80. היי אילת…

IMG_20171120_204913_872

אז נסענו לנון ואני. וגם חזרנו. ובאמצע הייתה שמש מלטפת ונעימה ומזג אוויר שלא חוויתי כבר המון חודשים.

IMG_20171121_212859_632

הייתה גם משפחה שלא ראיתי הרבה זמן: היו הורים נרגשים שעשו חיים עם לנון (שקמה כל בוקר, והעירה אותי כך "אמא, אני התעורר"), אחות אהובה, ושלושה בני דודים מהממממממממים ששמחתי מאוד לפגוש. הייתה גם התקררות נוראית שלא הרפתה למרות חוק "העיר האחרת": הרגשה של לאות, עייפות, סינוסים סתומים ומיגרנות מהגיהנום. היה אוכל נהדר שרוב הזמן לצערי לא היה לו טעם, והיו כפכפים במשך שבוע שזה הדבר שהכי חסר לי. היו מתנות אינספור ללנון, ופגישות עם חברים אהובים, ובמיוחד חברה אהובה אחת שחסרה לי מאוד בחיי, והיה גם אחלה סיבוב על הסירה של ההאני שלה.

IMAG2920[1].jpg

היה ביקור של סבא וסבתא מאמצים שבאו מהצפון, הייתה רוטינה נהדרת של לנון לובשת בגד ים על הבוקר ודורשת "לים":

IMG_20171123_112241_024

וגם שנ"צ שלה על החוף שכל אילתי יודע שזה ה דבר:

IMG_20171121_200059_818

היו שקיעות מדהימות שעלו לי במאות תמונות שאני מעולם לא אעשה איתן כלום או אראה שוב:

היו כל מיני מוצרים טבעונים חדשים שלא הכרתי, וביקורים אצל נונה, הסבתא המאוד מבוגרת שלי, שכל הזמן שאלה אותי אם לנון שלי וכשאמרתי כן חייכה ואמרה "גנאן!". היו בעיקר רגעים רבים של בהייה ושחייה בים האהוב עליי, הצלול והחמים, היפייפה, הנקי, הרגוע, עם ההרים האדומים משמאל וההרים הצבעונים מימין (והתיירים הרוסים מימין ומשמאל, עומדים כמו זומביס, בבגדי ים מימי הגוש הקומוניסטי, ולא זזים)… וגם מחשבות על למה לי להיות שם, אם שם קר ואפור וקודר וגשום וקר וגם מאוד קר, אם אפשר להיות כאן כשחם ונעים ושמשי ומלטף. וחם. המחשבות האלו נעלמו במהירות במיוחד כשקראתי את העיתון או ראינו חדשות בערב.

IMG_20171123_215812_474IMG_20171123_175532_935IMG_20171123_174537_414IMG_20171122_174638_783IMG_20171121_202332_389IMG_20171120_205332_533

הדרך חזרה הייתה מתישה – (למרות שלמעשה הרבה יותר נוח לי להגיע לעובדה – שדה תעופה קטנטן שעדיין תקוע בשנות ה-60, באמצע שום מקום, פחות משעה נסיעה מאילת):

IMG_20171127_111834_610

IMG_20171127_115229_339

ראשית הטיסה איחרה, ואז עוד. ואז הודיעו שהיא תקח יותר זמן בגלל רוחות (לא רפאים), ואז בהמראה התחילה לי המיגרנה הכי נוראית שחוויתי בחיי, הפרצוף שלי היה משותק מכאבים וירדו לי דמעות. כשסוף סוף הגענו לברמן קיבלתי הודעה שהרכבת להמבורג תצא באיחור קל, אומנם קל אבל עדיין, ואז הרכבת עצרה על הפסים לחצי שעה. הגעתי הבייתה על ארבע כמו שאומרים. קשה. יום למחרת לנון התעצבנה  על הבוקר, היא אמרה שהיא רוצה ללכת לים! ההסברים שזה לא יקרה לא עזרו. "אמרתי שאני רוצה לים!!!".

IMG_20171128_160810_653

החזרה לשגרה ברוטלית, אבל מהירה. דוריאן שמח לראות בעיקר את לנון, הוא ומארק עשו חיים, וגם ביקרו אצל הסבא והסבתא ליד בראונשוויג. חזרתי ישר למה שעזבתי כשנסעתי: חיסונים לדוריאן כל ארבעה שבועות, פיזיותרפיה פעמיים בשבוע, ריפוי בעיסוק פעם בשבוע, וצוות בידור במשרה מלאה מאחרי הגן ועד הערב. בקרוב, סדנאות בישול למכביר, אנונימוס פור דה וויילס (יש כבר שלושה אירועים!), וכן הלאה וכן הלאה.

IMG_20171128_094234_550

דצמבר מתחיל מחר… היום לפני שנה היה תאריך הלידה הצפוי של דוריאן, ואני לא יכולה שלא לחשוב על הזמן הזה: על ההתרגשות והשמחה, על הציפייה, על ההכנות, על החלומות, וכמובן על ההתנפצות המטורפת של החיים שלנו. דוריאן עוד שבועיים בן שנה. הזמן עף לא רק כשנהנים, הוא עף באופן כללי, הוא חולף ומשאיר לעיתים צלקות עמוקות שלא יעלמו גם אם יעבור זמן רב. במיוחד מצולק ערב קריסמס מהשנה שעברה, נר ראשון של חנוכה.

אני חושבת על היום הזה הרבה, אני מנסה לחשוב עליו בצורה בונה, שתעזור לי ליצור זכרון שמח וחיובי השנה. זה היה היום בו באנו למחלקה עם ידיים מלאות דברים טעימים לצוות שעושה משמרת ערב. בבית לנון מחכה בציפייה לערב, לפתוח את המתנות מתחת לעץ שמארק התעקש לקנות לראשונה בחיינו. במחלקה דממה, רופאים ואחיות מסביב למיטה של דוריאן, כולם עם פנים ארוכות, כולם חמורי סבר, עם מבטים מרחמים, ואנחנו, אנחנו רק רצינו לסדר שם שולחן נחמד לחג ולחזור הבייתה לנושקה שמחכה לפתוח מתנות. כבר ידעתי שהערב הזה לא יהיה כמו שחלמתי, מניקה את דוריאן מול העץ בעוד לנון חוגגת עם המתנות. אבל לא חשבתי לרגע שזה יהיה היום בו יאמרו לו שהתינוק שלי, בן פחות משבועיים, עומד למות. השנה חלמתי על חוויה מתקנת, קצת נסחפתי עם מחשבות על אווירה שווייצרית כזו, בהרים לבנים לגמריי, עם אורות מרצדים ואח בוערת שאפשר ללגום מולה שמפניה (מואט ושנדו) בעיקר בגלל איזה חשבון אינסטגרם מטורף שעושה לי חשק לזה. מסתמן שזה לא יקרה, במקום זה מארק ולנון יקנו עץ (משום מה לנון ממש ממש רוצה עץ, והיא גם רוצה שמתחת לעץ יהיה שוקולד, זה מה שהיא כל הזמן מבקשת), נקנה מתנות, ונעשה חוויה מתקנת בבית שלנו, ואולי זה הדבר הנכון ביותר לעשות.
מחר מתחיל האדוונט, ובגרמניה נהוג לעשות ספירה לאחור לקראת חג המולד, האדוונטסקלנדר זה מנהג שילדים ממש אוהבים, 24 מתנות לקראת חג המולד, והנה, של לנון כבר מחכה לה למחר – מדבקות, ממתקים, בובות קטנות, משחקים וטושים, כל מה שהיא אוהבת:

IMAG3442

imag3447.jpg

ומעבר חד ולא קשור: כרטיסים ומתנות לדוריאן מגיעים טיפין טיפין ומרגשים אותנו מאוד. אנחנו מחכים בקוצר רוח ליום הולדת של דוריאן. וגם למסיבה! תודה למי שטרחה וקנתה וכתבה ושלחה. 

ועוד קצת תמונות מאילת:

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

מודעות פרסומת

79. החלטות

IMG_20171114_081653_141

כשדוריאן שוחרר מבית החולים, הצוות הרפואי, מנהלת המחלקה והמנתח הראשי, הדגישו שאסור לנו לטוס איתו. הכירורג הראשי אמר לי "לא תסעו לתל אביב מספר שנים" ואני השלמתי עם זה. כך חשבתי. הם הסבירו שלחץ האוויר במטוס מסוכן או לפחות לא ידוע איזה נזק הוא יוכל לגרום לריאות העדינות של דוריאן, הם הסבירו שהרכב האוויר בקבינה לא נקי ועלול להיות מסוכן לריאות, והם הסבירו שלאור העובדה שיש לדוריאן רשת של גורטקס בסרעפת מוטב לנו לחכות. זו המציאות וזה בסדר. מארק ואני הפנמנו. אבל עברה כבר למעלה משנה מאז שהיינו בארץ. והקיץ כאן השנה לא היה קיץ. וקר מאוד כבר, ואפור, וגשום, ולנון לא מפסיקה לבקש, על בסיס יומיומי, ללכת לים של סבתא רוזי ולשחות, ואני כל כך מתגעגעת להורים שלי וסבתא שלי, ואני כל כך רוצה לשחות בים שלי וללכת יחפה על החוף, ואני כל כך רוצה פלאפל ושמש מלטפת ורעש עדין של ים, ולפגוש חברים שאני אוהבת. אני כל כך רוצה.

אנטר ראיינאייר.

אולי לא הייתי שוקלת לנסוע אלמלא ראיינאיר היו מציעים טיסות מברמן (מרחק שעה נסיעה מהמבורג) לשדה התעופה שליד אילת, עובדה, במאה אירו. במחיר כזה כבר לא היו לי תירוצים. יחד עם מלון ללילה בברמן (הטיסה לפנות בוקר) – לנון ואני טסות במחיר של פחות מכרטיס אחד של טיסה ישירה מהמבורג לנתב"ג. מארק למעשה הציע את הרעיון, ואני יודעת שהוא עצוב כי הוא מאוד אוהב את אילת, הוא מסוגל לשבת על החוף ולבהות בים שעות. אני יודעת כמה הוא אוהב שאנחנו מביאים אוכל מארומה ופותחים וסוגרים את החוף. אני יודעת כמה הוא אוהב לצלול במגדלור, וכמה הוא אוהב את השקשוקה של אבא שלי. אבל החלטנו. החלטנו שלנון ואני נסע לאילת לשבוע, שמארק יקח את שבוע החופש האחרון שלו וישאר עם דוריאן בבית. החלטנו שזה הדבר החכם לעשות, אני זקוקה להפסקה כזאת מאוד, אני צריכה את זה. ולנון, גם ללנון מגיע איזו חופשה והפוגה קלה מהגן והגשם והקור. היינו רוצים כמובן שזה יהיה אחרת, כמובן שהיינו מעדיפים חופשה משפחתית שתכלול את ארבעתנו אוכלים ארטיקים על החוף, אבל מציאות היא מציאות ובשנה האחרונה למדנו בעיקר להתמודד עם מציאות שלא ניתנת לשינוי. מתי נוכל לטוס עם דוריאן? לא ידוע. במרץ יש פגישה עם הכירורג לביקורת ואז נראה מה הוא יאמר.

IMG_20171117_163348_966

עץ שכונתי לא קשור

היום בצהריים לנון ואני נקח רכבת לברמן, נבלה חצי לילה במלון, ונטוס לעובדה על הבוקר. ההורים שלי יחכו לנו שם. כמובן, כהרגלי, אני חולה. משהו בין שפעת לצינון. כואב לי הכל ואני עייפה אבל אני בטוחה שחוק ה"מחלה בעיר אחת לא תקפה בעיר שנייה" יעבוד גם הפעם.

IMG_20171115_160506_294

לנון מדגימה יכולות תעופה 🙂 

ההכנות ליום ההולדת של דוריאן בשיאן. תהיה מסיבה גדולה יום לפני יום ההולדת, וביום ההולדת עצמו 11.12, אנחנו מתכננים לחגוג בטיפול נמרץ עם הצוות הנהדר שם שהציל את חייו. ביקשתי גם מאומות הפייסבוק והאינסטגרם לשלוח לדוריאן כרטיסי ברכה לקופסאת זכרון שלו. קופסא סגולה שחשבתי למלא בכל מה שקשור אליו, כמו ברכות ללידה, מוצץ אהוב, ונעליים ראשונות, וכרגע היא מכילה בעיקר טפסים ודוחו"ת רפואיים. אני רוצה שהקופסא הזו תתמלא בכרטיסים שמחים וחיוביים! אם אתם רוצים לשלוח לדוריאן כרטיס ליום ההולדת אנא אמרו לי ואני אעביר לכם את הכתובת שלנו בפרטי.

IMG_20171111_125152_199

בנוסף, אני כמובן עובדת על וידאו יום הולדת – מסורת שהתחלתי עם לנון ולא נראה לי שיש סיבה שאפסיק. 365 ימים של דוריאן, עם תמונה מכל יום (כמעט) מהשנה הראשונה שלו. במסגרת ההכנות סיננתי למעלה מ 10,000 תמונות וקטעי וידאו. זו לא הייתה משימה קלה… בעיקר מכיוון שפתאום התמונות שלו מבית החולים נראו לי סוריאליסטיות לחלוטין. מי זה הילד הזה שם בתמונה? התינוק הזה? זה דוריאן? זה דוריאן שנעמד בכל רגע נתון, מחייך ומקשקש, רודף אחרי ואצלב, נותן נשיקות ללנון, ויש לו עיניים כחולות עצומות? זה התינוק הזה שישן עם כל הצינורות שיוצאים לו מהגוף? אני לא זוכרת את הזמן הזה, או שאני זוכרת אבל לא רוצה לזכור? אולי אני זוכרת רק את הצילום? אולי יצרתי חומה שעשויה מהדחקות? ובעצם מה זה משנה? משנה מה היה אז? או משנה מה שקורה איתו עכשיו?

IMG_20171116_162425_201

ולמעבר החד של הפוסט: מנהל בית הספר לבישול בו אני מלמדת בישול ישראלי טבעוני, כתב לי לא מזמן שכל חמשת הסדנאות הבאות שלי כבר סולד אאוט. בנוסף עשו לי בוקינג לסדנאת בישול פרטית לצוות של גוגל. ובכן, זה מאוד מחמיא לי והאמת היא שהסדנאות שלי תמיד סולד אאוט אבל לא כזה זמן ניכר מראש! משהו לא הסתדר לי. ואז במקרה גיגלתי את שמי ושם בית הספר, רציתי לתת לינק לחברה. ומה גוגל מראה לי? שכתבו על הסדנא שלי בחמישה אתרים שונים (!) של המבורג! המלל הוא אותו מלל שנלקח מהאתר של בית הספר, מה שמעיד שכל האתרים כנראה משוייכים לאותה קבוצת פירסום. מי עומד מאחורי זה? אין לי מושג אבל יו איזה כיף זה! הנה דוגמא אחת ודוגמא שנייה ודוגמא שלישית.

ואם כבר אוכל, סוף סוף (אבל באמת) יצא לי לנסות את ההמבורגר הטבעוני של וינסנט ויגן – מה שחל כמשאית מזון מקומית והפך לרשת קטנה, עכשיו עם מסעדה במתחם המזון של המול היקר והגדול בהמבורג. מה אומר ומה אגיד. ההמבורגר הטבעוני הכי טעים שאכלתי אי פעם.

IMG_20171117_133150_763

התרגשות ניכרת גם בגזרת "אנונימוס פור דה וויסלס" המבורג! הקבוצה שהקמתי נפגשה לראשונה לפני שבוע, היינו שמונה, טבעונים עם אש אקטיביסטית בוערת. הזמנתי כבר את כל הציוד שאנחנו צריכים (זו האחריות שלי בתור המארגנת) ויש לנו כבר תאריך לקוביה הראשונה, 9.12 – כן כן, יום לפני המסיבה של דוריאן, לא יודעת מה חשבתי לעצמי (ברור מאליו שלא חשבתי בכלל) אבל אני אתמודד! ההתרגשות לקראת הקוביה הראשונה בשיאה, עוד אין לנו מיקום מכיוון ששווקי חג המולד כבר התנחלו להם בכל כיכר מרכזית שווה, ובנוסף קיים בהמבורג איסור הפגנה באיזור המרכזי של בית העירייה – איסור שהתחיל בשנות העשרים למעשה. כרגע אנחנו עוד בבירורים (כי אולי יאשרו לנו בכל זאת – אנחנו לא פוליטיים ולא דתיים). אני כל כך גאה להיות המארגנת של המבורג, אין לכם מושג!

ולסיום, אמנות של לנון:

כאן היא ציירה את כל המשפחה כולל אמא שלי עם משקפיים ודוריאן עם מוצץ:

IMG_20171117_224350_735.jpg

והנה הקשת הראשונה שהיא ציירה:

IMG_20171119_085713_035.jpg

להתראות בפעם הבאה, אחרי שבוע באילת!

78. אוויר לנשימה (או: ברלין)

IMG_20171103_182654_227

משפחה ברלינאית 

הגעתי לברלין בשישי בצהריים ובדרך, ברכבת, מנסה להתגבר להתעלם ולהתכחש לכאבי גרון מציקים ניסיתי לחשב מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי לבד. ובכן, ינואר 2016. בביקור האחרון בברלין. כמעט שנתיים. במרץ נכנסתי להריון עם דוריאן, ואז דוריאן, ואז הורות לשני ילדים שצמצמה את הקיום שלי לאחוז אחד של ענבר ו99% של "אמא". יש מצב שאני נדיבה עם האחוז אחד של ענבר שנתתי. לאחרונה הגעתי למסקנה פורצת הדרך שאחת פלוס אחד הם בהחלט לא שניים. ממש לא. הם מיליון. אני מקווה להקדיש לזה פוסט נפרד בקרוב.

IMAG1398

אז ברלין. מארק אמר שהוא יסתדר, ההורים שלו הגיעו ליומיים, ואני ארזתי את המסכה שלי של גאי פואקס, רשימה של מקומות טבעונים חדשים, ויצאתי לדרך. קארמה היא כלבה אמיתית לפעמים וביום שנסעתי הגרון שלי צרח הצילו, כל הגוף כאב לי, ובאופן כללי רציתי רק לישון. אבל המצאתי חוק לפיו אם חולים בעיר אחת זה לא חל בעיר השנייה והחוק הזה התקיים.

התחלתי מייד בפאסטפוד הטבעוני של אטילה הילדמן שהיה מאכזב ברמות של "יו אני לא מאמינה שבזבזתי ארוחה אחת על האוכל הזה". בערב המארחים האהובים שלי שהם הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לי בברלין לקחו אותי, כמיטב המסורת, לחומוס זולה.

IMG_20171103_215132_393

כן כן, יש עוד הרבה חומוסיות מצויינות בברלין אבל זה היה בקרבתינו, ואנחנו אוהבים את האוכל שם ויו, כמה טעים היה. מי שלא חי בעיר ללא פיתות אמיתיות לא יבין את ההתרגשות. ויש פלאפל תרד שזה ה דבר. (מקווה להמנע מאיזה דיון שלא נגמר על איזה חומוס הכי טוב ביקום).

IMG_20171103_202152_671

המחשבות על לצאת לבלות פינו מקומן למחשבות על ללכת לישון ולא להתעורר כל כמה שעות. בשבת הייתה לי סדנא אונליין בנוגע להפגנה של יום ראשון (רגע, מייד מגיעה לזה), הייתה גם ארוחת בוקר טבעונית מצויינת:

IMG_20171104_141925_114 וגם מפגש עם חברים אהובים במסעדה של אוכל רחוב וייטנאמי שלמרות שמישהו טען שהיא לא מיוחדת בכלל היה בה טעים ביותר:

IMG_20171104_194615_997

שמתי לב לכך שבברלין רוב האסיאתיות, לפחות אלו שהיו באיזור בו שהיתי, שומרות על רמה ואחידות מסויימת שבהמבורג קשה למצוא. בכלל האוכל בהמבורג דורש איזו רפורמה קטנה. בשבת היה ירח מלא והרחובות של פרידריכסהיין היו יפים במיוחד. התוכנית שלי ללכת לברגהיין – תוכנית על שיש לי כמעט בכל ביקור בברלין – פינתה את עצמה באופן עצמאי ל"ללכת לישון מוקדם ולא לקום בחמש בבוקר לאות הזדהות עם מארק". אבל בכל זאת קמתי בחמש. בעשר כבר הייתי צריכה להיות בניו קלן ומשום מה הדרך לשם עברה דרך המבורג וברכבת היו לי קצת פלאשבקים לנסיעות ארוכות בסאבווי בניו יורק. הבראנצ' הטבעוני היה סביר או אפילו בינוני, מסורת הבראנצ'ים הטבעונים המעולים למעשה נקטעה אבל אני בטוחה שבביקור הבא תהיה חוויה מתקנת.

באחת הלב שלי כבר התחיל לדפוק בחוזקה, מיהרתי לפגוש את שני החבר'ה שמארגנים את הפעילות של Anonymous for the Voiceless

בברלין.

23172765_1933890163601264_7406262920772656967_n

צילם: פיליפ – לינק לאלבום המלא בסוף הפוסט

הקשר שלי לקבוצה נוצר בעקבות צורך עמוק ביותר שלי להיות יותר מטבעונית. אני רוצה אקטיביזם. החודש ימלאו שמונה שנים להיותי טבעונית וכבר זמן מה מבעבעת בי התחושה שזה אומנם מקסים ויפה להיות טבעונית ולבשל אוכל טבעוני מצויין ולהראות לאנשים כמה זה יכול להיות פשוט ובריא אבל – אבל מאוד גדול – אבל אני רוצה יותר. כל החיים התנדבתי, כל החיים אקטיביזם היא חלק ממני, שנים עבדתי כאן במהבורג עם הומלסים, ועכשיו, עכשיו כשדברים נראים רגועים יותר, עכשיו הזמן שלי לתת לבעלי החיים. אני חושבת שהסיפור של דוריאן הוא חלק מאוד חשוב בגישה החדשה שלי, כשהוא היה במצב מאוד קשה ביקשתי מהקארמה שלי (לא אותה אחת מכאבי הגרון של יום שישי) שתחזיר לי עכשיו על כל הטוב שאי פעם עשיתי בחיי עבור אחרים. קיוותי שהעולם הזה יתן לי משהו בחזרה, והוא אכן נתן. ועכשיו מגיע תורי שוב, לתת בחזרה, לעבוד למען אחרים, וזה הכי טבעי בעולם שארצה לפעול למען בעלי חיים. הארגון המוזכר הוקם לפני פחות משנתיים וכבר סחף אחריו ערים שלמות ברחבי העולם. הפעילות ההסברתית שלו נחשבת לאפקטיבית ביותר כיום, ומורכבת ממיצג מחאה בצורת קובייה (כלומר האנשים עומדים בצורת קובייה) ובו מתנדבים חובשי מסכות גאי פואקס מציגים לקהל העוברים והשבים את האמת. האמת על תעשיית הבשר, האמת על תעשיית החלב, על תעשיית הביצים, על פרוות ועורות, על גני חיות ואקווריומים. הנה האמת, אתם רוצים לראות אותה? בואו. מלבד אנשי הקוביה יש מתנדבים שהתפקיד שלהם הוא לעשות פעילות הסברה. הם שם כדי לענות על שאלות אם יש, ובעיקר להבהיר לעוברים והשבים שעצרו מרצונם וסקרנותם למה חשוב לעבור לתזונה טבעונית. ביום ראשון, החמישי בנובמבר, יום גאי פואקס, הוכרז יום הקוביה הבינלאומי ולמעלה מ 150 ערים ברחבי העולם ערכו את הקוביות שלהן. חיפשתי לשווא מידע על הקוביה של המבורג ונעצבתי לראות שאין בהמבורג קבוצה. אבל הכל עבד לטובתי כשגיליתי שהאירוע תוכנן ממילא לסופ"ש בו אני בברלין, והקבוצה הברלינאית קיבלה אותי בשמחה. המארגנים היו איתי בקשר רציף ושבוע לפני שנסעתי התחלתי בהקמה של הקבוצה בהמבורג.

החשיבות של הפעילות הזו היא לא תתואר. מדובר כאן בהסברה מקצועית, רצינית, רהוטה, מנומסת, ובעיקר חסרת פשרות. מכיוון שהעוברים והשבים באים מרצונם אל הקובייה אין כאן שום מוטיב של אגרסיביות וניסיון לצוד אנשים. ידעתי מראש שאני רוצה לעשות הסברה ולא לעמוד בקובייה. מכמה סיבות, הראשונה היא כמובן היפראקטיביות שבטח הייתה גורמת לי להרוס את מבנה הקובייה בערך אחרי רבע שעה (לצורה האסתטית יש חשיבות עצומה). שנית, רציתי לקפוץ ישר למים. אם אני מקימה את הקובייה של המבורג אין לי זמן לבזבז. אין. היו לי חששות לגביי הסברה בגרמנית, בעיקר כי אוצר המילים שלי בתחום עוד מוגבל. אבל איך אומרים? כגודל וכאלה. דיברתי עם למעלה משישים אנשים ביום ראשון. רובם מהגרים, רובם תיירים, חלקם גרמנים – את רוב ההסברה עשיתי בגרמנית. לשמחתי, צלם הבית, פיליפ, צילם אותי במהלך אחת מהשיחות הכי חשובות שהיו לי באותו יום. עם שני מבקשי מקלט: אתיופי, וחברו מדרום סודן. הם עמדו מולי בדמעות, משדרים חוסר אונים, ושאלו אותי (איתם דיברתי באנגלית) מה אפשר לעשות בשביל שזה (זה – האמת שמוצגת על המסכים) יפסיק. נפרדתי מהם לשלום יודעת שהם לקחו את המסר שלנו ברצינות.

23167790_1933886613601619_1772728063496788910_n

צילם: פיליפ

23376488_1933889493601331_2864637540332830841_n

צילם: פיליפ

הקוביה הברלינאית הייתה מוצלחת במיוחד:

23172902_1545785245537458_8184888436212926362_n

למעלה משמונים מתנדבים ולמעלה מ 300 שיחות על טבעונות שנלקחו ברצינות (כמובן שהיו הרבה יותר שיחות אבל מה שחשוב זה לדעת כמה עזבו את הקובייה עם הבנה ורצון לתת לטבעונות סיכוי). ההרגשה הכללית שלי הייתה של גאווה אמיתית במה שאני עושה ובעיקר סיפוק עצום. מלבד התחושה הזו הרגשתי לראשונה מזה זמן רב מאוד את ההרגשה שמגיעה משייכות לקבוצה בה אנשים מכל המינים והצבעים פועלים יחד למען מטרה נעלה ביותר כשהאמת המוחלטת לצידם. היה מרגש ביותר. בערב עוד הספקתי להנות מאוכל הודי מדהים (ושתבינו כמה רעבה הייתי אחרי שעות של הסברה באלכסנדרפלץ: לא צילמתי את האוכל. אני!!!).

IMG_20171105_194611_526

צילם: אביבע אהובתי

לקחתי את הרכבת האחרונה להמבורג, שמחה, עייפה, מתגעגעת מאוד לילדים (בכל התמונות שמארק שלח הם נראו היו לי כל כך גדולים פתאום) אבל גם יודעת שאני חוזרת לעיר ההאנזה שלי קצת יותר מאחוז אחד של ענבר.

לינק לאלבום המלא של הפעילות בברלין – צולם על ידי פיליפ, צלם הבית של הקבוצה.

 

ומשהו אחרון לסיום: רציתי מאוד לפגוש את רשת התמיכה שלי מברלין שעזרה לי לא מעט בשבועות הקשים כשדוריאן היה בבית החולים. לצערי זה לא יצא אל הפועל, אבל אני מקווה ובעצם בטוחה שזה יקרה מתישהו בעתיד הלא כל כך רחוק! אני עוד אחזור!

77. מחכה לדוור

IMG_20171022_185629_909

כשסיימתי את התואר הראשון בתל אביב עברתי לניו יורק. גרתי עם נועה החברה הטובה שלי מאילת בבית המהמם של סבתא שלה בברונקס (לא כל הברונקס הוא מה שאתם חושבים שאתם יודעים כי ראיתם סרטים). גם ינון ועידו החברים מאילת היו בניו יורק, ולמרות שעברתי בדצמבר והיה קר מאוד ואפילו לא היה לי מעיל ראוי בהתחלה, התחלתי להנות מהעיר בחגיגות אינסופיות. שזה לא אומר הרבה – הייתי עוד קצת שמרנית אז – אבל בהחלט התחלתי לנצל את העיר ואת מה שהיא מציעה לצעירים חסרי דאגות, הלכתי לאירועי תרבות וספריות וחנויות ספרים והרצאות וסרטים והיה נהדר. אחרי כמה חודשים משהו לא הסתדר לי. היה לי מאוד כיף אבל הראש שלי עדיין היה במוד לימודי (עד כמה שגילמן באוניברסיטת תל אביב מספק מוד לימודי) והרגשתי שאני מבזבזת את הזמן. אחרי שלוש שנים באקדמיה משהו פשוט לא הרגיש לי נכון ברק לעבוד במועדון לילה עד חמש בבוקר, לעשות ים כסף (יחסית), לעשן ולשתות, לעשות שופינג, לעשות פדיקור ומניקור כל שבוע, לחיות מג'אנק פוד, לראות טלוויזיה טראשית אמריקאית, ללכת לסרטים בצהריים, ולקנות ולקרוא הרבה ספרים. הרבה.
(היום אני לוקחת את התקופה הזו חזרה בשתי הידיים ורצה מהר – לשבוע שבועיים ככה).

בכל מקרה החלטתי לנסות להתקבל ללימודי תואר שני. רציתי להמשיך בלימודים ולא רציתי להיות לא חוקית בניו יורק. ויזת סטודנטית הייתה הפתרון המושלם.

מה זה אומר בעצם? זה אומר שהייתי צריכה להחליט אם להמשיך עם היסטוריה או לימודי מזרח אסיה. לקחתי קורס סינית בשביל לרענן את המנדרינית שלמדתי שלוש שנים ואחרי בערך חצי שעה בה התחלתי להזיע ולהכנס לפאניקה נזכרתי איך שנאתי ללמוד סינית וכמה הייתה גרועה. היסטוריה הייתה ההחלטה הטבעית. ידעתי שלא אוכל להרשות לעצמי משהו פרטי ולכן פניתי לקולג'ים הציבוריים, הסיטי קולג'ס. אני מדברת כאן על התקופה של קו התפר בין "יו איזה מגניב האינטרנט, אני יכולה לשלוח בו אי מייל ולמצוא שירים בנפסטר" לבין "כל העולם באינטרנטים" – ובאותו זמן לא כל העולם היה באינטרנטים, אני זוכרת שהלכתי להביא קטלוגים של כמה קולג'ים. החלטתי לנסות להתקבל להאנטר קולג' ששמעתי עליו דברים טובים, אי שם ברחוב 86.

דרישות קבלה לא היו פשוטות, אבל זה דיי מובן מאליו. הייתי צריכה לעשות את מבחן המעבר באנגלית שהיה מאוד קל אבל גם את הג'י אר אי (למה למה למה אני לא יכולה פשוט להכניס מילה באנגלית ככה חלק מבלי להפוך את כל הפוסט הזה?!) – מבחן קבלה לתארים מתקדמים שכולל בתוכו ניחא הבנת הנקרא וחשיבה אנליטית אבל גם מתמטיקה שזה מאוד מרושע כי הלכתי ללמוד מדעי הרוח מכיוון שאני לא יודעת מתמטיקה. נרשמתי לקורס הכנה למבחן הזה כי היה לי כסף ולמה לא אבל אז ספטמבר 11 והקורס קרס גם הוא (ואפילו החזירו לי את כל הכסף). באופן מפתיע קיבלתי בחלק המתמטי את הציון הכי גבוה מבין שלושת החלקים. בנוסף לשני המבחנים הייתי צריכה מכתבי המלצה שזה מוסד הזוי וקשה. שוב מזכירה שזה לפני הזמנים שיכולתי פשוט למצוא את הפרופסורים בפייסבוק מה גם שרציתי מכתבים הורסים אז הצקתי לשני פרופסורים אהובים שנאותו לכתוב לי מכתבים שמעולם לא ראיתי כי הם מוגשים במעטפה חתומה. הייתי צריכה כמובן לכתוב חיבור שמסביר מדוע אני רוצה ללמוד את התואר הזה בקולג' הזה (החיבור הקריטי שאסור להתחיל במשפט "כבר מגיל צעיר אהבתי היסטוריה"). ולסיום, הייתי צריכה את גיליונות הציונים מאוניברסיטת תל אביב, באנגלית, ואני זוכרת שהדס החברה הזמנית הכי ותיקה שלי הלכה להוציא אותם עבורי ושלחה אותם לניו יורק. וזהו.

בשעה טובה ומוצלחת היו בידי כל המסכמים הנדרשים ונסעתי להאנטר קולג' להגיש את הכל. היום אני אפילו לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהלכתי לשם, מכיוון שהדדליין להגשת טפסי הרשמה עבר בכמה ימים אבל זה לא היה נראה לי משהו כל כך קריטי. כמובן שזה כן היה. ההרשמה כבר הייתה סגורה. האחראית במשרד הרישום אמרה לי "אבל תלכי לסיטי קולג', ההרשמה שלהם עוד פתוחה". מעולם לא שמעתי על סיטי קולג' אבל מיהרתי לקחת את הרכבת להארלם והגעתי לקמפוס יפייפה, עם ארכיטקטורה גותית ואווירה לא מהעולם הזה – לא סתם קולג' אלא הקולג' הציבורי הראשון בארה"ב, שהוקם ב 1847 על ידי ילדי מהגרים, בעיקר יהודים, שלא יכלו להרשות לעצמם את האוניברסיטאות הפרטיות גם מבחינה כלכלית וגם כי רוב הזמן לא קיבלו יהודים. הקולג' כונה בעבר "ההארוורד של העניים", והוא הקולג' הציבורי עם מספר זוכי פרס הנובל הגדול ביותר (9!) –  דברים שלומדים כאשר הופכים למדריכת הסיורים של הקולג' (אבל אכתוב על זה בפעם אחרת). היועץ לתואר מתקדם בהיסטוריה, פרופסור הוטנבך, ראיין אותי, לקח את המסמכים, גיליונות הציונים, מכתבי ההמלצה, והחיבור שלי, ואמר שאשמע מהם בקרוב. הציפייה למכתב מהסיטי קולג' הייתה לא קלה. ראשית זה לוקח כמה שבועות ושנית לא היה לי שמץ של מושג לגביי הסיכוי שלי. על כף המאזניים היו מונחים העתיד האקדמאי שלי וההשארות שלי בניו יורק. שניהם היו חשובים לי עד מאוד.

כל בוקר הייתי מחכה לדוור. לא פיזית מחוץ לבית על המדרגות, אבל הייתי מחכה לשמוע את צליל המתכת שעיד שהדוור היה שם והכניס דואר לתיבה שלנו וסגר אותה. בכל פעם במשך החודש בו ציפיתי לתשובה הייתי מחכה שהוא ימשיך בדרכו לבית הסמוך ורצה במדרגות למטה עם פיג'מה משקפיים ושיער סתור (שזה לא קשור לזה שישנתי עד אז כי הגעתי הבייתה רק בשמונה בבוקר אלא כי השיער שלי תמיד סתור) לבדוק מה יש בתיבה. אנטוני, הקולגה האהובה עלי ביקום, שידע כמה אני מחכה לתשובה, אמר לי באחת הפעמים "אם יש מעטפה גדולה מהקולג' את בפנים, אם זה רק מכתב רגיל הם דחו אותך". באחד מהימים ראיתי את הדוור עובר על פני הבית ורצתי לתיבת הדואר, עוד מרחוק (כמה צעדים כן) ראיתי מעטפה לבנה גדולה מבצבצת החוצה מהתיבה. אני בפנים. ידעתי.

כל הסיפור החמוד הזה שהתחיל את החיים האמיתיים שלי בניו יורק (שאני מתגעגעת אליהם לא מעט בזמנים קשים) לא קשור לכלום. סתם נזכרתי בו היום כשקיבלנו תשובה מהמשרד לבוררות מקצועית.

IMG_20171017_101428_632

לפני כמה שבועות הגשתי בקשה לבדיקת המקרה של דוריאן במשרד מיוחד לגישור ובוררות שמטפל במקרים של גילדת הרופאים. המשרד הזה הוא בעצם שלב לפני תביעה, לא, לא חשבנו לרגע לתבוע, זה לא ארה"ב או ישראל ודברים עובדים כאן לגמריי אחרת. אבל רציתי, מאוד מאוד מאוד רציתי, שתהיה בדיקה של המקרה של דוריאן שנעלם מעיניהם של שני רופאים. שמישהו יבדוק מה קרה ויאמר לי חד משמעית "אי אפשר היה לראות את המקרה הזה" או "מישהו לא עשה את העבודה שלו". בשני המקרים זה לא משנה כלום. לא מקבלים כסף או פיצוי על עוגמת הנפש והגיהנום שעברנו, אין כאן שום היבט כספי. אבל רציתי לדעת. רציתי להרגיש שעשיתי משהו. ומכיוון שמשרד התלונות בגילדת הרופאים אמר לי שעדיף לפנות למשרד בוררות זה מה שעשיתי. מילאתי כמה טפסים והייתי צריכה לכתוב את הסיפור שלנו, ליסה החברה שלנו תירגמה עבורי הכל לגרמנית ושלחתי את הבקשה. אתמול הגיע מכתב שמבשר דחייה של הבקשה בצירוף מכתב מרופא האולטרסאונד המומחה שלא ראה את הפגם. הוא צירף את הטפסים שכל מטופלת חותמת עליהם ובהם הבהרה שלמרות: "שהמיכשור שלנו הוא מאיכות גבוהה, הדאגה שלנו עצומה, ויש לנו ניסיון של שנים אנחנו לא יכולים באופן כללי לראות כל פגם שיכול להיות לתינוק". ואת ידעת את זה מראש. ואת חתמת על זה. הנה. ולכן הוא לא מסכים לקחת חלק בהליך בוררות חיצוני.

בברכה לבבית,

הרופא שפספס בקע סרעפתי מולד קשה ביותר בתינוק שלך שכמעט מת.

IMAG0938

_______________________________________________________________________________

ולמעבר החד של הפוסט:

גיל, החבר הכי טוב שלי, שאני מכירה מגיל 15, בא לבקר אותנו. הכרנו ביום הראשון בכיתה י', הוא לבש חולצה של לנון, שאלתי אם הוא מעריץ של לנון והוא שאל "של מי?".

IMG_20171021_141849_823

מטרת הביקור הרשמית, לפי גיל, הייתה להכיר את דוריאן. ככה הוא אמר.

IMG_20171020_180738_644

אז עשינו קצת דברים של תיירים, ואפילו הלכנו לאלבפילהרמוני לראות על מה המהומה (גיל מת על המבנה כבר שנים, מאז שהוא בא לכאן לחתונה שלנו!). לנון התאהבה בו קשות ובכתה כשהוא היה צריך לחזור ("אני רוצה שגיל ישאר בבית שלי!!!"). היה מיליון כיף איתו, ומצחיק – צחקנו כל הזמן! הוא החבר הכי מצחיק שלי ואפילו לנון אמרה לי פעם אחת: "אמא, מה זה הגיל הזה? הוא מצחיק אותי"! 

מסכנה לנון שלי, נפלה על הראש בטיול של הגן וקיבלה מכה איומה בראש – היא טיפסה על איזו חומה נמוכה ועפה אחורנית על מעקה מתכת – כן, זה נוראי כמו שזה נשמע. יש לה ממש בלוטה כחולה עצומה במאחורה של הראש. היא נשארה בבית יומיים להשגחה ומנוחה.

ולסיום, סוף סוף עשיתי קעקוע חדש על הקעקוע הראשון שלי. את הקעקוע הראשון עשיתי באיזה סטודיו בדיזינגוף, שונית החברה שלי גם עשתה אז קעקוע ונועה באה איתנו גם. בזמנו (הייתי בת 18) החלטתי על סימנייה סינית עם משמעות טיפשית והמצאתי סיבה טובה לכך. כבר שנים אני רוצה לכסות את הקעקוע והנה: הזדמנות, מייקל ההורס שעשה לי את קעקוע יום ההולדת היה שוב בהמבורג ותודות לדודה חגה ששמרה על דוריאן יש לי עכשיו עגור יפייפה. ביום שלנון נולדה, בעודי מחכה לצירים ומטיילת מחוץ לבית החולים עם מארק ראיתי עגור לראשונה בחיי. הוא היה יפייפה והייתי כל כך מהופנטת שאפילו לא צילמתי אותו – וזה נדיר כשזה מגיע אליי! וכן, כאב מאוד. מאוד. 

IMAG0142

עגורים עוזבים את המבורג

ולסיום קולינרי – נשיקות וניל מתוקות יפייפות שעשויות מאקווהפאבה – המים שמסננים מקופסאת שימורים של חומוס (לא המצאתי את זה) – הכנתי לעבודה של מארק:

IMAG0193IMAG0192IMAG0198

 

76. קבוצות פייסבוק

IMG_20171003_231512_429כשדוריאן היה במצב יותר טוב בטיפול נמרץ, מצב שידענו כבר בוודאות שהוא יצא מהמקום המאוד רע שהוא היה בו, הצטרפתי לקבוצה של הורים לילדי בקע בפייסבוק. עד אז נמנעתי כי ידעתי שאולי אקח משם דברים למקום לא טוב. הקבוצה הייתה עולם חדש, אבל לא תמיד מופלא. היא הורכבה כמעט כולה מנשים אמריקאיות, מכל מקום אפשרי, חלקן מאוד מאוד צעירות, רובן עשו רושם מאוד דתי – עם בקשות חוזרות ונשנות להתפלל עבור תינוק זה או אחר. היו לא מעט נשים שזה עתה קיבלו את האבחנה ועברו את ההריון בקבוצה, חלקן עם סוף מרגש, עם חלקן בכינו כולנו. היו מעט אבות, מעט אמהות שאיבדו את התינוקות שלהן, וכמה מבוגרים שאובחנו עם בקע בגיל מאוחר (שזה היה מאוד הזוי בעייני כי אין להם שום דבר במשותף עם אמהות שכמעט איבדו את התינוקות שלהן). השתדלתי בכל מאודי לתרום ולעזור ולייעץ ולעודד ולשתף את הסיפור של דוריאן – רציתי לעודד הורים שאובחנו, שיראו, שיראו ילד שעשה את זה. היו הרבה דברים שלא אהבתי בקבוצה. לא אהבתי את ההתנהגות הדיי מרושלת של האדמינים, הייתה שם לפעמים אווירה רעילה כזו, לא מפרגנת. לא אהבתי את הבקשות היומיות להתפלל לאלוהים. חשבתי שהקבוצה הזו צריכה ויכולה להיות ברמה קצת אחרת, גבוהה יותר, עם רשת תמיכה רחבה יותר. ההזדמנות שלי הגיעה לפני כמה שבועות. אחת האדמיניות נכנסה לאיזו מריבה הזוייה עם אמא שאיבדה תינוק ופתחה קבוצה להורים שאיבדו תינוקות. מפה לשם העיניינים יצאו מכלל שליטה והאדמינית קצת נסחפה וסגרה את הקבוצה. 400 איש בלי קבוצה. אבל תסמכו עליי שתוך שנייה פתחתי קבוצה חדשה, קבוצה תמיכה גלובלית קראתי לה. וכרגע אנחנו 250 איש. יש איתי עוד שלוש אדמיניות שביקשו לעזור. כתבתי כללים ברורים ודיי נוקשים, כתבתי מטרה ותיאור קבוצה, ובעיקר הדגשתי: בלי דרמה! ועד היום באמת היה יחסית שליו. מקווה שימשיך ככה, כי באמת שאין לי כוח וסבלנות לשטויות. ותעיד על כך קבוצת הישראלים בהמבורג שפתחתי לפני שנים ויש בה כ 1200 איש (לדעתי יותר מחצי בכלל לא בהמבורג) והיא נחשבת לקבוצה מאוד משעממת ורגועה (בניגוד לקבוצות ישראלים ב — אחרות…). אני יודעת שהקבוצות האלו הן מלכודות דרמה, אבל זו קבוצת תמיכה, וזו המטרה העיקרית שלה: להיות שם עבור הורים אחרים, לייעץ, לקבל ייעוץ, לשמוע מנסיון של אחרים.

IMG_20170930_153414_368

—–

הפוסט הקודם שלי, או יותר נכון הפסקא על הבדידות, דיברה אל הרבה מאוד נשים. בהתחלה חשבתי שאני נשמעת קצת בכיינית ו"אוי אוי אוי אין לי חברים" אבל כמות התגובות, בפוסט עצמו, בוורדפרס, ואפילו בפייסבוק, שברה שיא חדש. הפסקא (למה יש אלף בסוף המילה פסקא? ככה אני אוהבת לכתוב אותה, כמו דוגמא 🙂 ) הייתה יחסית קצרה ומשנית לשאר המלל (למרות שהיא הוזכרה בכותרת) – אבל כנראה הייתה במקום. נשים מכל קצוות תבל כתבו, עודדו, נתנו עיצות, ובעיקר הביעו הזדהות. לא משנה מהיכן הייתה הכותבת, הבדידות הייתה שם גם, ברמה זו או אחרת. מה זה אומר? זה אומר שלא משנה היכן נמצאים, אם יש ישראלים או אין, אם זה רילוקיישן זמני או הגירה, אם יש בן זוג מקומי או לא, אם יש ילדים או לא, אם אתם סופר חברתיים או סתם מופנמים. אין שום ערבות למציאת ויצירת רשת חברתית. יש כאלו שזה לא משנה להם, יש כאלו שהשלימו עם המצב, יש כאלו שמצאו בדיוק את מה שהם רצו, ויש כאלו, כמוני, שעכשיו מנסים להתמודד עם מציאות שהיא קצת שונה ממה שהם דימיינו. אלכס החברה החכמה שלי אמרה, ובצדק: בגילנו קשה למצוא קשרים חברתיים עם עומק, במיוחד אם מדובר בהורים לילדים ואין הרבה זמן פנוי כמו בעבר. והרבה טוב יצא מהפוסט הזה: מכרה מהתיכון שלא הייתי איתה מעולם בקשר יצרה איתי קשר ושימחה אותי מאוד, ויש לי כמה חברות חדשות שהן באותה סירה כמוני, עם אחת מהן אני אפילו מקשקשת בטלפון! מה אכפת לי אם זה רק וירטואלי? עדיף על כלום. לרגע שקלתי לפתוח קבוצת פייסבוק (נו, זה ממכר) של נשים ישראליות לא בישראל שקצת בודד להן, ולקרוא לה "בדידות גני שעשועים" – עם קרדיט לעדה על מונח גאוני. מי מצטרפת? 🙂

**********

לדוריאן מלאו אתמול עשרה חודשים!

22308974_10155577602971399_4502610897104299793_n

מארק בילה איתו את הערב בחדר מיון כי הוא קצת חולה והשתעל בטירוף ולא רצינו לקחת שום סיכון – אבל הכל בסדר ואין הרבה מה לעשות, מחכים שיחלים.

22365270_10155577602586399_7595146514064779614_n

תמונה מבית חולים אבל לא מאתמול

לנצח נפחד משיעולים.

אגב עשרה חודשים, אני יודעת שלכל הורה זה ממש הזוי איך שהזמן טס מהר ואיך הילדים גדלים אבל עם דוריאן זה באמת ואוו אחד גדול. אנחנו רואים אותו מתפתח ומתקדם ולומד דברים חדשים, רואים אותו גדל פיזית (הוא ממש גבוה!), רואים אותו אוכל ושותה בתאבון, הרבה פעמים לבד. שומעים אותו "מדבר", צוחק, בוכה, רואים אותו משחק עם לנון ורודף אחרי ואצלב – והכל עם החיוך העצום שלו והאישיות הכובשת. וקשה, קשה לנו לא להזכר ולחשוב על הימים האפלים ההם כשהוא היה מחובר למכונות צינורת וכבלים, קיבל אינסוף סמים, מורדם, מונשם. נכון שהימים האלו הם היסטוריה, הם עברו, אבל הזכרון שלהם לנצח מקועקע לנו בלב ובנשמה והופך כל דבר קטן שדוריאן עושה לנצחון אדיר עבורו, ועבורנו.

IMG_20171006_225435_434

לפני שבועיים שעבר הייתה לדוריאן בדיקה נוירולוגית. הרופאה, נחמדה מאוד, לא חסכה מחמאות. ראשית אמרה שהריאה הימנית נשמעת בדיוק כמו השמאלית, היא לא שמעה הבדל, שזה אומר שהימנית מתפקדת נורמלי לחלוטין. היא נדהמה וזה שהוא זוחל ומוחא כפיים ומנפנף לשלום וצוחק ומחייך כל הזמן, שהוא יוצר קשר עין מידית ושהוא מאוד עירני, שם לב לפרטים זעירים (כמוני וכמו לנון) ובוחן הכל בסקרנות. המשקל והגובה שלו נהדרים, ובאופן כללי לא יכל להיות טוב יותר. היא אמרה לי כמה פעמים שאנחנו יכולים להרגע ולהנות ממנו, שאין לנו מה לדאוג ושהתפתחות שלו יוצאת מן הכלל. אבל. שוב פעם. למרות ששמחתי מאוד (וקצת בכיתי, אולי) והייתי מאוד מאוד גאה – משהו שוב מנע ממני מלהיות שמחה במאה אחוזים. הפחד המשתק הזה, המראות מבית החולים, הידיעה שאי אפשר לדעת מה יביא היום. נשאר לי רק לסמוך על דוריאן!

IMG_20171006_141935_076

לפני שבועיים היינו גם אצל מומחה החניכיים. פרופסור עם שם רציני בהמבורג שעושה ניתוחי צדקה במדינות עולם שלישי. הוא זכר את דוריאן מהפעם הקודמת, נטל אותו בזרועותיו, צחק ושיחק איתו, שאל אם נוכל להשאיר אותו שם. בדק את השסע בפה, את החור מתחת לאף (פיסטולה זה נקרא), הסתכל על השיניים שבקעו, הקשיב לאמא החופרת ברקע ואמר לנו: ההתפתחות של הילד הזה נהדרת, הכל בסדר, תנו לו לגדול ואז נטפל במה שצריך. בקיצור: תפסיקי לחפור אמא. אז בסדר. שיחררתי. זה לא שיש מה לעשות כרגע גם ככה.

22309090_10155577602716399_5164394816597743287_n

למעבר החד של הפוסט: הריצות בפארק משתלמות, לא צריכה ללבוש יותר בגדים עצומים ונשארו לי קילוגרמים בודדים לרדת בשביל המשקל הטרום הריון שלי. רק מה, כמובן שכבר קר ומחשיך מוקדם ואני לא ממש יכולה לצאת לרוץ בערב. אני שוקלת להרשם למכון כושר מול הבית, היכן שיש גם שירותי שמירה על תינוקות וחצי שכונה הולכת אליו. אני מתלבטת כי אני לא יודעת אם אוכל להתחייב לשנה שלמה, ברגע שמזג האוויר ישתפר אני חוזרת לפארק. ובאותו עיניין אני מתלבטת אם לעשות חצי מרתון בסוף אפריל. רצתי 21 ק"מ פעמיים בחיי, שתיהן היו לפני הילדים והייתי בכושר שיא. אני נוטה לחשוב שאני רצה בשביל הנאה ותרפיה, הפארק הוא הכנסייה שלי, שם אני מרפאת את הנשמה, מה יש לי לרוץ באיזה תחרות שמודדים לי בה זמן? מה זה יתן לי? תמונה לפייסבוק עם מדליית השתתפות? אולי זה סתם ילחיץ אותי ויהיה מיותר, אני לא טובה בדדליינים שמתקרבים וכל מיני דברים רשמיים שכוללים דמי רישום וכיו"ב. אמשיך לחשוב.

איזה שיר. מחזיר אותי לקיץ מטורף אחד באמסטרדם, ביום בו הולנד העיפה את ברזיל מהמונדיאל ופיית'לס נתנו הופעה מהממת בווסטרפארק.

IMG_20171012_134135_555

והנה קצת על לנון: השבוע עבר על פנינו זוג זקן ברחוב, לנון הצביעה עליהם וצעקה "הנה סבא וסבתא" והזוג חייך ועצר ולחץ לה את היד ושאל לשמה. לנון השיבה: "אני לנון, זה האח שלי דוריאן, וזו מאמא, קוראים לה אמא!". מצחיקה. מארק ואני משתוממים איך היא יודעת לדבר איתי בעברית ואיתו בגרמנית. איך היא מבינה את האנגלית שאנחנו מדברים בנינו. אני בעיקר משועשעת מאיך שהיא מדברת עברית עם מבנה גרמני, למשל היא תאמר "אני יש" במקום "לי יש". היא תאמר "אני יש אין" כי ככה אומרים את זה בגרמנית.

השבוע התחלנו ללמוד קצת אותיות!

IMG_20171012_134257_449IMG_20171012_134405_971

בתמונה הזו, מאתמול, היא נדחפה בין שני האנשים האלו כי היא רצתה לשבת. וגם קראה לגבר בצד שמאל "אופה" – סבא – והוא שמח (אבל אחרי שצילמתי).

IMG_20171011_180020_285

 רציתי לעדכן את הברלינאים שאני מגיעה לברלין ב 3.11 – חשבתי לפגוש חברה מניו יורק שתהיה שם אבל בסוף היא תהיה בימים אחרים. הביקורים שלי בברלין תמיד מהנים ונהדרים, אנשים אדירים, אוכל טבעוני הורס, והפעם אני גם אשתתף ב"יום הקוביה הבינלאומי" של אנונימוס ב .5.11.  אני מחכה לזה בקוצר רוח! אם יש טבעונים בברלין שרוצים להצטרף אליי, אשמח מאוד! (ויום אחד אקים את הקבוצה של המבורג!).

https://www.facebook.com/events/348602242262069/

IMG_20171012_134100_007

אקטיביסטית לעתיד

הא, וגם הלכנו לסרט אחרי מיליון שנה. בלייד ראנר היה יפייפה ועצוב, נהנו מאוד!

IMG_20171007_185800_148

והנה קצת אוכל – עוגה גרמנית מפורסמת שנקראת "רוסישר צופקוף"- עוגת שוקולד ו"גבינה" –  חברה מאינסטגרם שלחה לינק למתכון טבעוני, היא יצאה ממש ממש ממש ממששששששששששששששששש טעימה.

IMAG0402IMAG0400

75. שלכת ובדידות

IMG_20170915_094658_910

בגדי השלכת החדשים – במגפיים יש אורות מנצנצים – הכרחי כשאת בת שלוש

ראשית, רציתי לומר תודה לכל מי שיצרה איתי קשר בעקבות הפוסט הקודם הידוע בשם "אני והפה הגדול שלי". אני לא לבד ואני יודעת שאני לא לבד, והודעות כאלו ואחרות, והצעות לעזרה והדרכה ותמיכה חיממו את הלב כמו תמיד. תודה לכן. אני מבטיחה שהנושא בטיפול, אני יודעת בדיוק מה הבעיה (הבעיות) ואני יודעת שאני צריכה לעבוד ולמצוא פתרונות, עייפתי.

IMG_20170920_174826_656

אז מה חדש כאן בהמבורג?

בשנייה שאוגוסט הסתיים התחיל הסתיו. לא, זה לא שהיה כאן קיץ אמיתי חם ונעים, היה כאן חורף לייט עם גשם בערך ממרץ עד  עכשיו, אבל בשנייה שספטמבר התחיל נכנעתי למציאות וויתרתי על הציפייה שאולי הקיץ עוד יגיע, והמבורג נכנסה לעונה הכי יפה בעיר (אחרי קיץ, אבל אין קיץ) – שלכת. אז מה אם טכנית שלכת היא לא עונה, האילתית שבי עוד נפעמת בכל שנה מחדש מכמויות מכמויות העלים שנושרים להם, ועוד לא התחלתי לדבר עם הצבעים המדהימים של העלים. הפארק ליד הבית כבר בטרפת של שלכת ומיליון גוונים של צהוב חום ואדום (השיא יהיה בחודש הבא זה הופך את חווית הריצה למשהו מדהים במיוחד (אני צריכה להאחז בכל דבר!). רק חבל שכבר מחשיך מוקדם ואני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת לרוץ לקראת הערב.

והשנה זהו הסתיו הראשון שלנון אוספת ערמונים.

IMG_20170920_173002_122

הייתי צריכה לגגל ערמונים בעברית! בגרמנית קוראים להם קסטניאן. הם פירות כאלו חומים קטנים שנמצאים בתוך תיק מעטפת עגול קוצני על עצים שיש בכל מקום בהמבורג – הם לא הסוג האכיל שקולים בתנור ומוכרים בעיקר לפני קריסמס, הם רעילים כך אמרה שהשכנה אבל לימור אמרה שהם לא, הם רק לא טעימים 🙂 וחוץ מאיסוף אובססיבי שלהם ויצירות מלאכה (אנחנו עוד לא שם) אין הרבה מה לעשות איתם.

IMAG0172IMAG0173 (1)

בספטמבר העץ של הערמונים משיר את העלים שלו וגם את עיגולי המעטפת הקוצנים שמכילים את האגוזים, אלו נופלים בבום על הקרקע (ולפעמים גם על אנשים!) וכך בדרך כלל משתחררים הערמונים לחופשי, ואין מנוס מלאסוף אותם.

imag0176.jpg

IMAG0181IMAG0182

לנון נהנת מזה כל כך אז לא ממש אכפת לי שיש לנו כבר אלפים בבית. אחרי הקיטה לוקחים דלי או שקית והולכים לחפש קסטניאן. וזה לא פשוט למצוא, מכיוון שלמרות שיש את העצים בכל מקום, כל הילדים בגילאי 3-6 עסוקים בלאסוף אותם, שכונה שלמה מרוקנת מערמונים! אני ידעתי היכן יש מלאי שכמעט ולא נגעו בו: בדרך עוקפת השכונה, הדרך שבה אני רצה אל הפארק, ואכן שם לנון אספה את הרוב. קשה לומר לא לערמון חום מבריק וחלק שגם אני התחלתי לאסוף אותם – גם אם לנון לא איתי.

IMG_20170915_170758_677

IMAG0024IMAG0036IMAG0057

IMAG3304

איפה?

IMAG3306IMAG3314

IMG_20170923_204315_209

אתמול נתתי ללנון את המצלמה הדיגיטלית הישנה שלי. ניקון ורודה וקטנה ששימשה אותי נאמנה בימי טרום הסלולרי. הסברנו לה פחות או יותר מה עושים וזהו, הילדה מכורה. היא לקחה את המצלמה איתה לפארק אחרי הצהריים וצילמה כל הזמן.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

רוב התמונות מטושטשות, ושל הנעלים שלה, אבל יש גם יהלומים אמיתיים, הנה, תראו בעצמכם – ותזכרו, ילדה בת שלוש, לראשונה עם מצלמה!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

החודש חזרתי, בשמחה עליי לציין, להדריך סיורים פרטיים בעיר – משהו שאני עושה שנים רבות ונובע מאהבה עצומה לעיר ולהיסטוריה שלה, במיוחד להיסטוריה היהודית. התמזל מזלי והסיור הראשון ,שהעברתי [מאז שנכנסתי להריון עם דוריאן] היה עם תייר אמריקאי מקסים במיוחד מוושינגטון די.סי. היה פשוט נפלא לבלות איתו ארבע שעות ולהסביר לו על ההיסטוריה היהודית של העיר. הוא התאהב בעיר ובבית הקברות של אלטונה בפרט, אחד מהמקומות האהובים עליי במיוחד – שמכיל היסטוריה עשירה על הקהילה היהודית המאוד מיוחדת שהתפתחה בהמבורג מהמאה ה-17. ואיזה כיף לי שיש לי מפתח לבית הקברות הזה ואני יכולה לקחת אורחים לשם מתי שרק ארצה.

 IMG_20130815_165315IMG_20120809_001558

בנוסף לסיורים, החודש הייתה סדנאת הבישול הראשונה שלי, גם אותה אני מעבירה כבר שנים רבות: בישול ישראלי טבעוני.

IMAG2456

היא נערכת בבית ספר לבישול טבעוני בשם קורקומה שאני מאוד מאוד אוהבת: מקום מקסים ונהדר, מצוייד היטב, עם אווירה מדהימה. הסדנאות הללו הן תמיד מסיבה אחת גדולה: 15 אנשים שרובם לא מכירים אחד את השנייה (יש תמיד זוגות וחברים אבל בניהם אין קשר), רובם גרמנים, רובם לא טבעונים אבל עם עיניין כלשהו במטבח הישראלי. אחרי הקדמה על טבעונות בישראל, המטבח הטבעוני הישראלי (ערבי/מזרח תיכוני), וקצת עליי, אנחנו מחלקים את העבודה ובמשך שעתיים מכינים מזנון ישראלי עשיר כשברקע גבע אלון או קרולינה. שום מנה לא מטובענת, הכל טבעוני גם ככה, כל חומרי הגלם טריים וברי השגה, אפס אכזריות, וטעים, בעיקר טעים – בסוף, פותחים שולחן ישראלי לתפארת!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

דוריאן נשאר לבדו עם הבייביסיטר מספר ימים החודש – הוא לא ממש התרגש, אני לעומת זאת נחנקתי קלות כשהשארתי אותו לבד איתה לראשונה. החודש, בנוסף לפיזיותרפיה פעמיים בשבוע, הוא התחיל לקבל עוד תרפיה שנקראת "תרפיה פדגוגית". אני לא זוכרת אם כבר כתבתי על זה אבל דוריאן התקבל לתוכנית קידום מטעם המבורג. התוכנית הזו לא אומרת הרבה מלבד סשניים של פיזיותרפיה ארוכים יותר, ותוספת של תרפיה פדגוגית (שנייה, מייד מסבירה). עברנו כמה איבחונים לקראת הקבלה לתוכנית הזו, גם מטעם המכון הפרטי שמספק אותה וגם מטעם עיריית המבורג שמשלמת עליה. השורה התחתונה הייתה שדוריאן לא ממש עומד בקריטריונים לתוכנית שמיועדת לתינוקות שההתחלה שלהם בחיים הייתה קשה והם זקוקים לקצת יותר. ההתפתחות שלו מושלמת ואין לו צורך בכך (טפו טפו טפו). אבל התעקשתי – אני רוצה שהוא יקבל את מה שאפשר, ובגלל ההיסטוריה הקשה שלו אישרו לנו. התרפיה הפדגוגית היא למעשה בחורה מקסימה ונעימה בשם ג'סיקה שבאה אלינו הבייתה פעם בשבוע "לשחק עם דוריאן". היא משתמשת בכל מיני משחקים לגירוי חושים ונכון לעכשיו דוריאן שמח שיש לו פליידייט נוסף.

היום יש לנו פגישה אצל מומחה החניכיים, הפרופסור שכבר היינו אצלו כשדוריאן רק השתחרר מבית החולים. אני מאוד סקרנית לשמוע מה יש לו לומר עכשיו אחרי שבקעו לדוריאן כבר ארבע שיניים. כזכור, יש לדוריאן שסע בחניכיים העליוניים, למזלנו רק שם ולא בחיך. אני בחרדות איומות על כך שהוא יצטרך טיפולי שיניים וחניכיים כואבים במיוחד. אני כל כך לא רוצה שיכאב לו אי פעם בחיים שוב. אבל אני יודעת שלא יהיה מנוס, החתך, שהוא אומנם פגם קוסמטי לחלוטין, יתוקן מתישהו בעתיד הרחוק. אם כבר מדברים על שיניים, רציתי לעדכן כבר ממזמן שהשן האפורה של לנון הלבינה כמעט לגמריי – היא עוד בגוון אחר אבל לא כהה כמו בהתחלה. בשבוע שעבר הלכנו לרופאת השיניים שבדקה ואמרה שהכל תקין וביקשה לנקות ללנון את השיניים קצת. לנון סגרה את הפה וסירבה בכל תוקף.

IMAG3231.jpg

רק בודקים!

ולמעבר החד של הפוסט: לאחרונה מחלחלת בי הבנה עמוקה עד כמה אנחנו בודדים כאן בהמבורג. או בגרמניה באופן כללי. הנושא הזה לא חדש כלל וכלל אבל הסיפור עם דוריאן חידד אותו.

IMG_20170919_091929_367

תמונה שצילם השכן, הוא לא חבר! עדיין.

חברים שחשבתי שהם חברים הם לא ממש חברים, והחברות עם הגרמנים, במיוחד עם אמהות (הכללה פראית במיוחד ואני מתנצלת מראש אם מישהו נפגע – מדובר כאן בניסיון שלי בלבד) – היא קשה ביותר. אולי מכיוון שיש לי ציפיות גדולות מחברויות ומערכות יחסים, אולי בגלל שאני טוטאלית במה שאני נותנת ובמה שאני מקווה לקבל. כמה מקרים מאוד עצובים/הזויים לאחרונה הביאו אותי להבנה שאנחנו לבד. אין על מי לסמוך ועל מי לדבר. ומה הלאה? איך מוצאים חברים בגילנו? איך מפתחים מערכות יחסים שלא מבוססות רק על הילדים? אין ספק שזה קשה. והתרבות כאן שונה מהתרבות שאותה אני מכירה – בה חברים הם משפחה, בה לא צריך לבקש דברים שהם מאוד מובנים מאליהם. הפסיכולוגית החדשה שלי (באיזו נונשלנטיות אני מכניסה אותה לפוסט) אמרה לי חד משמעית: בתרבות הגרמנית צריך לבקש – דברים לא נעשים רק כי זה הגיוני לעשות אותם – אם את רוצה משהו מחברים צריך לבקש. הנושא עלה אחרי שהסברתי שננטשנו לגמריי כשדוריאן היה בבית החולים. נפש חיה לא באה לעזור לנו, לא בבית, לא עם אוכל או קניות, לא עם לנון. אף לא אחד או אחת. וכן, כמעט כולם כתבו ש"אם אתם צריכים עזרה תאמרו". אבל אני עוד נושאת עלבון עמוק מזה שאף לא אחד הבין לבד שאנחנו במצוקה קשה וצריכים עזרה. אני תוהה מה יבוא קודם – אני אלמד לבקש מאנשים שלא נותנים לי תחושה טובה לבקש מהם עזרה/דברים או שאני אמצא חברים אחרים (רצוי איטלקים, או ברזילאים, ישראלים גם יהיה נהדר אבל זה נדיר כאן בהמבורג, ורצוי טבעונים) . בעבר כשכתבתי על הנושא הצעתי גם גורמים שלא תלויים בי, כמו זה שאנחנו גרים בעיר גדולה או זה שההמבורגרים ידועים בקרירות סנוביסטית קלה. וזה גם כמובן מתקשר לאישיו שהעלתי בהריון – שאף אחד לא קם עבורי באוטובוס או ברכבת, ולא, לא ביקשתי. חשבתי שבטן של חודש תשיעי וילדה אקטיבית בת שנתיים וחצי זה סימן מספק.

או שזו אני.

IMG_20170922_181943_715

סלפי מעליות

מה אני בעצם רוצה? אני רוצה חברים שאפשר יהיה להתקשר אליהם (!) ולדבר איתם בטלפון סתם ככה בעודי הולכת ברחוב. אני רוצה חברים שיהיה אפשר להתקשר אליהם ולומר "אתם בבית? אני עוד עשר דקות שם". אני רוצה חברים שאפשר יהיה לכתוב להם (בווטסאפ!) "יש מצב שתאספו את לנון מהקיטה היום? שלנון תבוא אליכם אחרי הצהריים? שתשמרו על דוריאן שעה? שתקחו את לנון לבלט איתכם?" (עם הדדיות מלאה!). אני רוצה חברים שאוכל לכתוב להם "מתי נפגשים לצהריים ביום שבת ומה להביא איתי?" או "יש מצב לקפה עוד שעה?". אני רוצה חברים שידאגו לי כמו שאני אדאג להם, שיציעו להיות חלק מהחיים שלי כי הם רוצים ולא כי אני ביקשתי, שיעזרו לי כשצריך כי הם מבינים שאני צריכה עזרה, ולא כי ביקשתי.

אולי הילדים שינו את הצורך שלי בחברים כאלו? כי אני לא זוכרת שהיה לי כל כך קשה לפני הילדים. אולי. 

____________________________________________________________________________________________

מה אכלנו החודש? לנון כרגיל, לא אכלה כלום חוץ מסנדוויצ'ים עם גבינה טבעונית ופסטה עם רוטב עגבניות ובננות. אנחנו אכלנו קובה סלק, וקוסקוס, וגרנולה ביתית מעולה שהכנתי לבדי לפי המתכון הקליל ביותר ביקום, וגם עשיתי עוגות שמרים (אחת לשכנים החדשים) וגיוזות, הרבה גיוזות!IMG_20170915_205631_865IMG_20170915_205514_356

IMG_20170908_204103_477IMG_20170917_135149_926IMG_20170917_135315_057IMG_20170909_201200_355

IMG_20170918_204815_434IMG_20170918_204737_402IMG_20170918_204457_357

דוריאן אכל גם אכל – וגם מלאו לו תשעה חודשים!

IMG_20170921_132516_539

IMG_20170831_223839_484IMG_20170901_163056_107IMG_20170903_194902_569IMG_20170910_202917_399IMG_20170918_121234_967IMG_20170918_121234_968IMG_20170918_121234_969IMG_20170918_121234_971IMG_20170918_121234_974

IMG_20170920_171712_839

ולסיום, לנון עושה יוגה:

IMG_20170915_172404_982

74. תמיד רק אני

IMAG1929.jpg

עוד כשהייתי ילדה קטנה היה לי את הכשרון הספק מבורך ספק מקולל לבלוט. תמיד היו רואים אותי ושומעים אותי (הייתי ילדה גבוהה, זה משפיע). תמיד היה לי מה לומר ותמיד רציתי להשתתף ולהקריא ולהנחות. תמיד רציתי שיראו אותי. בהרבה מקרים זה עבד לא רע בכלל, למשל בגן כרמית, היכן שתמיד בחרו בי להיות השמש בחנוכה. אני חושבת שהתחלתי להבחין בשליליות שבדבר בתיכון. ראו אותי, שמעו אותי, אבל לרוב זה היה לרעתי. היו לי תקלים עם כמעט כל מורה או מנהל. תמיד היה לי מה לומר ותמיד אמרתי את מה שחשבתי ותמיד נלחמתי על מה שהאמנתי בו ובאילת של סוף שנות התשעים עם תיכון אחד וצוות מורים שהורכב מהרבה אנשים שהקשר בינם לחינוך היה מקרי – באילת הזו הפה שלי עלה לי ביוקר. תמיד הענישו אותי, תמיד תפסו אותי, תמיד השעו אותי. ואני מאלו שידם תמיד הייתה בכל דבר – נלחמתי תמיד עבור משהו שנראה היה לי לא צודק או הוגן או הגיוני. לא ויתרתי (ולמזלי הרב אמא שלי הייתה לצידי בכל פעם כשצדקתי, להלחם עבורי מול בית הספר). הזמן שלי בתיכון היה מורכב גם מהרבה מקרים כאלו: כל הכיתה ללא תלבושת בית הספר (חולצה בגווני כחלחל שאני עד היום לא יכולה לראות) אבל את ענבר רואים ושולחים הבייתה. כולם מבריזים לים אבל את ענבר משעים על זה, כולם מעשנים במחששה אבל רק ענבר (ועוד כמה נבחרים) מקבלים עונש להכין עבודה על נזקי העישון. ארבע שנים בתיכון (עשיתי את כיתה יוד פעמיים) שהיו נוראיות כמעט מכל בחינה, אני עד היום לא יודעת איך עשיתי את זה. אני חושבת שהמחשבה על לסיים את התיכון הייתה כל כך משמחת, ממש אור בקצה גולדווטר.

באוניברסיטת תל אביב הכשרון לבלוט עבד בעיקר לטובתי. המרצים הכירו אותי בשמי, לראשונה הגעתי אל מקום בו הרגשתי טוב לגביי האהבות שלי, מסביבי היו אנשים צעירים כמוני שאהבו את כמעט אותם הדברים כמוני, נלחמו איתי למען אותם דברים, בערה בהם תשוקה אל אותם נושאים – הרגשתי בבית. כן, בגילמן. עד מהרה השתלבתי באגודת הסטודנטים ובעיתון הסטודנטים ונהנתי מכל רגע. ואז הגיעו הפגנות הסטודנטים של 1999 ותנחשו את מי עצרו ביום בו עצרו נשים לראשונה? אותי (ואת יעל ופולי), ותנחשו, מתוך 1300 סטודנטים שנעצרו בחודשיי המאבק, נגד מי הגישו כתב אישום? נגדי ונגד עוד 11 סטודנטים בלבד. כששוחררתי מהמעצר, ליאור המתוק בא לאסוף אותי מתחנת המשטרה ולקח אותי לאבא שלי שבדיוק ביקר בתל אביב אצל חבר – החבר של אבא שלי שמכיר אותי מגיל אפס הסתכל על החולצה הקרועה שלי ועל הסימנים הכחולים שניו עליי (היסמני"קים לא היו עדינים במיוחד) ואמר "הבת של אבא שלך, אין ספק". יש מצב.

 בקולג' בניו יורק זה עבד לטובתי ורעתי. הציעו לי משרת הוראה כבר בסמסטר השני (מקרה שעד היום מסווג תחת "דברים שלא עשיתי ואני מצטערת על כך מאוד ולמה לא עשיתי אותם?" אלו דברים מרושעים במיוחד שקמים לתחייה בתקופות קשות ולילות חסרי שינה, זוקפים את ראשם ואומרים "אם כבר את מלקה את עצמך, הנה, עוד כמה דברים שאת יכולה להוסיף לרשימה"). אבל בכל זאת, מצאתי עבודה נהדרת בתור עורכת הסיורים של הקולג' ויועצת לסטודנטים עתידיים – העבודה שהכי אהבתי בחיי אי פעם. נשיא הקולג' התרשם ממני ולקח אותי לארוחת צהריים (היי, זה נחשב), כל שומרי הבטחון הכירו אותי (זה חשוב כשעושים סיורים בקמפוס), נהנתי מכל רגע. אבל גם הייתי זו שהייתה במלחמה אמיתית עם כמה סטודנטים אחרים לתואר שני שלא אהבו את העובדה שאני ישראלית והיו ממש לא נחמדים אליי ושמו תמונות של ערפאת כשומרי מסך בכל המחשבים במועדון של תארים מתקדמים. החלפתי את הכל לתמונה של הילד מגטו ורשה. מלחמה נוספת שהובלתי נגד מרצה גרוע ביותר, שזלזל בנו מכל בחינה אפשרית (לורד הב מרסי הוא היה מאחר בארבעים דקות ולא חילק לנו סילבוס, לא קרא עבודות שלנו ובאופן כללי לא שם עלינו), המרד התפוצץ ונשארתי לבד במערכה מולו. מרגישה שוב, כאילו אני בתיכון. המקרה עם המרצה הספציפי הזה גרם לי להתמוטטות עצבים שעלתה לי בחופשת סמסטר שלמה בה ישבתי ובהיתי במסך הטלוויזיה בסלון בערך 15 שעות ביום. אני זוכרת את הזמן הזה טוב מאוד, לגמריי קומפורטבלי נאמב.

גם במקומות העבודה שלי כמעט כל החיים איכשהו יצא שתמיד אני. תמיד אני. העבודה אחרי התיכון שאני לא מעיזה להזכיר אותה כי אני מתביישת, ארבע שנים עבדתי במקום בו תמיד הייתה איזו מנהלת כלבתית שעשתה לי את המוות, ותאמינו לי שמשמרות ערב וספירות מלאי זה מוות. התנכלה אליי בכל צורה אפשרית, ניסתה לחבל בהישגים שלי, להוציא לי שם רע – את כל החבילה קיבלתי. ככה בעצם היה גם בקולג' בניו יורק עם מנהלת מרושעת שלא אהבה את ההישגים שלי ורק כשלא קיבלתי את עבודת החלומות שלי שם אחרי שסיימתי את התואר (נגשתי למכרז) מישהי במשרד אמרה לי בעודי אוספת את חפציי, בדמעות, לתוך קופסא "היא לא יכלה לסבול אותך ואת איך שהצלחת כאן בכל דבר". גם כשמילצרתי הייתי תמיד זו שמשהו יציק לה והיא תאמר אותו בקול רם. לא אכפת לי מה משמרת הבוקר אמרה, בקבוקי הקטשופ היו מלוכלכים. אפילו במועדון לילה בווילג' היה קשה לי לעגל פינות ולהתעלם ולא לומר בקול רם את מה שמציק לי.

אחרי ניו יורק העברתי שנה באילת, מחנכת כיתה ז' ומורה להיסטוריה בכיתות ז' ט' וי'. באותו תיכון שעשה לי את המוות. והמטרה העיקרית שלי באותה שנה הייתה לא לגרום לאף ילד להרגיש כמו שאני הרגשתי. אהבתי את כולם, נתתי להם את הנשמה, ועל הדרך גרמתי להם לאהוב היסטוריה. למה לא נשארתי? יש כבר מאמר שלם בנושא, תקראו אותו אחרי הפוסט הזה למטה (כתבתי אותו עבור אתר בשם "במחשבה שנייה" שכבר לא קיים). וגם בשנה הזו בתיכון תמיד אני. מרכזת שכבה נבזית ורעה, שמה אותי על המוקד, על הכוונת, הופכת את חיי הקשים ממילא (אילת אחרי ניו יורק זה מוות) לעוד יותר קשים. למזלי היו לי את נדיה הקולגה ונעמי המזכירה שהיו שם לצידי.

ואז גרמניה. קשה לבלוט כשלא רהוטים בשפה, ובאמת השתדלתי אבל איכשהו יצא שאני הייתי הכי לא מרוצה מכל אנשי הצוות של בית הספר היהודי. אולי כי אכפת לי יותר מידי, אולי כי אני חייבת לעשות את המקסימום, אולי כי זה מה שיש ואני פשוט קוטרית חסרת תקנה. ואיכשהו יצא שבקורס גרמנית האינטנסיבי אני זו שהובלתי את המאבק להפטר מהמורה הנוראי ביותר ביקום (מתנשא וצעקני, ביום שהוא הסביר לנו במשך חצי שעה מהי ספרייה שמתי לזה סוף). ולמודת ניסיון מר ידעתי שזה יתפוצץ עליי ואשאר לבד. מה שכמעט קרה.

ולמה כל החפירה הזו בעצם?  מכיוון שלאחרונה הבנתי שהכשרון בליטה שלי עבר עכשיו לאמַהוּת שלי. תמיד אני גם בתור אמא. ביום שישי הגננת של לנון עיצבנה אותי ברמות מאוד קשות. קשה לי להתעצבן בגרמנית וקשה לי להיות אסרטיבית וברורה כשאני לא מוכנה. אספתי את לנון בשלוש מהגן והיא הייתה עם חיתול. היא מאפריל בלי חיתול למעט שינה, ועושה עבודה נהדרת. גם בפנים גם בחוץ, עצמאית לחלוטין. לתדהמתי הגננת הסבירה שכשהם יוצאים היא לא יכולה לדאוג ללנון וזה יותר פשוט. עזבו את העצבים שאני חוטפת רק מלכתוב את זה. נאמרו דברים כמו "יש לי 15 ילדים לדאוג להם" וגם "סיימתי לעבוד עכשיו". היא גם אמרה שללנון יש תאונות שזה שקר מוחלט וגם הודתה ששכחה להוריד את החיתול שהיא שמה בבוקר. לא טיפלתי בזה כמו שרציתי, מסוג המקרים שבעשרות הפעמים מאותו הרגע ועד עכשיו, כשאני מריצה לעצמי בראש ללא הפסקה את האירוע, אני חושבת "למה לא אמרתי ככה ולמה לא אמרתי ככה". לופ מטריף שהרס לי את כל הסופ"ש. עזבתי את הגן בעצבים, מבטיחה לעצמי לדבר עם המנהלת ביום שני על הבוקר. בדרך החוצה חשבתי על לחזור ולדבר איתה עכשיו אבל לא עשיתי את זה. מלקות לא פוסקות על כך מאותו הרגע. ולהוסיף עוד זעם למדורה, עידכנתי בנושא את כל החברי ווטסאפ שלי ששם באש ובמים לתמוך בי. ועם כל שיחה העצבים מרקיעים שחקים. ובתוך כל הזעם על הגננת שפישלה, על עצמי שלא עניתי כמו שצריך, על עצמי שלא עשיתי לזה סוף מיידית, על עצמי שנתפסה אוף גארד, בתוך כל הלופ של המלקות והאשמות וההרגשה הנוראית, פתאום הבנתי: שוב, רק אני. כל שבוע רק לי יש איזה אישיו בגן שקשור לאי שביעות רצון שלי, בכל כמה ימים סיפור אחר. תמיד אני. רק אני. 

למארק ששאל אותי למה אני בוכה נותר לי רק לומר שאני כבר עייפה מהמלחמות האלו. עייפה מלריב כל הזמן, עייפה מזה שזה תמיד אני, עייפה. אבל אני הכי עייפה מאיך שאני נותנת לכאלו דברים להשפיע עליי. במקום לקחת דברים בפרופורציה (בחייאת, יש לי ילד ששרד בקע סרעפתי), במקום להיות חזקה יותר ולא לתת לכאלו דברים להרוס לי את מצב הרוח, לעצבן אותי, לחרבש לי את הסופ"ש (יצאתי לרוץ אתמול ובמקום לתת לריצה לעשות את שלה, לא הפסקתי לחשוב על מה הייתי צריכה לומר והעובדה שמחריבים לי את הפארק לקראת מגה קונצרט של הרולינג סטונס בשבוע הבא לא עזרה), במקום זה אני נשברת, נותנת לכאלו דברים להרוס לי. ומה שבעצם קורה זה שאני כועסת בגלל המקרה, ואז כועסת עוד על זה שאני נותנת לזה להכעיס אותי. ואז הכל הולך ומתעצם כי אני מבינה ששוב רק אני. 

וגם אם זה לא רק אני, זה מרגיש לי תמיד רק אני.

ולמעבר החד של הפוסט: דוריאן זוחל כבר שבועיים, בעיקר אחרי הזנב של ואצלב החתול, ושואב האבק. הוא מהיר ועקשן ומאוד חזק, מתחיל כבר להתלות על דברים. בנוסף בקעו לו ארבע שיניים, שלוש למטה וניב ערפדי אחד (גנטי ממארק). בקיעת שיניים היא מהאירועים המרושעים ביותר ביקום. ובניגוד ללנון שאצלה השיניים פשוט יצאו להן ככה, דוריאן סובל ואנחנו איתו. כואב לו, מציק לו, אומלל קטן.

IMG_20170822_165104_643

שלושת שבועות חופשת הקיץ של לנון הסתיימו – השבוע הראשון היה לא קל אבל אז חשבתי על חודשיים חופש בארץ ושלושת השבועות של לנון נראו לי כמו חלום. מזג האוויר היה נוראי למעט יום אחד בו בילינו שעות בפארק ליד הבית. לנון בבריכה ודוריאן על השמיכה, מתעקש לזחול לחול. שעתיים נאבקתי ואז ויתרתי. שיאכל חול ועלים. ובמבה.

IMG_20170829_204430_553IMG_20170829_204430_556IMG_20170829_204430_552IMG_20170829_204430_554

וככה גם עבר לו חודש שלם של ריצה בפארק אגב. מיטל שהיא גם מאילת וכותבת נפלא בדיוק כתבה בפייסבוק שהיא רצה כי היא צריכה לברוח קצת. אצלי זו בדיוק אותה סיבה פלוס 15 קילו מיותרים. מארק חוזר בשש הבייתה, אני כבר עם בגדי ריצה ואייפוד על הזרוע. הוא מאכיל את דוריאן, מקלח את שניהם, ואז משכיב את דוריאן – בעודי מתנשפת שבעה קילומטרים בפארק שהוא המקום האהוב עליי בעיר. אני צריכה את הזמן הזה, צריכה את השקט, צריכה לשמוע קצת מוזיקה שאני אוהבת, ולצאת מהרוטינה ההורית שיכולה להיות ממש קשה עבורי. חודש שלם של ריצות. עוד מעט יתחיל להחשיך מוקדם ולהיות קר אז אני מקווה למצוא אלטרנטיבה אחרת, אבל בנתיים אני בפארק. לפעמים אפילו עם דוריאן!

ולפינה הקולינרית: רציתי סלט יווני יותר מכל אז הכנתי פטה שקדים. בפעם הראשונה נכשלתי בהבנת הנקרא ולא קילפתי את השקדים. אבל בסיבוב השני יצאה גבינה למופת – המתכון מכאן.

IMG_20170829_112436_583IMG_20170829_112417_844IMG_20170829_112314_402IMG_20170829_112131_789IMG_20170828_175532_253


 

הנה המאמר שהבטחתי, אני חושבת שהיום עם השליטה של הבית היהודי במערכת החינוך לא הייתי שורדת שם אפילו שבוע.

מדוע עזבתי את מערכת החינוך אחרי שנה (ולא כתלמידה, כמורה)*:

מוקדש לחברותיי המורות המסורות שעדין לא הרימו ידיים כי הן יותר חזקות ממני.

אחרי שנה שלמה במערכת החינוך בתור מחנכת (כיתה ז') ומורה להיסטוריה (כיתות ז', ט' וי'-הכנה לבגרות), ברחתי כל עוד נפשי בי.

קצת רקע: אחרי חמש שנים בניו יורק בהן עשיתי תואר שני בהיסטוריה, חזרתי לעירי, אילת. התברר לי שבבית הספר בו למדתי (בזמני היה רק בית ספר תיכון אחד, עכשיו כבר יש שלושה) יש מחסור עצום במורים ואנשי חינוך ובעקבות פגישה עם מורה אהובה לשעבר ואחרי שראיתי את המודעות בעיתונים (אנחנו צריכים אותך!!!) שלחתי קורות חיים למשרד החינוך. התקשרו אליי מייד. המצוקה הקשה של מורים באילת ידועה זה שנים רבות. מסתבר, שלמורים ה"צפוניים" קשה בעיר, הניתוק, אולי המנטליות, השוני, החום. רבים לא מחזיקים מעמד וחוזרים צפונה אחרי שנה שנתיים ובנוסף אין בנמצא מספיק אנשי חינוך אילתים "אמיתיים". אחרי ראיון עם המנהלת ביקשו ממני להחליט אם אני מוכנה להתחייב להיות מורה לשנה ובפגישה השנייה בה הודעתי על נכונות הפנו אותי לעבר הדרך ללא אפשרות החזרה: מחנכת כיתה.

עם בטחון עצמי בשמים ידעתי שלא תהיה לי בעיה להיות מורה או מחנכת, ידעתי שיש לי יכולת מבורכת לתקשר נהדר עם בני נוער.

הבעיות הגיעו ממקומות שונים לגמרי…

מכיוון שאילת היא אזור פיתוח מיוחד למורים באילת מגיעים תמריצים רבים שלא ניתנים ברוב ישובי הארץ. באילת  המורים מקבלים סבסוד חלקי עבור שכר דירה למשל, יש החזרים על טיסות מכיוון שאנחנו צריכים לטוס לצפון (מרכז בשבילכם) בשביל המון דברים. אם אני אומר לכם שאחרי תמריצים אלה עדין הייתי צריכה להלוות כסף מהוריי בשביל לסיים את החודש תאמינו לי? ואני בכלל לא רוצה לחשוב כמה מקבלת מורה מתחילה בצפון (הווה אומר כל מה שצפונית לקיבוץ אילות).

המשכורת העלובה הייתה רק ההתחלה, באמת, שימו לב לדברים הבאים:

התחלתי את השנה עם עוד מורות חדשות, טריות מהסמינר כמו שאומרים, למשרד החינוך, כך מסתבר, לוקח בין חודשיים שלושה לפתוח תיק למורה חדש. הווה אומר, שעד פתיחת התיק את בעצם לא נחשבת וגם לא מקבלת את שכר הדירה המבוטח, שהוא גם לא שכר דירה מלא אלא אחוז מחושב כלשהו (80 אחוזים בערך) אחרי שלושה חודשים הוכנס שכר הדירה רטרואקטיבית, וכמובן שנוכה מס בהתאם. זה ועוד, רק כשהתחילה השנה, לא שבוע שבועיים לפני כן, הואילו לספר לנו שעלינו לפתוח תיק (הממונים בבאר שבע אמרו לי "בואי לפה" כאילו אילת באר שבע זה כלום, ממש טיול קצרצר). בנוסף, מי שמלמדת בחטיבה העליונה (כיתה י' במקרה שלי) מקבלת משכורת מעיריית אילת מה שגרם לי להתוודע לסיוט של תיאומי המס. התמודדי עם האחראי/ת במס הכנסה, הסבירי שלא חיית בארץ כמה שנים, תבואי תלכי תביאי תבואי תלכי תביאי, ואז רוצי לעשות שוב כי בינואר צריך תיאום חדש. ולכי תמצאי את מספר תיק הניכויים כי אין מי שיאמר לך מה הוא אלא אם כן את מקושרת (למזלי הייתי מקושרת).

במשך 12 חודשים בהם קיבלתי משכורת, המשכורת לא הייתה זהה לקודמתה אפילו פעם אחת!  24 תלושי משכורת (משרד החינוך ועיריית אילת) ו 24 סכומי משכרות משתנים מתלוש לתלוש. ורק שתדעו שמשרד החינוך החזיר לי, מידי חודש, שמונה שקלים בשביל שיחות טלפון, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כי חשבון הטלפון שלי הגיע למאות שקלים. מבחינה כלכלית השנה הזו גמרה אותי, נכנסתי למינוס, לוויתי מההורים והייתה לי תחושה של שייכות לסקטור הכי מנוצל בעולם, וזה אחרי שהייתי מלצרית במועדון לילה בזמן לימודיי לתואר.

כבעלת תואר שני הייתי זכאית לתוספת משכורת מסוימת, באמת, לא סכום עצום, מאתיים או שלוש מאות שקלים. איך מקבלים את הסכום הנ"ל? "בואי לבאר שבע ותביאי את המסמכים כי חייבים באופן אישי". שוב באר שבע?! אחרי מספר חודשים יצא לי להיות באזור והגשתי את כל המסמכים. זה היה בינואר. במאי, אחרי חמישה חודשים, נשלח אלי מכתב שמודיע לי שהתואר השני שלי אומת (כי תעודה מהאוניברסיטה העירונית של ניו יורק היא דבר מאוד חשוד שלוקח חמישה חודשים לאמת) ואקבל רטרואקטיבית את הסכום למשכורת. מישהו אמר מס הכנסה?! באוגוסט אותה שנה, שמונה חודשים אחר כך, נאלצתי לבקש מאימי (מכיוון שכבר לא הייתי בארץ) לעשות "קצת רעש" (משימה מאוד לא אהובה שלמדתי שאי אפשר לחיות בלעדיה) היכן שצריך כי משום מה לא קיבלתי את הסכום לתואר השני כמובטח.

לצערי וזה באמת צער רב, הטרטורים, כאבי הראש, הריצות וכיו"ב יכלו להתגמד אלמלא שאר הדברים היו עובדים כראוי, אבל אפילו לא התחלתי לדבר על מה שקורה בבית הספר. נכון, השנה בה חינכתי תשאר בתודעה שלי כשנה עם הכי הרבה סיפוק מקצועי עד כה, נחתום עיסתו וכיו"ב או לא אני יכולה לספר לכם (ויכולה להפנות אותכם לתלמידים לשעבר שיעידו) שהייתי אחת מהמורות הכי טובות שנראו בבית הספר מזה זמן רב, הילדים העשירו את חיי באותה מידה בה אני העשרתי את שלהם. אבל… תוסיפו את תלאות ועינויי משרד החינוך להתמודדות עם הוריי התלמידים (למזלי הייתי מאלה שזה לא קרה להם הרבה וזה כבר נושא למאמר אחר), להתמודדות עם התלמידים (גם עם האלימים הייתי צריכה להתמודד כמובן, ועם אלה שמקללים,שמעתיקים, שמרמים, שמכים, שמציקים, שיורדים לחיי תלמידים אחרים, אלו בלי טיפת כבוד למורה ועם הורים שכנראה מהם הם רכשו את חוסר הכבוד),להתמודדות עם הצוות (שהכיל כמה קולגות שאין לי מושג מי נתן להם רישיון לחנך ילדים – כאלה שעבורם התלמיד הוא אויב שיש לעשות הכל בשביל להכשילו, או כאלו שעבורם הקולגות הם אויב – אלו הכי מסוכנים ומכשילים והיו ההפתעה הכי גדולה עבורי), להתמודדות יומיומית עם חוסר אונים של משרדי רווחה, חוסר תקציבים, לדעת שיש בעיות ואין לך כלים לפתור אותן, ללכת לישון בידיעה שתלמיד זה לא אוכל או תלמידה זו ברחה מהבית, לראות את יועצת השכבה קורסת מרוב עבודה (כי היא יועצת של שלוש שכבות ולא אחת), לעמוד מול תלמיד בוכה ולדעת שאת לא יכולה לעזור לו. חוסר האונים הרג אותי. כמה שנתתי זה לא היה מספיק, כמה שהשקעתי זה לא היה מספיק, על כל שריפה שכיביתי נדלקו שתיים חדשות וזה היה על בסיס יומיומי.

השנה באילת הייתה חשובה ומספקת עבורי למרות הכל. הכרתי מורות (וקומץ מורים) מסורים, אוהבים, שנותנים את הנשמה, את הגוף ואת הנפש בצורה טוטאלית. לעומתם נתקלתי באטימות וטפשות של מערכת חינוך מיושנת ומתפוררת שבמקום לטפח את המוטיבציה של המורות החדשות פשוט הרגה אותה בערך אחרי שעה. נתקלתי גם בהנהלה עם חזון שאימצה תוכנית חינוכית מהפכנית, מתקדמת, קצת רדיקלית (תוכנית הרא"ל של פרופסור עמוס רולידר –התוכנית דרשה התגייסות מלאה של 100% מהצוות, היא הופסקה לפני שנתיים שלוש) שמנסה לענות על הצרכים של המערכת חסרת האונים ועושה סיכול ממוקד לאויבת הציבור מספר אחת: האלימות (האחות הגדולה של הבורות, הגזענות, השנאה והרוע – כולם נוכחים מלאים כבר מכיתה ז' בקרב תלמידי ישראל).  

הייתי מגיעה לבית הספר בשבע, בהפסקות הייתי רצה מבעיה לבעיה, מתלמיד לתלמידה, ממורה למורֶה, לא היה לי זמן לאכול, מידי פעם תלמיד מסור היה קונה עבורי דיאט קולה (ה"אוכל" שלי עד שהגעתי הביתה) שלא לדבר על לגשת לשירותים לפעמים (אני יודעת שזה נשמע כ"אוי אוי אוי"). בסוף היום הייתי "מבלה" עד בדרך כלל השעה ארבע בשיחות עם הורים מודאגים או עם תלמידים שצריכים אותי, או עם מורים מקצועיים או בישיבות צוות או בישיבות פדגוגיות או בישיבות על חג זה או אחר, טקס זה או אחר, או פרויקט זה או אחר או טיול שנתי לצפון או יום בריכה או גיחת של"ח. ביום החופש שלי לא היה לי רגע מנוחה, חיכיתי ליום הזה בשביל לצלם, לשכפל, להעתיק, לקבוע פגישות, לקיים פגישות, לסדר דברים שביומיום אי אפשר כמו למשל לשרוף חצאי יום במס הכנסה על תיאומי מס. כמחנכת הייתי צריכה להיות זמינה 24 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע וזה אכן היה כך. והחופשים? החופשים המהוללים אותם כולם רואים אל מול עיניהם ברגע שמושמעת המילה "מורה"? אה, תשכחו מהם, מהיותי מורה חדשה, כל שעה פנויה הוקדשה להכנת מערכי שיעורים לשלושת קבוצות הגיל שלימדתי, הכל היה חדש עבורי זוכרים? כל מערך הצריך למידה של החומר, הכנת דפי עבודה, בחנים, מבחנים, ושיעורי בית. בנוסף הבגרות המתקרבת של היודים כרסמה כל דקה פנויה – קבוצתי המדהימה הוציאה ציונים מעל הממוצע לאותה שנה, אבל זה עלה לי בתגבורים אחרי הצהריים, בשבתות אצלי ביחידת דיור, בהכנת סיכומים (כן, התלמידים כבר לא יודעים מה זה לסכם, זו אחריות המורה להכין את הכל עבורם). עצבות עמוקה השתלטה עליי כשראיתי את הרמה של הבגרות בהיסטוריה, 11 שנים מאז שאני עשיתי את הבגרות שלי והנה הרמה ירדה פלאים – מישהו  החליט שבמקום להלחם על העלאת רמת התלמידים הוא פשוט יוריד את הרמה של הבגרות – דכאון.

אבל, והנה האבל הגדול, התלמידים שלי כבשו אותי. הייתי קמה בבוקר בשבילם, עייפה, מותשת, מתכוננת לעוד יום "מלחמה" אבל קמה בשבילם, בשביל החיוך שלהם, האהבה שלהם, הצורך שלהם בי!

ובתוך כל זה, המטרה שלי הייתה ללמד את כיתות ז' על תחילת הנצרות ומסעות הצלב, גוטנברג והרנסאנס ולהכין את היודים לבגרות. המטרה שלי הייתה לגרום להם לאהוב היסטוריה ולהעריך ולהבין את הכוח שטמון בה, המטרה שלי הייתה לעניין אותם, והצלחתי בכך אין לי שום ספק. הם אהבו את שיעורי ההיסטוריה, הצליחו בהם בצורה יוצאת מן הכלל ואף היו עצובים אם שיעור היה מתבטל. מלבד האהבה להיסטוריה רציתי גם לחנך אותם. להכיר להם את הביטלס (לא ישנתי לילה שלם ביום שהתברר לי שיותר מחצי כיתה לא שמע על הביטלס!), להקריא להם את "הנסיך המאושר" של אוסקר ויילד, להסביר להם את החשיבות של מעורבות חברתית והתנדבות, הסכנה בבורות ושנאה, חמלה לבעלי חיים, עזרה לזולת, החשיבות של לדעת מה קורה בעולם ומדוע חולי הסרטן שובתים, לעודד אותם לקרוא ספרים ואף לקחת אותם לספריה בשביל להשאיל ספרים, בקיצור, אף לא רגע של מנוחה. בשלב מסויים הבנתי שאם אני רוצה להנות מהים האהוב עליי אני פשוט צריכה לקחת את הילדים שלי איתי וכך היה, הכיתה שלי (וכמה נספחים מכיתות אחרות בהן לימדתי) בילתה הרבה בים, כעקרון זה היה אסור לפי נהלי משרד החינוך אז היה לנו טריק, בבלוג שפתחתי לכיתה שלי הייתי כותבת להם מתי אהיה בחוף האהוב עליי והם "במקרה"  היו עוברים שם…

בסוף השנה, בדמעות, הודעתי להם שאני עוזבת, השוק היה גדול, הם בכו, הם כעסו, הם לא הבינו למה. הסיבה שלי הייתה מאוד פוליטקלי קורקט: "אני נוסעת לעשות דוקטורט בגרמניה". הנהלת בית הספר עשתה מאמצים רבים שאשאר, הובטחו הבטחות, הוצעו הצעות מפתות, נזרקו מחמאות כובשות…

אבל, למרות כל מה שהוצע, למרות כל הסיפוק והדמעות שלי ושלהם ושל ההורים, החלטתי שאני לא חוזרת למערכת כזו שבה אני לא יותר מעבד. התחושות היו נוראיות, הכעס והמרמור שלי היו כבדים מידי. לקראת הסוף מנגנון השכחה גרם לי להרהר בהצעה של הנהלת בית הספר, אבל אז, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להביט בתלושי המשכורת שלי, עם דמעות בעיניים, לראות את שמונת השקלים – החזרי הטלפון, או הסכום המצחיק שקיבלתי על הטיול השנתי (שזהו אירוע אקסטרה עליו מקבלים יותר כסף, כמו שעות נוספות), מספיק היה לי להרהר במילויי המקום הרבים (מחויבות של כל מורה ומורה), בכל פעיליות אחר הצהרים עליהם לא קיבלתי שקל. כן, חד וחלק אני מודיעה: עזבתי כי הכסף היה בדיחה, כי גם לאידיאליסטים יש צורך להתקיים בכבוד.

אני חושבת שהמהפכה צריכה להגיע מההורים, אני בעצם קוראת להורים להביא אותה. אם אתם רוצים בחורה אינטיליגנטית, משכילה, רהוטה, חברותית, שתדאג לילדים שלכם כאילו היו האחים הקטנים שלה ותאהב אותם באותה מידה אתם צריכים להלחם – למורות אין כוח, אבל להורים, להורים יש הרבה. ואם לא תהיה מלחמה, אזי העתיד של החינוך, העתיד של הילדים, העתיד של המדינה – בצרות. אז אולי אני מתבכיינת (מאוד לא לגיטימי שמורים יתלוננו, זה מעורר אנטגוניזם, כך למדתי) אבל אני יודעת שבחורות אינטיליגנטיות, משכילות, רהוטות, חברותיות, עם תשוקה ללימוד, שיודעות להקשיב לצרכי הילדים, שמוכנות לתת את הכל עבור התלמידים – כאלה בחורות לא רוצות או ירצו להיות חלק ממערכת החינוך של ישראל כפי שהיא היום.

ענבר פרז – עדין חולמת על דוקטורט בהיסטוריה, מתרגמת, עורכת סיורים, כותבת, מתגוררת בהמבורג, גרמניה.

*נכתב ב 2007