76. קבוצות פייסבוק

IMG_20171003_231512_429כשדוריאן היה במצב יותר טוב בטיפול נמרץ, מצב שידענו כבר בוודאות שהוא יצא מהמקום המאוד רע שהוא היה בו, הצטרפתי לקבוצה של הורים לילדי בקע בפייסבוק. עד אז נמנעתי כי ידעתי שאולי אקח משם דברים למקום לא טוב. הקבוצה הייתה עולם חדש, אבל לא תמיד מופלא. היא הורכבה כמעט כולה מנשים אמריקאיות, מכל מקום אפשרי, חלקן מאוד מאוד צעירות, רובן עשו רושם מאוד דתי – עם בקשות חוזרות ונשנות להתפלל עבור תינוק זה או אחר. היו לא מעט נשים שזה עתה קיבלו את האבחנה ועברו את ההריון בקבוצה, חלקן עם סוף מרגש, עם חלקן בכינו כולנו. היו מעט אבות, מעט אמהות שאיבדו את התינוקות שלהן, וכמה מבוגרים שאובחנו עם בקע בגיל מאוחר (שזה היה מאוד הזוי בעייני כי אין להם שום דבר במשותף עם אמהות שכמעט איבדו את התינוקות שלהן). השתדלתי בכל מאודי לתרום ולעזור ולייעץ ולעודד ולשתף את הסיפור של דוריאן – רציתי לעודד הורים שאובחנו, שיראו, שיראו ילד שעשה את זה. היו הרבה דברים שלא אהבתי בקבוצה. לא אהבתי את ההתנהגות הדיי מרושלת של האדמינים, הייתה שם לפעמים אווירה רעילה כזו, לא מפרגנת. לא אהבתי את הבקשות היומיות להתפלל לאלוהים. חשבתי שהקבוצה הזו צריכה ויכולה להיות ברמה קצת אחרת, גבוהה יותר, עם רשת תמיכה רחבה יותר. ההזדמנות שלי הגיעה לפני כמה שבועות. אחת האדמיניות נכנסה לאיזו מריבה הזוייה עם אמא שאיבדה תינוק ופתחה קבוצה להורים שאיבדו תינוקות. מפה לשם העיניינים יצאו מכלל שליטה והאדמינית קצת נסחפה וסגרה את הקבוצה. 400 איש בלי קבוצה. אבל תסמכו עליי שתוך שנייה פתחתי קבוצה חדשה, קבוצה תמיכה גלובלית קראתי לה. וכרגע אנחנו 250 איש. יש איתי עוד שלוש אדמיניות שביקשו לעזור. כתבתי כללים ברורים ודיי נוקשים, כתבתי מטרה ותיאור קבוצה, ובעיקר הדגשתי: בלי דרמה! ועד היום באמת היה יחסית שליו. מקווה שימשיך ככה, כי באמת שאין לי כוח וסבלנות לשטויות. ותעיד על כך קבוצת הישראלים בהמבורג שפתחתי לפני שנים ויש בה כ 1200 איש (לדעתי יותר מחצי בכלל לא בהמבורג) והיא נחשבת לקבוצה מאוד משעממת ורגועה (בניגוד לקבוצות ישראלים ב — אחרות…). אני יודעת שהקבוצות האלו הן מלכודות דרמה, אבל זו קבוצת תמיכה, וזו המטרה העיקרית שלה: להיות שם עבור הורים אחרים, לייעץ, לקבל ייעוץ, לשמוע מנסיון של אחרים.

IMG_20170930_153414_368

—–

הפוסט הקודם שלי, או יותר נכון הפסקא על הבדידות, דיברה אל הרבה מאוד נשים. בהתחלה חשבתי שאני נשמעת קצת בכיינית ו"אוי אוי אוי אין לי חברים" אבל כמות התגובות, בפוסט עצמו, בוורדפרס, ואפילו בפייסבוק, שברה שיא חדש. הפסקא (למה יש אלף בסוף המילה פסקא? ככה אני אוהבת לכתוב אותה, כמו דוגמא 🙂 ) הייתה יחסית קצרה ומשנית לשאר המלל (למרות שהיא הוזכרה בכותרת) – אבל כנראה הייתה במקום. נשים מכל קצוות תבל כתבו, עודדו, נתנו עיצות, ובעיקר הביעו הזדהות. לא משנה מהיכן הייתה הכותבת, הבדידות הייתה שם גם, ברמה זו או אחרת. מה זה אומר? זה אומר שלא משנה היכן נמצאים, אם יש ישראלים או אין, אם זה רילוקיישן זמני או הגירה, אם יש בן זוג מקומי או לא, אם יש ילדים או לא, אם אתם סופר חברתיים או סתם מופנמים. אין שום ערבות למציאת ויצירת רשת חברתית. יש כאלו שזה לא משנה להם, יש כאלו שהשלימו עם המצב, יש כאלו שמצאו בדיוק את מה שהם רצו, ויש כאלו, כמוני, שעכשיו מנסים להתמודד עם מציאות שהיא קצת שונה ממה שהם דימיינו. אלכס החברה החכמה שלי אמרה, ובצדק: בגילנו קשה למצוא קשרים חברתיים עם עומק, במיוחד אם מדובר בהורים לילדים ואין הרבה זמן פנוי כמו בעבר. והרבה טוב יצא מהפוסט הזה: מכרה מהתיכון שלא הייתי איתה מעולם בקשר יצרה איתי קשר ושימחה אותי מאוד, ויש לי כמה חברות חדשות שהן באותה סירה כמוני, עם אחת מהן אני אפילו מקשקשת בטלפון! מה אכפת לי אם זה רק וירטואלי? עדיף על כלום. לרגע שקלתי לפתוח קבוצת פייסבוק (נו, זה ממכר) של נשים ישראליות לא בישראל שקצת בודד להן, ולקרוא לה "בדידות גני שעשועים" – עם קרדיט לעדה על מונח גאוני. מי מצטרפת? 🙂

**********

לדוריאן מלאו אתמול עשרה חודשים!

22308974_10155577602971399_4502610897104299793_n

מארק בילה איתו את הערב בחדר מיון כי הוא קצת חולה והשתעל בטירוף ולא רצינו לקחת שום סיכון – אבל הכל בסדר ואין הרבה מה לעשות, מחכים שיחלים.

22365270_10155577602586399_7595146514064779614_n

תמונה מבית חולים אבל לא מאתמול

לנצח נפחד משיעולים.

אגב עשרה חודשים, אני יודעת שלכל הורה זה ממש הזוי איך שהזמן טס מהר ואיך הילדים גדלים אבל עם דוריאן זה באמת ואוו אחד גדול. אנחנו רואים אותו מתפתח ומתקדם ולומד דברים חדשים, רואים אותו גדל פיזית (הוא ממש גבוה!), רואים אותו אוכל ושותה בתאבון, הרבה פעמים לבד. שומעים אותו "מדבר", צוחק, בוכה, רואים אותו משחק עם לנון ורודף אחרי ואצלב – והכל עם החיוך העצום שלו והאישיות הכובשת. וקשה, קשה לנו לא להזכר ולחשוב על הימים האפלים ההם כשהוא היה מחובר למכונות צינורת וכבלים, קיבל אינסוף סמים, מורדם, מונשם. נכון שהימים האלו הם היסטוריה, הם עברו, אבל הזכרון שלהם לנצח מקועקע לנו בלב ובנשמה והופך כל דבר קטן שדוריאן עושה לנצחון אדיר עבורו, ועבורנו.

IMG_20171006_225435_434

לפני שבועיים שעבר הייתה לדוריאן בדיקה נוירולוגית. הרופאה, נחמדה מאוד, לא חסכה מחמאות. ראשית אמרה שהריאה הימנית נשמעת בדיוק כמו השמאלית, היא לא שמעה הבדל, שזה אומר שהימנית מתפקדת נורמלי לחלוטין. היא נדהמה וזה שהוא זוחל ומוחא כפיים ומנפנף לשלום וצוחק ומחייך כל הזמן, שהוא יוצר קשר עין מידית ושהוא מאוד עירני, שם לב לפרטים זעירים (כמוני וכמו לנון) ובוחן הכל בסקרנות. המשקל והגובה שלו נהדרים, ובאופן כללי לא יכל להיות טוב יותר. היא אמרה לי כמה פעמים שאנחנו יכולים להרגע ולהנות ממנו, שאין לנו מה לדאוג ושהתפתחות שלו יוצאת מן הכלל. אבל. שוב פעם. למרות ששמחתי מאוד (וקצת בכיתי, אולי) והייתי מאוד מאוד גאה – משהו שוב מנע ממני מלהיות שמחה במאה אחוזים. הפחד המשתק הזה, המראות מבית החולים, הידיעה שאי אפשר לדעת מה יביא היום. נשאר לי רק לסמוך על דוריאן!

IMG_20171006_141935_076

לפני שבועיים היינו גם אצל מומחה החניכיים. פרופסור עם שם רציני בהמבורג שעושה ניתוחי צדקה במדינות עולם שלישי. הוא זכר את דוריאן מהפעם הקודמת, נטל אותו בזרועותיו, צחק ושיחק איתו, שאל אם נוכל להשאיר אותו שם. בדק את השסע בפה, את החור מתחת לאף (פיסטולה זה נקרא), הסתכל על השיניים שבקעו, הקשיב לאמא החופרת ברקע ואמר לנו: ההתפתחות של הילד הזה נהדרת, הכל בסדר, תנו לו לגדול ואז נטפל במה שצריך. בקיצור: תפסיקי לחפור אמא. אז בסדר. שיחררתי. זה לא שיש מה לעשות כרגע גם ככה.

22309090_10155577602716399_5164394816597743287_n

למעבר החד של הפוסט: הריצות בפארק משתלמות, לא צריכה ללבוש יותר בגדים עצומים ונשארו לי קילוגרמים בודדים לרדת בשביל המשקל הטרום הריון שלי. רק מה, כמובן שכבר קר ומחשיך מוקדם ואני לא ממש יכולה לצאת לרוץ בערב. אני שוקלת להרשם למכון כושר מול הבית, היכן שיש גם שירותי שמירה על תינוקות וחצי שכונה הולכת אליו. אני מתלבטת כי אני לא יודעת אם אוכל להתחייב לשנה שלמה, ברגע שמזג האוויר ישתפר אני חוזרת לפארק. ובאותו עיניין אני מתלבטת אם לעשות חצי מרתון בסוף אפריל. רצתי 21 ק"מ פעמיים בחיי, שתיהן היו לפני הילדים והייתי בכושר שיא. אני נוטה לחשוב שאני רצה בשביל הנאה ותרפיה, הפארק הוא הכנסייה שלי, שם אני מרפאת את הנשמה, מה יש לי לרוץ באיזה תחרות שמודדים לי בה זמן? מה זה יתן לי? תמונה לפייסבוק עם מדליית השתתפות? אולי זה סתם ילחיץ אותי ויהיה מיותר, אני לא טובה בדדליינים שמתקרבים וכל מיני דברים רשמיים שכוללים דמי רישום וכיו"ב. אמשיך לחשוב.

איזה שיר. מחזיר אותי לקיץ מטורף אחד באמסטרדם, ביום בו הולנד העיפה את ברזיל מהמונדיאל ופיית'לס נתנו הופעה מהממת בווסטרפארק.

IMG_20171012_134135_555

והנה קצת על לנון: השבוע עבר על פנינו זוג זקן ברחוב, לנון הצביעה עליהם וצעקה "הנה סבא וסבתא" והזוג חייך ועצר ולחץ לה את היד ושאל לשמה. לנון השיבה: "אני לנון, זה האח שלי דוריאן, וזו מאמא, קוראים לה אמא!". מצחיקה. מארק ואני משתוממים איך היא יודעת לדבר איתי בעברית ואיתו בגרמנית. איך היא מבינה את האנגלית שאנחנו מדברים בנינו. אני בעיקר משועשעת מאיך שהיא מדברת עברית עם מבנה גרמני, למשל היא תאמר "אני יש" במקום "לי יש". היא תאמר "אני יש אין" כי ככה אומרים את זה בגרמנית.

השבוע התחלנו ללמוד קצת אותיות!

IMG_20171012_134257_449IMG_20171012_134405_971

בתמונה הזו, מאתמול, היא נדחפה בין שני האנשים האלו כי היא רצתה לשבת. וגם קראה לגבר בצד שמאל "אופה" – סבא – והוא שמח (אבל אחרי שצילמתי).

IMG_20171011_180020_285

 רציתי לעדכן את הברלינאים שאני מגיעה לברלין ב 3.11 – חשבתי לפגוש חברה מניו יורק שתהיה שם אבל בסוף היא תהיה בימים אחרים. הביקורים שלי בברלין תמיד מהנים ונהדרים, אנשים אדירים, אוכל טבעוני הורס, והפעם אני גם אשתתף ב"יום הקוביה הבינלאומי" של אנונימוס ב .5.11.  אני מחכה לזה בקוצר רוח! אם יש טבעונים בברלין שרוצים להצטרף אליי, אשמח מאוד! (ויום אחד אקים את הקבוצה של המבורג!).

https://www.facebook.com/events/348602242262069/

IMG_20171012_134100_007

אקטיביסטית לעתיד

הא, וגם הלכנו לסרט אחרי מיליון שנה. בלייד ראנר היה יפייפה ועצוב, נהנו מאוד!

IMG_20171007_185800_148

והנה קצת אוכל – עוגה גרמנית מפורסמת שנקראת "רוסישר צופקוף"- עוגת שוקולד ו"גבינה" –  חברה מאינסטגרם שלחה לינק למתכון טבעוני, היא יצאה ממש ממש ממש ממששששששששששששששששש טעימה.

IMAG0402IMAG0400

מודעות פרסומת

75. שלכת ובדידות

IMG_20170915_094658_910

בגדי השלכת החדשים – במגפיים יש אורות מנצנצים – הכרחי כשאת בת שלוש

ראשית, רציתי לומר תודה לכל מי שיצרה איתי קשר בעקבות הפוסט הקודם הידוע בשם "אני והפה הגדול שלי". אני לא לבד ואני יודעת שאני לא לבד, והודעות כאלו ואחרות, והצעות לעזרה והדרכה ותמיכה חיממו את הלב כמו תמיד. תודה לכן. אני מבטיחה שהנושא בטיפול, אני יודעת בדיוק מה הבעיה (הבעיות) ואני יודעת שאני צריכה לעבוד ולמצוא פתרונות, עייפתי.

IMG_20170920_174826_656

אז מה חדש כאן בהמבורג?

בשנייה שאוגוסט הסתיים התחיל הסתיו. לא, זה לא שהיה כאן קיץ אמיתי חם ונעים, היה כאן חורף לייט עם גשם בערך ממרץ עד  עכשיו, אבל בשנייה שספטמבר התחיל נכנעתי למציאות וויתרתי על הציפייה שאולי הקיץ עוד יגיע, והמבורג נכנסה לעונה הכי יפה בעיר (אחרי קיץ, אבל אין קיץ) – שלכת. אז מה אם טכנית שלכת היא לא עונה, האילתית שבי עוד נפעמת בכל שנה מחדש מכמויות מכמויות העלים שנושרים להם, ועוד לא התחלתי לדבר עם הצבעים המדהימים של העלים. הפארק ליד הבית כבר בטרפת של שלכת ומיליון גוונים של צהוב חום ואדום (השיא יהיה בחודש הבא זה הופך את חווית הריצה למשהו מדהים במיוחד (אני צריכה להאחז בכל דבר!). רק חבל שכבר מחשיך מוקדם ואני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת לרוץ לקראת הערב.

והשנה זהו הסתיו הראשון שלנון אוספת ערמונים.

IMG_20170920_173002_122

הייתי צריכה לגגל ערמונים בעברית! בגרמנית קוראים להם קסטניאן. הם פירות כאלו חומים קטנים שנמצאים בתוך תיק מעטפת עגול קוצני על עצים שיש בכל מקום בהמבורג – הם לא הסוג האכיל שקולים בתנור ומוכרים בעיקר לפני קריסמס, הם רעילים כך אמרה שהשכנה אבל לימור אמרה שהם לא, הם רק לא טעימים 🙂 וחוץ מאיסוף אובססיבי שלהם ויצירות מלאכה (אנחנו עוד לא שם) אין הרבה מה לעשות איתם.

IMAG0172IMAG0173 (1)

בספטמבר העץ של הערמונים משיר את העלים שלו וגם את עיגולי המעטפת הקוצנים שמכילים את האגוזים, אלו נופלים בבום על הקרקע (ולפעמים גם על אנשים!) וכך בדרך כלל משתחררים הערמונים לחופשי, ואין מנוס מלאסוף אותם.

imag0176.jpg

IMAG0181IMAG0182

לנון נהנת מזה כל כך אז לא ממש אכפת לי שיש לנו כבר אלפים בבית. אחרי הקיטה לוקחים דלי או שקית והולכים לחפש קסטניאן. וזה לא פשוט למצוא, מכיוון שלמרות שיש את העצים בכל מקום, כל הילדים בגילאי 3-6 עסוקים בלאסוף אותם, שכונה שלמה מרוקנת מערמונים! אני ידעתי היכן יש מלאי שכמעט ולא נגעו בו: בדרך עוקפת השכונה, הדרך שבה אני רצה אל הפארק, ואכן שם לנון אספה את הרוב. קשה לומר לא לערמון חום מבריק וחלק שגם אני התחלתי לאסוף אותם – גם אם לנון לא איתי.

IMG_20170915_170758_677

IMAG0024IMAG0036IMAG0057

IMAG3304

איפה?

IMAG3306IMAG3314

IMG_20170923_204315_209

אתמול נתתי ללנון את המצלמה הדיגיטלית הישנה שלי. ניקון ורודה וקטנה ששימשה אותי נאמנה בימי טרום הסלולרי. הסברנו לה פחות או יותר מה עושים וזהו, הילדה מכורה. היא לקחה את המצלמה איתה לפארק אחרי הצהריים וצילמה כל הזמן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

רוב התמונות מטושטשות, ושל הנעלים שלה, אבל יש גם יהלומים אמיתיים, הנה, תראו בעצמכם – ותזכרו, ילדה בת שלוש, לראשונה עם מצלמה!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

החודש חזרתי, בשמחה עליי לציין, להדריך סיורים פרטיים בעיר – משהו שאני עושה שנים רבות ונובע מאהבה עצומה לעיר ולהיסטוריה שלה, במיוחד להיסטוריה היהודית. התמזל מזלי והסיור הראשון ,שהעברתי [מאז שנכנסתי להריון עם דוריאן] היה עם תייר אמריקאי מקסים במיוחד מוושינגטון די.סי. היה פשוט נפלא לבלות איתו ארבע שעות ולהסביר לו על ההיסטוריה היהודית של העיר. הוא התאהב בעיר ובבית הקברות של אלטונה בפרט, אחד מהמקומות האהובים עליי במיוחד – שמכיל היסטוריה עשירה על הקהילה היהודית המאוד מיוחדת שהתפתחה בהמבורג מהמאה ה-17. ואיזה כיף לי שיש לי מפתח לבית הקברות הזה ואני יכולה לקחת אורחים לשם מתי שרק ארצה.

 IMG_20130815_165315IMG_20120809_001558

בנוסף לסיורים, החודש הייתה סדנאת הבישול הראשונה שלי, גם אותה אני מעבירה כבר שנים רבות: בישול ישראלי טבעוני.

IMAG2456

היא נערכת בבית ספר לבישול טבעוני בשם קורקומה שאני מאוד מאוד אוהבת: מקום מקסים ונהדר, מצוייד היטב, עם אווירה מדהימה. הסדנאות הללו הן תמיד מסיבה אחת גדולה: 15 אנשים שרובם לא מכירים אחד את השנייה (יש תמיד זוגות וחברים אבל בניהם אין קשר), רובם גרמנים, רובם לא טבעונים אבל עם עיניין כלשהו במטבח הישראלי. אחרי הקדמה על טבעונות בישראל, המטבח הטבעוני הישראלי (ערבי/מזרח תיכוני), וקצת עליי, אנחנו מחלקים את העבודה ובמשך שעתיים מכינים מזנון ישראלי עשיר כשברקע גבע אלון או קרולינה. שום מנה לא מטובענת, הכל טבעוני גם ככה, כל חומרי הגלם טריים וברי השגה, אפס אכזריות, וטעים, בעיקר טעים – בסוף, פותחים שולחן ישראלי לתפארת!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

דוריאן נשאר לבדו עם הבייביסיטר מספר ימים החודש – הוא לא ממש התרגש, אני לעומת זאת נחנקתי קלות כשהשארתי אותו לבד איתה לראשונה. החודש, בנוסף לפיזיותרפיה פעמיים בשבוע, הוא התחיל לקבל עוד תרפיה שנקראת "תרפיה פדגוגית". אני לא זוכרת אם כבר כתבתי על זה אבל דוריאן התקבל לתוכנית קידום מטעם המבורג. התוכנית הזו לא אומרת הרבה מלבד סשניים של פיזיותרפיה ארוכים יותר, ותוספת של תרפיה פדגוגית (שנייה, מייד מסבירה). עברנו כמה איבחונים לקראת הקבלה לתוכנית הזו, גם מטעם המכון הפרטי שמספק אותה וגם מטעם עיריית המבורג שמשלמת עליה. השורה התחתונה הייתה שדוריאן לא ממש עומד בקריטריונים לתוכנית שמיועדת לתינוקות שההתחלה שלהם בחיים הייתה קשה והם זקוקים לקצת יותר. ההתפתחות שלו מושלמת ואין לו צורך בכך (טפו טפו טפו). אבל התעקשתי – אני רוצה שהוא יקבל את מה שאפשר, ובגלל ההיסטוריה הקשה שלו אישרו לנו. התרפיה הפדגוגית היא למעשה בחורה מקסימה ונעימה בשם ג'סיקה שבאה אלינו הבייתה פעם בשבוע "לשחק עם דוריאן". היא משתמשת בכל מיני משחקים לגירוי חושים ונכון לעכשיו דוריאן שמח שיש לו פליידייט נוסף.

היום יש לנו פגישה אצל מומחה החניכיים, הפרופסור שכבר היינו אצלו כשדוריאן רק השתחרר מבית החולים. אני מאוד סקרנית לשמוע מה יש לו לומר עכשיו אחרי שבקעו לדוריאן כבר ארבע שיניים. כזכור, יש לדוריאן שסע בחניכיים העליוניים, למזלנו רק שם ולא בחיך. אני בחרדות איומות על כך שהוא יצטרך טיפולי שיניים וחניכיים כואבים במיוחד. אני כל כך לא רוצה שיכאב לו אי פעם בחיים שוב. אבל אני יודעת שלא יהיה מנוס, החתך, שהוא אומנם פגם קוסמטי לחלוטין, יתוקן מתישהו בעתיד הרחוק. אם כבר מדברים על שיניים, רציתי לעדכן כבר ממזמן שהשן האפורה של לנון הלבינה כמעט לגמריי – היא עוד בגוון אחר אבל לא כהה כמו בהתחלה. בשבוע שעבר הלכנו לרופאת השיניים שבדקה ואמרה שהכל תקין וביקשה לנקות ללנון את השיניים קצת. לנון סגרה את הפה וסירבה בכל תוקף.

IMAG3231.jpg

רק בודקים!

ולמעבר החד של הפוסט: לאחרונה מחלחלת בי הבנה עמוקה עד כמה אנחנו בודדים כאן בהמבורג. או בגרמניה באופן כללי. הנושא הזה לא חדש כלל וכלל אבל הסיפור עם דוריאן חידד אותו.

IMG_20170919_091929_367

תמונה שצילם השכן, הוא לא חבר! עדיין.

חברים שחשבתי שהם חברים הם לא ממש חברים, והחברות עם הגרמנים, במיוחד עם אמהות (הכללה פראית במיוחד ואני מתנצלת מראש אם מישהו נפגע – מדובר כאן בניסיון שלי בלבד) – היא קשה ביותר. אולי מכיוון שיש לי ציפיות גדולות מחברויות ומערכות יחסים, אולי בגלל שאני טוטאלית במה שאני נותנת ובמה שאני מקווה לקבל. כמה מקרים מאוד עצובים/הזויים לאחרונה הביאו אותי להבנה שאנחנו לבד. אין על מי לסמוך ועל מי לדבר. ומה הלאה? איך מוצאים חברים בגילנו? איך מפתחים מערכות יחסים שלא מבוססות רק על הילדים? אין ספק שזה קשה. והתרבות כאן שונה מהתרבות שאותה אני מכירה – בה חברים הם משפחה, בה לא צריך לבקש דברים שהם מאוד מובנים מאליהם. הפסיכולוגית החדשה שלי (באיזו נונשלנטיות אני מכניסה אותה לפוסט) אמרה לי חד משמעית: בתרבות הגרמנית צריך לבקש – דברים לא נעשים רק כי זה הגיוני לעשות אותם – אם את רוצה משהו מחברים צריך לבקש. הנושא עלה אחרי שהסברתי שננטשנו לגמריי כשדוריאן היה בבית החולים. נפש חיה לא באה לעזור לנו, לא בבית, לא עם אוכל או קניות, לא עם לנון. אף לא אחד או אחת. וכן, כמעט כולם כתבו ש"אם אתם צריכים עזרה תאמרו". אבל אני עוד נושאת עלבון עמוק מזה שאף לא אחד הבין לבד שאנחנו במצוקה קשה וצריכים עזרה. אני תוהה מה יבוא קודם – אני אלמד לבקש מאנשים שלא נותנים לי תחושה טובה לבקש מהם עזרה/דברים או שאני אמצא חברים אחרים (רצוי איטלקים, או ברזילאים, ישראלים גם יהיה נהדר אבל זה נדיר כאן בהמבורג, ורצוי טבעונים) . בעבר כשכתבתי על הנושא הצעתי גם גורמים שלא תלויים בי, כמו זה שאנחנו גרים בעיר גדולה או זה שההמבורגרים ידועים בקרירות סנוביסטית קלה. וזה גם כמובן מתקשר לאישיו שהעלתי בהריון – שאף אחד לא קם עבורי באוטובוס או ברכבת, ולא, לא ביקשתי. חשבתי שבטן של חודש תשיעי וילדה אקטיבית בת שנתיים וחצי זה סימן מספק.

או שזו אני.

IMG_20170922_181943_715

סלפי מעליות

מה אני בעצם רוצה? אני רוצה חברים שאפשר יהיה להתקשר אליהם (!) ולדבר איתם בטלפון סתם ככה בעודי הולכת ברחוב. אני רוצה חברים שיהיה אפשר להתקשר אליהם ולומר "אתם בבית? אני עוד עשר דקות שם". אני רוצה חברים שאפשר יהיה לכתוב להם (בווטסאפ!) "יש מצב שתאספו את לנון מהקיטה היום? שלנון תבוא אליכם אחרי הצהריים? שתשמרו על דוריאן שעה? שתקחו את לנון לבלט איתכם?" (עם הדדיות מלאה!). אני רוצה חברים שאוכל לכתוב להם "מתי נפגשים לצהריים ביום שבת ומה להביא איתי?" או "יש מצב לקפה עוד שעה?". אני רוצה חברים שידאגו לי כמו שאני אדאג להם, שיציעו להיות חלק מהחיים שלי כי הם רוצים ולא כי אני ביקשתי, שיעזרו לי כשצריך כי הם מבינים שאני צריכה עזרה, ולא כי ביקשתי.

אולי הילדים שינו את הצורך שלי בחברים כאלו? כי אני לא זוכרת שהיה לי כל כך קשה לפני הילדים. אולי. 

____________________________________________________________________________________________

מה אכלנו החודש? לנון כרגיל, לא אכלה כלום חוץ מסנדוויצ'ים עם גבינה טבעונית ופסטה עם רוטב עגבניות ובננות. אנחנו אכלנו קובה סלק, וקוסקוס, וגרנולה ביתית מעולה שהכנתי לבדי לפי המתכון הקליל ביותר ביקום, וגם עשיתי עוגות שמרים (אחת לשכנים החדשים) וגיוזות, הרבה גיוזות!IMG_20170915_205631_865IMG_20170915_205514_356

IMG_20170908_204103_477IMG_20170917_135149_926IMG_20170917_135315_057IMG_20170909_201200_355

IMG_20170918_204815_434IMG_20170918_204737_402IMG_20170918_204457_357

דוריאן אכל גם אכל – וגם מלאו לו תשעה חודשים!

IMG_20170921_132516_539

IMG_20170831_223839_484IMG_20170901_163056_107IMG_20170903_194902_569IMG_20170910_202917_399IMG_20170918_121234_967IMG_20170918_121234_968IMG_20170918_121234_969IMG_20170918_121234_971IMG_20170918_121234_974

IMG_20170920_171712_839

ולסיום, לנון עושה יוגה:

IMG_20170915_172404_982

74. תמיד רק אני

IMAG1929.jpg

עוד כשהייתי ילדה קטנה היה לי את הכשרון הספק מבורך ספק מקולל לבלוט. תמיד היו רואים אותי ושומעים אותי (הייתי ילדה גבוהה, זה משפיע). תמיד היה לי מה לומר ותמיד רציתי להשתתף ולהקריא ולהנחות. תמיד רציתי שיראו אותי. בהרבה מקרים זה עבד לא רע בכלל, למשל בגן כרמית, היכן שתמיד בחרו בי להיות השמש בחנוכה. אני חושבת שהתחלתי להבחין בשליליות שבדבר בתיכון. ראו אותי, שמעו אותי, אבל לרוב זה היה לרעתי. היו לי תקלים עם כמעט כל מורה או מנהל. תמיד היה לי מה לומר ותמיד אמרתי את מה שחשבתי ותמיד נלחמתי על מה שהאמנתי בו ובאילת של סוף שנות התשעים עם תיכון אחד וצוות מורים שהורכב מהרבה אנשים שהקשר בינם לחינוך היה מקרי – באילת הזו הפה שלי עלה לי ביוקר. תמיד הענישו אותי, תמיד תפסו אותי, תמיד השעו אותי. ואני מאלו שידם תמיד הייתה בכל דבר – נלחמתי תמיד עבור משהו שנראה היה לי לא צודק או הוגן או הגיוני. לא ויתרתי (ולמזלי הרב אמא שלי הייתה לצידי בכל פעם כשצדקתי, להלחם עבורי מול בית הספר). הזמן שלי בתיכון היה מורכב גם מהרבה מקרים כאלו: כל הכיתה ללא תלבושת בית הספר (חולצה בגווני כחלחל שאני עד היום לא יכולה לראות) אבל את ענבר רואים ושולחים הבייתה. כולם מבריזים לים אבל את ענבר משעים על זה, כולם מעשנים במחששה אבל רק ענבר (ועוד כמה נבחרים) מקבלים עונש להכין עבודה על נזקי העישון. ארבע שנים בתיכון (עשיתי את כיתה יוד פעמיים) שהיו נוראיות כמעט מכל בחינה, אני עד היום לא יודעת איך עשיתי את זה. אני חושבת שהמחשבה על לסיים את התיכון הייתה כל כך משמחת, ממש אור בקצה גולדווטר.

באוניברסיטת תל אביב הכשרון לבלוט עבד בעיקר לטובתי. המרצים הכירו אותי בשמי, לראשונה הגעתי אל מקום בו הרגשתי טוב לגביי האהבות שלי, מסביבי היו אנשים צעירים כמוני שאהבו את כמעט אותם הדברים כמוני, נלחמו איתי למען אותם דברים, בערה בהם תשוקה אל אותם נושאים – הרגשתי בבית. כן, בגילמן. עד מהרה השתלבתי באגודת הסטודנטים ובעיתון הסטודנטים ונהנתי מכל רגע. ואז הגיעו הפגנות הסטודנטים של 1999 ותנחשו את מי עצרו ביום בו עצרו נשים לראשונה? אותי (ואת יעל ופולי), ותנחשו, מתוך 1300 סטודנטים שנעצרו בחודשיי המאבק, נגד מי הגישו כתב אישום? נגדי ונגד עוד 11 סטודנטים בלבד. כששוחררתי מהמעצר, ליאור המתוק בא לאסוף אותי מתחנת המשטרה ולקח אותי לאבא שלי שבדיוק ביקר בתל אביב אצל חבר – החבר של אבא שלי שמכיר אותי מגיל אפס הסתכל על החולצה הקרועה שלי ועל הסימנים הכחולים שניו עליי (היסמני"קים לא היו עדינים במיוחד) ואמר "הבת של אבא שלך, אין ספק". יש מצב.

 בקולג' בניו יורק זה עבד לטובתי ורעתי. הציעו לי משרת הוראה כבר בסמסטר השני (מקרה שעד היום מסווג תחת "דברים שלא עשיתי ואני מצטערת על כך מאוד ולמה לא עשיתי אותם?" אלו דברים מרושעים במיוחד שקמים לתחייה בתקופות קשות ולילות חסרי שינה, זוקפים את ראשם ואומרים "אם כבר את מלקה את עצמך, הנה, עוד כמה דברים שאת יכולה להוסיף לרשימה"). אבל בכל זאת, מצאתי עבודה נהדרת בתור עורכת הסיורים של הקולג' ויועצת לסטודנטים עתידיים – העבודה שהכי אהבתי בחיי אי פעם. נשיא הקולג' התרשם ממני ולקח אותי לארוחת צהריים (היי, זה נחשב), כל שומרי הבטחון הכירו אותי (זה חשוב כשעושים סיורים בקמפוס), נהנתי מכל רגע. אבל גם הייתי זו שהייתה במלחמה אמיתית עם כמה סטודנטים אחרים לתואר שני שלא אהבו את העובדה שאני ישראלית והיו ממש לא נחמדים אליי ושמו תמונות של ערפאת כשומרי מסך בכל המחשבים במועדון של תארים מתקדמים. החלפתי את הכל לתמונה של הילד מגטו ורשה. מלחמה נוספת שהובלתי נגד מרצה גרוע ביותר, שזלזל בנו מכל בחינה אפשרית (לורד הב מרסי הוא היה מאחר בארבעים דקות ולא חילק לנו סילבוס, לא קרא עבודות שלנו ובאופן כללי לא שם עלינו), המרד התפוצץ ונשארתי לבד במערכה מולו. מרגישה שוב, כאילו אני בתיכון. המקרה עם המרצה הספציפי הזה גרם לי להתמוטטות עצבים שעלתה לי בחופשת סמסטר שלמה בה ישבתי ובהיתי במסך הטלוויזיה בסלון בערך 15 שעות ביום. אני זוכרת את הזמן הזה טוב מאוד, לגמריי קומפורטבלי נאמב.

גם במקומות העבודה שלי כמעט כל החיים איכשהו יצא שתמיד אני. תמיד אני. העבודה אחרי התיכון שאני לא מעיזה להזכיר אותה כי אני מתביישת, ארבע שנים עבדתי במקום בו תמיד הייתה איזו מנהלת כלבתית שעשתה לי את המוות, ותאמינו לי שמשמרות ערב וספירות מלאי זה מוות. התנכלה אליי בכל צורה אפשרית, ניסתה לחבל בהישגים שלי, להוציא לי שם רע – את כל החבילה קיבלתי. ככה בעצם היה גם בקולג' בניו יורק עם מנהלת מרושעת שלא אהבה את ההישגים שלי ורק כשלא קיבלתי את עבודת החלומות שלי שם אחרי שסיימתי את התואר (נגשתי למכרז) מישהי במשרד אמרה לי בעודי אוספת את חפציי, בדמעות, לתוך קופסא "היא לא יכלה לסבול אותך ואת איך שהצלחת כאן בכל דבר". גם כשמילצרתי הייתי תמיד זו שמשהו יציק לה והיא תאמר אותו בקול רם. לא אכפת לי מה משמרת הבוקר אמרה, בקבוקי הקטשופ היו מלוכלכים. אפילו במועדון לילה בווילג' היה קשה לי לעגל פינות ולהתעלם ולא לומר בקול רם את מה שמציק לי.

אחרי ניו יורק העברתי שנה באילת, מחנכת כיתה ז' ומורה להיסטוריה בכיתות ז' ט' וי'. באותו תיכון שעשה לי את המוות. והמטרה העיקרית שלי באותה שנה הייתה לא לגרום לאף ילד להרגיש כמו שאני הרגשתי. אהבתי את כולם, נתתי להם את הנשמה, ועל הדרך גרמתי להם לאהוב היסטוריה. למה לא נשארתי? יש כבר מאמר שלם בנושא, תקראו אותו אחרי הפוסט הזה למטה (כתבתי אותו עבור אתר בשם "במחשבה שנייה" שכבר לא קיים). וגם בשנה הזו בתיכון תמיד אני. מרכזת שכבה נבזית ורעה, שמה אותי על המוקד, על הכוונת, הופכת את חיי הקשים ממילא (אילת אחרי ניו יורק זה מוות) לעוד יותר קשים. למזלי היו לי את נדיה הקולגה ונעמי המזכירה שהיו שם לצידי.

ואז גרמניה. קשה לבלוט כשלא רהוטים בשפה, ובאמת השתדלתי אבל איכשהו יצא שאני הייתי הכי לא מרוצה מכל אנשי הצוות של בית הספר היהודי. אולי כי אכפת לי יותר מידי, אולי כי אני חייבת לעשות את המקסימום, אולי כי זה מה שיש ואני פשוט קוטרית חסרת תקנה. ואיכשהו יצא שבקורס גרמנית האינטנסיבי אני זו שהובלתי את המאבק להפטר מהמורה הנוראי ביותר ביקום (מתנשא וצעקני, ביום שהוא הסביר לנו במשך חצי שעה מהי ספרייה שמתי לזה סוף). ולמודת ניסיון מר ידעתי שזה יתפוצץ עליי ואשאר לבד. מה שכמעט קרה.

ולמה כל החפירה הזו בעצם?  מכיוון שלאחרונה הבנתי שהכשרון בליטה שלי עבר עכשיו לאמַהוּת שלי. תמיד אני גם בתור אמא. ביום שישי הגננת של לנון עיצבנה אותי ברמות מאוד קשות. קשה לי להתעצבן בגרמנית וקשה לי להיות אסרטיבית וברורה כשאני לא מוכנה. אספתי את לנון בשלוש מהגן והיא הייתה עם חיתול. היא מאפריל בלי חיתול למעט שינה, ועושה עבודה נהדרת. גם בפנים גם בחוץ, עצמאית לחלוטין. לתדהמתי הגננת הסבירה שכשהם יוצאים היא לא יכולה לדאוג ללנון וזה יותר פשוט. עזבו את העצבים שאני חוטפת רק מלכתוב את זה. נאמרו דברים כמו "יש לי 15 ילדים לדאוג להם" וגם "סיימתי לעבוד עכשיו". היא גם אמרה שללנון יש תאונות שזה שקר מוחלט וגם הודתה ששכחה להוריד את החיתול שהיא שמה בבוקר. לא טיפלתי בזה כמו שרציתי, מסוג המקרים שבעשרות הפעמים מאותו הרגע ועד עכשיו, כשאני מריצה לעצמי בראש ללא הפסקה את האירוע, אני חושבת "למה לא אמרתי ככה ולמה לא אמרתי ככה". לופ מטריף שהרס לי את כל הסופ"ש. עזבתי את הגן בעצבים, מבטיחה לעצמי לדבר עם המנהלת ביום שני על הבוקר. בדרך החוצה חשבתי על לחזור ולדבר איתה עכשיו אבל לא עשיתי את זה. מלקות לא פוסקות על כך מאותו הרגע. ולהוסיף עוד זעם למדורה, עידכנתי בנושא את כל החברי ווטסאפ שלי ששם באש ובמים לתמוך בי. ועם כל שיחה העצבים מרקיעים שחקים. ובתוך כל הזעם על הגננת שפישלה, על עצמי שלא עניתי כמו שצריך, על עצמי שלא עשיתי לזה סוף מיידית, על עצמי שנתפסה אוף גארד, בתוך כל הלופ של המלקות והאשמות וההרגשה הנוראית, פתאום הבנתי: שוב, רק אני. כל שבוע רק לי יש איזה אישיו בגן שקשור לאי שביעות רצון שלי, בכל כמה ימים סיפור אחר. תמיד אני. רק אני. 

למארק ששאל אותי למה אני בוכה נותר לי רק לומר שאני כבר עייפה מהמלחמות האלו. עייפה מלריב כל הזמן, עייפה מזה שזה תמיד אני, עייפה. אבל אני הכי עייפה מאיך שאני נותנת לכאלו דברים להשפיע עליי. במקום לקחת דברים בפרופורציה (בחייאת, יש לי ילד ששרד בקע סרעפתי), במקום להיות חזקה יותר ולא לתת לכאלו דברים להרוס לי את מצב הרוח, לעצבן אותי, לחרבש לי את הסופ"ש (יצאתי לרוץ אתמול ובמקום לתת לריצה לעשות את שלה, לא הפסקתי לחשוב על מה הייתי צריכה לומר והעובדה שמחריבים לי את הפארק לקראת מגה קונצרט של הרולינג סטונס בשבוע הבא לא עזרה), במקום זה אני נשברת, נותנת לכאלו דברים להרוס לי. ומה שבעצם קורה זה שאני כועסת בגלל המקרה, ואז כועסת עוד על זה שאני נותנת לזה להכעיס אותי. ואז הכל הולך ומתעצם כי אני מבינה ששוב רק אני. 

וגם אם זה לא רק אני, זה מרגיש לי תמיד רק אני.

ולמעבר החד של הפוסט: דוריאן זוחל כבר שבועיים, בעיקר אחרי הזנב של ואצלב החתול, ושואב האבק. הוא מהיר ועקשן ומאוד חזק, מתחיל כבר להתלות על דברים. בנוסף בקעו לו ארבע שיניים, שלוש למטה וניב ערפדי אחד (גנטי ממארק). בקיעת שיניים היא מהאירועים המרושעים ביותר ביקום. ובניגוד ללנון שאצלה השיניים פשוט יצאו להן ככה, דוריאן סובל ואנחנו איתו. כואב לו, מציק לו, אומלל קטן.

IMG_20170822_165104_643

שלושת שבועות חופשת הקיץ של לנון הסתיימו – השבוע הראשון היה לא קל אבל אז חשבתי על חודשיים חופש בארץ ושלושת השבועות של לנון נראו לי כמו חלום. מזג האוויר היה נוראי למעט יום אחד בו בילינו שעות בפארק ליד הבית. לנון בבריכה ודוריאן על השמיכה, מתעקש לזחול לחול. שעתיים נאבקתי ואז ויתרתי. שיאכל חול ועלים. ובמבה.

IMG_20170829_204430_553IMG_20170829_204430_556IMG_20170829_204430_552IMG_20170829_204430_554

וככה גם עבר לו חודש שלם של ריצה בפארק אגב. מיטל שהיא גם מאילת וכותבת נפלא בדיוק כתבה בפייסבוק שהיא רצה כי היא צריכה לברוח קצת. אצלי זו בדיוק אותה סיבה פלוס 15 קילו מיותרים. מארק חוזר בשש הבייתה, אני כבר עם בגדי ריצה ואייפוד על הזרוע. הוא מאכיל את דוריאן, מקלח את שניהם, ואז משכיב את דוריאן – בעודי מתנשפת שבעה קילומטרים בפארק שהוא המקום האהוב עליי בעיר. אני צריכה את הזמן הזה, צריכה את השקט, צריכה לשמוע קצת מוזיקה שאני אוהבת, ולצאת מהרוטינה ההורית שיכולה להיות ממש קשה עבורי. חודש שלם של ריצות. עוד מעט יתחיל להחשיך מוקדם ולהיות קר אז אני מקווה למצוא אלטרנטיבה אחרת, אבל בנתיים אני בפארק. לפעמים אפילו עם דוריאן!

ולפינה הקולינרית: רציתי סלט יווני יותר מכל אז הכנתי פטה שקדים. בפעם הראשונה נכשלתי בהבנת הנקרא ולא קילפתי את השקדים. אבל בסיבוב השני יצאה גבינה למופת – המתכון מכאן.

IMG_20170829_112436_583IMG_20170829_112417_844IMG_20170829_112314_402IMG_20170829_112131_789IMG_20170828_175532_253


 

הנה המאמר שהבטחתי, אני חושבת שהיום עם השליטה של הבית היהודי במערכת החינוך לא הייתי שורדת שם אפילו שבוע.

מדוע עזבתי את מערכת החינוך אחרי שנה (ולא כתלמידה, כמורה)*:

מוקדש לחברותיי המורות המסורות שעדין לא הרימו ידיים כי הן יותר חזקות ממני.

אחרי שנה שלמה במערכת החינוך בתור מחנכת (כיתה ז') ומורה להיסטוריה (כיתות ז', ט' וי'-הכנה לבגרות), ברחתי כל עוד נפשי בי.

קצת רקע: אחרי חמש שנים בניו יורק בהן עשיתי תואר שני בהיסטוריה, חזרתי לעירי, אילת. התברר לי שבבית הספר בו למדתי (בזמני היה רק בית ספר תיכון אחד, עכשיו כבר יש שלושה) יש מחסור עצום במורים ואנשי חינוך ובעקבות פגישה עם מורה אהובה לשעבר ואחרי שראיתי את המודעות בעיתונים (אנחנו צריכים אותך!!!) שלחתי קורות חיים למשרד החינוך. התקשרו אליי מייד. המצוקה הקשה של מורים באילת ידועה זה שנים רבות. מסתבר, שלמורים ה"צפוניים" קשה בעיר, הניתוק, אולי המנטליות, השוני, החום. רבים לא מחזיקים מעמד וחוזרים צפונה אחרי שנה שנתיים ובנוסף אין בנמצא מספיק אנשי חינוך אילתים "אמיתיים". אחרי ראיון עם המנהלת ביקשו ממני להחליט אם אני מוכנה להתחייב להיות מורה לשנה ובפגישה השנייה בה הודעתי על נכונות הפנו אותי לעבר הדרך ללא אפשרות החזרה: מחנכת כיתה.

עם בטחון עצמי בשמים ידעתי שלא תהיה לי בעיה להיות מורה או מחנכת, ידעתי שיש לי יכולת מבורכת לתקשר נהדר עם בני נוער.

הבעיות הגיעו ממקומות שונים לגמרי…

מכיוון שאילת היא אזור פיתוח מיוחד למורים באילת מגיעים תמריצים רבים שלא ניתנים ברוב ישובי הארץ. באילת  המורים מקבלים סבסוד חלקי עבור שכר דירה למשל, יש החזרים על טיסות מכיוון שאנחנו צריכים לטוס לצפון (מרכז בשבילכם) בשביל המון דברים. אם אני אומר לכם שאחרי תמריצים אלה עדין הייתי צריכה להלוות כסף מהוריי בשביל לסיים את החודש תאמינו לי? ואני בכלל לא רוצה לחשוב כמה מקבלת מורה מתחילה בצפון (הווה אומר כל מה שצפונית לקיבוץ אילות).

המשכורת העלובה הייתה רק ההתחלה, באמת, שימו לב לדברים הבאים:

התחלתי את השנה עם עוד מורות חדשות, טריות מהסמינר כמו שאומרים, למשרד החינוך, כך מסתבר, לוקח בין חודשיים שלושה לפתוח תיק למורה חדש. הווה אומר, שעד פתיחת התיק את בעצם לא נחשבת וגם לא מקבלת את שכר הדירה המבוטח, שהוא גם לא שכר דירה מלא אלא אחוז מחושב כלשהו (80 אחוזים בערך) אחרי שלושה חודשים הוכנס שכר הדירה רטרואקטיבית, וכמובן שנוכה מס בהתאם. זה ועוד, רק כשהתחילה השנה, לא שבוע שבועיים לפני כן, הואילו לספר לנו שעלינו לפתוח תיק (הממונים בבאר שבע אמרו לי "בואי לפה" כאילו אילת באר שבע זה כלום, ממש טיול קצרצר). בנוסף, מי שמלמדת בחטיבה העליונה (כיתה י' במקרה שלי) מקבלת משכורת מעיריית אילת מה שגרם לי להתוודע לסיוט של תיאומי המס. התמודדי עם האחראי/ת במס הכנסה, הסבירי שלא חיית בארץ כמה שנים, תבואי תלכי תביאי תבואי תלכי תביאי, ואז רוצי לעשות שוב כי בינואר צריך תיאום חדש. ולכי תמצאי את מספר תיק הניכויים כי אין מי שיאמר לך מה הוא אלא אם כן את מקושרת (למזלי הייתי מקושרת).

במשך 12 חודשים בהם קיבלתי משכורת, המשכורת לא הייתה זהה לקודמתה אפילו פעם אחת!  24 תלושי משכורת (משרד החינוך ועיריית אילת) ו 24 סכומי משכרות משתנים מתלוש לתלוש. ורק שתדעו שמשרד החינוך החזיר לי, מידי חודש, שמונה שקלים בשביל שיחות טלפון, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כי חשבון הטלפון שלי הגיע למאות שקלים. מבחינה כלכלית השנה הזו גמרה אותי, נכנסתי למינוס, לוויתי מההורים והייתה לי תחושה של שייכות לסקטור הכי מנוצל בעולם, וזה אחרי שהייתי מלצרית במועדון לילה בזמן לימודיי לתואר.

כבעלת תואר שני הייתי זכאית לתוספת משכורת מסוימת, באמת, לא סכום עצום, מאתיים או שלוש מאות שקלים. איך מקבלים את הסכום הנ"ל? "בואי לבאר שבע ותביאי את המסמכים כי חייבים באופן אישי". שוב באר שבע?! אחרי מספר חודשים יצא לי להיות באזור והגשתי את כל המסמכים. זה היה בינואר. במאי, אחרי חמישה חודשים, נשלח אלי מכתב שמודיע לי שהתואר השני שלי אומת (כי תעודה מהאוניברסיטה העירונית של ניו יורק היא דבר מאוד חשוד שלוקח חמישה חודשים לאמת) ואקבל רטרואקטיבית את הסכום למשכורת. מישהו אמר מס הכנסה?! באוגוסט אותה שנה, שמונה חודשים אחר כך, נאלצתי לבקש מאימי (מכיוון שכבר לא הייתי בארץ) לעשות "קצת רעש" (משימה מאוד לא אהובה שלמדתי שאי אפשר לחיות בלעדיה) היכן שצריך כי משום מה לא קיבלתי את הסכום לתואר השני כמובטח.

לצערי וזה באמת צער רב, הטרטורים, כאבי הראש, הריצות וכיו"ב יכלו להתגמד אלמלא שאר הדברים היו עובדים כראוי, אבל אפילו לא התחלתי לדבר על מה שקורה בבית הספר. נכון, השנה בה חינכתי תשאר בתודעה שלי כשנה עם הכי הרבה סיפוק מקצועי עד כה, נחתום עיסתו וכיו"ב או לא אני יכולה לספר לכם (ויכולה להפנות אותכם לתלמידים לשעבר שיעידו) שהייתי אחת מהמורות הכי טובות שנראו בבית הספר מזה זמן רב, הילדים העשירו את חיי באותה מידה בה אני העשרתי את שלהם. אבל… תוסיפו את תלאות ועינויי משרד החינוך להתמודדות עם הוריי התלמידים (למזלי הייתי מאלה שזה לא קרה להם הרבה וזה כבר נושא למאמר אחר), להתמודדות עם התלמידים (גם עם האלימים הייתי צריכה להתמודד כמובן, ועם אלה שמקללים,שמעתיקים, שמרמים, שמכים, שמציקים, שיורדים לחיי תלמידים אחרים, אלו בלי טיפת כבוד למורה ועם הורים שכנראה מהם הם רכשו את חוסר הכבוד),להתמודדות עם הצוות (שהכיל כמה קולגות שאין לי מושג מי נתן להם רישיון לחנך ילדים – כאלה שעבורם התלמיד הוא אויב שיש לעשות הכל בשביל להכשילו, או כאלו שעבורם הקולגות הם אויב – אלו הכי מסוכנים ומכשילים והיו ההפתעה הכי גדולה עבורי), להתמודדות יומיומית עם חוסר אונים של משרדי רווחה, חוסר תקציבים, לדעת שיש בעיות ואין לך כלים לפתור אותן, ללכת לישון בידיעה שתלמיד זה לא אוכל או תלמידה זו ברחה מהבית, לראות את יועצת השכבה קורסת מרוב עבודה (כי היא יועצת של שלוש שכבות ולא אחת), לעמוד מול תלמיד בוכה ולדעת שאת לא יכולה לעזור לו. חוסר האונים הרג אותי. כמה שנתתי זה לא היה מספיק, כמה שהשקעתי זה לא היה מספיק, על כל שריפה שכיביתי נדלקו שתיים חדשות וזה היה על בסיס יומיומי.

השנה באילת הייתה חשובה ומספקת עבורי למרות הכל. הכרתי מורות (וקומץ מורים) מסורים, אוהבים, שנותנים את הנשמה, את הגוף ואת הנפש בצורה טוטאלית. לעומתם נתקלתי באטימות וטפשות של מערכת חינוך מיושנת ומתפוררת שבמקום לטפח את המוטיבציה של המורות החדשות פשוט הרגה אותה בערך אחרי שעה. נתקלתי גם בהנהלה עם חזון שאימצה תוכנית חינוכית מהפכנית, מתקדמת, קצת רדיקלית (תוכנית הרא"ל של פרופסור עמוס רולידר –התוכנית דרשה התגייסות מלאה של 100% מהצוות, היא הופסקה לפני שנתיים שלוש) שמנסה לענות על הצרכים של המערכת חסרת האונים ועושה סיכול ממוקד לאויבת הציבור מספר אחת: האלימות (האחות הגדולה של הבורות, הגזענות, השנאה והרוע – כולם נוכחים מלאים כבר מכיתה ז' בקרב תלמידי ישראל).  

הייתי מגיעה לבית הספר בשבע, בהפסקות הייתי רצה מבעיה לבעיה, מתלמיד לתלמידה, ממורה למורֶה, לא היה לי זמן לאכול, מידי פעם תלמיד מסור היה קונה עבורי דיאט קולה (ה"אוכל" שלי עד שהגעתי הביתה) שלא לדבר על לגשת לשירותים לפעמים (אני יודעת שזה נשמע כ"אוי אוי אוי"). בסוף היום הייתי "מבלה" עד בדרך כלל השעה ארבע בשיחות עם הורים מודאגים או עם תלמידים שצריכים אותי, או עם מורים מקצועיים או בישיבות צוות או בישיבות פדגוגיות או בישיבות על חג זה או אחר, טקס זה או אחר, או פרויקט זה או אחר או טיול שנתי לצפון או יום בריכה או גיחת של"ח. ביום החופש שלי לא היה לי רגע מנוחה, חיכיתי ליום הזה בשביל לצלם, לשכפל, להעתיק, לקבוע פגישות, לקיים פגישות, לסדר דברים שביומיום אי אפשר כמו למשל לשרוף חצאי יום במס הכנסה על תיאומי מס. כמחנכת הייתי צריכה להיות זמינה 24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע וזה אכן היה כך. והחופשים? החופשים המהוללים אותם כולם רואים אל מול עיניהם ברגע שמושמעת המילה "מורה"? אה, תשכחו מהם, מהיותי מורה חדשה, כל שעה פנויה הוקדשה להכנת מערכי שיעורים לשלושת קבוצות הגיל שלימדתי, הכל היה חדש עבורי זוכרים? כל מערך הצריך למידה של החומר, הכנת דפי עבודה, בחנים, מבחנים, ושיעורי בית. בנוסף הבגרות המתקרבת של היודים כרסמה כל דקה פנויה – קבוצתי המדהימה הוציאה ציונים מעל הממוצע לאותה שנה, אבל זה עלה לי בתגבורים אחרי הצהריים, בשבתות אצלי ביחידת דיור, בהכנת סיכומים (כן, התלמידים כבר לא יודעים מה זה לסכם, זו אחריות המורה להכין את הכל עבורם). עצבות עמוקה השתלטה עליי כשראיתי את הרמה של הבגרות בהיסטוריה, 11 שנים מאז שאני עשיתי את הבגרות שלי והנה הרמה ירדה פלאים – מישהו  החליט שבמקום להלחם על העלאת רמת התלמידים הוא פשוט יוריד את הרמה של הבגרות – דכאון.

אבל, והנה האבל הגדול, התלמידים שלי כבשו אותי. הייתי קמה בבוקר בשבילם, עייפה, מותשת, מתכוננת לעוד יום "מלחמה" אבל קמה בשבילם, בשביל החיוך שלהם, האהבה שלהם, הצורך שלהם בי!

ובתוך כל זה, המטרה שלי הייתה ללמד את כיתות ז' על תחילת הנצרות ומסעות הצלב, גוטנברג והרנסאנס ולהכין את היודים לבגרות. המטרה שלי הייתה לגרום להם לאהוב היסטוריה ולהעריך ולהבין את הכוח שטמון בה, המטרה שלי הייתה לעניין אותם, והצלחתי בכך אין לי שום ספק. הם אהבו את שיעורי ההיסטוריה, הצליחו בהם בצורה יוצאת מן הכלל ואף היו עצובים אם שיעור היה מתבטל. מלבד האהבה להיסטוריה רציתי גם לחנך אותם. להכיר להם את הביטלס (לא ישנתי לילה שלם ביום שהתברר לי שיותר מחצי כיתה לא שמע על הביטלס!), להקריא להם את "הנסיך המאושר" של אוסקר ויילד, להסביר להם את החשיבות של מעורבות חברתית והתנדבות, הסכנה בבורות ושנאה, חמלה לבעלי חיים, עזרה לזולת, החשיבות של לדעת מה קורה בעולם ומדוע חולי הסרטן שובתים, לעודד אותם לקרוא ספרים ואף לקחת אותם לספריה בשביל להשאיל ספרים, בקיצור, אף לא רגע של מנוחה. בשלב מסויים הבנתי שאם אני רוצה להנות מהים האהוב עליי אני פשוט צריכה לקחת את הילדים שלי איתי וכך היה, הכיתה שלי (וכמה נספחים מכיתות אחרות בהן לימדתי) בילתה הרבה בים, כעקרון זה היה אסור לפי נהלי משרד החינוך אז היה לנו טריק, בבלוג שפתחתי לכיתה שלי הייתי כותבת להם מתי אהיה בחוף האהוב עליי והם "במקרה"  היו עוברים שם…

בסוף השנה, בדמעות, הודעתי להם שאני עוזבת, השוק היה גדול, הם בכו, הם כעסו, הם לא הבינו למה. הסיבה שלי הייתה מאוד פוליטקלי קורקט: "אני נוסעת לעשות דוקטורט בגרמניה". הנהלת בית הספר עשתה מאמצים רבים שאשאר, הובטחו הבטחות, הוצעו הצעות מפתות, נזרקו מחמאות כובשות…

אבל, למרות כל מה שהוצע, למרות כל הסיפוק והדמעות שלי ושלהם ושל ההורים, החלטתי שאני לא חוזרת למערכת כזו שבה אני לא יותר מעבד. התחושות היו נוראיות, הכעס והמרמור שלי היו כבדים מידי. לקראת הסוף מנגנון השכחה גרם לי להרהר בהצעה של הנהלת בית הספר, אבל אז, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להביט בתלושי המשכורת שלי, עם דמעות בעיניים, לראות את שמונת השקלים – החזרי הטלפון, או הסכום המצחיק שקיבלתי על הטיול השנתי (שזהו אירוע אקסטרה עליו מקבלים יותר כסף, כמו שעות נוספות), מספיק היה לי להרהר במילויי המקום הרבים (מחויבות של כל מורה ומורה), בכל פעיליות אחר הצהרים עליהם לא קיבלתי שקל. כן, חד וחלק אני מודיעה: עזבתי כי הכסף היה בדיחה, כי גם לאידיאליסטים יש צורך להתקיים בכבוד.

אני חושבת שהמהפכה צריכה להגיע מההורים, אני בעצם קוראת להורים להביא אותה. אם אתם רוצים בחורה אינטיליגנטית, משכילה, רהוטה, חברותית, שתדאג לילדים שלכם כאילו היו האחים הקטנים שלה ותאהב אותם באותה מידה אתם צריכים להלחם – למורות אין כוח, אבל להורים, להורים יש הרבה. ואם לא תהיה מלחמה, אזי העתיד של החינוך, העתיד של הילדים, העתיד של המדינה – בצרות. אז אולי אני מתבכיינת (מאוד לא לגיטימי שמורים יתלוננו, זה מעורר אנטגוניזם, כך למדתי) אבל אני יודעת שבחורות אינטיליגנטיות, משכילות, רהוטות, חברותיות, עם תשוקה ללימוד, שיודעות להקשיב לצרכי הילדים, שמוכנות לתת את הכל עבור התלמידים – כאלה בחורות לא רוצות או ירצו להיות חלק ממערכת החינוך של ישראל כפי שהיא היום.

ענבר פרז – עדין חולמת על דוקטורט בהיסטוריה, מתרגמת, עורכת סיורים, כותבת, מתגוררת בהמבורג, גרמניה.

*נכתב ב 2007

 

73. עינייני אוכל

IMG_20170813_164832_986

IMG_20170811_205632_910

IMAG0359IMAG0213

לדוריאן מלאו שמונה חודשים בשבוע שעבר:

חייכן ושמח, אוהב אנשים, דוריאן ממש כובש את כולם, מפלרטט עם מי שרק אפשר! חברה אמרה לי לא מזמן שהיא שמה לב שכשהתינוק שלה, בגיל של דוריאן, עסוק בצעצועים, דוריאן רק מחפש אנשים. וזה נכון. אולי בעקבות השהייה בטיפול נמרץ, לא שאי פעם באמת נדע, אבל דוריאן בהחלט פיפולז בייבי. וספיקניג אוף טיפול נמרץ, מה שעבר עלינו לפני שבועיים, פפפפפפפפף. דוריאן היה מעוך יום שלם, לא רגוע, משהו ממש הציק לו. אחרי הצהריים הוא הקיא ואנחנו החוורנו איתו. הקאות הן סימן ראשון לבקע מחדש. לא חיכינו שנייה וטסנו לחדר מיון הקרוב לביתנו. מארק רצה שנסע לבית חולים קצת יותר מרוחק שהוא מאותה חברה של בית החולים בו שהינו 12 שבועות, אבל אני רציתי ללכת לזה שיותר קרוב אלינו, התעקשות שהייתה שטות איומה. חיכינו בחדר המיון שלוש שעות. בית החולים האוניברסיטאי לא היה מלא אבל הרופאים ממחלקת הילדים היו באיזה מקרה חירום בבית החולים מה שהיה כל כך הזוי בעיני – זה פאקינג חדר מיון לילדים איך זה שאין כאן רופא?! וכמובן הההסברים הרגילים שזה לא מקרה חירום ובלה בלה בלה. לכשהגיעה הרופאה היא עשתה הכל חוץ מרושם טוב עליי ואחרי שעה אמרה שיהיה רצוי לאשפז את דוריאן ללילה להשגחה (ואני כבר בסרטים איומים על לבלות לילה בבית חולים) אבל שאין להם מיטה פנויה ולכן עדיף שנסע לבית החולים היידברג. המממממ. כן, זה הבית חולים שמארק רצה שנסע אליו מלכתתחילה. מארק חמוד ולא אמר "אמרתי לך" אפילו פעם אחת! מארק ראה שאני לא במצב לבלות לילה בבית חולים ואמר שהוא יקח את זה על עצמו (כולל נסיעה באמבולנס לבית החולים האחר) ואני אחזור הבייתה ללנון (אחותי עוד הייתה אצלנו). וככה מארק בילה יומיים וחצי עם דוריאן בבית החולים, בבידוד, כאשר דיי מהר התברר לנו שהוא סובל מאיזה וירוס בקיבה שגורם לו להקיא. הם כמובן שמו מייד אינפוזיה ובעצם אמרו למארק שזה יעבור תוך כמה ימים ועד שהוא לא יפסיק להקיא אנחנו שם. למזלנו דוריאן הפסיק להקיא אחרי יומיים, והתחיל לאכול, וככה שוחררנו הבייתה. החוויה הזו קצת זעזעה אותנו. פאניקה ראשונית שכנראה לעולם ולנצח תשאר ותתקיים: מדובר בילד בקע, אין לדעת, אין לקחת סיכונים.

IMAG0308

שיפור משמעותי יש בנושא האכילה. אחרי שלושה חודשים וחצי של תיעוד אובססיבי של הכמות שדוריאן שתה (הווה אומר טבלה שממלאים כל כמה שעות ואז למחרת בבוקר עושים סיכום ואז אני מעבירה הכל לטבלת אקסל שמראה לי גם גרף כי כזאת אני) החלטנו להפסיק לתעד. הוא עולה יפה במשקל, הוא שותה, הוא אוכל קצת מוצקים. יאללה, מספיק. לא היה קל לשחרר, צינורית ההזנה היא אחד מהנושאים שהיו לי הכי קשה להתמודד איתם ואני נושאת איתי את הפחד ממנה. אבל די, מספיק. החלטנו להאכיל את דוריאן כשהוא רוצה ולא כל כמה שעות כמו שהיינו עושים פעם, ובנוסף החלטתי להתחיל איתו בייבי לד וויניג שאין לי כל כך מושג איך קוראים לזה בעברית אם בכלל. גם עם לנון עשינו את השיטה הזו של הכנסת אוכל מוצק לתפריט, והיא עבדה נהדר.

,ראשית, חשוב לי לציין: אין לי שום סמכות בנושא השיטה – יש מספיק מקורות, והפניות, והסברים ואזהרות, וכיו"ב אונליין. אני כותבת כאן על סמך הניסיון שלנו בלבד. שנית, היא בהחלט לא מתאימה לכל תינוק והורה – עבורנו היא עבדה נהדר. כרגע, בשלב הראשוני של התהליך, דוריאן מקבל בעיקר פירות וירקות רכים, איתם הוא מתנסה. הוא מרים את החתיכות, מחזיק, מלקק, מוצץ, שם בפה, מורח אותן, מעיף אותן על הרצפה, לועס, נושך, בולע. המטרה של ההתנסות הזו היא שדוריאן יפתח יכולת האכלה עצמית: כולל לעיסה ובליעה, שדוריאן יחקור טעמים ומרקמים וריחות, שיחליט בעצמו מה לאכול ובאיזה קצב. וכן, זה לא קל, תמיד יש חשש, תמיד יש פחד, אבל אני תמיד בפיקוח מלא על התהליך. עד כה ניסינו בננה, פטל, מנגו, נקטרינה, ומלפפון. בקרוב נתחיל עם קצת ירקות מבושלים: ברוקולי, גזר, תפוח אדמה. דוריאן נהנה מכל העיניין, במיוחד אם הוא אוכל כשאנחנו אוכלים, הוא מאוד אוהב לשחק עם האוכל, ובטח נהנה לראות אותנו על ארבע מנקים את הרצפה… בנוסף לשיטה הזו הוא כמובן עוד שותה מבקבוק (בשבועיים האחרונים אפילו שותה לבד רוב הזמן), וגם אוכל אוכל מרוסק מידי יום. כרגע הוא בעיקר אוהב איזה מיקס של גזר, מנגו, ותפוח.

IMG_20170808_202136_762

הנושא של האוכל מאוד מאוד מאוד מאוד רגיש אצלנו – אני אוהבת לבשל ולאוכל מקום מרכזי בחיי,  וגם בגלל הטראומה של חוסר ההנקה וצינורית ההזנה הוא רגיש יותר. אבל הנושא הזה רגיש בעיקר כי כרגע אנחנו במקום מאוד מאוד מאוד מאוד לא מספק מבחינת אוכל עם לנון. בחודשים האחרונים, מילדה שהייתה אוכלת לא רע (ויש לזה אפילו האשטאג!) היא הפכה לילדה שלא אוכלת כלום. ואני אומרת כלום ומתכוונת לזה. כרגע לנון אוכלת אולי עשרה דברים, רובם מעובדים. היא אוכלת לחם עם גבינה טבעונית (שמנת וצהובה), היא אוכלת פירה (לא תמיד), פסטה עם רוטב עגבניות (ויש ימים שהיא רוצה בלי רוטב), טורטליני עם רוטב עגבניות, פיצה (שאני לפעמים טוחנת עדשים לתוך הרוטב שלה), היא אוכלת קורנפקלס (רק בשבת כי אני לא מסוגלת להתמודד עם כמות הסוכר שיש בדגנים שהיא אוהבת וכשניסתי לתת לה את אלו בלי הסוכר היא עשתה לי פרצוץ של "את לא רצינית?!").

IMAG0471.jpg

ניסתי, באמת שניסיתי.

היא אוכלת מעט מאוד פירות: בננות, מנגו, פטל, נקטרינה, ותפוחים. היא אוכלת יוגורט סויה, ותצחקו אבל היא אוכלת גם עלי גפן ממולאים שאני קונה בסופר. כן, הילדה הסופר פיקי שלי החליטה לאכול עלי גפן. וזהו. היא לא נוגעת בחומוס, טחינה, או אבוקדו, את שלושתם היא הייתה טורפת בעבר. היא לא נוגעת בירקות טריים – מלפפון למשל (אבל תאכל חתיכת גמבה פה ושם), היא לא נוגעת באוכל מבושל – לא אורז לא קינואה לא ירקות. היא לא רוצה יותר סמותיז (פעם הייתה מבקשת שאכין לה!), היא לא מנסה אפילו דברים שאני מכינה עבורה. היא אומרת לא עוד לפני שהיא ראתה, לא מוכנה לקחת אפילו ביס ואין שום אפשרות למו"מ, תאמינו לי ניסיתי הכל. כולל שוחד, כולל "אם את לא אוכלת אין טלוויזיה" – לא הזיז לה. התסכול עצום. עצום כי זה לא הגיוני שפתאום לא בא לה כלום, לא הגיוני שהיא לא רעבה, לא הגיוני שהיא לא רוצה את הדבר הבסיסי ביותר שאני כאמא יכולה לתת לה. לא הגיוני.

IMG_20170816_124729_641

מודאגת, הלכנו לרופאה שלה שבדקה ואמרה שמבחינת משקל וגובה היא בחתך ממוצע לחלוטין. היא ערכה בדיקות דם שחזרו תקינות לחלוטין (לנון מקבלת תוספי ברזל ובי 12 מאז שהפסקתי להניק אותה אז זה מכוסה בוודאות). נרגעתי? לא, ממש לא. כל ארוחה זה תסכול מייאש. אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל לתת לה לאכול פסטה ולחם. וכן, אני יודעת משיחות עם הורים אחרים שגם אצלם יש או היה כזה שלב, שזה לא משהו נדיר ללנון – אבל זה לא מנחם אותי בכלל. קשה קשה קשה.

IMAG0456

ואם כבר תזונה רציתי להמליץ על האתר המקסים מקסים מקסים הזה "מטבח פשוט ושמח" – מדריך מאוייר לחיים טבעונים – שמכיל בתוכו מידע עצום על תזונה, והכל דרך אנימציה מתוקה!

תראו איזה מותק:

19959276_1277834485677420_2647216835940175477_n.png

וגם זה – כן, יש חלק מתורגמים לעברית!

18446669_1217596825034520_7758243596163139938_n.jpg

(Credit: Simple Happy Kitchen)

ותראו, סוף סוף סיימתי את קופסאת הלידה של דוריאן:

IMAG0204

כתבתי על זו של לנון בפוסט הזה. את זו של דוריאן תיכננתי מראש והיה לי ברור איך היא תהיה. קניתי את המסגרת/קופסא באיקאה כבר בתחילת ההריון, ואפילו הייתה לנו כבר צלמת שהייתה אמורה לבוא ולעשות צילומי ניובורן. אחרי הסשיין המאתגר והקצת טארומתי עם לנון (היא לא רצתה לישון, זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו איתה מהבית לזמן כה ארוך, לא ממש הנקתי בצורה חלקה עדיין, ובאופן כללי רציתי לחפור לעצמי איזה בור ולא לצאת ממנו כמה חודשים באותו זמן) היה לי ברור שעם דוריאן יהיה אחרת, מוצלח, נעים, כיפי. כמו שכולנו יודעים זה לא קרה. אולי בגלל זה הקופסא הזו חשובה לי מאוד. היא לא סתם קופסאת זכרון, היא קופסאת נצחון! עם נייר אוריגמי שנירית הביאה מיפן, עם כרטיס הלידה שלו שלא מולא בכלל, פרט לשם, במשך שבועות רבים (עד שהאחות הראשית חזרה מחופשה ודאגה לזה), הכרטיס הזה היה תלוי על המיטה שלו במשך כל 11 השבועות בטיפול נמרץ. והצמיד? בכלל לא שמו עליו צמיד, לא היה זמן הרי, אבל כשאחת האחיות שמעה על הקופסא שתיכננתי היא מייד הביאה צמיד והכינה לו אחד. בחרתי בתמונה בה הוא כבר ממש לא ניובורן אבל עדין בבית החולים, עדין נאבק אבל במצב הרבה הרבה יותר טוב מההתחלה.

IMG_20170811_201205_274 

ולמעבר החד של הפוסט – המנהל של בית הספר הטבעוני לבישול התעקש שאעשה וידאו שמזמין אנשים לסדנאות שלי. לא היה פשוט למצוא זמן אבל איכשהו יצא לי משהו, ואפילו מצחיק. אז מי שרוצה לראות אותי מבזבזת כשרון בעשיית וידאו, יכול לבקר בלינק הבא 🙂

הנה קצת אמנות מלנון – היא עדיין בחופש ומזג האוויר עדיין נוראי (מינוס יום אחד שהיה בו קיץ אמיתי ובילינו אותו בפארק ובערב הייתה סופת ברקים ורעמים מטורפת)::

ולסיום, 

לאלון, החבר שלי מניו יורק (זה שאני מכירה מאז שאנחנו בני שנה!) נולדו תאומים בסופ"ש האחרון. לאלון ולבן זוג שלו יש מזל עצום – כפול – יש להם אפשרות כלכלית, והם גרים בארה"ב, אחרת לא היו להם ילדים. למזלם, המשולש בעצם, הם כבר לא חיים בישראל, כי בישראל חושבים שהם לא כשירים אפילו לאמץ ילדים. אני אפילו לא יכולה להסביר כמה הקביעה הזו והתהליכים מאחוריה או התהליכים שעוברים על ישראל בזמן האחרון עושים לי רע. כל כך רע. מעין תחושבת מחנק איומה מלווה בבושה עמוקה והכל שזור בפחד עצום. מה אכפת לך בכלל אתם אומרים? את חיה לך בהמבורג הנוחה, את לא זוג חד מיני ויש לך כבר שני ילדים, מה אכפת לך? אכפת לי. כמו שאכפת לי מעוד המוני דברים שלא נוגעים אליי באופן ישיר. ככה זה. אלוני בלוני, מזל טוב להולדת הילי וריי, אין לי ספק שאתם הולכים להיות ההורים הכי טובים שיכולים להיות. ליה מוכיחה את זה כל יום!

564867_10151254152196399_1034371473_n

אומרים שלום ב JFK – 2012

1914112_10153730709691399_6545798214618466095_n

עושים חיים בגן כרמית 1980 – אילת

72. יום הולדת שלוש

IMG_20170805_152853_845

לעיתים ממש ממש קרובות אני מסתכלת על לנון ותוהה מי זו הילדה הגדולה והיפיפייה הזו? זו עם העיניים הכחולות העצומות והחיוך שחושף שיני ערפד קטנטנות. היא שלי הדבר החלומי הזה? כן כן, אותה אחת שמקשקשת שוטף בגרמנית, ובעברית עם מבטא גרמני קל. משלבת את השפות עם קצת אנגלית ומשבשת את הפעלים בעברית וגורמת לי לצחוק כל הזמן (אבא באה מהעבודה!). איך היא כבר בת שלוש לא ברור לי?! אני זוכרת שהיא עוד ינקה ולא היו לה שיניים והיא זחלה ואמרה מימא במקום אמא. וזה לא היה מזמן! הילדה הזו שטסה על אופניי הריצה שלה במורד הרחוב לעבר הגן, והיום הלכה לרכב על האופניים החדשים שלה בפארק עם אבא, זו שמחלקת לי הוראות (שוקו! אבל לא חם! לא חם אמא!) ושהמילה החביבה עליה בשבועות האחרונים היא "לא" וגם הרבה "ניין" ויש גם תנועות ראש נמרצות מצד אל צד. זו שלא משנה מה תציע לה תבחר אופציה אחרת ותנהל משא ומתן עיקש בנידון. הילדה הגדולה הזו שכבר לא צריכה אותי לשום דבר בגן שעשועים (מלבד הנדנדה הגבוהה), שיודעת בדיוק מה היא רוצה לאכול (או יותר נכון לא לאכול), זו שמצביעה על מקררי הגבינות בסופר ואומרת "זה חלב של הבייביז של הפרה!" או "איכס" ליד ויטרינת הבשר. מי זו הילדה המהממת הזו ואיך היא כבר בת שלוש? היא רוצה שאשים לה לק! היא יודעת כבר לבחור בנטפליקס את הסדרות שלה (שון הכבש, ג'ורג' הסקרן, טרוטרו, פוקיו, וכמובן פפה האהובה), היא רוצה לראות פרוזן לעיתים קרובות וגם מזמרת "לט איט גוווווווווווווווווווווווווווו" ותוהה מה קרה להורים של אלזה ואנה (הממממ…). איך היא כבר בת שלוש? מי זו הדעתנית החכמה הזו שלא מוכנה שאעשה לה כלום בשיער ומורידה את הסיכות אחרי שנייה?אני זוכרת שלא היה לה שיער פעם! זו כשאני שואלת אותה מי ברדיו אומרת תמיד "פינק פלויד" ולאחרונה התחילה להטריל אותי עם "אמא, מי ברדיו?". מי זו הקטנה הלא הקטנה הזו שיש לה קול מיוחד, עדין ומצחיק, איתו היא מדברת אל דוריאן, קוראת לו "קליינה מאוזי" ושלשום אמרה לי "אני אוהבת דוריאן!" (עובדים על מילות יחס!). מי זו הילדה היפה הזו, הרגישה והחכמה שידעה בבירור את מי היא רוצה להזמין למסיבה שלה ומה היא רוצה שיהיה במסיבה ("נרים על העוגה לעשות פווו פוווו. אחת שתיים שלוש"! ובלונים!) אותה ילדה שלקח לה שבע דקות להפטר מהחיתולים אבל לא מוכנה להפרד מהמוצץ. שמאוד אוהבת לשמוע את "הילדה הכי יפה בגן" והצעצוע האהוב עליה הוא זכוכית מגדלת, זו שמציירת יפייפה וממציאה שירים ולוקחת את ברברה, הבובת קופה שלה לכל מקום. המורדת הזו, תכולת העיניים, עם החיוך הממזרי, זו הילדה שלי ואני הכי גאה בה בעולם!

כמידי שנה, הנה הוידאו השנתי עם תמונה מכמעט כל יום. השנה יותר מתמיד בולטת העובדה שלנון גדלה מאוד. בתמונות הראשונות היא ממש בייבי, בתמונות האחרונות היא כבר ילדה גדולה. השנה החלטתי ללכת על פס הקול משנה שעברה – הוא מתאים וחוסך לי התלבטויות שיכולות לקחת עד יום ההולדת הבא של נושקה. אבל חסל כתיבה, הנה היא, השנה של לנון:

הנה השנה שעברה:

והנה הוידאו הראשון:

ואז הגיע היום – לנון שחיכתה ליום ההולדת כחודש (כל בוקר קמה וטענה שהיום הוא יום ההולדת שלה) התעוררה ורצה בבית בשמחה בעודה צועקת גבורטסטאג ללנון!!! 

IMG_20170727_211441_128IMG_20170727_211334_066IMG_20170727_211216_026

כבר בדרך לגן לנון התחילה במסיבות:

IMG_20170727_211022_822IMG_20170727_210948_259IMG_20170727_210821_857IMG_20170727_211705_085

אחרי הקיטה (גן בגרמנית) התחילה המסיבה הרשמית: ובאו הסבא והסבתא, ודודה פפס מתל אביב, ודודה חגה וההורים שלה שבמקרה היו בהמבורג, ובאו חברים מהגן ומהשכונה, והיה המוני ורועש ומאוד מאוד מאוד שמח! כמו בכל שנה אני מסבירה שחלק מההורים לא מתים על תמונות ילדיהם באינטרנט ולכן אני מעלה רק תמונות בהן לנון נראת כאילו הייתה לה מסיבת הקיץ של אביה. אבל לא, כמובן שלא!

IMG_20170727_212200_534

בגזרת האוכל למדתי מניסיון ממסיבות של הורים אחרים: ילדים בגיל הזה לא אוכלים כלום כמעט. הכנתי שבלולי פיצה שגם בשנה שעברה היו להיט. הכנתי גם סנדוויצ'ונים קטנים עם גבינת שמנת ומלפפונים וגם כאלו עם חמאת בוטנים וריבה. היו בייגלה וכל מיני חטיפים על השולחן, ואחותי עשתה שיפודי פרי (מארק אמר שהילדים לא יגעו בזה, הא הא, הם דווקא כן אכלו את זה!), היו גם שקיות קפריזון שזה כמו טרופית בטעם תפוז. הכנתי גם רד וולוט קאפקייקס עם קצפת – הסיפור היה שרציתי להכין ריינבו קאפקייקס ועשיתי כמה ניסיונות שהצליחו יפה (למסיבת קיץ בגן) אבל כשהכנתי אותן יום לפני המסיבה שמתי לב שהן לא נראות משהו ואכן יום למחרת עשינו בקרת איכות שבסופה העפתי לפח 24 ריינבו קאפקייקס. ואז הכנתי את הרד ולווט שמעולם לא הייתה לי נפילה איתן. דאם יו ריינבו קאפקייקס! 

IMG_20170727_210535_939

IMG_20170727_210611_684IMG_20170727_210148_056IMG_20170727_210100_690

להורים היה אוכל קצת יותר מתוחכם. מאוד רציתי להכין שולחן בסגנון "קארקטורי" – מעין לוח עץ עם כל מיני גבינות ונקניקים ופירות וירקות וכיו"ב. היו מטבלים, קרקרים, שבלולי פיצה ופסטו, עלי גפן, זיתים, עגבניות מיובשות, סלט פסטה מקסיקני, נקניקיות בבצק עלים (משה בתיבה? חזיר בשמיכה?), ואכן גבינות וסלמי טבעונים, והכנתי גם את גבינת השמנת מהקשיו עם החמוציות והפיסטוקים ואחת עם זעתר, וכן, גם להורים היו רד ולווט קאפקייק:

IMG_20170727_210458_123IMG_20170727_210215_323IMG_20170727_210246_851IMG_20170727_210306_597IMG_20170727_210411_085IMG_20170727_205834_915IMG_20170727_210338_718

כמובן שהייתה עוגת שוקולד ענקית שהילדים אהבו מאוד מאוד, כן כן, את אותה עוגה שאני מכינה כל שנה – תראו את הפוסטים של יום הולדת שנה ושנתיים. הכנתי גם אחת למסיבה בגן והגננות דיווחו שהילדים מאוד נהנו. לינק למתכון המנצח הזה – כאן

IMG_20170727_211631_884IMG_20170727_211549_555

לנון כיבתה את הנרות בצורה מושלמת ואז ממש זעמה כשרציתי לחתוך את העוגה!

IMG_20170727_205800_376

 היא קיבלה המון המון מתנות מושקעות ומקוריות ואוהבות ולמרות שנהנתה מהכמות ומלפתוח אותן שמנו לב שמה שהיא הכי אהבה זה את הבלון הצהוב שהגיע עם אחת מהמתנות ואת המדבקות שהגיעו עם מתנה אחרת. ילדים בגיל שלוש הם כנראה לא דבר חומרני במיוחד:

IMG_20170727_205315_154IMG_20170727_205405_965IMG_20170727_205511_293IMG_20170727_205640_918IMG_20170727_205715_708

והנה היא צופה לראשונה בוידאו יום ההולדת שלה:

IMG_20170727_212116_312 אז כמו שכתבתי –  אחותי הייתה כאן, והלכנו לדום – לנון והבסט פרינד שלה התרוצצו בקריאות שמחה והתפעלות:

IMAG1336IMAG1373

IMAG1393IMAG1378IMAG1410PhotoGrid_1502051225665

 היינו גם במצעד הגאווה:

IMG_20170805_153012_072IMG_20170805_153210_212IMG_20170805_153442_023IMG_20170805_153527_253

לתומי חשבתי שלנון תוכל לוותר על שנת צהריים פעם אחת. היא מאוד התלהבה מה"ריינבו פארטי" כפי שהיא קראה לה, אבל זה נגמר בזה שהיא נרדמה עליי באמצע המצעד, ולא, המשאיות שעברו עם מוסיקת הטכנו בפול ווליום לא הזיזו לה. חתכנו למול באיזור ונתנו לה לישון על אחת הספות. היא ישנה שעתיים (!). איי קיד יו נוט!!!

IMG_20170805_153106_967IMG_20170805_153312_690IMG_20170805_211127_940IMG_20170805_153618_385

והנה תמונות מקבילות מלפני שנתיים בדיוק:

וגם התחלתי לרוץ שוב כי יש לי בערך חמישה עשר קילו מיותרים (ואחותי רצה כל יום כמעט!):

IMG_20170731_225947_949

וגם היה לי יום הולדת וקיבלתי מעצמי קעקוע חדש, וספרים מאחותי, ומסג'ים (שניים!) ממארק ודודה חגה, וחברה אפתה לי עוגת שוקולד טבעונית, ואחותי ואני שתינו בירה כבר ב 11:00:

IMG_20170802_161717_015

IMAG1158

IMAG1168

כן, זה דוריאן אוכל טישו. 

imag1240.jpgIMAG1201

ולמעבר החד של הפוסט – בכל החגיגות וההמולה והבלאגן והשמחה – דוריאן הדאיג אותנו מאוד באחד הערבים והגענו כמעט בלי לבזבז שנייה לחדר המיון. לונג סטורי שורט (וגם יהיה עידכון כשימלאו לו שמונה חודשים) הסתבר שהיה לו איזה וירוס בבטן שגרם לו להקיא ולכן הוא קיבל עירויי ונשאר בבית החולים שני לילות. אצלי התחילו כבר בחדר המיון תסמיני פוסט טראומה קלים מה שהביא את מארק להשאר עם דוריאן את רוב הזמן בבית החולים ואני לנצח אסירת תודה שיש לי כזה בן זוג. אחרי יומיים דוריאן החלים והתחזק וחזר הבייתה אל לנון שממש התגעגעה אליו ואל מעיכת בננות סדרתית.

IMAG1297IMG_20170805_154942_223

IMG_20170806_194904_267

ועכשיו לישון! מחר מתחילה ללנון חופשת קיץ של שלושה שבועות ואני צריכה כל קמצוץ אנרגיה כי יש לי הרגשה שאהיה במסיבת טכנו שלא נגמרת!

71. כשלונות

IMG_20170714_192926_326.jpg

לפעמים אני מרגישה שהאמהות היא בלתי אפשרית – שאני צועדת מכשלון אחד לשני. הנה, תקראו:

 לפני שלושה שבועות בערך היה לי יום ממש קשה. מסוג הימים שחצי שעה אחרי שקמתי כבר רציתי לחזור למיטה ולא לצאת משם. אבל איכשהו הילדים זרמו לא רע והיום השתפר, אחרי הקיטה לנון המתוקה העסיקה את עצמה עם מטפחות צבעוניות, היא אמרה שהן כמו כנפיים של פרפר, וקשרתי לה לכל יד מטפחת צבעונית. היא קיפצה ברחבי הבית בעודי עושה הכנות לארוחת ערב במטבח, ואז שמעתי בום ואז צרחות איומות. מצאתי אותה מעוכה על הרצפה עם שפה פתוחה ומדממת. ויו כמה דם. החולצה שלי הייתה מלאה דם, הרצפה הייתה מלאה דם. מגבת עם קרח ומים קרים על הפנים והיא נרגעה. היא מלמלה לעברי "לנון לא יכולה לעוף" ושקעה על הספה מול הטלוויזיה. חשבתי שבזה זה נגמר.

אבל ביום ראשון שעבר בבוקר מארק שאל אותי אם ראיתי את השן של לנון. כן, כלומר, לא. אחת מהשיניים הקדמיות שלה החלה משנה את צבעה לאפור. רציתי למות. לא הבנתי מה זה בכלל עד שד"ר גוגל הסביר שבד"כ, מספר שבועות אחרי טראומה לשן היא משנה את צבעה, מאפירה. אני בכלל לא יכולה להתחיל לתאר לכם כמה זה כאב לי ועדיין כואב. בכל פעם שלנון מחייכת נשבר לי עוד חלקיק קטן מהלב, ומי שמכיר את לנון יודע שהיא מחייכת בחלק גדול מהיום. לא ידעתי בכלל שהיא חטפה כזו מכה בשן. היינו אצל רופאת השיניים (ואל תשאלו, רופאה חדשה, לנון עם הלאופרד, אני עם דוריאן בעגלה ותיק גב, קומה שלישית, בלי מעלית) שהציצה לשנייה ואמרה שאין מה לעשות בנידון, זו שן חלב שתפול עוד כמה שנים (!) ושהכי חשוב זה שאין כאבים (אין!). אבל שום דבר לא מנחם אותי. ונכון שלנון יפייפה לא משנה מה, אבל כשאני רואה את השן הלא לבנה שלה אני רוצה לבכות.

IMG_20170720_185345_982.jpg

ובאותו יום ראשון קיבלתי עוד כאפה איומה. לקחתי את לנון לשחות בבריכה ליד הבית. אני לא אוהבת בריכות בכלל, אני מים סוף, אבל מה לעשות וזה מה שיש ולנון כל יום כמעט מבקשת ללכת לים לשחות, אז התפשרתי והלכנו לבריכה. שעה וחצי הדגיגה שוחה לה עם המצופים בהנאה רבה, משחקת, קופצת, משפריצה עליי. ואחרי שעה וחצי יצאנו למקלחות. אני משאירה אותה במקלחת ואומרת לה שאני מביאה את תיק כלי הרחצה מהלוקר – חצי דקה. כשאני חוזרת – לנון לא במקלחת. מה חשבתי לעצמי?!!! אני תוך שנייה כבר בפאניקה – לאן היא יכולה ללכת? המלתחות שם עצומות – אני פותחת את הדלת מהמקלחת לבריכה של הילדים ורואה אותה עומדת רטובה כולה, עם מבט מבולבל, ולידה אחד האבות מנסה למנוע ממנה להכנס למים. לנון לא חיכתה לי, היא הלכה בחזרה לבריכה של הילדים, בלי מצופים, ונכנסה למים.

הלקח נלמד. ועוד איזה נלמד.

IMG_20170714_174312_869

בשנה שעברה מלאו לי בתחילת אוגוסט ארבעים. היו לי רעיוניות דיי גדולים לגביי יום ההולדת הזה, אבל ההריון עם דוריאן שינה את התוכניות לנסוע לפיוז'ן שוב (פסטיבל אלקטרוני במזרח גרמניה שאין בכלל מילים לתאר את החוויה שעברה עליי שם לפני כמה שנים). הייתי בטוחה שמארק יפתיע. הרי אותו הפתעתי בנסיעה לאדינבורו שהוא לא ידע עליה עד יום לפני. הוא ידע שאני מחכה למשהו, הוא ידע שמתאים לי מאוד איזה אי בים התיכון, הוא ידע שגודל הציפיות שלי עצום – ומארק הפתיע. יו כמה הוא הפתיע. הוא לא תיכנן כלום. שום דבר. האירוע הזה הרי יוזכר לו לעד בכל הזדמנות אבל זה לא משנה את העובדה שהאכזבה הביאה אותי לנסות למצוא לנו משהו לעשות בשבוע הראשון של אוגוסט. אחרי כמה לילות בהם טבעתי באינטרנט הבנתי חד משמעית שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו חופשה באוגוסט שלא הוזמנה חודשים מראש. המחירים היו פשוט לא שפויים. וניחא מחירים חשבתי לעצמי, אבל לא היה מקום בשום מקום! לאט לאט המפה שקיוותי לכסות הצטמצמה ביותר, והאיים בים התיכון התרחקו להם יחד עם חלום יום ההולדת שקיוויתי לו. בסוף נסענו בשפונטן להארץ (ככה נקרא האיזור בגרמניה) ושנאתי כל רגע. מזג האוויר היה נוראי, כולם מסביבנו היו זקנים, לא היה אוכל טבעוני, היה לי משעמם, ובעיקר כעסתי כי רציתי להיות בכלל באיביזה. 

 ולמדנו משהו מהסיפור הזה?

בהחלט.

לא.

ללנון יש שלושה שבועות חופש מהגן באוגוסט. נכון שחשבנו שנהיה בארץ בספטמבר וזה לא יקרה, אבל שוב לא הזמנו כלום מראש ושוב המחירים מטורפים ושוב הכל מלא. ושוב אנחנו לא ממש יכולים להרשות לעצמנו משהו מפנק וכיפי. מארק הציע שאסע עם לנון לארץ לשבוע אבל המחשבה על לעזוב את דוריאן לא קלה לי וגם לא יהיה לי כיף בלעדיהם – יהיה לי עצוב שמארק לא על החוף איתי.

נראה מה יהיה באוגוסט הבא…

ולמעבר החד של הפוסט: בספטמבר אני חוזרת ללמד בישול טבעוני בבית הספר לבישול טבעוני "קורקומה" כאן בהמבורג – מלבד הסדנא לבישול ישראלי שאני עושה כבר למעלה מחמש שנים, הפעם אני מציעה גם סנדאת גיוזה 🙂 אם יש לכם חברים בהמבורג שבקטע, זה הזמן לשלוח להם לינק! 

IMG_20170409_212448_461

 הנה קצת דוריאן שמלאו לו שבעה חודשים ב 11.7 – חייכן ושובב ומפלרטט עם כל העולם!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

וקצת מהאוכל של הזמן האחרון:

ההצלחה הגדולה של הסופ"ש הקודם: גבינת קשיו ביתית עם פיסטוקים וחמוציות. יצא כל כך טעים, האורחים הלא טבעונים חיסלו ה כ ל. מתכון מכאן

IMG_20170716_135005_922IMG_20170716_134849_445IMG_20170716_135105_647

הכנתי קציצות הודית לפי המתכון הזה והן יצאו טעימות ביותר. הכנתי גם את משחת הקארי לבד:

Screenshot_20170722-230817_1IMG_20170710_214356_799IMG_20170710_214356_800

מזמן לא טיגנתי אז הנה הטיגון החצי שנתי – ירקות בטמפורה – ולראשונה גם אבוקדו – מעולה מעולה מעולה. לא יעזור כלום – אוכל מטוגן זה אוכל טעים!

IMG_20170705_200330_288IMG_20170705_200511_089IMG_20170705_200531_212

טופו מקושקש – בעבר זה לא דיבר אליי בכלל ומאז שניסיתי אני מכורה – בכל ארוחת שבת בבוקר. לדעתי מצאתי את מיקס התבלינים המושלם ואפילו הכנתי כמה צנצנות לשלוח לכמה חברים מהאינסטגרם:

IMG_20170708_114640_215IMG_20170715_134715_264IMG_20170708_114640_222IMG_20170708_114640_219IMG_20170708_114640_216IMG_20170702_123840_492

והנה קצת מאנדו, שזה כמו גיוזה רק קוריאני וקצת יותר קטן. לראשונה לא אידיתי את הדמפלינגס בבמבו סטימר אלא במחבת בהן הן טוגנו – היה מוצלח במיוחד:

IMG_20170708_213651_982IMG_20170708_213728_774IMG_20170708_213428_197

ועכשיו, לישון!

 

70. מחר יולי

הורות ליותר מילד אחד 101: הסיכוי לצלם תמונה בה שני הילדים מחייכים ולא זזים לא קיים:

מחר יולי.

IMG_20170622_113625_040

מזג אווירית זה ממש לא משנה הרבה, מאי ויוני היו גשומים, קרים, ואפורים ברמות חדשות. זוועה איומה. אני ממש לא רוצה לכתוב על מזג אוויר אבל זה כבר עובר כל גבול. זה מציק, זה מדכא, זה לא אנושי. 

IMG_20170622_113058_916

אבל מחר יולי וביולי יש ללנון יום הולדת – זה חודש שמח. אחריו בא אוגוסט, החודש שלי. תמיד חגגתי כמו לביאה טיפוסית, כמה שיותר גדול וראוותני, כמה שיותר אנשים. השנה אין שום דבר בתכנון מלבד קעקוע חדש מתנה לעצמי – בשנה שעברה, כשמלאו לי שלושים ועשר, היו לי תוכניות וציפיות מפה להודעה חדשה – וכולן נתבדו ואיכזבו אותי מאוד. השנה אני מנמיכה ציפיות. ואז עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת. יולי ואוגוסט, לנצח אילתית, שניהם מסמלים עבורי חופש וקיץ ושמש ומסיבות. סימלו, סליחה. סימלו. אין קיץ, אין שמש, מה זה חופש? אבל מסיבה אחת בטוח תהיה, של לנון. 

וקצת על דוריאן – בתחילת מאי עשינו מיפוי גנטי לדוריאן. מומחה הגנטיקה (כתבתי על הפגישה איתו באחד הפוסטים) אמר שרצוי לבדוק ולברר אם המום שלו נובע מאיזה פאק גנטי (הוא לא באמת אמר פאק) ואכן עשינו את זה. היינו באותו יום בבית החולים, במחלקה, לבדיקת מעקב ניורולוגית ושם לקחו מדוריאן דם ואנחנו העברנו את המבחנה למכון הגנטי. חיכינו וחיכינו. שבועות. לומר לכם שמתתי מפחד ולא נשמתי? יכול להיות. אבל איפשהו לא היה נראה לי הגיוני שהמום שלו גנטי – עם כל הבורות שלי. ונכון שיש לו שסע בחיך וחור קטנטן מתחת לאף (עוד שני מומים מולדים) אבל עדיין משהו בי סירב להאמין לזה שהבקע נובע מבעייה גנטית. פחדתי. כן. פחדתי. טו מייק דה לונג סטורי שורט, כמו שאבא שלי אוהב לומר, הבדיקות חזרו תקינות לגמריי –  לא מצאו כלום. כ ל ו ם. המומים של דוריאן לא גנטים. הפרופסור אמר לי בטלפון שזה בעצם אומר שלבקע יש "קומפלקס אטיולוג'י" – כלומר, סיבת הבקע יכולה להיות כל מיני דברים – אבל היא בהחלט לא נובעת מהפרעה גנטית. הוא הוסיף ואמר שייתכן שהסיבה לבקע סביבתית – שקרה משהו במהלך ההריון. לעולם לא נדע. הכנסתי את נושא הזה לתיקייה בשם "להדחיק ולשכוח ומהר". תיקייה שהולכת וגדלה לאחרונה.

IMG_20170610_223650_237

החודש היינו גם אצל מומחה הריאות – הפולמונולוג'יסט. אותו אחד שאמר לי לא להעיז לגמול את דוריאן מהצינורית הזנה. הוא נכנס כולו חיוכים, ואמר "אין צינורית הזנה הא" והבנתי שהוא כבר עודכן על כך ממזמן. הוא בדק את דוריאן יסודית ולא הפסיק להחמיא לו. הוא אמר לי ללא הפסקה שהוא "בריליאנט". אמר לי שזה מקרה הבקע הכי מוצלח שהוא ראה.הוא שיחק איתו והצחיק אותו, אמר שדוריאן נראה ומתפתח נורמלי, שהוא יכול לשמוע את הריאה בצד ימין, שהוא ילד חזק וחכם. אמר שאם הוא ימשיך ככה הוא יקבל פרס נובל בגיל שלוש. הוא אמר לי שדוריאן עכשיו ילד ככול הילדים – ואז כבר לא עמדתי בזה ובכיתי. הוא אמר לי שעשינו עבודה מדהימה ושכל הכבוד לנו ושאנחנו לא צריכים לבוא לראות אותו שוב אבל אמרתי לו שאני עדיין לא מוכנה ללא לבוא שוב אז אני אבוא עוד חצי שנה. ככה בשביל הכיף.

IMG_20170612_185946_784

מנסה לו ככה במבה בקטנה…

גם רופאת הילדים של דוריאן שמחה לראות את ההתקדמות שלו. גם הפיזיותרפיסטיות מרוצות, גם האוסטאופט שמח, גם רופאה ניורולוגית באיזה מכון ששלחו אותנו אליו הורשמה.

IMG_20170622_133929_028

ואיפה אנחנו בעקבות כל חוות הדעת המקצועיות האלו?

אנחנו עדיין לא במקום משוחרר מדאגה ופחדים, אבל אנחנו בהחלט לומדים להגיע לשם. לא מזמן האכלתי את דוריאן בבית קפה. ישבתי עם רגלים יחפות על אחת הספות, האכלתי אותו מהבקבוק, והוא נרדם עליי. אישה מבוגרת וחייכנית ניגשה אליי ואמרה לי בשקט "תהני מהתינוק המתוק שלך" – היא הלכה ואני התחלתי להתייפח. המחווה המקסימה שלה שברה אותי, כי איפשהו אני עדיין לא מאמינה שאנחנו היכן שאנחנו. אני לא יודעת למה.

אני צריכה עוד זמן.

IMG_20170622_214718_160

סתם שקיעה לא קשורה.

ולמעבר החד של הפוסט:

ההכנות ליום ההולדת 3 של לנון החלו כבר. השנה נעשה את זה ביום ההולדת עצמו, יום שלישי. נראה לי שיותר קל להורים שממלאים להם אחה"צ אחד במקום שיקחו להם חצי יום בסופ"ש הקדוש. סיימתי לעבוד על התפריט, להיות אמא טבעונית יחידה בקבוצה של הורים זו אחריות חשובה מאין כמוה. זו ההזדמנות שלי להראות ולהוכיח שטבעונות היא טעימה יותר, מקורית יותר, ואפשרית מאוד. ונראה אם אני באמת יכולה להכין ריינבו קאפקייקס… הזמנתי גם צבעים לפנים וחברה שלי אמרה שהיא תהיה אחראית על זה.

IMG_20170614_143822_533

נצייר על הפנים של הילדים – ככה!

אחותי מגיעה ליום הולדת. וגם ההורים של מארק יהיו. לנון כבר מתרגשת. כששאלתי את מי היא רוצה להזמין היא ציינה את הגננת שלה ואת אמא של אחת החברות. הזמנתי 🙂

לנון ציירה היום "מדוזה, תמנון, ואת דוריאן עם שנולי (מוצץ)" – אני אמסגר את הציור הזה ללא ספק:

IMG_20170630_170952_670

והנה לנון עפה:

וקצת אוכל לסיום – אני ממש מתגעגעת לבלוג אוכל שלי שמעלה אבק כי אין לי זמן אליו. למזלי אני יכולה לנתב את האנרגיה הקולינרית שלי באינסטגרם אהובתי, והנה גם כאן קצת. בקשות למתכונים יתקבלו בשמחה! הפייבוריט החדש הוא טופו מקושקש כל שבת בצהריים – עם תרד, עבגניות שרי, פטריות. טעים טעים!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

להתראות!