88. הפוסט שאינו נגמר

כשגרתי בניו יורק, הייתה יחידת דיור לבית שנועה ואני גרנו בו. התגוררה בו בחורה קצת הזויה אבל חביבה למדיי בשם לא זוכרת כרגע. לפנות בוקר אחד חזרתי ממשמרת במועדון לילה בו עבדתי ועל הדלת לבית חיכה לי מכתב נאצה בו איומים שיחתכו אותי לחתיכות אם לא אעזוב את הבעל של מישהי. אחרי כמה שניות בהן לא נשמתי הבנתי שהוא היה מיועד לבחורה מלמטה שניהלה רומן עם גבר נשוי. למחרת גם התברר לי שהאישה הנבגדת ניפצה לה את החלונות של הרכב שחנה ממול הבית.

הבחורה, ששמה היה ג'ניפר, עזבה די מהר אחר כך ולדירה הקטנה מתחתינו נכנס זוג. הבחור היה דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטה שהייתה ברובע שלנו והחברה שאיתו, בחורה יפייפה בשם שריל, בעיקר חיפשה את עצמה. היא הייתה מסוג הבחורות שהאלו שהשיער שלהן תמיד מושלם והלבוש שלה (למרות שלא היה מנקר עיניים) היה תמיד מוקפד ויפה, נקי כזה, ללא רבב. הם באו מהחוף המערבי אם אני לא טועה וניו יורק קצת היממה אותם כמו שרק ניו יורק יכולה. שריל ואני תמיד קבענו לעשות משהו אבל זה לא תמיד יצא לפועל ואחרי כמה חודשים היא הזמינה אותי לכוס יין וכשבאתי שאלתי היכן החבר, שאת שמו אני ממש לא זוכרת, והיא אמרה שהוא בגד בה עם איזו בחורה שלומדת איתו ועבר לגור איתה. שריל הייתה במצב נוראי, היא עברה לניו יורק בגלל הבחור הזה, הוא היה צעיר ממנה בכמה שנים והיא הרגישה שהוא בגד בה כפול – היא הקריבה כל כך הרבה בשבילו ועדיין הוא הלך עם בחורה אחרת מהחוג לפילוסופיה. שריל הייתה במוד נוראי וכמה ימים אחר כך הוא בא לדירה לאסוף כמה דברים, הבחורה החדשה מחכה לו באוטו. במקרה הייתי בחוץ על המרפסת (מעשנת כמובן) ראיתי את הבחור יוצא בסערה מהבית ושריל אחריו. היא ניגשה לאוטו שחיכה בחוץ וכיסחה את הבחורה באוטו במכות. היא נתנה לה אגרופים וסטירות וצרחה עליה. שריל עם השיער המושלם. בנוסף, היא סיפרה לי, היא שלחה מייל לכל המחלקה לפילוסופיה בה למד הבוגדני וסיפרה להם שהוא שקרן ומזוייף ולא מוסרי. שריל עזבה במהרה אחר כך אבל לא לפני שצרבה לי דיסק שהיא מאוד אהבה, זמר שלא הכרתי, ג'ף באקלי. האלבום, גרייס, חגג השבוע 24 שנים להשקתו ובאקלי הוא עד היום אחד מהזמרים שאני הכי אוהבת. הוא טבע בנהר המיסיסיפי כשהוא בן שלושים ויחד איתו טבע כשרון מיוחד במינו. באקלי היה על האייפוד שלי ולקח לי קצת זמן עד שנכנסתי למוזיקה שלו ולגרייס, אבל אני זוכרת את עצמי עומדת ברייטאייד, בשכונה, ליד המסקרות של קאברגירל ולוחצת פליי על גרייס ונפעמת מהצלילים הראשונים, של מוג'ו פין, השיר הראשון.  

באקלי כמובן גם ידוע בכיסוי המהמם שלו להללויה של לאונרד כהן:

אחרי שריל וההוא עבר לגור מתחתינו בחור צעיר מאטלנטה. דייב שמו, הוא היה וטרינר ועבד בגן חיות של הברונקס. לצערי לא היינו קרובים במיוחד אבל פעם אחת כשהוריו באו לבקר, אבא שלו ואני הלכנו יחד למטרופוליטן ובילינו שם חצי יום מהנה במיוחד. זה היה בדיוק כשהגרמני הראשון שלי עזב את ניו יורק והייתי שבורת לב ועצובה. אני זוכרת שעמדנו מול אחד הציורים האהובים עליי זמן ממושך ודיברנו עליו, מותו של סוקרטס (ז'אק-לואיס דויד 1787):

800px-David_-_The_Death_of_Socrates

היום כבר ספטמבר ואחד הקייצים הכי נהדרים שנראו בהמבורג במאה האחרונה מתקרב לקיצו, יש כבר הרגשה של סתיו באוויר ואני בסדר עם זה כי אחרי ארבעה חודשים קיץ שמש וכפכפים אני ממש לא יכולה להתלונן. 

ללנון מלאו ארבע שנים בסוף יולי, אמא שלי ואחותי וחברתה היו בביקור ומכיוון שהיה חופש מהגן לא היה טעם באירגון מסיבת יום הולדת (כל ילדי יולי ואוגוסט יודעים במה מדובר). שכרנו רכב ונסענו להיידה פארק שזה פארק שעשועים ענק לא רחוק מהמבורג. היה נהדר, ולנון עשתה חיים. היא קיבלה כניסה חינם לפארק וגם סיכה עליה כתוב "אני לנון ויש לי יום הולדת" מה שגרם לכולם (בעיקר עובדי הפארק) לברך אותה בלבביות בכל מתקן ומתקן.

IMAG5062IMAG5073IMAG5080IMAG5083IMAG5084IMAG5087IMAG5091IMAG5096IMAG5100IMAG5111IMAG5120IMAG5130IMAG5138~2IMAG5143IMAG5147

יום אחר כך תכננו לנצל את הרכב ולנסוע לים, אבל האישה ממשרד התיווך על הרחוב שלנו (סווניה שמה) שראתה אותנו ושאלה לאן אנחנו הולכים אמרה שזה יהיה ממש מיותר ללכת לחוף שרצינו כי אין שם צל ויהיה עמוס. היא המליצה לנו על איזה אגם לא רחוק מהמבורג ויו איזו המלצה מעולה זו הייתה. האגם היה פשוט יפייפה ונעים והיה בו איזור לילדים ונו, כולנו עשינו חיים, שוב. מאז הפכה הגברת לממליצה שלנו. באגם חזיתי ביכולות פתיחת השולחנות המשפחתית. לנון הכירה כמה ילדים ואחרי דקה הם ידעו ששמה לנון ושהיא טבעונית. אמא שלי הכירה כמה גרמנים ואחרי חמש דקות ידעה שהם היו בישראל ב 2012 וביקרו ביד ושם. ודוריאן פשוט הלך לאחת המשפחות לידנו, צעד להם על שמיכת הפיקניק, לקח חתיכת אבטיח מהקופסא, שלח נשיקה באוויר וחזר אלינו.
IMAG5225IMAG5250IMAG5263IMAG5283IMAG5289

אבל זה לא נגמר רק בפארק ובאגם. המבורג של הקיץ היא לא המבורג של הלא קיץ וניצלנו היטב את כל ההזדמנויות לחגוג!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

וגם מלאו לי 42 וכולנו יודעים שזוהי התשובה למשמעות החיים, היקום, והכל. וכמובן שגם עשיתי קעקוע חדש לרגל המאורע כי ככה אני מתמודדת עם משבר אמצע החיים:

IMG_20180824_105154_732

42 שנות פילטר של אינסטגרם

IMAG6764.jpg

היינו כמובן במצעד הגאווה של המבורג:

IMG_20180804_133720_754

IMAG6215IMAG6223

IMAG6270

אמא מרימה למצעד

IMAG6356

You'll never march alone!!!

:ובדום

IMAG6423IMAG6442IMAG6492IMAG6493IMAG6518IMAG6521IMAG6525

פעמיים:

IMAG6157IMAG6162IMAG6178IMAG6179

בית הספר לבישול בו אני מלמדת חגג יום הולדת גם הוא:

IMAG6105

אמא שלי וראול שמלמד בישול הודי טבעוני והוא איש מגניב לגמריי!

IMAG6122

פפס ורוית מדגמנות את שלט הכניסה 

IMAG6102

ארנה המנהל

IMAG6103

רומן המדהים הוא הבעלים של בית הספר והוא זה שנתן לי הזדמנות ללמד שם מבלי להכיר אותי בכלל לפני שש שנים 🙂

IMAG6118

את הקינוח לא שכחתי לצלם…

ועוד קצת מהביקור המשפחתי שהיה נהדר ועבר כמובן מהר מידי:

IMAG5899~2

IMAG6600IMAG6615IMAG7189

ולעוד עיניינים:

IMG_20180813_004509_799

ההקרנה של הסרט שאירגנתי, דומיניון, התרחשה לה גם היא אחרי חודשיים של ארגון. הייתי בסטרס בל יתואר ביום ההקרנה, כל כך קשה שלא יכולתי לנשום.IMAG6643.jpg
בדרך לקולנוע ניסיתי להרגע וזה לא כל כך עבד, רצו לי כל מיני מחשבות בראש, רובן ממש לא ריאליות, אבל בעיקר פחדתי שלא יבואו אנשים, ופחדתי שאלו שיבואו יכעסו על כמה שהסרט ברוטאלי, וגם רציתי מאוד לומר את מילות הפתיחה שלי בגרמנית אבל אני ממש לא זורמת בגרמנית ואין לי פאשיין כמו שיש לי בדיבור באנגלית או עברית, זה היה כל כך לא אותנטי עבורי שהחלטתי 
לומר אותם באנגלית, ניסיתי לאמץ את שיטת ה"נוט גיבינג א פאק" וזה עבד. לשמחתי החבר'ה מאנונימוס הגיעו איתי והם כמו משפחה אז הסטרס נמוג לו לאיטו.

IMG_20180813_005344_380

הסרט החל בחמש, בארבע וחצי חצר הקולנוע הייתה מלאה. ואז הבחור מהקופה יצא ושם שלט על הדלת: "אאוסוורקאופט" – סולד פאקינג אאוט. 90 מקומות! ולפחות 50 איש נשארו בחוץ ללא כרטיס. מייד חשבתי שחייבים שהלא טבעונים יכנסו ושאלתי אם יש טבעונים עם כרטיסים שמוכנים לוותר על הכרטיס לטובת לא טבעונים וכ 15 אנשים לא טבעונים נכנסו ככה לסרט ויו כמה שזה היה חשוב לנו שזה יקרה. כיסינו את ההוצאות עם התרומות ואפילו נשאר קצת עודף ששלחתי לחבר'ה האוסטרלים שעשו את הסרט. ההקרנה הבאה היא ביום ראשון הבא הבא ואני שוב בסטרס!

38975572_10156431286021399_8804678953890480128_n

IMAG5874.jpg

ואיך עבר השבוע האחרון?

זה התחיל בבוקר יום חמישי בשבוע שעבר, דוריאן היה נראה מעוך לחלוטין וחסר שמחת חיים שזה מאוד לא אופייני. התקשרו מהגן אחרי שעה שאבוא לאסוף אותו ובלילה התחיל גיהנום שרק שלשום נגמר. דוריאן מתעורר בצרחות אימים נוראיות, בוכה וצועק במשך שעות, שום דבר לא מרגיע אותו, הוא לא נותן שנגע בו, הוא מתקפל ומיישר את הרגלים, ומעגל את הגב, וצורח כמו שבחיים שלי לא ידעתי שילד כזה קטן יכול לצרוח. וככה זה ממשיך וממשיך. והלילות נוראיים והפחד מהשכנים המגעילים מלמטה בשיאו ומארק ואני מחוסרי שינה ועצבנים ובעיקר בחרדות איומות. ומה לא ניסינו? היינו בחדר מיון שלוש פעמים, עשו בדיקות דם אוזניים גרון בטן וכל דבר אחר והכל תקין. פעמיים היינו אצל הרופאה שלו שלא מצאה כלום, וגם הלכנו לאף אוזן גרון ולא מצאו כלום. נתנו אנטיביוטיקה לאוזן אדומה אחת (לא ממש דלקת אבל התעקשתי), נתנו פרסיטמול ואיבופרופן, מרחתי ג'ל על השיניים. כלום. פשוט סיוט לילה אחר לילה. מארק כבר התחיל לטייל איתו בשכונה באמצע הלילה כדי שהביניין יוכל לישון. במהלך היום הוא יחסית בסדר, היו כמה התפרצויות אבל לא בחומרה של הלילה (לכן לא נראה לנו שזה טרור לילי). שלשום בערב היה נוראי אבל אז הוא נרדם וישן עד הבוקר ואני מקווה מייחלת ומתפללת שהלילה הזה יהיה חלק. אגב תפילות, בתור אתאיסטית, תהיתי,  שכשבן אדם מתפלל איך האלוהים שלו יודע שהוא מתפלל אליו? כלומר, אנשים צריכים להיות ספציפיים בתפילות שלהם, לא? כן, אלו מחשבות שעולות במוחי באמצע הלילה אחרי שבוע כמעט בלי שינה. בכל מקרה, פתאום נזכרתי שהיינו כבר בסרט האימה הזה ואפילו כתבתי עליו כאן בבלוג. והמקרה הזה עבר וחלף כמו שהוא הגיע אבל הוא לא היה מטורף כמו המקרה האחרון. עשיתי כמה וידאו להראות להם בחדר מיון. בפעם האחרונה שהלכנו הוא רץ, צוחק ומתרוצץ בחצר, והרופאה לא ידעה מה אני רוצה ממנה, אז יכולתי להראות לה שאני לא סובלת מתסמונת מינכהאוזן. איך אהבתי את הברון מינכהאוזן כשהייתי קטנה. מצד אחד ברור לנו שמשהו לא בסדר. מצד שני אין לנו מושג מה וכבר התחלתי לפתח חרדות שלדוריאן יש איזו טראומה מהשהייה שלו בטיפול נמרץ. שרק יעבור הלילה הזה בשלום ושהמצב הזה מאחורינו לנצח. ואם אלו השיניים (למרות שלא עזרו משככי הכאבים והג'ל המרדים)… ארורה בקיעת שיניים, ממש ממש ארורה. ללנון פשוט היו שיניים יום אחד, היא לא סבלה אפילו לשנייה, אבל דוריאן, כל האלוהימים ישמרו, זה פשוט נוראי עבורו. שיגמר כבר. שתי שיניים אחרונות (ואז עוד ארבע טוחנות מתישהו).

ובכל הטירוף הזה, לי יש כאבי בטן איומים. הולכים וחוזרים, בתדירות די גבוהה, גלים ממש כואבים, וכאלו שכואבים פחות, ויום אחרי יום הם לא עוברים ואני לא ממש יכולה לתאר אותם או להסביר למארק למשל. אני רק יודעת שזה כאב שלא היה לי אף פעם. ורציתי ללכת לרופא, אבל אני עסוקה מידי בלדאוג לדוריאן, ואני בעיקר עסוקה עם נסיעה מתוכננת לברלין לסופ"ש הפגנות, מצעד, אקטיביזם, פסטיבל טבעוני, ובעיקר חברים אהובים בברלין. אבל ביום שישי היה לי ברור שאני לא אוכל לנסוע כי דוריאן. אסע מחר חשבתי לעצמי, אספיק למצעד בראשון ולשתי הפגנות. אבל בשבת דברים רק החמירו ואיתם כאבי הבטן שלי. ובצער רב נפרדתי מתוכנית ברלין לה ציפיתי כל כך. בראשון יצאנו לטייל בפארק ואחרי חצי שעה לא יכולתי ללכת מרוב כאבים. זה הרגיש כמו צירים איכשהו. הייתי ממוטטת. בכוחותיי האחרונים הגענו לחדר המיון ליד הבית. עשו בדיקות דם והכל היה תקין. ואז שלחו אותי לרופאת נשים.

IMAG8123.jpg

ציסטה ושחלה הן שתי מילים שלא שמעתי לעיתים קרובות בחיי ובטח שלא ביחד אבל תראו מה זה, מסתבר שזה דבר שקורה כל חודש ויש ציסטות כואבות במיוחד שאת חלקן אפילו מנתחים. אינפוזיה לוריד ובערך 12 שעות של משככי כאבים הקלו עלי מאוד. לא תיכננתי להתאשפז אבל לא הייתה ברירה. ישנתי קצת וקמתי בבוקר הפוכה ממשכי כאבים אבל ללא כאבים. הגברת שהייתה איתי בחדר בדיוק עברה ניתוח בעקבות סרטן השד. היא הייתה נעימה והתלהבה כשדוריאן בא לבקר ושלח לה נשיקות. ארבעים שנה היא הייתה זמרת אופרה כך היא אמרה. בצהריים נתנו לי ללכת ואני שוב פיללתי שהכאבים האלו לא יחזור לעולם. ומה מסתבר, שלפחות עוד עשרים נשים שאני מכירה (נו טוב, חברות מאינסטגרם אבל היי, חברות!) עברו את אותה חוויה כואבת.

אני כותבת את הפוסט הזה כבר ארבעה ימים וזה מתחיל להראות כמו הפוסט שאינו נגמר אז עד לפעם הבאה…

IMAG7212

טרילוגיית הנאון של לנון

 IMAG7719.jpg

מודעות פרסומת

87. הא, שוב אני

IMAG1576

דוריאן רואה אותי מגיעה לאסוף אותו מהגן 🙂  

נעלמתי קצת, אני יודעת. וזה לא שלא היה לי מה לכתוב או לספר, להפך, כמעט כל יום התחלתי לכתוב פוסט בראש וחשבתי שמתישהו אני אצליח להגיע למחשב אבל החיים האלו לא ממש מתחשבים ברצונות שלי, וככה עברו להם חודשיים. ועכשיו כשאני מנסה לחשוב מה עבר עלינו אני זוכרת בעיקר חלקיקים מאירועים.

IMAG9841

לנון קוראת לשמלה הזו "שמלת חנן הגנן"

אני אתחיל מהסוף.

ביום שני עלתה לשידור תוכנית גרמנית עם ראיון איתי. זה התחיל באי מייל מבחור שעובד בערוץ גרמני מרכזי, הוא הסביר שהם עושים ראיונות עם זרים בהמבורג, מבקשים מהם להראות את ההמבורג שלהם, וישמחו להפגש איתי. הבחור, שטפן שמו, חביב ונעים, הסביר לי את הקונספט על כוס קפה, הוא אמר שיש להם עשרה אנשים מכל העולם ואני על תקן הישראלית. אבל איך מצאת אותי? תהיתי. והוא ענה שהוא פשוט גיגל "ישראלים בהמבורג".

IMAG8084

החלטנו שהוא יבוא לסדנאת בישול אחת (היה סטרס לא נורמלי), ואז נפגש ליום צילומים נוסף בבית הקברות היהודי של אלטונה (היכן שאני מדריכה סיורים כבר שנים ואחד מהמקומות הכי אהובים עליי בעיר בצורה הכי לא קינקית שקיימת – כהיסטוריונית),IMAG8457.jpg

 בריפרבאן (היכן שהביטלס החלו את דרכם), על אחד מהמבנים מול הנמל, ונקנח בשטאדטפארק, המקום הכי אהוב עליי בעיר, הפארק ליד הבית, שם נפגשנו עם מארק והילדים.

IMAG8508.jpg

ובכן, הכל היה בגרמנית ויום וחצי של צילומים הפך לארבע דקות שידור אבל בסך הכל אני מרוצה מאוד, היה ממש מרגש ומשמח וכולם פירגנו ועל הבוקר שלשום הבחורה מבית הקפה הפורטוגזי אמרה לי שראתה אותי בטלוויזיה וזה היה חמוד ומצחיק. תודה למי שראה! והנה לינק אם עוד לא ראיתם:

https://www.zdf.de/nachrichten/drehscheibe/eine-weltreise-durch-hamburg-2-100.html

imag8018.jpg

אז מה קרה כל הזמן הזה? דוריאן כאמור, התחיל קיטה (לא, זו לא שגיאת כתיב לכיתה, זו המילה הגרמנית שמקצרת את המונח "מעון יום לילדים"), לשמחתנו ההסתגלות עברה בצורה חלקה ונעימה, הוא שמח בבוקר, עולץ, רץ לגננים, משחק עם הילדים, ומאוד מאושר שם. הוא גם התחיל ללכת סוף סוף אחרי שהתחלתי לפתח חרדות כי ילדי בקע רוב הזמן מתחילים ללכת מאוחר. הוא לא ניסה ללכת עצמאית הרבה אבל אז, יום אחד, לקח כמה צעדים ומאז רץ בצורה מאוד יציבה ומלאת בטחון. הוא מתרוצץ ללא הרף, מראה לי בכל יום בכל שעה איזה חזק הוא פיזית, ואיזה שובב ופושטק הוא יכול להיות.

הוא התחיל לדבר קצת (עוד חרדה איומה שיש לי כי ילדי בקע מתחילים מאוחר יחסית), כבר התחלתי ללמד אותו קצת שפת סימנים אבל אז הוא התחיל לומר עוגה, גלידה, וגבינה, וגם אופה, ופאפא, אז הבנתי שאולי מצבנו לא כזה קשה.

IMAG9330.jpg

אבל החרדות, הוי החרדות האלו, איך אני לא נותנת להן לסחוף אותי למערבולת המטורפת שהן יוצרות? לא מזמן היכתה בי הבנה עמוקה, שלהיות אמא, להיות הורה, פירושו לחיות בחרדות איומות תמידיות. ואני בכלל לא אדם חרדתי, אבל המקרה של דוריאן ומה שעבר עלינו יחד עם משבר גיל 40 וקצת יחד עם חוסר יציבות וחוסר שקט נפשי הכל מוביל אותי ליצירת פחדים, מדומיינים לרוב, ללא אחיזה במציאות, שקשורים לילדים, אל מארק, אליי, אלינו. ולפעמים הפחדים האלו משתקים אותי. עושים לי כאב ראש. אז אני מנסה להדחיק אותם, אבל תסמכו עליהם שהם יצופו בשעות משבר.

IMAG9246.jpg

שמחתי שדוריאן בקיטה סוף סוף, שמחתי שיש לי בבוקר כמה שעות קצרות (חמש שעות ללא ילדים זה כלום, כל אחד יאמר לכם את זה – כלום!) לצאת לשטאדטפארק אהובי בבגדי ריצה ומוסיקה משמחת במיוחד, לרוץ בטבע, כמו בתוך יער (הי, אני אילתית, שטדאטפארק זה יער!), להנות מהשמש (אפריל ומאי היו נהדרים ברמות של כפכפים וחום מדהים שבעיקר גרם לי לחייך – עוד על הקיץ הלא נורמלי שיש לנו בהמשך), להשקיע קצת זמן בעצמי, בגוף שלי, בשמחה שלי. וככה חודשיים רצתי עם חיוך, ואז בוקר אחד, לפני שלושה שבועות, לא יכולתי לדרוך על עקב ימין ואמ אר איי הראה שיש לי שם דלקת ומשם הדרך לשבועיים קורטיזון וקביים (שאני לא ממש יכולה להשתמש בהם עם עגלת ילדים) הייתה קצרה. האורתופד הבטיח שאחזור לרוץ ביולי ואני מחכה בקוצר רוח כי הזמן שלי בפארק חשוב ביותר לשפיות שלי, וגם לפרוייקט "חוזרת למשקל של לפני ההריון" שלי.

IMAG9272.jpg

אגב שטאדטפארק, מארק ואני הלכנו לראות את רינגו סטאר,ניחשתם נכון, בשטדאטפארק- יש שם מקום לקונצרטים תחת כיפת השמיים ומעולם לא היינו שם (אבל שמענו עשרות קונצטרים משם) וסוף סוף, מארק קנה לנו כרטיסים (בהפתעה, בערך, רשמתי את זה בלוח שנה ונתתי קצת רמזים). דודה חגה האהובה באה לשמור על הפושטקייה ואפילו יצא לי להאזין לתוכנית על רינגו ב 88, וההתרגשות הייתה בעיצומה. חצי שעה לפני שיצאנו העלתי תמונה לסטוריז עם חולצה של הביטלס וחבר מאינסטגרם כתב "לא שמעת שההופעה נדחתה?". רינגו היה חולה. יו איזה מבאס.

IMAG0574.jpg

אין רינגו!

ההופעה התקיימה יום למחרת ולמזלנו דודה חגה יכלה לבוא שוב! הייתי מאוד ביקורתית כלפי הקהל היבש והמשעמם ורינגו שלא היה במיטבו (קולית, פיזית הוא נראה נהדר!) – אבל בשורה התחתונה עשיתי חיים ושרתי ורקדתי והיה לי כיף ויו ראיתי את פאקינג רינגו!

IMAG0674.jpg

IMAG0659.jpg

ניסיון שני – יש רינגו!

מה עוד חדש אצל דוריאן?

IMAG8628

בקצרה: יומיים בבית חולים כי הוא לא הפסיק לצרוח ולבכות ולא ישן בכלל – הפחד כמובן היה מבקע מחודש אבל עשו כל בדיקה אפשרית – רנטגן, אולטראסאונד, ובדיקות דם למכביר, ולא מצאו כלום. והאפיזודה הזו עברה פתאום כמו שהגיעה לשמחתנו הרבה ביותר. היינו בבדיקה החצי שנתית אצל הניורולוגית, עשינו שתי בדיקות אולטראסאונד לאשך טמיר (אני בחרדה והכחשה בעיקר כי הוא כבר בן שנה וחצי ובעיקר כי לא יודעים אם בכלל יש אשך – תופעה ידועה אצל ילדי בקע) ובעיקר כי יום אחד הוא ירצח אותי כי כתבתי על זה בבלוג. כרגע המליצו על אמ אר איי, שוב, וכמעט חנקתי את האורולוגית שלשום – דם יזע ודמעות עד שעשינו אחד באפריל, לא יכלו לחשוב על זה לפני כן???

imag8020.jpg

imag1345.jpg

ולסיום קורות דוריאן אספר שהוא נדבק בפה והגפיים בשבוע שעבר וחששתי כל כך אבל למזלנו הרב ביותר זה היה מקרה פשוט ומהיר והוא סבל מעט מאוד. בעיקר פחדתי שלא יוכל לאכול וזה יהיה סיוט כי הילד, שמחה לבשר שוב ושוב, אכלן, גרגרן, אוהב לאכול והרבה, וכל היום, והכל. לא משנה מה נשים מולו הוא יאכל את זה בתאבון.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ולגזרת האקטיביזם: כרגע אני מארגנת לבד את הקוביות של אנונימוס, כי המארגן שהיה איתי פרש. יש לנו מקום חדש להפגנה – ממש במרכז העיר, ובחודשיים האחרונים הקבוצה התגבשה לחבורה נהדרת ומגוונת ששמה את הקוביות של שבת במרכז. אני כל כך אוהבת את האנשים האלו וגאה במה שאנחנו עושים.

IMAG0414.jpg

IMAG9735.jpg

מחר מתחילה הפגנה של 24 שעות באלכסנדרפלץ – אני אסע בבוקר, אהיה אחת מהמארגנות של המשמרת הראשונה ואז אסע לפוטסדאם ליום ההולדת של האחות מברלין. אני חושבת שבטח אחזור להפגנה לפנות בוקר. בכל מקרה, ברלינאיות – אני אשמח לראותכן! אז אם תגיע לאלכסנדרפלץ מ 12:00 ביום שבת אני אשמח לחבק אתכן!!! (ואני גם אחזור לברלין באוגוסט עם לנון, למצעד בעלי החיים, ואז יהיה לי יותר זמן).

האירוע שהכי מרגש אותי כרגע הוא הקרנה של סרט דוקומנטרי מאוסטרליה שאני מארגנת. קיבלתי את רישיון ההקרנה מהיוצרים (כי ככה הם בעצם רוצים להפיץ את הסרט), ואחרי חיפושים ופניות, אחד מבתי הקולנוע העצמאיים והקטנים שאני אוהבת נענה לפנייה והסכים. הסרט, דומיניון, אמור להיות מאוד קשה לצפייה, אמת כואבת אגרסיבית, לא מצונזרת – אמת שהיא הגיהנום של מיליוני חיות. אני אפילו לא יודעת אם אני אהיה מסוגלת לצפות בסרט כזה אבל חשוב לי מאוד להביא אותו להמבורג. אז תרשמו, 12 באוגוסט, תבואו!

ולמעבר החד של הפוסט:

רציתי לדבר קצת על הקיץ. בשנה שעברה לא היה, וגם לא בשנה לפני כן. בעצם הרבה זמן לא היה כאן קיץ, ואני לא מדברת על קיץ ישראלי, מדברת על קיץ בקנה מידה גרמני. והנה השנה, הללויה, אפריל ומאי היו נהדרים חמסה חמסה חסמה, שמשיים, חמים, נעימים, כל כך נהדרים, שמש עד עשר בלילה, כפכפים במשך שבועות, ילדים שלובשים שכבה קלילה אחת, רביצה בגינות של חברים (פתאום בא לי על גינה גם), ארוחת ערב חפיפות, כמות עצומה של פירות קיץ: פטל, אוכמניות, תותים, ובעיקר הרגשה נהדרת של חיים – ימים כאלו שמזיעים בהם, מתלכלכים בהם, חיים בהם. יוני בנתיים סביר, עם קצת ימי חורף לפרקים אבל אני אופטימית! 

IMAG9611

IMAG8836

imag8759.jpg

ומה עם נושקה? ילדה אחת בגן גזרה לה את השיער ולא הייתה לי ברירה ונאלצתי ליישר אותו, יצא לא רע, עם צד אחד יותר ארוך (הצד שנגזר היה ממש קצר) אבל העצבים היו בשיאם, ממש זעמתי. וכן, למה הילדה גזרה לה את השיער? למה הן שיחקו עם מספריים לבד בחדר אמנות? היכן היו הגננים?

IMAG6660

לפני

IMAG7470.jpg

התספורת מהילדה בגן

imag8203.jpg

מה הצלחתי לעשות

השכנים האהובים שלנו מתחתנים היום – יש מסיבה קטנה (70 איש) בבית, ובחורף הם יעשו חתונה אמיתית. לנון ציירה להם ציור מהמם (בהדרכתי, עזרתי עם הפרח והפרפר ובשנייה האחרונה הצלחתי למנוע ממנה לצייר בולבול לשני החתנים). IMAG1830.jpg

IMAG1908.jpg

IMAG1888.jpg 

עד לפעם הבאה!

אה רגע, הנה כתבה על שחקן כדורגל צ'יליאני שוויצרי שמשחק בנבחרת שוויץ במונדיאל – שורד בקע סרעפתי מולד.

86. MRI & רודטריפ

IMG_20180414_133833_591

ביום רביעי בשבוע שעבר, דוריאן עבר בדיקת אמ אר איי לראש. מומחית הקרניו בברלין, ששללה קרניו, המליצה לעשות אמ אר איי בשביל לוודא שהכל תקין – הראש, ההתפתחות של המוח. היא גם הציעה שנעשה את זה בברלין עם אישפוז ללילה אבל אני לתומי חשבתי שממש אין צורך לבוא לברלין שוב, נעשה אמ אר איי בהמבורג. היא אמרה שאין בעייה עם זה, שפשוט נשלח את התוצאות. כשחזרתי להמבורג מייד נפגשנו עם הרופאה של דוריאן שאמרה שהיא תחכה למכתב מברלין לפני שהיא תתן לנו הפנייה לבדיקה. מכתבים לרופאת ילדים הם דבר שבשגרה אחרי בדיקות אצל מומחים. וככה עברו חודשיים וחצי כמעט ושום מכתב לא הגיע מברלין. שבוע רדף שבוע ואני לא הבנתי איך יכול להיות שהמכתב לא נשלח, והתקשרתי לברלין, בטח שהתקשרתי, ואחרי כמה פעמים שהמזכירה של המומחית אמרה שתזכיר לה , היא נתנה לי את המספר הישיר של הרופאה ואמרה לי "תדברי איתה את". דיברתי איתה, והיא הבינה את הסטרס שלי ואמרה שתכתוב ותשלח אבל זה לא קרה. חודשיים וחצי ואז נשברתי ואמרתי לרופאה של דוריאן שאני אקבע בדיקה בלי המכתב מברלין, היא אמרה שאקבע תאריך ואז היא תתן לי הפנייה. התקשרתי לשני בתי החולים בעיר שיש להם רדיולוגיה לילדים, בבית החולים לילדים של אלטונה אמרו לי שאין להם תור עד יוני ושזה גם ככה בלי שיחה מקדימה (אנחנו חייבים שיחה מקדימה בשל ההיסטוריה של דוריאן). כל היחס היה נוראי ולא נעים. אבל חשבתי לעצמי שיש עוד בית חולים ולכן לא התרגשתי במיוחד, אבל גם בבית החולים השני, אמרו לי שהתור הכי קרוב הוא ביולי וזה רק לנויורלוג שיחליט לגביי האמ אר איי. רמת הסטרס הייתה בשיאה. למה חיכיתי חודשיים וחצי? מה חשבתי לעצמי? כמה נאיבית הייתי צריכה להיות בשביל לחשוב שאמצא תור כל כך מהר? אמ אר איי לתינוקות עושים בהרדמה מלאה, אחרת תמיד יש את הסיכוי שהם יזוזו והבדיקה לא תהיה מדוייקת. דוריאן חייב הרדמה מלאה, והרדמה מלאה לילד שהיה מורדם כל כך הרבה זמן היא סיכון. במהלך נואש דיברתי עם הרופאה מברלין (שעוד לא כתבה את המכתב!), התור הבא שלהם רק באוגוסט, אבל היא אומרת לי שאתקשר בשבוע הבא אחרי הפסחא, הם יתנו לנו תור לאשפוז חירום ויעשו לדוריאן אמ אר איי חירום.

IMAG3152.jpg

פאטס פורוורד לרודטריפ שעשינו בפסחא (עוד עליו, בהמשך), בדרך חזרה מההורים של מארק, שני הילדים ישנים באוטו (נדיר ברמות של קרנפים לבנים) אני אומרת למארק שאין לי כוח יותר. זהו, הגעתי אל הקצה. אני עייפה, מותשת, פיזית, מנטלית. שנה וקצת אני מתזזת בין בדיקות, רופאים, פגישות, מעקבים, שנה וקצת אני בריצות וסידורים שקשורים לדוריאן, עושה הכל כמעט לבד. אין לי כוח יותר. זהו. אמרתי לו שזה לא יתכן שאני צריכה לדאוג להכל, שהוא יכול גם לעשות טלפונים ולנסות. יש חלוקת עבודה דיי מסודרת אצלנו ואני אכן אחראית על הדברים האלו בעיקר כי אני מזיזה עיניינים יותר מהר מגרמני אינטרווורטד אבל די. ולא רק שאני צריכה לדאוג להכל, אני גם צריכה לשאת באשמה שלא דאגתי לבדיקה עד כה ואני צריכה גם לסחוב את החרדות והפחדים והחששות שעולות בכל פעם שאני בוחנת את דוריאן, לא יודעת מה לחשוב, מצד אחד התפתחות יוצאת מן הכלל, מתקדמת, מושלמת. הוא מבריק, הוא מצחיק, הוא חכם כל כך, מבין דברים, דורש דברים. יצור סוציאלי ברמות מדהימות. מצד שני אני לא יודעת במאה אחוזים שהכל בסדר. אני לא יודעת. ואי הידיעה הזו הורגת.

יום למחרת מארק השיג לדוריאן תור לבדיקה בבית החולים השלישי אותו לא ניסינו. (בעיקר כי שם אמרו לנו שיש לדוריאן קרניו).

ביום שלישי האחרון היינו בבית החולים אחרי שלקחנו את לנון לקיטה. אמרו לנו שדוריאן יאושפז כי זה התהליך לפני אמ אר איי, אישפוז ליום. הכנתי לדוריאן ולמארק (כי אין מצב שאני נשארת בבית חולים) אוכל לשבוע ויצאנו לדרך. בבית החולים קיבלה אותנו אחות חביבה שהשאלה הראשונה שלה אלינו הייתה "מי מכם מעריץ של בואי?". היא מניחה שאני נשארת איתו ללילה וכששומעת שמארק יהיה זה שישאר אומרת שהיא תצטרך לסדר חדר לבד כנראה בגלל אמהות מוסלמיות (!). אחרי כמה בדיקות ושאלות היא אמרה שמייד תבוא רופאה לעשות עוד כמה בדיקות והוסיפה שהרופאה מכירה אותנו מבית החולים בברמבק היכן שדוריאן נולד. היינו סקרנים לראות מי תגיע, זו הייתה הרופאה הצעירה שהתחילה התלמדות לקראת סוף האישפוז של דוריאן, היא מאוד מאוד שמחה לראות אותנו. בדיקות משקל, גרון, וכיו"ב ואני שואלת אותה למה בעצם צריכים לאשפז אותו יום לפני כן. היא לא יודעת כל כך מה לענות. אני מסבירה לה שדוריאן לא יהיה לרגע בשקט. הוא לא יוכל להיות במיטה 24 שעות, הוא שונא את העגלה, ואין לו איפה לזחול ולשחק. אני אומרת לה שלדעתי הם יצטערו על השנייה שהם החליטו שהוא צריך להשאר לאישפוז. היא מדברת עם רופא אחר, ואז נכנס מנהל מחלקת הילדים, שאומר שאלו בעיקר עינייני ביטוח למינהם, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו יכולים ללכת הבייתה ולחזור למחרת בבוקר בתשע. הבדיקה תהיה ב 11:30.

IMAG4310.jpg

וזה רק ברישום לבדיקה…

מארק מאושר כי הוא יודע שזה יהיה סיוט להשאר איתו שם ללילה. אנחנו נפגשים עם מרדים ראשי לקראת מחר. הוא מסביר שיש תמיד סיכוי שיצטרכו לשים לו טובוס שוב, אני אומרת לו שאני לא מוכנה בשום פנים ואופן שזה יקרה. לעולם לא עוד. הוא מסביר ומסביר ואני מתעקשת. לא ישימו לו טובוס בגרון. הוא שולח אותנו למרדים ראשי שאומר שזה לא קורה כמעט אף פעם. בין לבין אנחנו נתקלים ברופא שאיבחן קרניו, הוא שמח לשמוע שזה לא קרניו (ככה נראה לי) ומסביר שהאישפוז של לילה לפני כן הוא בעצם דרך של בית החולים לקבל כסף ולכן חייבים, אני לא אומרת לו שאנחנו הולכים הבייתה… סליחה, אנחנו מדלגים בשמחה הבייתה, ואני רצה לאסוף את לנון. לנון עם הקבוצה שלה במסעדה של הגן. מהשנייה הראשונה אני שמה לב שמשהו לא בסדר… לדעתי יש לה חום. בבית היא נרדמת מייד, קמה בערב עם כמעט 40 מעלות חום. ומיינד יו, זו הפעם הראשונה שיש ללנון חום גבוה או חום בכלל בשנתיים האחרונות. היא לא רוצה לאכול, ואחרי מקלחת נרדמת שוב. בלילה אני בודקת לה חום שוב ושוב, 39 וקצת. בבוקר אין לנו ספק שלגן היא לא יכולה ללכת.

למחרת אני מתלבטת למאית שנייה אם להשאר איתה בבית או לקחת את דוריאן לבדיקה, ברור שלקחת את דוריאן לבדיקה. מארק שלקח ימי חופש כדי שנעבור את הבדיקה הזו יחד עובר לספה בפיג'מה עם לנון, ודוריאן ואני יוצאים לדרך. דוריאן עצבני. הוא בצום מארוחת הערב של אתמול, והוא רעב. ממש רעב. ולמנוע אוכל מתינוק רעב זה פשע, אני שומעת אותו בוכה ויודעת שהוא רוצה לאכול אבל אסור. דוריאן אכלן גדול. אוכל הרבה ולעיתים קרובות ועם הנאה מוחלטת. הוא כועס, הוא לא מבין למה אני לא נותנת לו אוכל. באוטובוס לבית החולים הוא רואה ילדה קטנה אוכלת לחמניה ומייד מבקש ממנה חתיכה, מושיט את ידו, מנענע את הראש לכן. אני מסבירה לאמא שאסור לו והיא מנסה להחביא את הילדה שאוכלת. כבר אחת עשרה וחצי. דוריאן צורח הרבה, בוכה, חסר מנוחה, משתולל בעגלה. הלכתי איתו במסדרונות המחלקה הלוך ושוב בערך 500 פעמים. הוא ישן מעט וקם יותר עצבני. אני על סף בכי. היום עוד לא התחיל בכלל! אחות מראה לנו את החדר בו נצטרך להשאר אחרי הבדיקה (כי לא משחררים ילד מסטול הבייתה). היא אומרת שיש התעכבות קצת עם המרדימים אבל יקראו לנו עוד מעט. היא גם מסבירה שהיא תתן לדוריאן סירופ להרגע (אפשר גם קצת?) כדי שיוכלו לשים לו כניסה לאינפוזיה מבלי שהוא ישתולל. אחרי חצי שעה באים לקחת אותנו למחלקת אמ אר איי.

IMAG4395

דוריאן מקבל את הסירופ אבל בכל זאת משתולל במיטה בה מסיעים אותו. המסיע אומר לי שאסור לי לקחת אותו על הידיים, אחות שרואה אותנו אומרת לי מייד "קחי אותו על הידיים". אחרי שתי דקות אנחנו במחלקה. דוריאן רגוע בזרועותיי, ואני שמחה. אבל אז קולטת שזה בטח בגלל מה שהוא קיבל. אנחנו מחכים לתורנו חצי שעה. דוריאן מסטול לגמריי, מתגלגל במיטה, מחייך, שר, מוחא כפים, נלחם בתרופת הרגעה הזו. אני רק רוצה שישים עליי את הראש וינוח אבל הוא לא מוכן, אני רואה שקשה לו אבל הוא ממשיך לנסות לחגוג. המרדימים הגיעו, עוד אחות הגיעה, מרשים לי להיות שם כשהם מנסים למצוא מקום לאינפוזיה. אחרי שלושה ניסיונות כושלים הרופא אומר שהוא יעשה את זה כשדוריאן יורדם.

imag4398.jpg

מסיכה עם גז הרדמה, דוריאן צורח וצורח וצורח ואז העיניים שלו נסגרות בעפעוף, הצרחות כבר לא נשמעות. הוא ישן. האחות מוציאה אותי לחדר המתנה ואני בוכה כל כך כי זו חוויה נוראית, וזו חוויה נוראית במיוחד כשזכרונות מחוויות נוראיות אחרות עולות. אני שומעת את האקג מצפצף לפעימות הלב, זה צפצוף שלא שמעתי מימנו במחלקה, ואני לא יכולה לנשום. תלכי, אל תחכי כאן הם ממליצים, ואני, שצמתי עם דוריאן לאות הזדהות (ויו כמה שזה קשה!!!) הולכת לקנות לי סנדוויץ' בבית קפה של הבית חולים. אני בולעת אותו בשלושה ביסים ורצה לדוריאן. אחרי חצי שעה מורטטת עצבים אני שומעת אותו בוכה אבל לא קוראים לי. הוא בוכה ובוכה ואני דופקת על הדלת, בסוף נותנים לי להכנס. ההפסקה של גז ההרדמה גורמת להתעוררות לא רצונית והוא בוכה וצורח.

IMG_20180411_200629_430

מעבירים אותנו לחדר התאוששות ובדרך לשם הוא נרדם שוב, ישן בשקט, נושם ברכות.

IMG_20180411_200606_179

בחדר ההתאוששות עם עוד הורים, שני ילדים בני שש, אחד עבר ניתוח עיניים ובוכה שכואב לו, אני כמעט בוכה עם אמא שלו. אני מתחילה לקרוא ספר שהבאתי איתי ואחרי פחות מחצי שעה דוריאן קם, הוא מתיישב במיטה מייד, לוקח את בקבוק המים שלו, שותה שותה שותה, אני מוציאה בננה, בא דדה! בא דדה, הוא שמח. מחסל אותה בשניות.

IMAG4433.jpg

אני נותנת לו עוד מים, וקרקרים, ועוגייה, וקצת ענבים, וגם קצת מיץ פירות. הוא מצידו מנסה להוציא את הכניסה לאינפוזיה שיש לו על היד. אחות באה לקחת אותנו בחזרה למחלקת ילדים, היא נעימה ואדיבה ולוקחת אותו על הידיים שלה, ושרה לו כל הדרך.

IMAG4447.jpg

בחזרה במחלקת ילדים אני מנסה לתת לו קצת אורז וירקות אבל הוא מעדיף לנשנש. הוא גם ממש ממש לא מרוצה ששמתי אותו שם במיטה ואחרי שהוא צורח אני לוקחת אותו לטייל. האחות החביבה אומרת שיכתבו לנו מכתב שחרור בקרוב: הכל עבר חלק, הוא התעורר, הוא אכל, הוא עשה פיפי. הוא כבר לא מסטול. אני תוהה לגביי תוצאות הבדיקה והיא אומרת שזה לא קשור אליהם אלא למחלקת רדיולוגיה. תחזרי עוד חצי שעה היא אומרת. אחרי חצי שעה היא מורידה לו את הכניסה לאינפוזיה, אבל אין שום התקדמות עם מכתב השחרור ואני ממשיכה לטייל הלוך ושוב בחוץ. מזג אוויר סגרירי קר ואפור, אני מקווה שדוריאן ישן קצת אבל זה לא קורה.

IMG_20180411_200419_940

כשאני חוזרת לקראת ארבע וקצת למחלקה נותנים לי מכתב שחרור. מה עם התוצאות? אני שואלת ומסבירים שזה כתוב במכתב. אני לא מבינה כלום ממה שכתוב שם ומפנים אותי לחדר רופאים, רופא צעיר שמעולם לא ראיתי קורא את התקציר ואומר לי שהוא לא יכול לעזור לי כי הוא לא מכיר את דוריאן. מנהל המחלקה נכנס וקורא את התקציר מהרדיולוגיה. מסתבר שהניורפד הראשי, פרופסור קרמר, בא לראות אותי אבל לא היינו שם. אני צריכה את הדיסק של הבדיקה אני אומרת למנהל מחלקה שאומר לי לנסות להשיג אותו מרדיולוגיה, הוא גם מוסיף :"אני לא יודע עד מתי הם פתוחים". הוא קורא את התקציר ובעצם חוזר על מה שכתבו שם כסיכום עיניינים, כולל האבחנה השגויה של הקרניו והביקורת של החתך בחניכיים. אני אומרת לו שלא בגלל זה באנו, אני רוצה לדעת מה ראו באמ אר איי. הוא אומר שידבר עם קרמר ושולח אותי לרדיולוגיה. במחלקת אמ אר איי יש כבר צוות חדש ובחור צעיר מקשיב לבקשה שלי ואומר "לא כאן אנחנו מנפיקים את הדיסקים אלא למטה ברדיולוגיה, אבל הם עובדים רק עד ארבע, עכשיו כבר משמרת ערב הם רק שני אנשים ולא יוכלו לעשות את זה". סליחה? חשבתי שלא הבנתי טוב. אין אפשרות לתת לך את הדיסק הוא אומר, אולי מחר? אני מרגישה עצבים של שבועות עומדים להתפקע. אני מנסה בעדינות: אני כאן משמונה בבוקר, הבן שלי עבר אמ אר איי חירום יחסית, אני צריכה את התוצאות לשלוח למומחית בברלין. עכשיו. אבל הוא בשלו. ואז אני לא יכולה יותר. אני בוכה וצועקת עליו באותו זמן: אני כאן משמונה!!! שמונה בבוקר!!! אף אחד לא אמר לי שסוגרים בארבע, אף אחד לא אמר שלא יעשו לי דיסק אחרי ארבע, אני כבר שעה מסתובבת בחוץ עם תינוק שעבר הרדמה, אתה חושב שלא הייתי באה לקחת את הדיסק אם הייתי יודעת??? הוא נבהל. אני ממשיכה. הוא מנסה להסביר, שאולי הם עסוקים וזה יקח להם כמה שעות, אבל רק מעצבן אותי. ואז מגיעה רופאה. היא מכניסה אותי פנימה ושואלת מה קרה. אני מסבירה, היא אומרת שהיא שמעה על דוריאן, מסתכלת על הטכנאי או מה שהוא לא היה ואומרת לו "זו אמא שהבן שלה עבר הרדמה, זה לא יום קל, תתקשר שיכינו לה דיסק". היא מנסה להרגיע אותי ואומרת לי "אני מבינה שקשה לך אבל את צריכה להבין וזה הכי חשוב, אין שום בעייה או אבנורמליות בראש ובמוח של דוריאן – הכל תקין". זו פעם ראשונה שאני שומעת את זה. אבל אני בעצבים מידי בשביל לשמוח. היא אומרת שהתפר הקדמי סגור אבל שזה מזערי. היא אומרת שמוטב כמובן שנשלח את התוצאות למומחית. הבחור חוזר אחרי שהוא היה בטלפון ומסביר לי איך להגיע לרדיולוגיה. אחרי עשר דקות יש לי דיסק עם תוצאות אמ אר איי ביד. אני חוזרת למחלקת ילדים. מנהל המחלקה שם, הניורפד שהיינו אצלו ואיבחן את הקרניו, וד"ר קוך אהובנו, שניתח את דוריאן בגיל ארבעה ימים, שתפר לו את הסרעפת יחדיו מחתיכות, סידר לו את הבטן והכבד במקומום ועשה מקום לריאות להתפתח. מכתב חדש נכתב בעודי מדברת איתם, שני רופאים אחרים מצטרפים לשיחה והשורה התחתונה היא: המוח של דוריאן נורמלי, ההתפתחות שלו ושל הראש נורמלית, יש סגירה של התפר הקדמי אבל זה מזערי ולא מנתחים. אפשר לנשום? כן הם עונים. ד"ר קוך שואל אם עכשיו נסע לאילת, אני מסבירה שרק באוקטובר ומנהל המחלקה אומר "אילת? הייתי שם ב 1981" ואז מתחילה העלאת זכרונות על נסיעה לאילת מירושלים, על חוף נהדר, ועל מונית לקהיר. אני נפרדת מהם, אומרת להם תודה רבה על יום מהגיהנום ושאני מקווה לא לראות אותם יותר, ברוח טובה כמובן. אני מחבקת את ד"ר קוך ואומרת לו שהוא לנצח בלב שלנו והשאר צוחקים, הם לא יודעים באיזה מצב היה דוריאן ומה עשית, הא? אני שואלת אותו והוא מחייך. כל כך עניו ונעים. מכתב חדש מעודכן מוגש לי, זהו, הולכים הבייתה. אני מביאה פלאפל ושות' ממוחמד הלבנוני למטה, לנון קוראת לו חוממד וזה כל כך מצחיק. דוריאן מחזיק כדור פלאפל ביד אחת וצ'יפס טבול בחומוס ביד השנייה.

imag2305.jpg בערב אחרי מקלחת, דוריאן יושב עליי, אני מסתכלת עליו ומבינה שלראשונה מאז שהוא נולד, בפעם הראשונה מזה 16 חודשים, אני מסתכלת עליו ויודעת בוודאות שהכל בסדר איתו. אני מסתכלת עליו ויודעת שאין לו שום בעיה במוח או בראש. אני מסתכלת עליו ויודעת שהוא הולך לשנות את העולם.

IMG_20180402_160451_508

IMAG3065

ולמעבר החד של הפוסט כי לא חפרתי מספיק היום: אז היה סופ"ש ארוך של פסחא ומארק מאוד רצה שנסע להוריו. אז שכרנו רכב כי אין לנו וקנינו כסא לדוריאן כי לשכור אחד יעלה כמעט כמו לקנות ותכננו לנסוע לים הצפוני לתחנת הצלה של כלבי ים שנקראת פרידריכסקוג. כלבי הים שם נאספו לאחר שהלכו לאיבוד או היו חלשים מידי, הם מושקמים ומוחזרים לטבע. הדרך לשם יפה, שעה וחצי גג נסיעה.

IMAG3140.jpg

לנון: הנה שון הכבש!!! הנה שון הכבש!!!

דוריאן צורח מהרגע הראשון, הוא לא מסוגל לזוז בכסא העינויים שמארק קנה ואני כבר בעצבים שנתתי לו לקנות מבלי שבדקתי. הוא צורח וצורח וצורח וכלום לא עוזר עד שהוא נרדם. לנון מביטה רוב הזמן מהחלון ואז אומרת לי שכואבת לה הבטן. אנחנו עוצרים בצד אבל עוד לפני שאני יוצאת מהאוטו היא מקיאה את נשמתה. מקיאה ומקיאה. למזלנו על שמיכת הנסיעות שלה (שמיכת פרת משה רבנו, שיש לה מקום לידיים ולראש). בואו נאמר שאנחנו צריכים לקנות שמיכה חדשה. היא מרגישה הרבה יותר טוב, שותה קצת מים ואנחנו ממשיכים. לנון נהנת מכלבי הים ומהתצוגה שבמקום, היא מתרוצצת ללא הפסקה, דוריאן לעומתה צורח ומשתולל, הוא לא רוצה בעגלה, ולא, הוא גם לא רוצה על הידיים.

IMAG3035.jpg

IMAG3034

אבל אין יותר אופציות. וקר, ויש רוח, ואחרי ניסיון קצר להגיע לחוף אנחנו מחליטים לבקר במשחקייה שיש באיזור, מארק עשה שיעורי בית, זה חלק מהתוכנית שלו.IMAG3060.jpg
המשחקייה צמודה לתחנת כלבי הים, היא ענקית ונמצאת בביניין בצורת ליוויתן. המשחקייה ריקה כמעט לגמריי ואנחנו מבלים שם שלוש שעות כמעט. דוריאן בורח מאיזור התינוקות ללא הפסקה, מנסה לרכב על אופניים, לנון משתוללת, אנחנו אוכלים צ'יפס, קופצים על טירה מתנפחת, מחליקים על שטיחים, נוסעים במכוניות, יורים כדורים לרשת, ועוד כל מיני דברים שילדים אוהבים.

IMAG3088

המשחקייה הזו דיי חלומית, במיוחד עבורי, היא מתאימה בדיוק לחלום שיש לי ושאני מפתחת אותו בימים אלו. דוריאן בוכה כמעט כל הדרך הבייתה אבל גם ישן קצת. אנחנו מגיעים מותשים ברמות חדשות והולכים לישון, מחר תיכננו ללכת לאיקאה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

איקאה עברה יחסית בשלום, הנסיעה ממש קצרה, לנון לא רוצה לסמולנד, אין אוכל טבעוני או אוכל לילדים במסעדה (אבל נחשו מי הביאה איתה אוכל?), קנינו כל מה שרצינו, ממהרים הבייתה לארוז ליומיים אצל ההורים של מארק.IMAG3416
הכפר בו הם גרים משעמם אותי ומפחיד אותי בו זמנית. אין בו כלום, סתם כפרון שתקוע באמצע שום מקום, ואני ממש ממש לא טובה עם אמצע שום מקום. זה מלחיץ אותי, אני צריכה תנועה אורבנית ורעש, ואופציות. וכאן אין. אבל זה רק ליומיים. הדרך לשם, כשלוש שעות, עוברת עם לא מעט צרחות של דוריאן. מארק ואני נזכרים איך לנון הייתה, דוריאן בוכה ומקטר, היא הייתה וצורחת מכל הלב, יש לי וידאו שמראה אותה צורחת ברציפות איזה עשר דקות, מנסה לצאת מהכסא, בועטת בדלת, משתוללת. גם היא הייתה ככה, והיום היא רגועה ונעימה ונהנת מהשירים ברדיו. אצל הסבא והסבתא לנון ודוריאן נהנים מאוד. הבית גדול ומרווח ומחכות להם המון מתנות חדשות, אני הולכת לישון יחסית מוקדם כי לנון לא רוצה לישון לבד. יום למחרת לנון כבר משתעממת אז אנחנו יוצאים לטייל בכפר, מכסים את כולו בשבע דקות והולכים לשדה ליד. אני לא מבינה איך אפשר לחיות ככה. במקום בו אין ניידות, בו בלי רכב אין כלום, אני לא מבינה איך מארק גדל שם, אופניים לכל מקום? וזה לא שבכפר השכן יש מה לעשות. ובית הספר מרוחק מאוד. כל כך לא בשבילי. כשמחשיך שם אז חשוך. ויש שקט מעיק. בכל מקרה גם הביקור הזה עבר ובערב אנחנו יוצאים בחזרה להמבורג. באופן מפתיע דוריאן ישן רוב הדרך אז שקט לנו. אנחנו מזמינים פיצה מלמטה לארוחת ערב (כי חוממד סגור) והולכים לישון, דוריאן מתחיל גן מחר!

IMAG3301

IMG_20180402_155322_591

IMG_20180401_132812_235

IMG_20180402_155337_249

img_20180402_155307_323.jpg

לרחוב של ההורים קוראים "פינת החתולים"

בתמונה הבאה: עברנו ליד אחד הבתים בכפר, והיו להם כלובים גדולים בחצר, מלאים בציפורי נוי. הלב שלי נשבר אבל חנקתי את הדמעות. לנון עצרה. הביטה והתבוננה ואז שאלה למה הציפורים בכלוב, למה הם לא בשמים עם אמא ואבא שלהם, אמרה לי שזה ממש לא טוב שהציפורים בכלוב, שהן צריכות להיות בנסט שלהם ולעוף למעלה. הרגישות שלה הדהימה אותי וכבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. אמרתי לה שיש אנשים שחושבים שזה בסדר לשים ציפורים בכלוב. כשחזרנו להורים של מארק שמעתי אותה אומרת לסבתא: יש לאנשים שם ציפורים בכלוב (היא אמרה קופסא), וזה ממש ממש לא טוב!

IMAG3444

img_20180403_103712_632.jpg

כתבתי בזמנו על תהליך ההסתגלות בגן אצל לנון. אצל דוריאן יש את אותו התהליך – חודש של הסתגלות הדרגתית. יש לו גננת שאני מכירה ואוהבת וגנן חדש. לפני כחודש העברתי לצוות של הגן הרצאה אינפורמטיבית על דוריאן ורובם גם ראו את הוידאו שעשיתי על הפגם שלו. הוא בידיים טובות ואני יודעת שהוא יהיה מאוד מאושר בגן. אנחנו מסיימים את השבוע השלישי ועד כה הולך חלק ומקסים. הוא היחיד בקבוצה שעוד לא הולך והילדים מקיפים אותו באהבה, במיוחד ילדה אחת שמביאה לי את נעלי הבית שלו ואת הבקבוק שלו וממש עוטפת אותו בדאגה. בשבוע שעבר הוא כבר יצא איתם לטייל ואכל פעמיים ארוחת צהריים בגן. הוא כל השבוע כבר ישן שם צהריים, וביומיים האחרונים הצוות של הקבוצה שלו לא נמצא אז הוא עם קבוצה אחרת וגם שם עושה חיים. הגננת אמרה שהוא חייכן ונינוח וממש נהנה להיות בחוץ, הוא אפילו למד כבר את תנועות השיר המפורסם "הרמסמסם".

IMAG3731.jpg

לנון הייתה בהפגנה הראשונה שלה איתי לא מזמן, הפגנה ביום הבינלאומי להפסקת הדייג. אשמח אם תחתמו על העצומה הזו אם אתם כבר כאן. אנשים נוטים להתעלם מהנזק האנושי לימים והאוקייאנוסים. אנחנו בוכים על קלאבינג של גורי כלבי ים, ועל טבח ליוויתנים, אבל אף אחד לא ממש מתעמק בתופעה שנקראת "ביי-קץ'" – וזו אחת מהתופעות הכי מסוכנות לאקוסיסטם ולדגה – לנדירים וללא נדירים. רק תראו את הסיוט הזה… הגיע הזמן שנניח לימים ולאוקייאנוסים, עשינו כבר מספיק נזק:

הנה גם וידאו של סי שפרד שמסביר קצת יותר:

IMG_20180325_182910_612
בכל מקרה, אני חושבת שהיו לה רעיונות משלה על איך זה צריך להיות כי היא כל הזמן ביקשה להיות בתוך ההפגנה אבל לא היו כל כך הרבה אנשים והיינו בתוך ההפגנה.

IMAG2533.jpg

IMAG2555.jpg

היא מאוד נהנתה וככשאלתי אותה אצל ההורים של מארק בפסחא מה היא רוצה לעשות עכשיו היא אמרה "בואו נלך להפגנה!". ועוד בגזרת לנון: נאלצתי לבטל את שיעורי הריקוד כי הבלרינה לנון החליטה שהיא לא רוצה לרקוד יותר ולמרות שזה היה חלום די גדול אצלי, שהבת שלי תלמד ריקוד, כי אני מעולם לא למדתי, גם מחוסר אמצעים כלכליים אצל ההורים, וגם כי הייתי שני מטרים כבר בכיתה ד'. תמיד קינאתי בבנות שרקדו, קלילות ואציליות, כמה רציתי שלנון תרקוד. אבל היא אחרי חודשיים היא לא רצתה יותר. אז לא. קניתי לה סקייטבורד במקום. היא קוראת לו "סקייטבורג".

IMG_20180413_160542_968 עוד קצת כי אני כבר בשוונג כתיבה: מועדון הבנות הטבעוניות של המבורג יצא לדרך, הרעיון החל באינסטגרם וצבר תאוצה נחמדת ביותר. הרעיון הוא לגבש קבוצה של נשים טבעוניות שבישול הוא התחביב שלהן, ליצור אחוות נשים ואוכל, ללמוד אחת מהשנייה, לעשות אירועי בישול ואפייה, פוטלוקס, ואפילו לבקר יחד במקומות טבעונים. התנדבתי לארח את הפגישה הראשונה, "פגישה מתוקה" קראתי לה, והיה נהדר ועמוס בקלוריות (ועוד בשבוע שחזרתי לרוץ!). תראו את התמונות המהממות. אני הכנתי עוגת גבינה עם תותים מהמתכון הזה, עם בסיס עוגיות לוטוס. טעים בדיוק כמו שזה נשמע.

imag3981.jpg

IMAG3983

IMAG4021.jpg

השכנים קיבלו צלחת נדיבה של שאריות 🙂

אגב אוכל, הסדנא של יום חמישי אחרי הבדיקה של דוריאן הייתה אחת מהסדנאות הכי טעימות שהיו לי, הקבוצה הייתה נהדרת ומאוד מסורה למשימות, והאוכל יצא יוצא מן הכלל. האוכל בדרך כלל נהדר וטעים אבל הפעם היה טעים במיוחד.

IMAG4524

סתם שתראו כמה משמח אותי להיות שם!

IMAG4530

IMAG4532

IMAG4568.jpg

IMAG4584.jpg

ואם מדברים על אוכל, לראשונה בחיי הכנתי ואכלתי ריזוטו. שזה מוזר כי אני אוהבת אורז הכי ביקום, אבל אורז סליימי לא עשה לי את זה. עד שראיתי את המתכון הזה והחלטתי לנסות ומה אומר ומה אגיד, ריזוטו זה כל כך טעים!

IMG_20180413_203955_117

ולסיום, סיפור קטן על צ'יבו – רשת גרמנית למוצרי פנאי, לרשת יש חנויות רבות וגם סטנדים בסופרמרקטים. היא הוקמה בהמבורג ב 1949, אחרי המלחמה, בתור חברה שמוכרת פולי קפה בדואר, ובין לבין מגבות מטבח ועוד כל מיני מוצרים דומים. היום צ'יבו היא ממש לא רק קפה ונחשבת מאוד בגרמניה, הקונספט שלהם, "כל שבוע עולם חדש" מדהים, למשל, שבוע בגדי ספורט, שבוע כלי מטבח, שבוע דברים לגינה, שבוע מתנות לקריסמס, וכמובן שבועות אינספור שמוקדשים לילדים. וכשמתחיל שבוע חדש והשבוע הקודם זז ומפנה מקום ואחרי שבועיים כבר אין למצוא את הפריטים ממנו. צ'יבו נחשבת לחברה איכותית, מעסיקה סטודנטים לעיצוב, ומעניקה הזדמנוית לסקטורים שבדרך כלל היו מופלים, תומכת במסחר הוגן, ומחלקת כוח האדם שלה אגדית. בקיצור, הבנתם, יש כאן פאן גירל רצינית של צ'יבו. אני עושה להם יחסי ציבור יותר מכל אחת שאני מכירה. פעם אפילו התקבלתי לעבוד שם – כשהיה לי כל כך רע ב"צים" לקראת הסוף, במקרה שמעתי שהם מחפשים מנהלת פרוייקט לכניסה שלהם לארץ, בעיקר הייתה התמקדות בתירגום מגרמנית לעברית. הלכתי לראיון, כשהגרמנית שלי עוד צולעת מכל בחינה, הצעתי משכורת, הראו לי את המחלקה, והתקשרו יום אחר כך לומר שהם רוצים אותי. איזה אושר. לצערי בסוף התבטלה כניסת צ'יבו לארץ (השותף הישראלי לא עמד בקריטריונים או משהו דומה) וככה גם התבטלה לה הקריירה שלי בצ'יבו ולמרות שבכיתי זה לא פגע באהבה שלי אליהם.

בקיצור, ללנון סט יפייפה לגשם משנה שעברה. לא מזמן הגענו לפליידייט, והרוכסן של המעיל נתקע על לנון, שום דבר שאני מנסה לא עוזר. ואחרי רבע שעה לא הייתה לי ברירה, גזרתי את לנון החוצה:

IMAG3795.jpg

יום למחרת שאלתי בעמוד הפייסבוק של החברה מה לעשות, הם ענו "לכי קחי מעיל חדש" – במקרה (!) זה היה השבוע של בגדי הגשם.

IMAG4237

IMAG3892

תענוג 🙂

85. יצר נדודים

Caribbean-holiday-planning.jpg

אנחנו ממש לא טובים בחופשות. מארק ואני. מארק בכלל לא יודע מאיפה להתחיל אם אני רק אומרת "בוא נסע לאנשהו". מצידו שנשאר בבית, טוב לו כאן. אין לו שום יצר הרפתקנות או רצון להיות במקומות אחרים שהם לא הבית שלנו (למעט אצל ההורים שלי באילת). לפני הילדים נסענו קצת, היינו בלונדון, באדינבורו, וקופנהגן, היינו נוסעים לברלין לסופשים, ובעיקר לארץ… כי ככה זה כשגרים בחו"ל – הארץ הופכת לחופשת ברירת מחדל כי גם יש משפחה לבקר וגם ברוב המקרים לא צריך מלונות. אני חושבת שחפרתי מספיק על הביזיון של יום הולדת 40 שלי, במקום לנסוע לאיביזיה או לאי אחר נסענו לקוודלינגבורג. לא, אל תחפשו במפה. ולא, אין מה לעשות שם, והיה נוראי. שורה תחתונה: ממארק לא תצא הישועה ואם אני רוצה משהו אני צריכה לתכנן לבד. (נראה לי שהגדרתי עכשיו נישואין!)

חוּפְשָׁה – נקבה

1.
הפסקה מהמחויבויות השגרתיות, כמו עבודה או לימודים; פגרה.

אני צריכה חופשה. זמן במקום אחר שהוא לא הבית, בו לא עושים כלום חוץ מלהנות. אני צריכה חופש ברמות חדשות. אני אוהבת לטייל ולנסוע ולראות וזה דבר שלא קרה כמעט בכלל מאז הילדים, מכמה סיבות, בעיקר כלכליות. אני כמהה למקומות שלא ביקרתי בהם, אני חולמת על ריחות, ועל צבעים, ועל בליל שפות וטעמים חדשים, אנשים אחרים, מוסיקה אחרת, ווייב אחר, סביבה לא מוכרת, מרגשת. חולמת. יש מקומות שרק המחשבה עליהם עושה לי טוב אבל גם עצוב כי אני יודעת שהסיכוי שאגיע אליהם בזמן הקרוב, או בכלל, לא קיים. ושוב עובר הזמן ושוב אין לנו שום תיכנון לנסוע לאנשהו ואין לנו הזמנה לשום מקום ויש רק רעיון לנסוע לארץ אבל בשום פנים ואופן לא ביולי אוגוסט כי זה הגיהנום של האילתים, ובספטמבר כבר יש חגים (שבוע וחצי אחרי סיום חופשת הקיץ זה כבר ראש השנה השנה!), וחגים זה הגיהנום של האילתים. באוקטובר יש איזו תוכנית מעורפלת לנסוע עם אמא שלי לפירנצה כי יש לה יום הולדת. ובין לבין? יש את הפסחא אוטוטו, יש את הקיץ, יש החופשה של לנון מהגן – ויש אפס מוחלט בתכנון.

וניסיתי קצת, באמת שניסיתי: בית נופש בשוודיה, בית נופש על החוף איפשהו, חופשה באחד מהפארקים העצומים למשפחות שיש בכל חור (סנטר פארקס), קרואטיה, ניו יורק אליה אני מתגעגעת בכל שנייה אפשרית (אבל עם ילדים בסאבווי?!), שייט בקאריבים, אסיה, אלוהים אדירימים א ס י ה – תאילנד, וייטנאם, סרי לנקה, חופים קסומים, פירות טריים, חלומות בהקיץ למכביר, ריאלטי צ'ק כלכלי, צמצום אפשרויות, הבנה עמוקה שאני בררנית מידי וקשה לי להחליט וקשה לי בכלל לסנן את המידע העצום שיש אונליין, ואז מחשבות על זה שחופשה עם ילדים זו לא ממש חופשה, ושלנון רק רוצה לנסוע להורים שלי גם ככה, ואני לא חושבת שלדוריאן ישנה היכן נהיה כל עוד יש שם בננות, ומדינות עולם שלישי זה אולי לא הכי הגיוני כרגע עם דוריאן, ומארק? מארק מחוויר קלות אם אני רק זורקת מילים כמו "רודטריפ", או "בית נופש" או "מלון". מה כן הוא הציע? הוא הציע שנשכור קראוון ונעשה טיול בנורווגיה – שזה אולי נחמד… אבל קר שם ושנינו לא ממש אנשי טבע (כלומר אני סוגדת לטבע אבל רצוי עם לאטה ביד אחת ומיטה אמיתית לישון בה ביד השנייה), ואני לא יודעת עד כמה שני הילדים ההיפר שלנו יעריכו נסיעות ארוכות ברכב, ולא משנה כמה יפה הנוף בחוץ.

אני רוצה שמש וים, וחול לבן, ומים צלולים, ומזג אוויר של כפכפים גם בלילה. אני רוצה מלון ענק וחדיש בטירוף אבל שלא ירגיש כמו איזה מלון ענק וחדיש בטירוף. אני רוצה שיהיה אוכל טבעוני בבופה: בוקר צהריים וערב. אני רוצה שהחדרים לא יהיו מזעריים ושיבריקו מרוב ניקיון. אני רוצה שנהיה במקום שלא היינו בו, שלא מדברים בו גרמנית או עברית, ורצוי שלא יהיו בו גרמנים או עבריים (נו אני צוחקת, זה הרי בלתי אפשרי), ושיש בו תרבות אחרת ושפה אחרת ומוסיקה אחרת. מקום שיש בו היסטוריה שאני לא מכירה, עדיין. אני רוצה שהמלון יהיה בעיר כיפית, לא עם מלכודות תיירים על כל מטר, עיר שיש בה טיילת ארוכה ורואים ממנה את השקיעה. עיר מעניינת אבל לא יותר מידי כי לא באנו ללכת למוזיאונים! אני רוצה שתהיינה טיסות ישירות מהמבורג למקום הזה ושלא נצטרך קונקשן. אני רוצה שנקום בבוקר מאוחר (עד כמה שדוריאן יאפשר את זה), נאכל, נלבש בגדי ים, ונלך לבריכה/ים ולא נזוז משם אלא אם כן נרצה לאכול עוד. אני רוצה שדוריאן ירדם על מיטת שיזוף בצל לצהריים, ולנון תוכל לעבוד על השחייה שלה ועל הקפיצות למים. אני רוצה שקוקטיילים יהיו מעורבים וקצת הפעלות לילדים, וקצת זמן בו אני אוכל לשכב על מיטת שיזוף ולקרוא ספר אבל אני לא באמת אקרא אני אעשה "פיפל ווצ'ינג", או אקרא פסקא אחת כמה פעמים. אני רוצה שבערב נחזור לחדר, למקלחת, והעור שלנו יהיה צרוב קלות מהשמש (קלות כן? הילדים עדיין חצי גרמנים), שהשיער יהיה יבש ממלח, ולגוף תהיה עייפות ים משכרת כזו. ואני רוצה כמובן שנוכל לממן כזו חופשה כי אני בטוחה שיש הרבה אפשרויות אבל לצערי הן לא רלוונטיות עבורנו כרגע וזה הכי מעצבן, כי חופשה משפחתית מעולה אמיתית עולה הרבה כסף. 

ולפעמים יש גם פנטזיה על מסע מחוף לחוף בארה"ב, כל המשפחה, טיול בטבע האמריקאי העצום, האדיר, שמורות מדהימות (היי, באינסטגרם הן נראות מדהימות!), מקומות שקראתי עליהם בספרים של ת'ורו, וג'ק לונדון, וראיתי בסרטים. או נדידה באסיה לשנה שנתיים (תתארו לכם את מארק כשאני מעלה את הפנטזיה הזו), אני כבר רואה את הילדים יוצרים זכרונות לכל החיים, ולא הייתי באסיה מהפעם האחרונה שהפלגנו עם אבא שלי והייתי אז בת 18. יש גם חלום על לנסוע לבד להודו לכמה חודשים (אבל מלוכלך שם, וגם נורא עצוב ואני יודעת שיתרסק לי שם הלב),או לאוסטרליה (אבל יש שם עכבישים), או קוסטה ריקה (אבל יש שם עכבישים). בקיצור, מלבד כמה מדינות באפריקה, כמה מדינות במזרח אירופה, וכמה מדינות מוסלמיות, אני רוצה לנסוע לכל מקום אפשרי. וזה מצחיק כי בנתיים אני אפילו לא נוסעת לאיקאה באלטונה (שכונה בקצה השני של המבורג שלוקח חצי שעה ברכבת להגיע אליה). נראה לי שזו הפסקה עם הכי הרבה סוגריים שכתבתי אי פעם.

IMAG1313

עד מתי חורף???

אה, ויש כרגע גם תוכנית לסופ"ש ארוך עם חברה אהובה שלא ראיתי מאז החתונה שלי. אנחנו מתלבטות בין ברסלונה לשטוקהולם – שני עולמות. קשה להחליט, כולו כמה ימים אבל בכל זאת, עבור שתינו חופשה הכרחית במיוחד, לכן אולי קשה להחליט. מצד שני זה לא משנה הרבה,  כי מה שחשוב זה להיות יחד במקום חדש, ולחוות, אה, וזה שהילדים לא יהיו באיזור! 

IMAG2159

אתם חמודים לאללה אבל אני צריכה חופשה!!!

ועדכון למרב מברלין: שלשום בערב, מצאתי טיסות לארץ במחיר שפוי אז הזמנו. אומנם זה רק עוד 202 ימים, אבל יש כרטיסים לארץ, לכולנו, גם לדוריאן (כי התוכנית של לנון להשאיר אותו עם החתול לא נראתה לנו). לא, לא קיבלנו אישור לטוס מהמנתח, אבל קיבלנו אישור בעקיפין ממנהל מחלקת ילדים כלשהיא בארץ ות'אמת, אין בקבוצת ילדי בקע ילדים אחרים שקרקעו אותם ככה אז אני חושבת שחיכינו מספיק. אבא שלי חיכה מספיק, נונה, הסבתא שלי, חיכתה מספיק. באוקטובר נסע לארץ! אני מניחה שנבלה כמה ימים בתל אביב כי רשימת המקומות הטבעונים שעוד לא ביקרתי בהם הולכת ומתארכת… ויש גם מיליון אנשים אהובים שם, ואז נרד אילתה. אם יש למישהו המלצות למקום בתל אביב למשפחה שלא עולה כמו אחת החופשות שאני חולמת עליה, אשמח. אני לא מבינה למה מלונות בתל אביב עולים יותר ממלונות בברסלונה או שטוקהולם. יש למישהו הסבר לתופעה הזו? 

ולמעבר החד של הפוסט: כבר חודשיים אנחנו מחכים למכתב מבית החולים מברלין שיפנה אותנו לאמ.אר.איי. כבר נמאס לי להתקשר אליהם ולשאול, אפילו דיברתי ישירות עם הרופאה, אמרה שתכתוב, וכלום. אתמול מארק הלך להביא משהו מהרופאה של דוריאן וביקש שהם ידאגו לכך, למכתב, ואני מקווה שהם אכן יעשו את זה ושבשבוע הבא נקבל כבר את ההפניה. הרצון לסיים עם זה עז.

ונחשו מי מתחיל גן באפריל? טאאא דאאא. הזמנו כבר מדבקות לציוד (לנון עיצבה):

IMAG2275

ויש קופסאת בנטו לאוכל (כי האוכל הטבעוני שאני יכולה להזמין להם ממש לא לטעמה של לנון אז אני מעדיפה לשלוח אוכל שאני יודעת שהיא תאכל). למי שלא זוכר, בגרמניה תהליך ההסתגלות הוא חודש, לפי איזו שיטה חינוכית שנקראת תוכנית ברלין. בשבוע הראשון שעה איתי ואז שעה איתי שעה בלעדיי ואז לאט לאט יותר ויותר זמן. במאי, אחרי שהוא כבר יהיה בגן, אני מתכננת לקחת את שניהם לגן בבוקר, לבושה בפיג'מה שלי, ואז לחזור הבייתה וללכת לישון עד שיגיע הזמן לאסוף אותם. ככה חודש שלם.

IMAG1888

 הא, ויש לנו טיפי!

IMAG2270

לא היה אוכל מסעיר לאחרונה, בעיקר מכיוון שאני עייפה וחסרת מעוף וחשק. הרבה ג'אנק. טייקאאוט פה ושם (בעיקר כי אין מה) אבל היו ארוחות בוקר למופת, בסופש"ים, כשיש לי קצת יותר זמן ואנרגיה.

לראשונה, פרנץ' טוסט, ללא ספק לא בפעם האחרונה:

IMAG1214

טופו מקושקשת עם ירקות (כן כן כמו בכל יום שבת), עם בייקון מנייר אורז, וגם גבינות קשיו בורסן עם עירית, ועם זעתר:

IMG_20180318_144418_775IMAG1795IMG_20180318_144418_772IMG_20180318_144418_777

וואפלס עם חמאת בוטנים, בננה, ופקנים:

IMAG1677

IMAG1667

בשבוע שעבר הייתה לי סדנאת בישול באנגלית, וזה היה כל כך מרענן וכיפי! באו אנשים מכל העולם: הייתה הודית, פורטוגזי, בריטית, ואפילו בחור מלוקסמבורג! (בד"כ הקהל רק גרמני כי הסדנא בגרמנית). הם לגמריי ניצחו עם הפלאפל באותו ערב, היה נהדר!

IMAG1618

imag1584.jpg

IMAG1590

IMAG1560.jpg

תראו כמה יפה בית הספר לבישול!

ולסיום, קצת אמנות של לנון:

IMAG1806

אמא שלי שלחה!

IMAG1696

IMAG1647

"זה דוריאן עם מוצץ"

84. What the hell am I doing here?

IMG_20180305_163149_322

IMAG1063.jpg

זה זמן רב מקננת בי תחושה מעיקה שקשה לי להפטר ממנה, תחושה של "לא יכול להיות שזה זה, שאלו החיים שלי". פשוט לא ייתכן שככה יעברו להם החיים שלי, עם רוטינה משמימה של אמהות. ושלא תהיינה אי הבנות, אני לא רוצה שישתמע מהפוסט הזה שאני לא אוהבת להיות אמא, אני מאוד אוהבת להיות אמא ואוהבת את הפושטקייה שיש לי יותר מכל, אני פשוט לא אוהבת להיות רק אמא.

IMG_20180227_164553_312

וברגעי השבירה הללו, שבאים לעיתים קרובות יותר ויותר, ברגעים האלו עולים וצפים זכרונות מתוקים מחיים אחרים, זמנים אחרים. פעם הייתי אחרת, עשיתי דברים מעניינים, פגשתי אנשים מעניינים, טיילתי, קניתי, חגגתי, חוויתי, ראיתי, באתי, הלכתי, עשיתי. קראתי ספרים פעם, המון (אמא תתעלמי מזה, אני עדיין צריכה שתשלחי לי את כל הספרים שביקשתי!), הלכתי למוזיאונים, פגשתי חברים לקפה, עשיתי שופינג, ראיתי סרטים מאוחר בלילה, הלכתי למסיבות ורקדתי עד הבוקר, הייתי בקונצרטים, שתיתי בירות. במקביל לזכרונות המתוקים האלו, זכרונות שקרנים שמעלימים את כל מה שלא אהבתי באותם חיים, במקביל אליהם מתחילה הלקאה עצמית, במיוחד בלילות, לפני השינה, המוח שלי מתחיל ספירת מלאי של כל שטות שעשיתי בחיי, של כל הזדמנות שפיספסתי, וגולת הכותרת, "דברים שהייתי צריכה לומר ולא אמרתי". יש מונח כזה, שהמציא דידרו, הפילוסוף הצרפתי, שבתירגום חופשי הוא "תחתית מדרגות",  פירושו "מציאת התגובה המושלמת מאוחר מידי", או כמו שאני רואה את זה, "המשך שיחה לאחר שהיא הסתיימה, עם עצמי, בראש", דידרו שנשאר ללא מענה בזמן שיחה עם מדינאי כתב:

"a sensitive man, such as myself, overwhelmed by the argument leveled against him, becomes confused and can only think clearly again {when he finds himself} at the bottom of the stairs" 

ובאותם ימים תחתית המדרגות הייתה עדות שכבר עזבת את המסיבה.
ואני זוכרת עשרות שיחות כאלו, רובן עתיקות יומין, שלא אמרתי מה שהייתי צריכה לומר, או מה התכוונתי לומר ובדיעבד צצו המילים הנכונות… והזכרון השלילי לא מרפה. אחרי הזכרונות וההלקאה העצמית מגיע שלב ה"דברים שעוד לא עשיתי". רשימה בלתי נגמרת שמבוססת בעיקר על שברי חלומות, חלקיקי פנטזיה, תמונות חברים מפייסבוק, ותמונות של זרים מאינסטגרם.

אז זוהי הנוסחא: חוסר שביעות רצון, פלוס זכרונות (יפים ככל שיהיו, מיותרים ולא תורמים דבר להרגשה הכללית) פלוס ערמת חרטות פלוס עוד כל מיני משתנים (מזג אוויר, המשקל שלי, כמה שעות ישנתי בלילה) פלוס חלומות מנופצים שווה אני.

אז זהו, זה זה? אלו החיים שלי?

שינה לא רציפה, להתעורר עייפה, ארוחות בוקר, ניגוב טוסיקים, החלפת חיתולים, צחצוחי שיניים מלווים בדילמות של ילדות בנות שלוש וחצי בנוגע לאיזו מברשת שיניים נשתמש היום, הלבשת ילדים (אחד מהם  כרגע בפייז של "אני אצרח כמו מטורף ואת לא תלבישי אותי"),הכנת קפה (טוב נו, מארק מכין לי), שלוק מהקפה, בחירת בגדים, קוקיות, צמות, סיכות, חימום קפה במיקרו, הכנת ציוד לגן, כולל ארוחת צהריים, הליכה לגן, פיזיותרפיה, ביקורים אצל רופאה זו או אחרת, סידורים למכביר, קניות, עליית שלוש קומות עם ילד מתפתל, קניות, ותיק, הכנות לארוחת צהריים, הכנות לארוחת ערב, צוות בידור, שאיבת הבית (כ ל י ו ם), שטיפת הרצפה במטבח, האכלת צהריים, ניקוי הרצפה במטבח, הלבשת ילד ששונא להתלבש ליציאה, שוב, איסוף ילדה מהגן, שיעור ריקוד, פליידייט, פליידייט אצלנו, איסוף דופלו, איסוף לגו, איסוף פליימוביל, איסוף טושים, איסוף פאזלים, איסוף חיות, איסוף קוביות, איסוף טישו שפוזר בכל הבית, איסוף בגדים, איסוף ציורים, המשך הכנות ארוחת ערב, אולי יש זמן לקפה, האכלות, משא ומתן מתקדם לגביי סוג האוכל ואז כמות האוכל, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה במטבח, ניקוי הרצפה. במטבח. ספירת הדקות לחזרתו של מארק הבייתה, איסוף דופלו, איסוף פליימוביל, איסוף טושים, איסוף פאזלים, צפייה בפרוזן, לט איו גו לט איט גו לט איט גו, צפייה בפיג'יי מאסקס, אמבטיות, הכנה לשינה, פיג'מות, לא זו, האחרת, הקראת סיפורים, חנן הגנן, שאול החתול, החתולה יולנדה דה מיאו, חיפושית בגשם, חנן הגנן חנן הגנן חנן הגנן. כיבוי אורות. שקט. החתול מתחיל ליילל, כי עכשיו תורו להיות נודניק.

ואז יוגה עם אדריאן בכוחותיי האחרונים. ואז ארוחת ערב עם מארק, ולשנינו אין כוחות לדבר. ואז מקלחת. ואז קצת עבודה על המחשב: הכנות לסדנאת בישול, או טיפול בעיניינים שוטפים של אנונימוס, או סתם ניהול חשבונות. ואז כבר 11 בלילה, ושוב לא שמתי לק או סידרתי גבות, ולא התחלנו את משחקי הכס, ולמי יש כוח לקרוא עכשיו, ולא חיפשתי טיסות לארץ, ולא עניתי על אי מיילים, ולא העברתי תמונות למחשב, ולא כתבתי את מה שתיכננתי לכתוב, והכביסה ערמות ערמות שמכפילות את עצמן. ושוב מגיע הבוקר.

עד מתי? תאמרו בוודאי, עד הסופ"ש, אבל כל הורה יודע שסופשי"ם (סופשו"ת?) טיבם להיות בדיוק אותו הדבר כמו שאר ימי השבוע אבל עם ילדים בבית כי אין גן. אולי פלוס סרט, אולי פלוס שנת צהריים, אולי פלוס אוכל מפנק.

אני לא טובה ברוטינות. אני צריכה משהו אחר. נאחזת במחשבה שזה לא לנצח, שדוריאן מתחיל גן בחודש הבא, אומנם רק לחמש שעות ביום, כמו לנון, אבל היי, חמש שעות שאני מקווה לנשום בהם, לחזור לרוץ, והכי חשוב, להתחיל לגלגל קדימה את העסק שאני רוצה לפתוח (הא! כן כן, יש לי חלומות!).

IMG_20180302_000642_401

IMAG1076

ולמעבר החד של הפוסט: בסוף פברואר חגגנו שנה להגעתו של דוריאן הבייתה. לא עם הרבה רעש וצלצולים אבל עם עוגת השוקולד הטעימה ביקום. מארק ואני נזכרנו איך שעה אחרי שהגענו איתו הבייתה הוא משך את הזונדה החוצה ומארק היה צריך לחזור איתו לטיפול נמרץ שיחזירו אותה. פושטק מהרגע הראשון. אגב פושטק – זו מילה ברוסית שפירושה בטלן, אני יודעת שלדור אחר היא קצת שלילית אבל אצלנו היא בעיקר לתיאור שובבות עד אין קץ. להן, הפושטקייה.

img_20180227_180518_052.jpg

כמו כן שרדנו שבוע וחצי עם קור שלא זכור לי אי פעם כאן בהמבורג, מינוס 10 מעלות עם הרגשה של מינוס עשרים. שלג שהפך לקרח ורוחות מטורפות מסיביר. היה כל כך קר!

IMAG0181.jpg

IMAG0115IMAG0102IMAG0114

IMAG0161

והמחזה מחוץ לגן:

IMAG0189.jpg

הנה דוריאן נהנה מאוכל:

והנה לנון עולה מדרגה מבחינה פאזלית (עזרנו עם המסגרת):

ולפינת האוכל!

 גבינת קשיו בסגנון בורסן עם זעתר (והייתה גם אחת עם פלפל), עוגת השוקולד השווה, חצילים מטוגנים (כן כן, טיגנתי בבית) לפי מתכון של "הקוסם" שהכנסתי לסדנאת בישול באופן קבוע כי הם טעימים באופן לא חוקי, באוזי שאחרי שנים של ניסיון הצלחתי לקפל כמעט כראוי, גוואקמולה, ומינסטרונה, לא כזה ביג דיל אבל טעים ויפה!

imag0936-e1520589547437.jpg

imag0940.jpg

IMAG1088

IMG_20180228_203712_247

IMAG0320IMAG0305

IMAG0990.jpg

IMAG0049IMAG0054IMAG0083

IMAG9908IMG_20180305_212518_754

83. חשבתי…

IMAG9361.jpg

חשבתי שאנחנו בדרך להחלמה. חשבתי שכל מה שנשאר לנו בעצם זה להחלים – לדוריאן מהפגם, לנו כמשפחה, כזוג, כהורים. החלמה וזהו, ונהיה בסדר. אולי לא לגמריי נורמלים אבל בסדר, מעולם לא שאפתי להיות נורמלית.

וזה לא שלא היו עננים. יש כמה. יש את השסע בחניכיים ואת הצמיחה העקומה של השיניים, יש את העיוות בבטן שאולי יתקנו אחר כך, את הפחד המתמשך מדלקת ריאות או כל דלקת אחרת, חיסון כל ארבעה שבועות, פיזיותרפיה פעמיים בשבוע, ריפוי בעיסוק פעם בשבוע, ויש את היקף הראש הקטן.

זה התחיל מהערה קטנה של הרופאה שאמרה שהיקף הראש קטן. וזה המשיך לעוד ועוד הערות, ומחשבה על זה שהשכיבה בטיפול נמרץ היא זו שמעכבת במעט את הגדילה, ושמענו שזה לא משנה כי ההתפתחות שלו מדהימה ותקינה לחלוטין, אבל הראש קטן ולא גדל כמעט בכלל, ואז כבר שמענו שצריך לבדוק למה הראש לא גדל ורופא לא נחמד במיוחד אמר לנו שראש שלא גדל אומר מוח שלא גדל. ביום שני לפני שלושה שבועות היה לנו תור לניורופד שהיה מרוצה מההתפתחות של דוריאן, אבל שלח לרנטגן ולאולטראסאונד. ואז נפערה מחדש התהום שנפערה ביום שדוריאן נולד. והיא עמוקה ושחורה ומפחידה מתמיד. ובתחתית שלה כתובה מילה חדשה, שוב, שמעולם לא שמענו: קרניוסינוסטוזיס.

עזבנו את בית החולים ביום של האיבחון מבולבלים עד מאד. מצד אחד אמר הרופא שלא נצטרך ניתוח כי הפגם הזה הוא בעיקר קוסמטי אצל דוריאן (או במקרים שהוא לא גנטי). הוא אמר אבל שהראש תמיד יהיה קצת מעוות, כלומר לא עגול, ותמיד יהיה יותר קטן. הרופאה הכירורגית שבאה לראות אותנו אמרה שיש לנו חצי שנה להחליט לגביי ניתוח כי אחר כך יהיה מאוחר מידי. הפרטים לא ממש היו ברורים ומכיוון שלא ממש הבנו במה מדובר הלכנו הבייתה מבלי לקבל אינפורמציה מלאה. מיהרתי לקחת את לנון לשיעור ריקוד, מארק מיהר עם דוריאן לרופאת ילדים לקבל משחה לעיניים (הייתה קצת דלקת). אחר כך בבית נכנסתי למיטה, מנסה לא לבכות ליד לנון, היא התכרבלה לידי ונרדמה עליי ואני בכיתי ובכיתי ובכיתי. בכיתי על דוריאן האומלל הקטן שלי, על התינוק הזה שעבר גיהנום, בכיתי עלינו – עוד לא התאוששנו והחלמנו מהשנה האחרונה והנה נזרקנו שוב לתוך סיוט עם מקרה נדיר של פגם נדיר. בכיתי ובכיתי.

לא ידעתי כלום על קרניו אבל בערב כבר היה לי את כל המידע שהייתי צריכה. קרניוסינוסטוזיס הוא תופעה בה לוחות הגולגולת של תינוק נסגרים מוקדם. מאוד מאוד מוקדם. יש כחמישה או שישה חיבורים בין הלוחות האלו (שימו לב לתמונה למטה) והחיבורים האלו נפגשים באיזור שנקרא פונטנלה. החיבורים האלו, תפרים, בגרמנית, סוטורס באנגלית – אמורים להסגר בגילאים 20 עד 40 – מתי שהראש עצמו מפסיק לגדול. הם זזים ומאפשרים למוח לגדול בתוך הגולגולת, בעצם גדילת המוח מזיזה אותם.

הנה מידע מאתר של בית החולים סוראסקי:

הגולגולת מורכבת מעצמות שטוחות המחוברות זו לזו ע"י תפרים, כך נוצרת "קופסא" סגורה המגנה על המוח. אצל תינוקות התפרים פתוחים (כדי לאפשר את גדילת הגולגולת בו זמנית לגדילת והתפתחות המוח) ומופיעים בצורת פסים משוננים של רקמת חיבור רכה. אצל אדם בוגר העצמות מחוברות זו לזו כמעט ללא מרווח ע"י רקמת עצם.
קרניוסינוסטוזיס הינו מצב בו קיימת סגירה מוקדמת של תפר אחד או יותר. סגירה מוקדמת של תפרי הגולגולת תגרום לצורת ראש לא תקינה, ובחלק מהמקרים להפרעה בארובות העיניים ובמבנה הפנים. כ"פיצוי" לתפר הסגור ובשל גדילת המוח, תגדל הגולגולת לכיוונים אחרים וצורתה תיקבע לפי התפר שנסגר מוקדם. את התהליך הזה אפשר לדמות למצב בו מנפחים בלון, האוויר יכנס פנימה ויתפשט לכל הכיוונים בצורה שווה. אם נתפוס חלק מהבלון ונסגור אותו, אך נמשיך לנפח, האוויר ימשיך להיכנס פנימה לכיוון הנגדי למקום הסגור, שם תיוצר בליטה.

125739.gif

עד כמה שהבנו מהרופא, אצל דוריאן היו סגורים שלושה מהתפרים. לא אחד. לא שניים. שלושה. סגיטל, מטופיק, וקורונל.

בערב כבר הקמתי חמ"ל קטן. מצאתי שיש בגרמניה שני מומחים לקרניו, אחת מהן היא ד"ר שוורץ בבית החולים האוניברסיטאי שאריטה בברלין, הצלחתי להשיג לנו תור לעוד שבועיים. בנוסף מצאתי שיש בארץ מומחה עם שם עולמי לקרניו אבל לא חשבתי שאוכל ליצור איתו קשר. הצטרפתי לקבוצת הורי קרניו בגרמניה, ומה שחיפשתי בעיקר זה עוד ילדי בקע עם קרניו. מצאתי שניים, אחד בשוויץ ואחד בארה"ב. בקבוצה הגרמנית דיברו רבות על הרופאה מברלין, וגם היו מעודדים ונעימים, לאחר ששמעו על הבקע של דוריאן וראו את הוידאו כתבו לי כמה אמהות: "קרניו זה לא נעים אבל זה כלום לעומת מה שעברתם כבר". ניסו לעודד אבל לא ממש הצליחו. התמונות שראיתי שברו לי את הלב. ההסברים מההורים האחרים היו קשים לעיכול.

פלאי האינטרנט הביא אותי ליצור קשר עם זוג מקסים מהארץ, עם אכפתיות עצומה, שהבת שלהם עברה ניתוח אצל הפרופסור המומחה לקרניו. האמא כתבה על כך מאמר וככה מצאתי אותם. האבא אמר שהוא ינסה לקשר אותי עם הפרופסור המומחה בישראל, ויום למחרת התקשרתי לבקש מבית החולים את הרנטגן והאולטראסאונד של דוריאן, אני לא צריכה מכתב אמרתי לאחות שאמרה שהוא עדיין לא כתב מכתב, אני רק צריכה את הממצאים.

ולמרות שניסיתי להתאפס על עצמי, המחשבה שדוריאן יצטרך לעבור ניתוח בו יפתחו לו את הגולגלת מאוזן לאוזן ואז יפרידו את הלוחות ואז יתפרו שוב. ניתוח בו הוא יהיה מורדם, ועם צינורית הזנה, ניתוח שההחלמה ממנו כואבת מאוד – הסיוט החדש הזה ריסק אותי שוב. שוב ימים ללא שינה, מלאי בכי, בהם אני לא רוצה לעשות כלום, לא לצאת מהמיטה, לא לעשות קניות, בטח לא להכין אוכל. ימים בהם אני פקעת עצבים, ימים בהם אני רק רוצה ללכת לישון ולקום למציאות אחרת. קמטי הדאגה של מארק ושלי העמיקו. שוב התחילה לי נשירה, שוב פריחה מטורפת על העור, שוב אני נועלת את הלסת מהסטרס, שוב אני לא מסוגלת לישון, אחרי חודש של יוגה עם אדריאן כל יום (!), לא הצלחתי אפילו פעם אחת לפתוח את היוגהמט, החיים נעצרו.

למארק אמרתי שאני מרגישה כאילו אנחנו עומדים בפני מלחמה נוספת כשלמעשה לא התגברנו על פצעי המלחמה הקודמת. אין לי כוח לזה אמרתי לו. אין לי אנרגיה, אין לי יכולת.

ואחרי שבועיים של גיהנום שלא נגמר, שבועיים בלי חיוכים או צחוק או טיפת אופטימיות, אחרי שבועיים כאלו, האבא מהארץ ביקש שאשלח את הרנטגן וכמה תמונות של הראש של דוריאן, שהוא יעביר לפרופסור הדגול. האיש הזה שלא פגש אותי מעולם עשה עבורנו מעל ומעבר ולנצח אני אסירת תודה. מאוחר בלילה הוא התקשר ואמר שהפרופסור דיבר איתו ואמר "זה לא קרניו". הפרופסור גם ביקש שאתקשר אליו למחרת בבוקר, ובשבע בבוקר כבר הייתי בהתרגשות שיא. הפרופסור אמר לי שזה "שום כלום". הוא אמר שהוא חושב שהלוחות אצל דוריאן זזו משכיבה ממושכת (הוא שמע על ההיסטוריה שלו). אם זה היה קרניו הראש שלו כבר היה מעוות לחלוטין, הוא אמר, וההתפתחות שלו לא הייתה כזו נהדרת. עם לב פועם מהתרגשות ושמחה סיימתי לדבר עם הפרופסור הזה שיום אחד אני אמצא אותו ואחבק אותו חזק חזק. חזרנו לחייך.

IMAG9528.jpg

וכמובן שנסענו לברלין.

IMAG9502.jpg

דוריאן ואני לקחנו רכבת מוקדם בבוקר יום שישי (אחרי לילה קצר וסדנאת בישול ערב לפני כן). לא ידעתי איך אני אמורה לעלות לרכבת עם עגלה, אני צריכה לקפל אותה? איפה אני אשים את דוריאן בזמן הזה? סטרס שלא נגמר. הרכבת הגיעה ולידי עמדה אמא מגאנה עם עגלה וילדה קטנה. עלינו יחד ישירות ל"איזור משפחות" שלא ידעתי שקיים. קרון ובו איזור שלא צריך לקפל בו את העגלות. התחברנו מיידית האמא ואני, וחייכתי כל כך כששאלתי את הילדה הקטנה, כבת חמש, מה שמה, והיא ענתה "אופרה ווינפרי". כן כן, זה השם. האמא מייד הסבירה שהיא מעריצה גדולה ואני הסברתי שגם אני. כמובן שתוך כמה דקות היא הסבירה למה היא נוסעת לברלין (דרכון לתינוקת בת השבעה שבועות שבעגלה) ואני הסברתי גם. היא נדהמה. הביטה בדוריאן המחייך שהוקסם מאופרה ווינפרי ושאלה אותי אם תוכל להתפלל עבורו. אמרתי שכמובן והיא מייד החזיקה ברגלו של דוריאן ובקול מלא רגש ואהבה ביקשה מישו מנצרת המושיע לדאוג לדוריאן ולבטל כל דבר שיכול להרע לו. האמונה שלי באלוהים או במשהו בכלל היא מתחת לאפס אבל דמעות זלגו מעיני כי האמונה שלי בבני האדם חזקה כל כך והאישה הזאת הזכירה לי את זה. ריכלנו כל הדרך על האמהות הגרמניות (כי הייתה אמא גרמניה אנטיפטית עם שני ילדים לא רחוק מאיתנו שעשתה לנו פרצופים) ועל החיים בגרמניה ועל כמה אנחנו אוהבת את המבורג ונפרדנו בחיבוקים בתחנה המרכזית של ברלין.

IMAG9457.jpg

גיפטי ואופרה ווינפרי

התחנה המרכזית של ברלין הייתה מוארת משמש כשהגענו, דוריאן ואני סונוורנו. עליתי על האוטובוס לשאריטה והתכוננתי נפשית לחכות שעתיים שלוש כמו ששמעתי. המזכירה שקיבלה אותנו (שיש לה את אותו יום הולדת כמו דוריאן) הייתה נעימה ביותר ואמרה שד"ר שוורץ תראה אותנו מייד. פחות מרבע שעה אחר כך נכנסתי לראות את אחת מהמומחים לקרניו בגרמניה, רופאה שמנתחת ניתוחי קרניו אחת לשבוע לפחות, נעימה, אדיבה ומקצועית. אחרי דקה היא כבר אמרה לי "זה לא קרניו". ובכיתי ובכיתי. היא קראה לעוד רופא שדיבר איתי באנגלית. הסבירו לי שאם זה היה קרניו הראש של דוריאן היה כבר מעוות לגמריי, וההתפתחות שלו הייתה נפגעת. היא אמרה שהיא חושבת שזה מהשכיבה בטיפול נמרץ, שהלוחות נדחפו קצת יחד. הראתה לי ברנטגן שהבאתי שתפר אחד סגור אבל שזה בסדר, שאחד לא סגור, ואחד אי אפשר לדעת. מה עכשיו שאלתי? ושניהם ביקשו שנעשה אמ.אר.איי, שנוכל לדעת מה קורה באמת בפנים, ולראות אם יש מקום למוח לגדול (אם יש רווח בין המוח לגולגולת). קבענו שאשלח להם את תוצאות האמ.אר.איי ברגע שיהיו ושנדבר. ד"ר שוורץ אמרה: זה לא קרניו, לא צריך ניתוח, ולא צריך לדאוג. בגרמנית זה נשמע טוב יותר, באמת!

IMAG9477.jpg

IMAG9491.jpg

יצאנו אל השמש הברלינאית דוריאן ואני, ובפעם הראשונה מזה שלושה שבועות נשמתי. נירית האחות מברלין לקחה אותי לאכול אוכל וייטנאמי הורס, אחר כך העמדתי פנים שאני תיירת על הקודאם, ולקראת הסוף כשנהיה לי קר קפצתי לביקור בזק אצל חברה ברלינאית וירטואלית שאירחה אותי מכל הלב ושימחה אותי מאוד (והבת המתוקה שלה שימחה את דוריאן מאוד). רכבת חזרה להמבורג, אין קרון משפחות, דוריאן בזרועותיי כמעט שעתיים, במסיבת טכנו שלא נגמרת. אני עייפה ברמות חדשות, מותשת, צריכה מקלחת, כואב לי כל הגוף, אבל מה אכפת לי, זה לא קרניו.

IMAG9312.jpg

ולמעבר החד של הפוסט: לפני חודש לנון ואני הלכנו לחנות צעצועים. היא בחרה סט של פליימוביל ו"שילמה" עבורו עם שני המוצצים שלה. אחד של הגן אחד של הבית. בשניהם הייתה משתמשת להרדם ותו לא. בלילה הראשון היא בכתה בעצבות עמוקה "אני צריכה את המוצצים בחזרה! אני לא יכולה לישון רק עם הפה שלי". ואחד כך דעכה העצבות לאט לאט. עם הפרידה מהמוצצים הגיעה פרידה משנת הצהריים שלה בגן, אחרי כמעט שנתיים וחצי בהם ישנה כל יום (!) צהריים לפחות שעתיים, הגיע הזמן בו היא לא ישנה יותר. אבל אם זה מה שצריך לקרות כדי שלא יהיו יותר מוצצים אז אני בסדר עם זה!

IMAG9021

נעלי החתונה שלי – פעם שנייה שהם בשימוש

והיה גם פאשינג, חג תחפושות, ולנון התעקשה להיות דבורה, שוב, אבל התחפושת כמובן כבר קטנה עליה ולכן היא הייתה קוסמת. דוריאן היה דבורה במקומה.

IMG_20180211_131812_202

IMAG9147.jpg

לנון התחילה חוג ריקוד במרכז הקהילתי ליד הבית:

IMAG9655~2.jpg

וגם פגשה את האיש הזה וניהלה איתו שיחה ערה, וכששאלתי על מה דיברו אמרה שיש לו "אוואה" בפנים והיא שאלה אותו איפה הוא נפל:

IMG_20180131_213846_514

בסוף ינואר: פגישה של כל מארגני אנונימוס בגרמניה, בעיר ברמן (יאיי, שעה מהמבורג!), כולל ביקור על הבוב ברקר של הסי שפרד, וכולל קובייה עצומה של 32 אנשים מול התחנה המרכזית של ברמן. היה נהדר!

IMG_20180129_170439_522

IMG_20180128_164612_428

IMG_20180128_164612_427

בקובייה האחרונה באה חברה לבקר ותפסה אותנו בחיבוק קבוצתי:

IMG_20180203_215436_241

ירד עלינו שלג והיה קר כל כך אבל אני חושבת שבערה בנו אש מבפנים שחיממה…

IMAG8618

והיו גם סדנאות בישול עם חידושים כמו גבינת שמנת (מקשיו) עם זעתר, וחצילים מטוגנים לפני מתכון של חומוס "הקוסם" מתל אביב שההתלהבות מהם הייתה עצומה.

IMG_20180215_224718_269

IMG_20180215_224718_270

IMG_20180215_224718_277

והייתה עוגת גבינה נ ה ד ר ת שהצליחה מעל ומעבר:

IMG_20180218_182429_948

IMG_20180218_182429_952

IMG_20180218_182429_947

IMAG9590.jpg

ואומנות לסיום:

IMAG8602IMAG8794

82. So young…

IMAG3614

פתאום השמיעו סוויד ב 88, לא כזה נדיר, הם משמיעים סוויד לא מעט, ובכלל התחילו לחרוש שם על מוסיקה איכותית שפעם בקושי היו משמיעים (יש לי רשימה שהולכת וגדלה של שירים שהיו עושים לי כיף בלב כשהיו מושמעים ועכשיו זה קורה לעיתים קרובות יותר והכיף הולך וקטן). סוויד זו הלהקה שהכי מחזירה אותי לתיכון, כיתה יוד ככה, בפעם השנייה (עשיתי את כיתה יוד פעמיים) – עם כל מה שנלווה מסביב: ד"ר מרטינס שחורות, טייצים, חולצות גזורות של הסקס פיסטולס, עגיל באף, שיער בצבעים שונים, איילינר, השעיות חוזרות ונשנות מבית הספר, מלחמות נגד כל העולם (נו טוב, נגד בית הספר), תחילתה של התעניינות אינלטקטואלית במיליון נושאים שגם היום נמצאים בחיי (צ'כוסלובקיה למשל). אלו היו שנים שלא הערכתי כראוי בעודני חווה אותן אבל זה ממש לא הוגן לשפוט אותי, כי זה מאוד טבעי לא להעריך משהו כל עוד נמצאים בו. אלו היו שנים של אהבות ראשונות, ובילויים בבוסתן על החוף, השנים של פסטיבלי רוק באילת שהיו הדבר הכי כיפי שיכל להיות באותו הזמן. זה היה העידן של ערוצי המוזיקה בזמנים שעוד השמיעו בהם מוזיקה ועשו קליפים מפוארים. המוזיקה הייתה פסקול בלתי נפרד מהתקופה הזו אצלי. לצד "קלאסיקות" מתבקשות, סוויד שזכו בתחרות הקליפים הראשונה של אמ טי וי נכנסו לי לחיים ולא יצאו משם עד היום, יחד עם רדיוהד שהוציאו את קריפ באותה השנה. והנה סוויד ברדיו, וזה תענוג צרוף, זה אושר עילאי של מוסיקה משובחת מימים עברו שמחזירה אותי למקום אחר, בו הייתי ההתחלה של מישהי שאני היום. ואז הקריין ברדיו אמר: "סוויד מ 1993". ואני נפלתי לתוך תהום. 1993 הייתה לפני  25 שנים. רבע מאה עברה מאז.

זה היה הזמן בו חתמו על שלום עם ירדן ובאוויר הייתה אופטימיות מרצדת כזו, עם קצת נצנצים שמסנוורים. זו הייתה השנה שצ'כוסלובקיה התפרקה והפכה לצ'כיה וסלובקיה. וואצלב האוול נבחר לנשיא צ'כיה, וקלינטון הושבע לנשיא ארה"ב . זו הייתה השנה בה האיחוד האירופאי הפך לאיחוד האירופאי בעקבות אמנת מאסטריכט. השנה בה נחתם הסכם אוסלו והביא איתו תקווה עצומה, השנה בה התרחשו המהומות נגד הצבא האמריקאי במוגדישו. השנה בה ערוץ 2 התחיל את השידורים המסחריים שלו, והשנה בה נסגר עיתון הבית שלנו,"חדשות". והשנה בה האף בי איי ניהל קרב הזוי נגד דיוויד כורש והמאמינים שלו בווקו טקסס (ואני התחלתי להתעניין בכיתות משיחיות). זו הייתה שנה בה היה לי חבר בשם טל בתל אביב והייתי נוסעת אליו בסופי שבוע, עוברת בתחנה המרכזית החדשה שבדיוק פתחו (היא הייתה דוחה וגועלית גם אז). לטל היו כבלים ואני זוכרת שהוא הקליט לי, מתוך אהבה עמוקה, את תחרות הקליפים של אמ טי וי, זו שסוויד זכו בה. עד כמה שידוע לי טל היום חרדי היכנשהו בארה"ב. כיוון שאז לא חשבתי לרגע שהוא יגיע אליו. 

למרות שערוץ 2 החל לשדר, לאילת הוא הגיע קצת באיחור, לא לכולם היה אותו, וכבלים לא היו כמעט לאף אחד. אבל לנועה היו גם היו, והיינו מתנחלים אצלה ימים שלמים ורואים קליפים שוב ושוב.

במוזיקה זה מה שניגנו ללא הרף ב 1993:

וכמובן, ללא הפסקה:

ברט אנדרסון היה הדבר הכי מדהים על מסך הטלוויזיה שלי באותו זמן. הוא היה צעיר, הוא היה יפייפה בצורה מיוחדת, הוא היה לא גברי במיוחד, היה לו קול עם טביעת אצבע מטורפת, והיו לו ולסוויד שירים שכל כך אהבתי, המילים היו מטורפות, המוסיקה הייתה פסגת החלומות של האינדי והבריטפופ, ותכל'ס, גם היום אני נמסה מהשירים האלו. אבל לחשוב שעברה רבע מאה מאז זה קצת מטריד. אולי בעיקר כי אני זוכרת את התקופה הזו היטב. אבל ממש. הייתי בכל הופעה של סוויד בתל אביב. היו לדעתי ארבע הופעות ובכולן הייתי. הייתה הופעה שבוטלה בעקבות רעידת האדמה ההיא בטורקיה.

אני זוכרת שלא משנה היכן הייתה ההופעה תמיד נגנו לפניה את הסקס פיסטולס. משהו לא ברור כזה.  סוויד התפרקו והתאחדו והתפרקו והתאחדו ולפני כמה שנים באו להופיע בהמבורג, הופעה מיוחדת, השקה של אלבום חדש. לא היה לי עם מי ללכת כי כמות האנשים שאוהבים את סוויד שאני מכירה בעיר היא אפס. אבל זה לא מה שימנע ממני ללכת ומצאתי כרטיס ברגע האחרון מבחורה שלא יכלה ללכת, מארק הלך ליום הורים בגן של לנון, וזו הייתה הפעם הראשונה שלקחנו בייביסיטר זרה לשמור על לנון, ואני הלכתי לראות את סוויד. אני זוכרת את עצמי עומדת בכניסה להופעה וחושבת שאני כנראה קומליטילי היי כי שוב ניגנו את הסקס פיסטולס! אבל בעיקר הייתי בהלם מכמות האנשים המבוגרים, בואכה זקנים כאלו, שהיו שם. לא הבנתי מה האנשים האלו עושים שם בכלל, איך הם קשורים לסוויד, כל מיני מבוגרים פלוס שמנסים להראות קולים וצעירים. מי אתם לכל הרוחות? ואז הגיעה סטירה מצלצלת: הם אני. גם אני כבר לא בת 17 עם  אייליינר שנוסעת לראות את סוויד בסינרמה בתל אביב. האנשים הללו בגילי! משבר אמצע החיים במלוא הדרו. מתי נהייתי אישה בת 40 אמא לשני ילדים?! לורד הב מרסי!

IMAG3604

סוויד נתנו הופעה מדהימה באותו ערב. האולם הגריאטרי השתולל כמו שלא ראיתי עד כה בהופעות בגרמניה (אני צריכה פוסט שלם על התנהגות גרמנים בקונצרטים) – סוויד הרימו את האולם ואני, רוקדת ושרה איתם בקולי קולו הבנתי שפאק איט, אני עדיין אותה ילדה בת 17 עם איילינר. שנוסעת באוטובוס לתל אביב לראות את סוויד.

ואף מילה על הילדים? היום לא, רק תמונות:

IMG_20171226_203840_895IMG_20171228_122017_555IMG_20180104_093556_314

imag6145.jpgimag6241.jpgIMAG6247

imag6492.jpg

לא בטוח לגביי השעועית…

imag6388.jpg

שמש, ענן, וקשת!

IMAG6607IMAG6785

IMAG6806

בלון קשת!

imag6881.jpg

 ולמעבר החד של הפוסט:

IMG_20180106_183859_877

26229745_1779434035401085_6507486024770266069_n

I MADE THIS!

הקובייה השנייה של המבורג התקיימה בשבת האחרונה, קדמה לה סדנת מתנדבים שאירגנתי, עם אקטיביסט אמריקאי מנוסה – ג'וש שמו. לקח לי קצת זמן למצוא מקום לעשות את הפגישה אבל בסוף אירגנתי את זה בפוני בר, זה בר קפה של סטודנטים שביליתי בו לא מעט בזמן בו הייתי אמורה לכתוב את הדוקטורט שלי וגם אירגנתי שם לא מעט אירועים בעבר. כולם הסכימו שזה היה מקום מצויין לכזו פגישה!

IMAG6730

היו ארבע מעלות בשבת, והיה לנו מאוד קר, אבל זה לא מנע מאיתנו לעמוד בכניסה לאירופה פסג'ה המול של המבורג במרכז העיר – ולדבר על טבעונות עם כל מי שעצר לצפות בסרטים והראה נכונות להכנס איתנו לשיחה בנושא.

IMG_20180106_183859_878

דיברתי עם למעלה משלושים אנשים בשבת. השיא היה בדמות שלוש נשים, אחת מהן התחלחלה מהסרטים שהקרנו. ומיינד יו, אנחנו מראים דברים שהם יחסית מיינסטרים – שקורים בכל יום מיליון פעמים בכל רחבי העולם – לא מראים משהו יוצא דופן באכזריותו – רק את האכזריות הבסיסית, היומיומית. השיחה התפתחה איתן לכיוון חיובי ואמיתי, ואפילו הראתי להן את העוגיות לקריסמס שהכנתי עם לנון (כי אחת מהן תהתה איך אופים ללא ביצים). בשלב מסויים אחת מהן אמרה שהיא אוכלת רק מעט בשר ואני אמרתי שלצערנו זה לא משנה הרבה כי החיה עדיין מתה, החיה לא יכולה למות רק מעט. אמרתי לה שרבע שעה של אכילת סטייק זה סוף החיים לפרה. והן אמרו לי במבוכה שהן בדרך לבלוק האוס, רשת סטייקיות שיש סניף שלהם ממש צמוד למול. השיחה המשיכה, הן לקחו את הכרטיסים וראיתי שהן במקום אחר בנוגע לטבעונות. איחלתי להן בתאבון אבל שלושתן קפאו. אנחנו לא יכולות ללכת לאכול עכשיו בבלוק האוס הן אמרו לי. בהמלצתי, הן חזרו למול לאכול המבורגרים טבעונים במתחם מזון. הן חייכו והיו שמחות כשהן פנו חזרה למול, והחיבוק הזה איתן היה בלתי נמנע:

26238861_1779434032067752_6007708174486271457_n.jpg

 

26195567_1779434135401075_974613329596948334_n

 

26229379_1779434145401074_6646328655141376673_n

השותף שלי לארגון בהמבורג 

26169844_1779434512067704_4544742216682725258_n

ג'וש האמריקאי – This Little Vegan 

ולסיום, הראמן של אתמול:

IMG_20180108_194314_478.jpg