד יצא לפועל ואחרי כמה חודשים היא הזמינה אותי לכוס יין וכשבאתי שאלתי היכן החבר, שאת שמו אני ממש לא זוכרת, והיא אמרה שהוא בגד בה עם איזו בחורה שלומדת איתו ועבר לגור איתה. שריל הייתה במצב נוראי, היא עברה לניו יורק בגלל הבחור הזה, הוא היה צעיר ממנה בכמה שנים והיא הרגישה שהוא בגד בה כפול – היא הקריבה כל כך הרבה בשבילו ועדיין הוא הלך עם בחורה אחרת מהחוג לפילוסופיה. שריל הייתה במוד נוראי וכמה ימים אחר כך הוא בא לדירה לאסוף כמה דברים, הבחורה החדשה מחכה לו באוטו. במקרה הייתי בחוץ על המרפסת (מעשנת כמובן) ראיתי את הבחור יוצא בסערה מהבית ושריל אחריו. היא ניגשה לאוטו שחיכה בחוץ וכיסחה את הבחורה באוטו במכות. היא נתנה לה אגרופים וסטירות וצרחה עליה. שריל עם השיער המושלם. בנוסף, היא סיפרה לי, היא שלחה מייל לכל המחלקה לפילוסופיה בה למד הבוגדני וסיפרה להם שהוא שקרן ומזוייף ולא מוסרי. שריל עזבה במהרה אחר כך אבל לא לפני שצרבה לי דיסק שהיא מאוד אהבה, זמר שלא הכרתי, ג'ף באקלי. האלבום, גרייס, חגג השבוע 24 שנים להשקתו ובאקלי הוא עד היום אחד מהזמרים שאני הכי אוהבת. הוא טבע בנהר המיסיסיפי כשהוא בן שלושים ויחד איתו טבע כשרון מיוחד במינו. באקלי היה על האייפוד שלי ולקח לי קצת זמן עד שנכנסתי למוזיקה שלו ולגרייס, אבל אני זוכרת את עצמי עומדת ברייטאייד, בשכונה, ליד המסקרות של קאברגירל ולוחצת פליי על גרייס ונפעמת מהצלילים הראשונים, של מוג'ו פין, השיר הראשון.  

באקלי כמובן גם ידוע בכיסוי המהמם שלו להללויה של לאונרד כהן:

אחרי שריל וההוא עבר לגור מתחתינו בחור צעיר מאטלנטה. דייב שמו, הוא היה וטרינר ועבד בגן חיות של הברונקס. לצערי לא היינו קרובים במיוחד אבל פעם אחת כשהוריו באו לבקר, אבא שלו ואני הלכנו יחד למטרופוליטן ובילינו שם חצי יום מהנה במיוחד. זה היה בדיוק כשהגרמני הראשון שלי עזב את ניו יורק והייתי שבורת לב ועצובה. אני זוכרת שעמדנו מול אחד הציורים האהובים עליי זמן ממושך ודיברנו עליו, מותו של סוקרטס (ז'אק-לואיס דויד 1787):

800px-David_-_The_Death_of_Socrates

היום כבר ספטמבר ואחד הקייצים הכי נהדרים שנראו בהמבורג במאה האחרונה מתקרב לקיצו, יש כבר הרגשה של סתיו באוויר ואני בסדר עם זה כי אחרי ארבעה חודשים קיץ שמש וכפכפים אני ממש לא יכולה להתלונן. 

ללנון מלאו ארבע שנים בסוף יולי, אמא שלי ואחותי וחברתה היו בביקור ומכיוון שהיה חופש מהגן לא היה טעם באירגון מסיבת יום הולדת (כל ילדי יולי ואוגוסט יודעים במה מדובר). שכרנו רכב ונסענו להיידה פארק שזה פארק שעשועים ענק לא רחוק מהמבורג. היה נהדר, ולנון עשתה חיים. היא קיבלה כניסה חינם לפארק וגם סיכה עליה כתוב "אני לנון ויש לי יום הולדת" מה שגרם לכולם (בעיקר עובדי הפארק) לברך אותה בלבביות בכל מתקן ומתקן.

IMAG5062IMAG5073IMAG5080IMAG5083IMAG5084IMAG5087IMAG5091IMAG5096IMAG5100IMAG5111IMAG5120IMAG5130IMAG5138~2IMAG5143IMAG5147

יום אחר כך תכננו לנצל את הרכב ולנסוע לים, אבל האישה ממשרד התיווך על הרחוב שלנו (סווניה שמה) שראתה אותנו ושאלה לאן אנחנו הולכים אמרה שזה יהיה ממש מיותר ללכת לחוף שרצינו כי אין שם צל ויהיה עמוס. היא המליצה לנו על איזה אגם לא רחוק מהמבורג ויו איזו המלצה מעולה זו הייתה. האגם היה פשוט יפייפה ונעים והיה בו איזור לילדים ונו, כולנו עשינו חיים, שוב. מאז הפכה הגברת לממליצה שלנו. באגם חזיתי ביכולות פתיחת השולחנות המשפחתית. לנון הכירה כמה ילדים ואחרי דקה הם ידעו ששמה לנון ושהיא טבעונית. אמא שלי הכירה כמה גרמנים ואחרי חמש דקות ידעה שהם היו בישראל ב 2012 וביקרו ביד ושם. ודוריאן פשוט הלך לאחת המשפחות לידנו, צעד להם על שמיכת הפיקניק, לקח חתיכת אבטיח מהקופסא, שלח נשיקה באוויר וחזר אלינו.
IMAG5225IMAG5250IMAG5263IMAG5283IMAG5289

אבל זה לא נגמר רק בפארק ובאגם. המבורג של הקיץ היא לא המבורג של הלא קיץ וניצלנו היטב את כל ההזדמנויות לחגוג!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

וגם מלאו לי 42 וכולנו יודעים שזוהי התשובה למשמעות החיים, היקום, והכל. וכמובן שגם עשיתי קעקוע חדש לרגל המאורע כי ככה אני מתמודדת עם משבר אמצע החיים:

IMG_20180824_105154_732

42 שנות פילטר של אינסטגרם

IMAG6764.jpg

היינו כמובן במצעד הגאווה של המבורג:

IMG_20180804_133720_754

IMAG6215IMAG6223

IMAG6270

אמא מרימה למצעד

IMAG6356

You'll never march alone!!!

:ובדום

IMAG6423IMAG6442IMAG6492IMAG6493IMAG6518IMAG6521IMAG6525

פעמיים:

IMAG6157IMAG6162IMAG6178IMAG6179

בית הספר לבישול בו אני מלמדת חגג יום הולדת גם הוא:

IMAG6105

אמא שלי וראול שמלמד בישול הודי טבעוני והוא איש מגניב לגמריי!

IMAG6122

פפס ורוית מדגמנות את שלט הכניסה 

IMAG6102

ארנה המנהל

IMAG6103

רומן המדהים הוא הבעלים של בית הספר והוא זה שנתן לי הזדמנות ללמד שם מבלי להכיר אותי בכלל לפני שש שנים 🙂

IMAG6118

את הקינוח לא שכחתי לצלם…

ועוד קצת מהביקור המשפחתי שהיה נהדר ועבר כמובן מהר מידי:

IMAG5899~2

IMAG6600IMAG6615IMAG7189

ולעוד עיניינים:

IMG_20180813_004509_799

ההקרנה של הסרט שאירגנתי, דומיניון, התרחשה לה גם היא אחרי חודשיים של ארגון. הייתי בסטרס בל יתואר ביום ההקרנה, כל כך קשה שלא יכולתי לנשום.IMAG6643.jpg
בדרך לקולנוע ניסיתי להרגע וזה לא כל כך עבד, רצו לי כל מיני מחשבות בראש, רובן ממש לא ריאליות, אבל בעיקר פחדתי שלא יבואו אנשים, ופחדתי שאלו שיבואו יכעסו על כמה שהסרט ברוטאלי, וגם רציתי מאוד לומר את מילות הפתיחה שלי בגרמנית אבל אני ממש לא זורמת בגרמנית ואין לי פאשיין כמו שיש לי בדיבור באנגלית או עברית, זה היה כל כך לא אותנטי עבורי שהחלטתי 
לומר אותם באנגלית, ניסיתי לאמץ את שיטת ה"נוט גיבינג א פאק" וזה עבד. לשמחתי החבר'ה מאנונימוס הגיעו איתי והם כמו משפחה אז הסטרס נמוג לו לאיטו.

IMG_20180813_005344_380

הסרט החל בחמש, בארבע וחצי חצר הקולנוע הייתה מלאה. ואז הבחור מהקופה יצא ושם שלט על הדלת: "אאוסוורקאופט" – סולד פאקינג אאוט. 90 מקומות! ולפחות 50 איש נשארו בחוץ ללא כרטיס. מייד חשבתי שחייבים שהלא טבעונים יכנסו ושאלתי אם יש טבעונים עם כרטיסים שמוכנים לוותר על הכרטיס לטובת לא טבעונים וכ 15 אנשים לא טבעונים נכנסו ככה לסרט ויו כמה שזה היה חשוב לנו שזה יקרה. כיסינו את ההוצאות עם התרומות ואפילו נשאר קצת עודף ששלחתי לחבר'ה האוסטרלים שעשו את הסרט. ההקרנה הבאה היא ביום ראשון הבא הבא ואני שוב בסטרס!

38975572_10156431286021399_8804678953890480128_n

IMAG5874.jpg

ואיך עבר השבוע האחרון?

זה התחיל בבוקר יום חמישי בשבוע שעבר, דוריאן היה נראה מעוך לחלוטין וחסר שמחת חיים שזה מאוד לא אופייני. התקשרו מהגן אחרי שעה שאבוא לאסוף אותו ובלילה התחיל גיהנום שרק שלשום נגמר. דוריאן מתעורר בצרחות אימים נוראיות, בוכה וצועק במשך שעות, שום דבר לא מרגיע אותו, הוא לא נותן שנגע בו, הוא מתקפל ומיישר את הרגלים, ומעגל את הגב, וצורח כמו שבחיים שלי לא ידעתי שילד כזה קטן יכול לצרוח. וככה זה ממשיך וממשיך. והלילות נוראיים והפחד מהשכנים המגעילים מלמטה בשיאו ומארק ואני מחוסרי שינה ועצבנים ובעיקר בחרדות איומות. ומה לא ניסינו? היינו בחדר מיון שלוש פעמים, עשו בדיקות דם אוזניים גרון בטן וכל דבר אחר והכל תקין. פעמיים היינו אצל הרופאה שלו שלא מצאה כלום, וגם הלכנו לאף אוזן גרון ולא מצאו כלום. נתנו אנטיביוטיקה לאוזן אדומה אחת (לא ממש דלקת אבל התעקשתי), נתנו פרסיטמול ואיבופרופן, מרחתי ג'ל על השיניים. כלום. פשוט סיוט לילה אחר לילה. מארק כבר התחיל לטייל איתו בשכונה באמצע הלילה כדי שהביניין יוכל לישון. במהלך היום הוא יחסית בסדר, היו כמה התפרצויות אבל לא בחומרה של הלילה (לכן לא נראה לנו שזה טרור לילי). שלשום בערב היה נוראי אבל אז הוא נרדם וישן עד הבוקר ואני מקווה מייחלת ומתפללת שהלילה הזה יהיה חלק. אגב תפילות, בתור אתאיסטית, תהיתי,  שכשבן אדם מתפלל איך האלוהים שלו יודע שהוא מתפלל אליו? כלומר, אנשים צריכים להיות ספציפיים בתפילות שלהם, לא? כן, אלו מחשבות שעולות במוחי באמצע הלילה אחרי שבוע כמעט בלי שינה. בכל מקרה, פתאום נזכרתי שהיינו כבר בסרט האימה הזה ואפילו כתבתי עליו כאן בבלוג. והמקרה הזה עבר וחלף כמו שהוא הגיע אבל הוא לא היה מטורף כמו המקרה האחרון. עשיתי כמה וידאו להראות להם בחדר מיון. בפעם האחרונה שהלכנו הוא רץ, צוחק ומתרוצץ בחצר, והרופאה לא ידעה מה אני רוצה ממנה, אז יכולתי להראות לה שאני לא סובלת מתסמונת מינכהאוזן. איך אהבתי את הברון מינכהאוזן כשהייתי קטנה. מצד אחד ברור לנו שמשהו לא בסדר. מצד שני אין לנו מושג מה וכבר התחלתי לפתח חרדות שלדוריאן יש איזו טראומה מהשהייה שלו בטיפול נמרץ. שרק יעבור הלילה הזה בשלום ושהמצב הזה מאחורינו לנצח. ואם אלו השיניים (למרות שלא עזרו משככי הכאבים והג'ל המרדים)… ארורה בקיעת שיניים, ממש ממש ארורה. ללנון פשוט היו שיניים יום אחד, היא לא סבלה אפילו לשנייה, אבל דוריאן, כל האלוהימים ישמרו, זה פשוט נוראי עבורו. שיגמר כבר. שתי שיניים אחרונות (ואז עוד ארבע טוחנות מתישהו).

ובכל הטירוף הזה, לי יש כאבי בטן איומים. הולכים וחוזרים, בתדירות די גבוהה, גלים ממש כואבים, וכאלו שכואבים פחות, ויום אחרי יום הם לא עוברים ואני לא ממש יכולה לתאר אותם או להסביר למארק למשל. אני רק יודעת שזה כאב שלא היה לי אף פעם. ורציתי ללכת לרופא, אבל אני עסוקה מידי בלדאוג לדוריאן, ואני בעיקר עסוקה עם נסיעה מתוכננת לברלין לסופ"ש הפגנות, מצעד, אקטיביזם, פסטיבל טבעוני, ובעיקר חברים אהובים בברלין. אבל ביום שישי היה לי ברור שאני לא אוכל לנסוע כי דוריאן. אסע מחר חשבתי לעצמי, אספיק למצעד בראשון ולשתי הפגנות. אבל בשבת דברים רק החמירו ואיתם כאבי הבטן שלי. ובצער רב נפרדתי מתוכנית ברלין לה ציפיתי כל כך. בראשון יצאנו לטייל בפארק ואחרי חצי שעה לא יכולתי ללכת מרוב כאבים. זה הרגיש כמו צירים איכשהו. הייתי ממוטטת. בכוחותיי האחרונים הגענו לחדר המיון ליד הבית. עשו בדיקות דם והכל היה תקין. ואז שלחו אותי לרופאת נשים.

IMAG8123.jpg

ציסטה ושחלה הן שתי מילים שלא שמעתי לעיתים קרובות בחיי ובטח שלא ביחד אבל תראו מה זה, מסתבר שזה דבר שקורה כל חודש ויש ציסטות כואבות במיוחד שאת חלקן אפילו מנתחים. אינפוזיה לוריד ובערך 12 שעות של משככי כאבים הקלו עלי מאוד. לא תיכננתי להתאשפז אבל לא הייתה ברירה. ישנתי קצת וקמתי בבוקר הפוכה ממשכי כאבים אבל ללא כאבים. הגברת שהייתה איתי בחדר בדיוק עברה ניתוח בעקבות סרטן השד. היא הייתה נעימה והתלהבה כשדוריאן בא לבקר ושלח לה נשיקות. ארבעים שנה היא הייתה זמרת אופרה כך היא אמרה. בצהריים נתנו לי ללכת ואני שוב פיללתי שהכאבים האלו לא יחזור לעולם. ומה מסתבר, שלפחות עוד עשרים נשים שאני מכירה (נו טוב, חברות מאינסטגרם אבל היי, חברות!) עברו את אותה חוויה כואבת.

אני כותבת את הפוסט הזה כבר ארבעה ימים וזה מתחיל להראות כמו הפוסט שאינו נגמר אז עד לפעם הבאה…

IMAG7212

טרילוגיית הנאון של לנון

 IMAG7719.jpg

87. הא, שוב אני

IMAG1576

דוריאן רואה אותי מגיעה לאסוף אותו מהגן 🙂  

נעלמתי קצת, אני יודעת. וזה לא שלא היה לי מה לכתוב או לספר, להפך, כמעט כל יום התחלתי לכתוב פוסט בראש וחשבתי שמתישהו אני אצליח להגיע למחשב אבל החיים האלו לא ממש מתחשבים ברצונות שלי, וככה עברו להם חודשיים. ועכשיו כשאני מנסה לחשוב מה עבר עלינו אני זוכרת בעיקר חלקיקים מאירועים.

IMAG9841

לנון קוראת לשמלה הזו "שמלת חנן הגנן"

אני אתחיל מהסוף.

ביום שני עלתה לשידור תוכנית גרמנית עם ראיון איתי. זה התחיל באי מייל מבחור שעובד בערוץ גרמני מרכזי, הוא הסביר שהם עושים ראיונות עם זרים בהמבורג, מבקשים מהם להראות את ההמבורג שלהם, וישמחו להפגש איתי. הבחור, שטפן שמו, חביב ונעים, הסביר לי את הקונספט על כוס קפה, הוא אמר שיש להם עשרה אנשים מכל העולם ואני על תקן הישראלית. אבל איך מצאת אותי? תהיתי. והוא ענה שהוא פשוט גיגל "ישראלים בהמבורג".

IMAG8084

החלטנו שהוא יבוא לסדנאת בישול אחת (היה סטרס לא נורמלי), ואז נפגש ליום צילומים נוסף בבית הקברות היהודי של אלטונה (היכן שאני מדריכה סיורים כבר שנים ואחד מהמקומות הכי אהובים עליי בעיר בצורה הכי לא קינקית שקיימת – כהיסטוריונית),IMAG8457.jpg

 בריפרבאן (היכן שהביטלס החלו את דרכם), על אחד מהמבנים מול הנמל, ונקנח בשטאדטפארק, המקום הכי אהוב עליי בעיר, הפארק ליד הבית, שם נפגשנו עם מארק והילדים.

IMAG8508.jpg

ובכן, הכל היה בגרמנית ויום וחצי של צילומים הפך לארבע דקות שידור אבל בסך הכל אני מרוצה מאוד, היה ממש מרגש ומשמח וכולם פירגנו ועל הבוקר שלשום הבחורה מבית הקפה הפורטוגזי אמרה לי שראתה אותי בטלוויזיה וזה היה חמוד ומצחיק. תודה למי שראה! והנה לינק אם עוד לא ראיתם:

https://www.zdf.de/nachrichten/drehscheibe/eine-weltreise-durch-hamburg-2-100.html

imag8018.jpg

אז מה קרה כל הזמן הזה? דוריאן כאמור, התחיל קיטה (לא, זו לא שגיאת כתיב לכיתה, זו המילה הגרמנית שמקצרת את המונח "מעון יום לילדים"), לשמחתנו ההסתגלות עברה בצורה חלקה ונעימה, הוא שמח בבוקר, עולץ, רץ לגננים, משחק עם הילדים, ומאוד מאושר שם. הוא גם התחיל ללכת סוף סוף אחרי שהתחלתי לפתח חרדות כי ילדי בקע רוב הזמן מתחילים ללכת מאוחר. הוא לא ניסה ללכת עצמאית הרבה אבל אז, יום אחד, לקח כמה צעדים ומאז רץ בצורה מאוד יציבה ומלאת בטחון. הוא מתרוצץ ללא הרף, מראה לי בכל יום בכל שעה איזה חזק הוא פיזית, ואיזה שובב ופושטק הוא יכול להיות.

הוא התחיל לדבר קצת (עוד חרדה איומה שיש לי כי ילדי בקע מתחילים מאוחר יחסית), כבר התחלתי ללמד אותו קצת שפת סימנים אבל אז הוא התחיל לומר עוגה, גלידה, וגבינה, וגם אופה, ופאפא, אז הבנתי שאולי מצבנו לא כזה קשה.

IMAG9330.jpg

אבל החרדות, הוי החרדות האלו, איך אני לא נותנת להן לסחוף אותי למערבולת המטורפת שהן יוצרות? לא מזמן היכתה בי הבנה עמוקה, שלהיות אמא, להיות הורה, פירושו לחיות בחרדות איומות תמידיות. ואני בכלל לא אדם חרדתי, אבל המקרה של דוריאן ומה שעבר עלינו יחד עם משבר גיל 40 וקצת יחד עם חוסר יציבות וחוסר שקט נפשי הכל מוביל אותי ליצירת פחדים, מדומיינים לרוב, ללא אחיזה במציאות, שקשורים לילדים, אל מארק, אליי, אלינו. ולפעמים הפחדים האלו משתקים אותי. עושים לי כאב ראש. אז אני מנסה להדחיק אותם, אבל תסמכו עליהם שהם יצופו בשעות משבר.

IMAG9246.jpg

שמחתי שדוריאן בקיטה סוף סוף, שמחתי שיש לי בבוקר כמה שעות קצרות (חמש שעות ללא ילדים זה כלום, כל אחד יאמר לכם את זה – כלום!) לצאת לשטאדטפארק אהובי בבגדי ריצה ומוסיקה משמחת במיוחד, לרוץ בטבע, כמו בתוך יער (הי, אני אילתית, שטדאטפארק זה יער!), להנות מהשמש (אפריל ומאי היו נהדרים ברמות של כפכפים וחום מדהים שבעיקר גרם לי לחייך – עוד על הקיץ הלא נורמלי שיש לנו בהמשך), להשקיע קצת זמן בעצמי, בגוף שלי, בשמחה שלי. וככה חודשיים רצתי עם חיוך, ואז בוקר אחד, לפני שלושה שבועות, לא יכולתי לדרוך על עקב ימין ואמ אר איי הראה שיש לי שם דלקת ומשם הדרך לשבועיים קורטיזון וקביים (שאני לא ממש יכולה להשתמש בהם עם עגלת ילדים) הייתה קצרה. האורתופד הבטיח שאחזור לרוץ ביולי ואני מחכה בקוצר רוח כי הזמן שלי בפארק חשוב ביותר לשפיות שלי, וגם לפרוייקט "חוזרת למשקל של לפני ההריון" שלי.

IMAG9272.jpg

אגב שטאדטפארק, מארק ואני הלכנו לראות את רינגו סטאר,ניחשתם נכון, בשטדאטפארק- יש שם מקום לקונצרטים תחת כיפת השמיים ומעולם לא היינו שם (אבל שמענו עשרות קונצטרים משם) וסוף סוף, מארק קנה לנו כרטיסים (בהפתעה, בערך, רשמתי את זה בלוח שנה ונתתי קצת רמזים). דודה חגה האהובה באה לשמור על הפושטקייה ואפילו יצא לי להאזין לתוכנית על רינגו ב 88, וההתרגשות הייתה בעיצומה. חצי שעה לפני שיצאנו העלתי תמונה לסטוריז עם חולצה של הביטלס וחבר מאינסטגרם כתב "לא שמעת שההופעה נדחתה?". רינגו היה חולה. יו איזה מבאס.

IMAG0574.jpg

אין רינגו!

ההופעה התקיימה יום למחרת ולמזלנו דודה חגה יכלה לבוא שוב! הייתי מאוד ביקורתית כלפי הקהל היבש והמשעמם ורינגו שלא היה במיטבו (קולית, פיזית הוא נראה נהדר!) – אבל בשורה התחתונה עשיתי חיים ושרתי ורקדתי והיה לי כיף ויו ראיתי את פאקינג רינגו!

IMAG0674.jpg

IMAG0659.jpg

ניסיון שני – יש רינגו!

מה עוד חדש אצל דוריאן?

IMAG8628

בקצרה: יומיים בבית חולים כי הוא לא הפסיק לצרוח ולבכות ולא ישן בכלל – הפחד כמובן היה מבקע מחודש אבל עשו כל בדיקה אפשרית – רנטגן, אולטראסאונד, ובדיקות דם למכביר, ולא מצאו כלום. והאפיזודה הזו עברה פתאום כמו שהגיעה לשמחתנו הרבה ביותר. היינו בבדיקה החצי שנתית אצל הניורולוגית, עשינו שתי בדיקות אולטראסאונד לאשך טמיר (אני בחרדה והכחשה בעיקר כי הוא כבר בן שנה וחצי ובעיקר כי לא יודעים אם בכלל יש אשך – תופעה ידועה אצל ילדי בקע) ובעיקר כי יום אחד הוא ירצח אותי כי כתבתי על זה בבלוג. כרגע המליצו על אמ אר איי, שוב, וכמעט חנקתי את האורולוגית שלשום – דם יזע ודמעות עד שעשינו אחד באפריל, לא יכלו לחשוב על זה לפני כן???

imag8020.jpg

imag1345.jpg

ולסיום קורות דוריאן אספר שהוא נדבק בפה והגפיים בשבוע שעבר וחששתי כל כך אבל למזלנו הרב ביותר זה היה מקרה פשוט ומהיר והוא סבל מעט מאוד. בעיקר פחדתי שלא יוכל לאכול וזה יהיה סיוט כי הילד, שמחה לבשר שוב ושוב, אכלן, גרגרן, אוהב לאכול והרבה, וכל היום, והכל. לא משנה מה נשים מולו הוא יאכל את זה בתאבון.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ולגזרת האקטיביזם: כרגע אני מארגנת לבד את הקוביות של אנונימוס, כי המארגן שהיה איתי פרש. יש לנו מקום חדש להפגנה – ממש במרכז העיר, ובחודשיים האחרונים הקבוצה התגבשה לחבורה נהדרת ומגוונת ששמה את הקוביות של שבת במרכז. אני כל כך אוהבת את האנשים האלו וגאה במה שאנחנו עושים.

IMAG0414.jpg

IMAG9735.jpg

מחר מתחילה הפגנה של 24 שעות באלכסנדרפלץ – אני אסע בבוקר, אהיה אחת מהמארגנות של המשמרת הראשונה ואז אסע לפוטסדאם ליום ההולדת של האחות מברלין. אני חושבת שבטח אחזור להפגנה לפנות בוקר. בכל מקרה, ברלינאיות – אני אשמח לראותכן! אז אם תגיע לאלכסנדרפלץ מ 12:00 ביום שבת אני אשמח לחבק אתכן!!! (ואני גם אחזור לברלין באוגוסט עם לנון, למצעד בעלי החיים, ואז יהיה לי יותר זמן).

האירוע שהכי מרגש אותי כרגע הוא הקרנה של סרט דוקומנטרי מאוסטרליה שאני מארגנת. קיבלתי את רישיון ההקרנה מהיוצרים (כי ככה הם בעצם רוצים להפיץ את הסרט), ואחרי חיפושים ופניות, אחד מבתי הקולנוע העצמאיים והקטנים שאני אוהבת נענה לפנייה והסכים. הסרט, דומיניון, אמור להיות מאוד קשה לצפייה, אמת כואבת אגרסיבית, לא מצונזרת – אמת שהיא הגיהנום של מיליוני חיות. אני אפילו לא יודעת אם אני אהיה מסוגלת לצפות בסרט כזה אבל חשוב לי מאוד להביא אותו להמבורג. אז תרשמו, 12 באוגוסט, תבואו!

ולמעבר החד של הפוסט:

רציתי לדבר קצת על הקיץ. בשנה שעברה לא היה, וגם לא בשנה לפני כן. בעצם הרבה זמן לא היה כאן קיץ, ואני לא מדברת על קיץ ישראלי, מדברת על קיץ בקנה מידה גרמני. והנה השנה, הללויה, אפריל ומאי היו נהדרים חמסה חמסה חסמה, שמשיים, חמים, נעימים, כל כך נהדרים, שמש עד עשר בלילה, כפכפים במשך שבועות, ילדים שלובשים שכבה קלילה אחת, רביצה בגינות של חברים (פתאום בא לי על גינה גם), ארוחת ערב חפיפות, כמות עצומה של פירות קיץ: פטל, אוכמניות, תותים, ובעיקר הרגשה נהדרת של חיים – ימים כאלו שמזיעים בהם, מתלכלכים בהם, חיים בהם. יוני בנתיים סביר, עם קצת ימי חורף לפרקים אבל אני אופטימית! 

IMAG9611

IMAG8836

imag8759.jpg

ומה עם נושקה? ילדה אחת בגן גזרה לה את השיער ולא הייתה לי ברירה ונאלצתי ליישר אותו, יצא לא רע, עם צד אחד יותר ארוך (הצד שנגזר היה ממש קצר) אבל העצבים היו בשיאם, ממש זעמתי. וכן, למה הילדה גזרה לה את השיער? למה הן שיחקו עם מספריים לבד בחדר אמנות? היכן היו הגננים?

IMAG6660

לפני

IMAG7470.jpg

התספורת מהילדה בגן

imag8203.jpg

מה הצלחתי לעשות

השכנים האהובים שלנו מתחתנים היום – יש מסיבה קטנה (70 איש) בבית, ובחורף הם יעשו חתונה אמיתית. לנון ציירה להם ציור מהמם (בהדרכתי, עזרתי עם הפרח והפרפר ובשנייה האחרונה הצלחתי למנוע ממנה לצייר בולבול לשני החתנים). IMAG1830.jpg

IMAG1908.jpg

IMAG1888.jpg 

עד לפעם הבאה!

אה רגע, הנה כתבה על שחקן כדורגל צ'יליאני שוויצרי שמשחק בנבחרת שוויץ במונדיאל – שורד בקע סרעפתי מולד.

86. MRI & רודטריפ

IMG_20180414_133833_591

ביום רביעי בשבוע שעבר, דוריאן עבר בדיקת אמ אר איי לראש. מומחית הקרניו בברלין, ששללה קרניו, המליצה לעשות אמ אר איי בשביל לוודא שהכל תקין – הראש, ההתפתחות של המוח. היא גם הציעה שנעשה את זה בברלין עם אישפוז ללילה אבל אני לתומי חשבתי שממש אין צורך לבוא לברלין שוב, נעשה אמ אר איי בהמבורג. היא אמרה שאין בעייה עם זה, שפשוט נשלח את התוצאות. כשחזרתי להמבורג מייד נפגשנו עם הרופאה של דוריאן שאמרה שהיא תחכה למכתב מברלין לפני שהיא תתן לנו הפנייה לבדיקה. מכתבים לרופאת ילדים הם דבר שבשגרה אחרי בדיקות אצל מומחים. וככה עברו חודשיים וחצי כמעט ושום מכתב לא הגיע מברלין. שבוע רדף שבוע ואני לא הבנתי איך יכול להיות שהמכתב לא נשלח, והתקשרתי לברלין, בטח שהתקשרתי, ואחרי כמה פעמים שהמזכירה של המומחית אמרה שתזכיר לה , היא נתנה לי את המספר הישיר של הרופאה ואמרה לי "תדברי איתה את". דיברתי איתה, והיא הבינה את הסטרס שלי ואמרה שתכתוב ותשלח אבל זה לא קרה. חודשיים וחצי ואז נשברתי ואמרתי לרופאה של דוריאן שאני אקבע בדיקה בלי המכתב מברלין, היא אמרה שאקבע תאריך ואז היא תתן לי הפנייה. התקשרתי לשני בתי החולים בעיר שיש להם רדיולוגיה לילדים, בבית החולים לילדים של אלטונה אמרו לי שאין להם תור עד יוני ושזה גם ככה בלי שיחה מקדימה (אנחנו חייבים שיחה מקדימה בשל ההיסטוריה של דוריאן). כל היחס היה נוראי ולא נעים. אבל חשבתי לעצמי שיש עוד בית חולים ולכן לא התרגשתי במיוחד, אבל גם בבית החולים השני, אמרו לי שהתור הכי קרוב הוא ביולי וזה רק לנויורלוג שיחליט לגביי האמ אר איי. רמת הסטרס הייתה בשיאה. למה חיכיתי חודשיים וחצי? מה חשבתי לעצמי? כמה נאיבית הייתי צריכה להיות בשביל לחשוב שאמצא תור כל כך מהר? אמ אר איי לתינוקות עושים בהרדמה מלאה, אחרת תמיד יש את הסיכוי שהם יזוזו והבדיקה לא תהיה מדוייקת. דוריאן חייב הרדמה מלאה, והרדמה מלאה לילד שהיה מורדם כל כך הרבה זמן היא סיכון. במהלך נואש דיברתי עם הרופאה מברלין (שעוד לא כתבה את המכתב!), התור הבא שלהם רק באוגוסט, אבל היא אומרת לי שאתקשר בשבוע הבא אחרי הפסחא, הם יתנו לנו תור לאשפוז חירום ויעשו לדוריאן אמ אר איי חירום.

IMAG3152.jpg

פאטס פורוורד לרודטריפ שעשינו בפסחא (עוד עליו, בהמשך), בדרך חזרה מההורים של מארק, שני הילדים ישנים באוטו (נדיר ברמות של קרנפים לבנים) אני אומרת למארק שאין לי כוח יותר. זהו, הגעתי אל הקצה. אני עייפה, מותשת, פיזית, מנטלית. שנה וקצת אני מתזזת בין בדיקות, רופאים, פגישות, מעקבים, שנה וקצת אני בריצות וסידורים שקשורים לדוריאן, עושה הכל כמעט לבד. אין לי כוח יותר. זהו. אמרתי לו שזה לא יתכן שאני צריכה לדאוג להכל, שהוא יכול גם לעשות טלפונים ולנסות. יש חלוקת עבודה דיי מסודרת אצלנו ואני אכן אחראית על הדברים האלו בעיקר כי אני מזיזה עיניינים יותר מהר מגרמני אינטרווורטד אבל די. ולא רק שאני צריכה לדאוג להכל, אני גם צריכה לשאת באשמה שלא דאגתי לבדיקה עד כה ואני צריכה גם לסחוב את החרדות והפחדים והחששות שעולות בכל פעם שאני בוחנת את דוריאן, לא יודעת מה לחשוב, מצד אחד התפתחות יוצאת מן הכלל, מתקדמת, מושלמת. הוא מבריק, הוא מצחיק, הוא חכם כל כך, מבין דברים, דורש דברים. יצור סוציאלי ברמות מדהימות. מצד שני אני לא יודעת במאה אחוזים שהכל בסדר. אני לא יודעת. ואי הידיעה הזו הורגת.

יום למחרת מארק השיג לדוריאן תור לבדיקה בבית החולים השלישי אותו לא ניסינו. (בעיקר כי שם אמרו לנו שיש לדוריאן קרניו).

ביום שלישי האחרון היינו בבית החולים אחרי שלקחנו את לנון לקיטה. אמרו לנו שדוריאן יאושפז כי זה התהליך לפני אמ אר איי, אישפוז ליום. הכנתי לדוריאן ולמארק (כי אין מצב שאני נשארת בבית חולים) אוכל לשבוע ויצאנו לדרך. בבית החולים קיבלה אותנו אחות חביבה שהשאלה הראשונה שלה אלינו הייתה "מי מכם מעריץ של בואי?". היא מניחה שאני נשארת איתו ללילה וכששומעת שמארק יהיה זה שישאר אומרת שהיא תצטרך לסדר חדר לבד כנראה בגלל אמהות מוסלמיות (!). אחרי כמה בדיקות ושאלות היא אמרה שמייד תבוא רופאה לעשות עוד כמה בדיקות והוסיפה שהרופאה מכירה אותנו מבית החולים בברמבק היכן שדוריאן נולד. היינו סקרנים לראות מי תגיע, זו הייתה הרופאה הצעירה שהתחילה התלמדות לקראת סוף האישפוז של דוריאן, היא מאוד מאוד שמחה לראות אותנו. בדיקות משקל, גרון, וכיו"ב ואני שואלת אותה למה בעצם צריכים לאשפז אותו יום לפני כן. היא לא יודעת כל כך מה לענות. אני מסבירה לה שדוריאן לא יהיה לרגע בשקט. הוא לא יוכל להיות במיטה 24 שעות, הוא שונא את העגלה, ואין לו איפה לזחול ולשחק. אני אומרת לה שלדעתי הם יצטערו על השנייה שהם החליטו שהוא צריך להשאר לאישפוז. היא מדברת עם רופא אחר, ואז נכנס מנהל מחלקת הילדים, שאומר שאלו בעיקר עינייני ביטוח למינהם, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו יכולים ללכת הבייתה ולחזור למחרת בבוקר בתשע. הבדיקה תהיה ב 11:30.

IMAG4310.jpg

וזה רק ברישום לבדיקה…

מארק מאושר כי הוא יודע שזה יהיה סיוט להשאר איתו שם ללילה. אנחנו נפגשים עם מרדים ראשי לקראת מחר. הוא מסביר שיש תמיד סיכוי שיצטרכו לשים לו טובוס שוב, אני אומרת לו שאני לא מוכנה בשום פנים ואופן שזה יקרה. לעולם לא עוד. הוא מסביר ומסביר ואני מתעקשת. לא ישימו לו טובוס בגרון. הוא שולח אותנו למרדים ראשי שאומר שזה לא קורה כמעט אף פעם. בין לבין אנחנו נתקלים ברופא שאיבחן קרניו, הוא שמח לשמוע שזה לא קרניו (ככה נראה לי) ומסביר שהאישפוז של לילה לפני כן הוא בעצם דרך של בית החולים לקבל כסף ולכן חייבים, אני לא אומרת לו שאנחנו הולכים הבייתה… סליחה, אנחנו מדלגים בשמחה הבייתה, ואני רצה לאסוף את לנון. לנון עם הקבוצה שלה במסעדה של הגן. מהשנייה הראשונה אני שמה לב שמשהו לא בסדר… לדעתי יש לה חום. בבית היא נרדמת מייד, קמה בערב עם כמעט 40 מעלות חום. ומיינד יו, זו הפעם הראשונה שיש ללנון חום גבוה או חום בכלל בשנתיים האחרונות. היא לא רוצה לאכול, ואחרי מקלחת נרדמת שוב. בלילה אני בודקת לה חום שוב ושוב, 39 וקצת. בבוקר אין לנו ספק שלגן היא לא יכולה ללכת.

למחרת אני מתלבטת למאית שנייה אם להשאר איתה בבית או לקחת את דוריאן לבדיקה, ברור שלקחת את דוריאן לבדיקה. מארק שלקח ימי חופש כדי שנעבור את הבדיקה הזו יחד עובר לספה בפיג'מה עם לנון, ודוריאן ואני יוצאים לדרך. דוריאן עצבני. הוא בצום מארוחת הערב של אתמול, והוא רעב. ממש רעב. ולמנוע אוכל מתינוק רעב זה פשע, אני שומעת אותו בוכה ויודעת שהוא רוצה לאכול אבל אסור. דוריאן אכלן גדול. אוכל הרבה ולעיתים קרובות ועם הנאה מוחלטת. הוא כועס, הוא לא מבין למה אני לא נותנת לו אוכל. באוטובוס לבית החולים הוא רואה ילדה קטנה אוכלת לחמניה ומייד מבקש ממנה חתיכה, מושיט את ידו, מנענע את הראש לכן. אני מסבירה לאמא שאסור לו והיא מנסה להחביא את הילדה שאוכלת. כבר אחת עשרה וחצי. דוריאן צורח הרבה, בוכה, חסר מנוחה, משתולל בעגלה. הלכתי איתו במסדרונות המחלקה הלוך ושוב בערך 500 פעמים. הוא ישן מעט וקם יותר עצבני. אני על סף בכי. היום עוד לא התחיל בכלל! אחות מראה לנו את החדר בו נצטרך להשאר אחרי הבדיקה (כי לא משחררים ילד מסטול הבייתה). היא אומרת שיש התעכבות קצת עם המרדימים אבל יקראו לנו עוד מעט. היא גם מסבירה שהיא תתן לדוריאן סירופ להרגע (אפשר גם קצת?) כדי שיוכלו לשים לו כניסה לאינפוזיה מבלי שהוא ישתולל. אחרי חצי שעה באים לקחת אותנו למחלקת אמ אר איי.

IMAG4395

דוריאן מקבל את הסירופ אבל בכל זאת משתולל במיטה בה מסיעים אותו. המסיע אומר לי שאסור לי לקחת אותו על הידיים, אחות שרואה אותנו אומרת לי מייד "קחי אותו על הידיים". אחרי שתי דקות אנחנו במחלקה. דוריאן רגוע בזרועותיי, ואני שמחה. אבל אז קולטת שזה בטח בגלל מה שהוא קיבל. אנחנו מחכים לתורנו חצי שעה. דוריאן מסטול לגמריי, מתגלגל במיטה, מחייך, שר, מוחא כפים, נלחם בתרופת הרגעה הזו. אני רק רוצה שישים עליי את הראש וינוח אבל הוא לא מוכן, אני רואה שקשה לו אבל הוא ממשיך לנסות לחגוג. המרדימים הגיעו, עוד אחות הגיעה, מרשים לי להיות שם כשהם מנסים למצוא מקום לאינפוזיה. אחרי שלושה ניסיונות כושלים הרופא אומר שהוא יעשה את זה כשדוריאן יורדם.

imag4398.jpg

מסיכה עם גז הרדמה, דוריאן צורח וצורח וצורח ואז העיניים שלו נסגרות בעפעוף, הצרחות כבר לא נשמעות. הוא ישן. האחות מוציאה אותי לחדר המתנה ואני בוכה כל כך כי זו חוויה נוראית, וזו חוויה נוראית במיוחד כשזכרונות מחוויות נוראיות אחרות עולות. אני שומעת את האקג מצפצף לפעימות הלב, זה צפצוף שלא שמעתי מימנו במחלקה, ואני לא יכולה לנשום. תלכי, אל תחכי כאן הם ממליצים, ואני, שצמתי עם דוריאן לאות הזדהות (ויו כמה שזה קשה!!!) הולכת לקנות לי סנדוויץ' בבית קפה של הבית חולים. אני בולעת אותו בשלושה ביסים ורצה לדוריאן. אחרי חצי שעה מורטטת עצבים אני שומעת אותו בוכה אבל לא קוראים לי. הוא בוכה ובוכה ואני דופקת על הדלת, בסוף נותנים לי להכנס. ההפסקה של גז ההרדמה גורמת להתעוררות לא רצונית והוא בוכה וצורח.

IMG_20180411_200629_430

מעבירים אותנו לחדר התאוששות ובדרך לשם הוא נרדם שוב, ישן בשקט, נושם ברכות.

IMG_20180411_200606_179

בחדר ההתאוששות עם עוד הורים, שני ילדים בני שש, אחד עבר ניתוח עיניים ובוכה שכואב לו, אני כמעט בוכה עם אמא שלו. אני מתחילה לקרוא ספר שהבאתי איתי ואחרי פחות מחצי שעה דוריאן קם, הוא מתיישב במיטה מייד, לוקח את בקבוק המים שלו, שותה שותה שותה, אני מוציאה בננה, בא דדה! בא דדה, הוא שמח. מחסל אותה בשניות.

IMAG4433.jpg

אני נותנת לו עוד מים, וקרקרים, ועוגייה, וקצת ענבים, וגם קצת מיץ פירות. הוא מצידו מנסה להוציא את הכניסה לאינפוזיה שיש לו על היד. אחות באה לקחת אותנו בחזרה למחלקת ילדים, היא נעימה ואדיבה ולוקחת אותו על הידיים שלה, ושרה לו כל הדרך.

IMAG4447.jpg

בחזרה במחלקת ילדים אני מנסה לתת לו קצת אורז וירקות אבל הוא מעדיף לנשנש. הוא גם ממש ממש לא מרוצה ששמתי אותו שם במיטה ואחרי שהוא צורח אני לוקחת אותו לטייל. האחות החביבה אומרת שיכתבו לנו מכתב שחרור בקרוב: הכל עבר חלק, הוא התעורר, הוא אכל, הוא עשה פיפי. הוא כבר לא מסטול. אני תוהה לגביי תוצאות הבדיקה והיא אומרת שזה לא קשור אליהם אלא למחלקת רדיולוגיה. תחזרי עוד חצי שעה היא אומרת. אחרי חצי שעה היא מורידה לו את הכניסה לאינפוזיה, אבל אין שום התקדמות עם מכתב השחרור ואני ממשיכה לטייל הלוך ושוב בחוץ. מזג אוויר סגרירי קר ואפור, אני מקווה שדוריאן ישן קצת אבל זה לא קורה.

IMG_20180411_200419_940

כשאני חוזרת לקראת ארבע וקצת למחלקה נותנים לי מכתב שחרור. מה עם התוצאות? אני שואלת ומסבירים שזה כתוב במכתב. אני לא מבינה כלום ממה שכתוב שם ומפנים אותי לחדר רופאים, רופא צעיר שמעולם לא ראיתי קורא את התקציר ואומר לי שהוא לא יכול לעזור לי כי הוא לא מכיר את דוריאן. מנהל המחלקה נכנס וקורא את התקציר מהרדיולוגיה. מסתבר שהניורפד הראשי, פרופסור קרמר, בא לראות אותי אבל לא היינו שם. אני צריכה את הדיסק של הבדיקה אני אומרת למנהל מחלקה שאומר לי לנסות להשיג אותו מרדיולוגיה, הוא גם מוסיף :"אני לא יודע עד מתי הם פתוחים". הוא קורא את התקציר ובעצם חוזר על מה שכתבו שם כסיכום עיניינים, כולל האבחנה השגויה של הקרניו והביקורת של החתך בחניכיים. אני אומרת לו שלא בגלל זה באנו, אני רוצה לדעת מה ראו באמ אר איי. הוא אומר שידבר עם קרמר ושולח אותי לרדיולוגיה. במחלקת אמ אר איי יש כבר צוות חדש ובחור צעיר מקשיב לבקשה שלי ואומר "לא כאן אנחנו מנפיקים את הדיסקים אלא למטה ברדיולוגיה, אבל הם עובדים רק עד ארבע, עכשיו כבר משמרת ערב הם רק שני אנשים ולא יוכלו לעשות את זה". סליחה? חשבתי שלא הבנתי טוב. אין אפשרות לתת לך את הדיסק הוא אומר, אולי מחר? אני מרגישה עצבים של שבועות עומדים להתפקע. אני מנסה בעדינות: אני כאן משמונה בבוקר, הבן שלי עבר אמ אר איי חירום יחסית, אני צריכה את התוצאות לשלוח למומחית בברלין. עכשיו. אבל הוא בשלו. ואז אני לא יכולה יותר. אני בוכה וצועקת עליו באותו זמן: אני כאן משמונה!!! שמונה בבוקר!!! אף אחד לא אמר לי שסוגרים בארבע, אף אחד לא אמר שלא יעשו לי דיסק אחרי ארבע, אני כבר שעה מסתובבת בחוץ עם תינוק שעבר הרדמה, אתה חושב שלא הייתי באה לקחת את הדיסק אם הייתי יודעת??? הוא נבהל. אני ממשיכה. הוא מנסה להסביר, שאולי הם עסוקים וזה יקח להם כמה שעות, אבל רק מעצבן אותי. ואז מגיעה רופאה. היא מכניסה אותי פנימה ושואלת מה קרה. אני מסבירה, היא אומרת שהיא שמעה על דוריאן, מסתכלת על הטכנאי או מה שהוא לא היה ואומרת לו "זו אמא שהבן שלה עבר הרדמה, זה לא יום קל, תתקשר שיכינו לה דיסק". היא מנסה להרגיע אותי ואומרת לי "אני מבינה שקשה לך אבל את צריכה להבין וזה הכי חשוב, אין שום בעייה או אבנורמליות בראש ובמוח של דוריאן – הכל תקין". זו פעם ראשונה שאני שומעת את זה. אבל אני בעצבים מידי בשביל לשמוח. היא אומרת שהתפר הקדמי סגור אבל שזה מזערי. היא אומרת שמוטב כמובן שנשלח את התוצאות למומחית. הבחור חוזר אחרי שהוא היה בטלפון ומסביר לי איך להגיע לרדיולוגיה. אחרי עשר דקות יש לי דיסק עם תוצאות אמ אר איי ביד. אני חוזרת למחלקת ילדים. מנהל המחלקה שם, הניורפד שהיינו אצלו ואיבחן את הקרניו, וד"ר קוך אהובנו, שניתח את דוריאן בגיל ארבעה ימים, שתפר לו את הסרעפת יחדיו מחתיכות, סידר לו את הבטן והכבד במקומום ועשה מקום לריאות להתפתח. מכתב חדש נכתב בעודי מדברת איתם, שני רופאים אחרים מצטרפים לשיחה והשורה התחתונה היא: המוח של דוריאן נורמלי, ההתפתחות שלו ושל הראש נורמלית, יש סגירה של התפר הקדמי אבל זה מזערי ולא מנתחים. אפשר לנשום? כן הם עונים. ד"ר קוך שואל אם עכשיו נסע לאילת, אני מסבירה שרק באוקטובר ומנהל המחלקה אומר "אילת? הייתי שם ב 1981" ואז מתחילה העלאת זכרונות על נסיעה לאילת מירושלים, על חוף נהדר, ועל מונית לקהיר. אני נפרדת מהם, אומרת להם תודה רבה על יום מהגיהנום ושאני מקווה לא לראות אותם יותר, ברוח טובה כמובן. אני מחבקת את ד"ר קוך ואומרת לו שהוא לנצח בלב שלנו והשאר צוחקים, הם לא יודעים באיזה מצב היה דוריאן ומה עשית, הא? אני שואלת אותו והוא מחייך. כל כך עניו ונעים. מכתב חדש מעודכן מוגש לי, זהו, הולכים הבייתה. אני מביאה פלאפל ושות' ממוחמד הלבנוני למטה, לנון קוראת לו חוממד וזה כל כך מצחיק. דוריאן מחזיק כדור פלאפל ביד אחת וצ'יפס טבול בחומוס ביד השנייה.

imag2305.jpg בערב אחרי מקלחת, דוריאן יושב עליי, אני מסתכלת עליו ומבינה שלראשונה מאז שהוא נולד, בפעם הראשונה מזה 16 חודשים, אני מסתכלת עליו ויודעת בוודאות שהכל בסדר איתו. אני מסתכלת עליו ויודעת שאין לו שום בעיה במוח או בראש. אני מסתכלת עליו ויודעת שהוא הולך לשנות את העולם.

IMG_20180402_160451_508

IMAG3065

ולמעבר החד של הפוסט כי לא חפרתי מספיק היום: אז היה סופ"ש ארוך של פסחא ומארק מאוד רצה שנסע להוריו. אז שכרנו רכב כי אין לנו וקנינו כסא לדוריאן כי לשכור אחד יעלה כמעט כמו לקנות ותכננו לנסוע לים הצפוני לתחנת הצלה של כלבי ים שנקראת פרידריכסקוג. כלבי הים שם נאספו לאחר שהלכו לאיבוד או היו חלשים מידי, הם מושקמים ומוחזרים לטבע. הדרך לשם יפה, שעה וחצי גג נסיעה.

IMAG3140.jpg

לנון: הנה שון הכבש!!! הנה שון הכבש!!!

דוריאן צורח מהרגע הראשון, הוא לא מסוגל לזוז בכסא העינויים שמארק קנה ואני כבר בעצבים שנתתי לו לקנות מבלי שבדקתי. הוא צורח וצורח וצורח וכלום לא עוזר עד שהוא נרדם. לנון מביטה רוב הזמן מהחלון ואז אומרת לי שכואבת לה הבטן. אנחנו עוצרים בצד אבל עוד לפני שאני יוצאת מהאוטו היא מקיאה את נשמתה. מקיאה ומקיאה. למזלנו על שמיכת הנסיעות שלה (שמיכת פרת משה רבנו, שיש לה מקום לידיים ולראש). בואו נאמר שאנחנו צריכים לקנות שמיכה חדשה. היא מרגישה הרבה יותר טוב, שותה קצת מים ואנחנו ממשיכים. לנון נהנת מכלבי הים ומהתצוגה שבמקום, היא מתרוצצת ללא הפסקה, דוריאן לעומתה צורח ומשתולל, הוא לא רוצה בעגלה, ולא, הוא גם לא רוצה על הידיים.

IMAG3035.jpg

IMAG3034

אבל אין יותר אופציות. וקר, ויש רוח, ואחרי ניסיון קצר להגיע לחוף אנחנו מחליטים לבקר במשחקייה שיש באיזור, מארק עשה שיעורי בית, זה חלק מהתוכנית שלו.IMAG3060.jpg
המשחקייה צמודה לתחנת כלבי הים, היא ענקית ונמצאת בביניין בצורת ליוויתן. המשחקייה ריקה כמעט לגמריי ואנחנו מבלים שם שלוש שעות כמעט. דוריאן בורח מאיזור התינוקות ללא הפסקה, מנסה לרכב על אופניים, לנון משתוללת, אנחנו אוכלים צ'יפס, קופצים על טירה מתנפחת, מחליקים על שטיחים, נוסעים במכוניות, יורים כדורים לרשת, ועוד כל מיני דברים שילדים אוהבים.

IMAG3088

המשחקייה הזו דיי חלומית, במיוחד עבורי, היא מתאימה בדיוק לחלום שיש לי ושאני מפתחת אותו בימים אלו. דוריאן בוכה כמעט כל הדרך הבייתה אבל גם ישן קצת. אנחנו מגיעים מותשים ברמות חדשות והולכים לישון, מחר תיכננו ללכת לאיקאה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

איקאה עברה יחסית בשלום, הנסיעה ממש קצרה, לנון לא רוצה לסמולנד, אין אוכל טבעוני או אוכל לילדים במסעדה (אבל נחשו מי הביאה איתה אוכל?), קנינו כל מה שרצינו, ממהרים הבייתה לארוז ליומיים אצל ההורים של מארק.IMAG3416
הכפר בו הם גרים משעמם אותי ומפחיד אותי בו זמנית. אין בו כלום, סתם כפרון שתקוע באמצע שום מקום, ואני ממש ממש לא טובה עם אמצע שום מקום. זה מלחיץ אותי, אני צריכה תנועה אורבנית ורעש, ואופציות. וכאן אין. אבל זה רק ליומיים. הדרך לשם, כשלוש שעות, עוברת עם לא מעט צרחות של דוריאן. מארק ואני נזכרים איך לנון הייתה, דוריאן בוכה ומקטר, היא הייתה וצורחת מכל הלב, יש לי וידאו שמראה אותה צורחת ברציפות איזה עשר דקות, מנסה לצאת מהכסא, בועטת בדלת, משתוללת. גם היא הייתה ככה, והיום היא רגועה ונעימה ונהנת מהשירים ברדיו. אצל הסבא והסבתא לנון ודוריאן נהנים מאוד. הבית גדול ומרווח ומחכות להם המון מתנות חדשות, אני הולכת לישון יחסית מוקדם כי לנון לא רוצה לישון לבד. יום למחרת לנון כבר משתעממת אז אנחנו יוצאים לטייל בכפר, מכסים את כולו בשבע דקות והולכים לשדה ליד. אני לא מבינה איך אפשר לחיות ככה. במקום בו אין ניידות, בו בלי רכב אין כלום, אני לא מבינה איך מארק גדל שם, אופניים לכל מקום? וזה לא שבכפר השכן יש מה לעשות. ובית הספר מרוחק מאוד. כל כך לא בשבילי. כשמחשיך שם אז חשוך. ויש שקט מעיק. בכל מקרה גם הביקור הזה עבר ובערב אנחנו יוצאים בחזרה להמבורג. באופן מפתיע דוריאן ישן רוב הדרך אז שקט לנו. אנחנו מזמינים פיצה מלמטה לארוחת ערב (כי חוממד סגור) והולכים לישון, דוריאן מתחיל גן מחר!

IMAG3301

IMG_20180402_155322_591

IMG_20180401_132812_235

IMG_20180402_155337_249

img_20180402_155307_323.jpg

לרחוב של ההורים קוראים "פינת החתולים"

בתמונה הבאה: עברנו ליד אחד הבתים בכפר, והיו להם כלובים גדולים בחצר, מלאים בציפורי נוי. הלב שלי נשבר אבל חנקתי את הדמעות. לנון עצרה. הביטה והתבוננה ואז שאלה למה הציפורים בכלוב, למה הם לא בשמים עם אמא ואבא שלהם, אמרה לי שזה ממש לא טוב שהציפורים בכלוב, שהן צריכות להיות בנסט שלהם ולעוף למעלה. הרגישות שלה הדהימה אותי וכבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. אמרתי לה שיש אנשים שחושבים שזה בסדר לשים ציפורים בכלוב. כשחזרנו להורים של מארק שמעתי אותה אומרת לסבתא: יש לאנשים שם ציפורים בכלוב (היא אמרה קופסא), וזה ממש ממש לא טוב!

IMAG3444

img_20180403_103712_632.jpg

כתבתי בזמנו על תהליך ההסתגלות בגן אצל לנון. אצל דוריאן יש את אותו התהליך – חודש של הסתגלות הדרגתית. יש לו גננת שאני מכירה ואוהבת וגנן חדש. לפני כחודש העברתי לצוות של הגן הרצאה אינפורמטיבית על דוריאן ורובם גם ראו את הוידאו שעשיתי על הפגם שלו. הוא בידיים טובות ואני יודעת שהוא יהיה מאוד מאושר בגן. אנחנו מסיימים את השבוע השלישי ועד כה הולך חלק ומקסים. הוא היחיד בקבוצה שעוד לא הולך והילדים מקיפים אותו באהבה, במיוחד ילדה אחת שמביאה לי את נעלי הבית שלו ואת הבקבוק שלו וממש עוטפת אותו בדאגה. בשבוע שעבר הוא כבר יצא איתם לטייל ואכל פעמיים ארוחת צהריים בגן. הוא כל השבוע כבר ישן שם צהריים, וביומיים האחרונים הצוות של הקבוצה שלו לא נמצא אז הוא עם קבוצה אחרת וגם שם עושה חיים. הגננת אמרה שהוא חייכן ונינוח וממש נהנה להיות בחוץ, הוא אפילו למד כבר את תנועות השיר המפורסם "הרמסמסם".

IMAG3731.jpg

לנון הייתה בהפגנה הראשונה שלה איתי לא מזמן, הפגנה ביום הבינלאומי להפסקת הדייג. אשמח אם תחתמו על העצומה הזו אם אתם כבר כאן. אנשים נוטים להתעלם מהנזק האנושי לימים והאוקייאנוסים. אנחנו בוכים על קלאבינג של גורי כלבי ים, ועל טבח ליוויתנים, אבל אף אחד לא ממש מתעמק בתופעה שנקראת "ביי-קץ'" – וזו אחת מהתופעות הכי מסוכנות לאקוסיסטם ולדגה – לנדירים וללא נדירים. רק תראו את הסיוט הזה… הגיע הזמן שנניח לימים ולאוקייאנוסים, עשינו כבר מספיק נזק:

הנה גם וידאו של סי שפרד שמסביר קצת יותר:

IMG_20180325_182910_612
בכל מקרה, אני חושבת שהיו לה רעיונות משלה על איך זה צריך להיות כי היא כל הזמן ביקשה להיות בתוך ההפגנה אבל לא היו כל כך הרבה אנשים והיינו בתוך ההפגנה.

IMAG2533.jpg

IMAG2555.jpg

היא מאוד נהנתה וככשאלתי אותה אצל ההורים של מארק בפסחא מה היא רוצה לעשות עכשיו היא אמרה "בואו נלך להפגנה!". ועוד בגזרת לנון: נאלצתי לבטל את שיעורי הריקוד כי הבלרינה לנון החליטה שהיא לא רוצה לרקוד יותר ולמרות שזה היה חלום די גדול אצלי, שהבת שלי תלמד ריקוד, כי אני מעולם לא למדתי, גם מחוסר אמצעים כלכליים אצל ההורים, וגם כי הייתי שני מטרים כבר בכיתה ד'. תמיד קינאתי בבנות שרקדו, קלילות ואציליות, כמה רציתי שלנון תרקוד. אבל היא אחרי חודשיים היא לא רצתה יותר. אז לא. קניתי לה סקייטבורד במקום. היא קוראת לו "סקייטבורג".

IMG_20180413_160542_968 עוד קצת כי אני כבר בשוונג כתיבה: מועדון הבנות הטבעוניות של המבורג יצא לדרך, הרעיון החל באינסטגרם וצבר תאוצה נחמדת ביותר. הרעיון הוא לגבש קבוצה של נשים טבעוניות שבישול הוא התחביב שלהן, ליצור אחוות נשים ואוכל, ללמוד אחת מהשנייה, לעשות אירועי בישול ואפייה, פוטלוקס, ואפילו לבקר יחד במקומות טבעונים. התנדבתי לארח את הפגישה הראשונה, "פגישה מתוקה" קראתי לה, והיה נהדר ועמוס בקלוריות (ועוד בשבוע שחזרתי לרוץ!). תראו את התמונות המהממות. אני הכנתי עוגת גבינה עם תותים מהמתכון הזה, עם בסיס עוגיות לוטוס. טעים בדיוק כמו שזה נשמע.

imag3981.jpg

IMAG3983

IMAG4021.jpg

השכנים קיבלו צלחת נדיבה של שאריות 🙂

אגב אוכל, הסדנא של יום חמישי אחרי הבדיקה של דוריאן הייתה אחת מהסדנאות הכי טעימות שהיו לי, הקבוצה הייתה נהדרת ומאוד מסורה למשימות, והאוכל יצא יוצא מן הכלל. האוכל בדרך כלל נהדר וטעים אבל הפעם היה טעים במיוחד.

IMAG4524

סתם שתראו כמה משמח אותי להיות שם!

IMAG4530

IMAG4532

IMAG4568.jpg

IMAG4584.jpg

ואם מדברים על אוכל, לראשונה בחיי הכנתי ואכלתי ריזוטו. שזה מוזר כי אני אוהבת אורז הכי ביקום, אבל אורז סליימי לא עשה לי את זה. עד שראיתי את המתכון הזה והחלטתי לנסות ומה אומר ומה אגיד, ריזוטו זה כל כך טעים!

IMG_20180413_203955_117

ולסיום, סיפור קטן על צ'יבו – רשת גרמנית למוצרי פנאי, לרשת יש חנויות רבות וגם סטנדים בסופרמרקטים. היא הוקמה בהמבורג ב 1949, אחרי המלחמה, בתור חברה שמוכרת פולי קפה בדואר, ובין לבין מגבות מטבח ועוד כל מיני מוצרים דומים. היום צ'יבו היא ממש לא רק קפה ונחשבת מאוד בגרמניה, הקונספט שלהם, "כל שבוע עולם חדש" מדהים, למשל, שבוע בגדי ספורט, שבוע כלי מטבח, שבוע דברים לגינה, שבוע מתנות לקריסמס, וכמובן שבועות אינספור שמוקדשים לילדים. וכשמתחיל שבוע חדש והשבוע הקודם זז ומפנה מקום ואחרי שבועיים כבר אין למצוא את הפריטים ממנו. צ'יבו נחשבת לחברה איכותית, מעסיקה סטודנטים לעיצוב, ומעניקה הזדמנוית לסקטורים שבדרך כלל היו מופלים, תומכת במסחר הוגן, ומחלקת כוח האדם שלה אגדית. בקיצור, הבנתם, יש כאן פאן גירל רצינית של צ'יבו. אני עושה להם יחסי ציבור יותר מכל אחת שאני מכירה. פעם אפילו התקבלתי לעבוד שם – כשהיה לי כל כך רע ב"צים" לקראת הסוף, במקרה שמעתי שהם מחפשים מנהלת פרוייקט לכניסה שלהם לארץ, בעיקר הייתה התמקדות בתירגום מגרמנית לעברית. הלכתי לראיון, כשהגרמנית שלי עוד צולעת מכל בחינה, הצעתי משכורת, הראו לי את המחלקה, והתקשרו יום אחר כך לומר שהם רוצים אותי. איזה אושר. לצערי בסוף התבטלה כניסת צ'יבו לארץ (השותף הישראלי לא עמד בקריטריונים או משהו דומה) וככה גם התבטלה לה הקריירה שלי בצ'יבו ולמרות שבכיתי זה לא פגע באהבה שלי אליהם.

בקיצור, ללנון סט יפייפה לגשם משנה שעברה. לא מזמן הגענו לפליידייט, והרוכסן של המעיל נתקע על לנון, שום דבר שאני מנסה לא עוזר. ואחרי רבע שעה לא הייתה לי ברירה, גזרתי את לנון החוצה:

IMAG3795.jpg

יום למחרת שאלתי בעמוד הפייסבוק של החברה מה לעשות, הם ענו "לכי קחי מעיל חדש" – במקרה (!) זה היה השבוע של בגדי הגשם.

IMAG4237

IMAG3892

תענוג 🙂