73. עינייני אוכל

IMG_20170813_164832_986

IMG_20170811_205632_910

IMAG0359IMAG0213

לדוריאן מלאו שמונה חודשים בשבוע שעבר:

חייכן ושמח, אוהב אנשים, דוריאן ממש כובש את כולם, מפלרטט עם מי שרק אפשר! חברה אמרה לי לא מזמן שהיא שמה לב שכשהתינוק שלה, בגיל של דוריאן, עסוק בצעצועים, דוריאן רק מחפש אנשים. וזה נכון. אולי בעקבות השהייה בטיפול נמרץ, לא שאי פעם באמת נדע, אבל דוריאן בהחלט פיפולז בייבי. וספיקניג אוף טיפול נמרץ, מה שעבר עלינו לפני שבועיים, פפפפפפפפף. דוריאן היה מעוך יום שלם, לא רגוע, משהו ממש הציק לו. אחרי הצהריים הוא הקיא ואנחנו החוורנו איתו. הקאות הן סימן ראשון לבקע מחדש. לא חיכינו שנייה וטסנו לחדר מיון הקרוב לביתנו. מארק רצה שנסע לבית חולים קצת יותר מרוחק שהוא מאותה חברה של בית החולים בו שהינו 12 שבועות, אבל אני רציתי ללכת לזה שיותר קרוב אלינו, התעקשות שהייתה שטות איומה. חיכינו בחדר המיון שלוש שעות. בית החולים האוניברסיטאי לא היה מלא אבל הרופאים ממחלקת הילדים היו באיזה מקרה חירום בבית החולים מה שהיה כל כך הזוי בעיני – זה פאקינג חדר מיון לילדים איך זה שאין כאן רופא?! וכמובן הההסברים הרגילים שזה לא מקרה חירום ובלה בלה בלה. לכשהגיעה הרופאה היא עשתה הכל חוץ מרושם טוב עליי ואחרי שעה אמרה שיהיה רצוי לאשפז את דוריאן ללילה להשגחה (ואני כבר בסרטים איומים על לבלות לילה בבית חולים) אבל שאין להם מיטה פנויה ולכן עדיף שנסע לבית החולים היידברג. המממממ. כן, זה הבית חולים שמארק רצה שנסע אליו מלכתתחילה. מארק חמוד ולא אמר "אמרתי לך" אפילו פעם אחת! מארק ראה שאני לא במצב לבלות לילה בבית חולים ואמר שהוא יקח את זה על עצמו (כולל נסיעה באמבולנס לבית החולים האחר) ואני אחזור הבייתה ללנון (אחותי עוד הייתה אצלנו). וככה מארק בילה יומיים וחצי עם דוריאן בבית החולים, בבידוד, כאשר דיי מהר התברר לנו שהוא סובל מאיזה וירוס בקיבה שגורם לו להקיא. הם כמובן שמו מייד אינפוזיה ובעצם אמרו למארק שזה יעבור תוך כמה ימים ועד שהוא לא יפסיק להקיא אנחנו שם. למזלנו דוריאן הפסיק להקיא אחרי יומיים, והתחיל לאכול, וככה שוחררנו הבייתה. החוויה הזו קצת זעזעה אותנו. פאניקה ראשונית שכנראה לעולם ולנצח תשאר ותתקיים: מדובר בילד בקע, אין לדעת, אין לקחת סיכונים.

IMAG0308

שיפור משמעותי יש בנושא האכילה. אחרי שלושה חודשים וחצי של תיעוד אובססיבי של הכמות שדוריאן שתה (הווה אומר טבלה שממלאים כל כמה שעות ואז למחרת בבוקר עושים סיכום ואז אני מעבירה הכל לטבלת אקסל שמראה לי גם גרף כי כזאת אני) החלטנו להפסיק לתעד. הוא עולה יפה במשקל, הוא שותה, הוא אוכל קצת מוצקים. יאללה, מספיק. לא היה קל לשחרר, צינורית ההזנה היא אחד מהנושאים שהיו לי הכי קשה להתמודד איתם ואני נושאת איתי את הפחד ממנה. אבל די, מספיק. החלטנו להאכיל את דוריאן כשהוא רוצה ולא כל כמה שעות כמו שהיינו עושים פעם, ובנוסף החלטתי להתחיל איתו בייבי לד וויניג שאין לי כל כך מושג איך קוראים לזה בעברית אם בכלל. גם עם לנון עשינו את השיטה הזו של הכנסת אוכל מוצק לתפריט, והיא עבדה נהדר.

,ראשית, חשוב לי לציין: אין לי שום סמכות בנושא השיטה – יש מספיק מקורות, והפניות, והסברים ואזהרות, וכיו"ב אונליין. אני כותבת כאן על סמך הניסיון שלנו בלבד. שנית, היא בהחלט לא מתאימה לכל תינוק והורה – עבורנו היא עבדה נהדר. כרגע, בשלב הראשוני של התהליך, דוריאן מקבל בעיקר פירות וירקות רכים, איתם הוא מתנסה. הוא מרים את החתיכות, מחזיק, מלקק, מוצץ, שם בפה, מורח אותן, מעיף אותן על הרצפה, לועס, נושך, בולע. המטרה של ההתנסות הזו היא שדוריאן יפתח יכולת האכלה עצמית: כולל לעיסה ובליעה, שדוריאן יחקור טעמים ומרקמים וריחות, שיחליט בעצמו מה לאכול ובאיזה קצב. וכן, זה לא קל, תמיד יש חשש, תמיד יש פחד, אבל אני תמיד בפיקוח מלא על התהליך. עד כה ניסינו בננה, פטל, מנגו, נקטרינה, ומלפפון. בקרוב נתחיל עם קצת ירקות מבושלים: ברוקולי, גזר, תפוח אדמה. דוריאן נהנה מכל העיניין, במיוחד אם הוא אוכל כשאנחנו אוכלים, הוא מאוד אוהב לשחק עם האוכל, ובטח נהנה לראות אותנו על ארבע מנקים את הרצפה… בנוסף לשיטה הזו הוא כמובן עוד שותה מבקבוק (בשבועיים האחרונים אפילו שותה לבד רוב הזמן), וגם אוכל אוכל מרוסק מידי יום. כרגע הוא בעיקר אוהב איזה מיקס של גזר, מנגו, ותפוח.

IMG_20170808_202136_762

הנושא של האוכל מאוד מאוד מאוד מאוד רגיש אצלנו – אני אוהבת לבשל ולאוכל מקום מרכזי בחיי,  וגם בגלל הטראומה של חוסר ההנקה וצינורית ההזנה הוא רגיש יותר. אבל הנושא הזה רגיש בעיקר כי כרגע אנחנו במקום מאוד מאוד מאוד מאוד לא מספק מבחינת אוכל עם לנון. בחודשים האחרונים, מילדה שהייתה אוכלת לא רע (ויש לזה אפילו האשטאג!) היא הפכה לילדה שלא אוכלת כלום. ואני אומרת כלום ומתכוונת לזה. כרגע לנון אוכלת אולי עשרה דברים, רובם מעובדים. היא אוכלת לחם עם גבינה טבעונית (שמנת וצהובה), היא אוכלת פירה (לא תמיד), פסטה עם רוטב עגבניות (ויש ימים שהיא רוצה בלי רוטב), טורטליני עם רוטב עגבניות, פיצה (שאני לפעמים טוחנת עדשים לתוך הרוטב שלה), היא אוכלת קורנפקלס (רק בשבת כי אני לא מסוגלת להתמודד עם כמות הסוכר שיש בדגנים שהיא אוהבת וכשניסתי לתת לה את אלו בלי הסוכר היא עשתה לי פרצוץ של "את לא רצינית?!").

IMAG0471.jpg

ניסתי, באמת שניסיתי.

היא אוכלת מעט מאוד פירות: בננות, מנגו, פטל, נקטרינה, ותפוחים. היא אוכלת יוגורט סויה, ותצחקו אבל היא אוכלת גם עלי גפן ממולאים שאני קונה בסופר. כן, הילדה הסופר פיקי שלי החליטה לאכול עלי גפן. וזהו. היא לא נוגעת בחומוס, טחינה, או אבוקדו, את שלושתם היא הייתה טורפת בעבר. היא לא נוגעת בירקות טריים – מלפפון למשל (אבל תאכל חתיכת גמבה פה ושם), היא לא נוגעת באוכל מבושל – לא אורז לא קינואה לא ירקות. היא לא רוצה יותר סמותיז (פעם הייתה מבקשת שאכין לה!), היא לא מנסה אפילו דברים שאני מכינה עבורה. היא אומרת לא עוד לפני שהיא ראתה, לא מוכנה לקחת אפילו ביס ואין שום אפשרות למו"מ, תאמינו לי ניסיתי הכל. כולל שוחד, כולל "אם את לא אוכלת אין טלוויזיה" – לא הזיז לה. התסכול עצום. עצום כי זה לא הגיוני שפתאום לא בא לה כלום, לא הגיוני שהיא לא רעבה, לא הגיוני שהיא לא רוצה את הדבר הבסיסי ביותר שאני כאמא יכולה לתת לה. לא הגיוני.

IMG_20170816_124729_641

מודאגת, הלכנו לרופאה שלה שבדקה ואמרה שמבחינת משקל וגובה היא בחתך ממוצע לחלוטין. היא ערכה בדיקות דם שחזרו תקינות לחלוטין (לנון מקבלת תוספי ברזל ובי 12 מאז שהפסקתי להניק אותה אז זה מכוסה בוודאות). נרגעתי? לא, ממש לא. כל ארוחה זה תסכול מייאש. אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל לתת לה לאכול פסטה ולחם. וכן, אני יודעת משיחות עם הורים אחרים שגם אצלם יש או היה כזה שלב, שזה לא משהו נדיר ללנון – אבל זה לא מנחם אותי בכלל. קשה קשה קשה.

IMAG0456

ואם כבר תזונה רציתי להמליץ על האתר המקסים מקסים מקסים הזה "מטבח פשוט ושמח" – מדריך מאוייר לחיים טבעונים – שמכיל בתוכו מידע עצום על תזונה, והכל דרך אנימציה מתוקה!

תראו איזה מותק:

19959276_1277834485677420_2647216835940175477_n.png

וגם זה – כן, יש חלק מתורגמים לעברית!

18446669_1217596825034520_7758243596163139938_n.jpg

(Credit: Simple Happy Kitchen)

ותראו, סוף סוף סיימתי את קופסאת הלידה של דוריאן:

IMAG0204

כתבתי על זו של לנון בפוסט הזה. את זו של דוריאן תיכננתי מראש והיה לי ברור איך היא תהיה. קניתי את המסגרת/קופסא באיקאה כבר בתחילת ההריון, ואפילו הייתה לנו כבר צלמת שהייתה אמורה לבוא ולעשות צילומי ניובורן. אחרי הסשיין המאתגר והקצת טארומתי עם לנון (היא לא רצתה לישון, זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו איתה מהבית לזמן כה ארוך, לא ממש הנקתי בצורה חלקה עדיין, ובאופן כללי רציתי לחפור לעצמי איזה בור ולא לצאת ממנו כמה חודשים באותו זמן) היה לי ברור שעם דוריאן יהיה אחרת, מוצלח, נעים, כיפי. כמו שכולנו יודעים זה לא קרה. אולי בגלל זה הקופסא הזו חשובה לי מאוד. היא לא סתם קופסאת זכרון, היא קופסאת נצחון! עם נייר אוריגמי שנירית הביאה מיפן, עם כרטיס הלידה שלו שלא מולא בכלל, פרט לשם, במשך שבועות רבים (עד שהאחות הראשית חזרה מחופשה ודאגה לזה), הכרטיס הזה היה תלוי על המיטה שלו במשך כל 11 השבועות בטיפול נמרץ. והצמיד? בכלל לא שמו עליו צמיד, לא היה זמן הרי, אבל כשאחת האחיות שמעה על הקופסא שתיכננתי היא מייד הביאה צמיד והכינה לו אחד. בחרתי בתמונה בה הוא כבר ממש לא ניובורן אבל עדין בבית החולים, עדין נאבק אבל במצב הרבה הרבה יותר טוב מההתחלה.

IMG_20170811_201205_274 

ולמעבר החד של הפוסט – המנהל של בית הספר הטבעוני לבישול התעקש שאעשה וידאו שמזמין אנשים לסדנאות שלי. לא היה פשוט למצוא זמן אבל איכשהו יצא לי משהו, ואפילו מצחיק. אז מי שרוצה לראות אותי מבזבזת כשרון בעשיית וידאו, יכול לבקר בלינק הבא 🙂

הנה קצת אמנות מלנון – היא עדיין בחופש ומזג האוויר עדיין נוראי (מינוס יום אחד שהיה בו קיץ אמיתי ובילינו אותו בפארק ובערב הייתה סופת ברקים ורעמים מטורפת)::

ולסיום, 

לאלון, החבר שלי מניו יורק (זה שאני מכירה מאז שאנחנו בני שנה!) נולדו תאומים בסופ"ש האחרון. לאלון ולבן זוג שלו יש מזל עצום – כפול – יש להם אפשרות כלכלית, והם גרים בארה"ב, אחרת לא היו להם ילדים. למזלם, המשולש בעצם, הם כבר לא חיים בישראל, כי בישראל חושבים שהם לא כשירים אפילו לאמץ ילדים. אני אפילו לא יכולה להסביר כמה הקביעה הזו והתהליכים מאחוריה או התהליכים שעוברים על ישראל בזמן האחרון עושים לי רע. כל כך רע. מעין תחושבת מחנק איומה מלווה בבושה עמוקה והכל שזור בפחד עצום. מה אכפת לך בכלל אתם אומרים? את חיה לך בהמבורג הנוחה, את לא זוג חד מיני ויש לך כבר שני ילדים, מה אכפת לך? אכפת לי. כמו שאכפת לי מעוד המוני דברים שלא נוגעים אליי באופן ישיר. ככה זה. אלוני בלוני, מזל טוב להולדת הילי וריי, אין לי ספק שאתם הולכים להיות ההורים הכי טובים שיכולים להיות. ליה מוכיחה את זה כל יום!

564867_10151254152196399_1034371473_n

אומרים שלום ב JFK – 2012

1914112_10153730709691399_6545798214618466095_n

עושים חיים בגן כרמית 1980 – אילת

72. יום הולדת שלוש

IMG_20170805_152853_845

לעיתים ממש ממש קרובות אני מסתכלת על לנון ותוהה מי זו הילדה הגדולה והיפיפייה הזו? זו עם העיניים הכחולות העצומות והחיוך שחושף שיני ערפד קטנטנות. היא שלי הדבר החלומי הזה? כן כן, אותה אחת שמקשקשת שוטף בגרמנית, ובעברית עם מבטא גרמני קל. משלבת את השפות עם קצת אנגלית ומשבשת את הפעלים בעברית וגורמת לי לצחוק כל הזמן (אבא באה מהעבודה!). איך היא כבר בת שלוש לא ברור לי?! אני זוכרת שהיא עוד ינקה ולא היו לה שיניים והיא זחלה ואמרה מימא במקום אמא. וזה לא היה מזמן! הילדה הזו שטסה על אופניי הריצה שלה במורד הרחוב לעבר הגן, והיום הלכה לרכב על האופניים החדשים שלה בפארק עם אבא, זו שמחלקת לי הוראות (שוקו! אבל לא חם! לא חם אמא!) ושהמילה החביבה עליה בשבועות האחרונים היא "לא" וגם הרבה "ניין" ויש גם תנועות ראש נמרצות מצד אל צד. זו שלא משנה מה תציע לה תבחר אופציה אחרת ותנהל משא ומתן עיקש בנידון. הילדה הגדולה הזו שכבר לא צריכה אותי לשום דבר בגן שעשועים (מלבד הנדנדה הגבוהה), שיודעת בדיוק מה היא רוצה לאכול (או יותר נכון לא לאכול), זו שמצביעה על מקררי הגבינות בסופר ואומרת "זה חלב של הבייביז של הפרה!" או "איכס" ליד ויטרינת הבשר. מי זו הילדה המהממת הזו ואיך היא כבר בת שלוש? היא רוצה שאשים לה לק! היא יודעת כבר לבחור בנטפליקס את הסדרות שלה (שון הכבש, ג'ורג' הסקרן, טרוטרו, פוקיו, וכמובן פפה האהובה), היא רוצה לראות פרוזן לעיתים קרובות וגם מזמרת "לט איט גוווווווווווווווווווווווווווו" ותוהה מה קרה להורים של אלזה ואנה (הממממ…). איך היא כבר בת שלוש? מי זו הדעתנית החכמה הזו שלא מוכנה שאעשה לה כלום בשיער ומורידה את הסיכות אחרי שנייה?אני זוכרת שלא היה לה שיער פעם! זו כשאני שואלת אותה מי ברדיו אומרת תמיד "פינק פלויד" ולאחרונה התחילה להטריל אותי עם "אמא, מי ברדיו?". מי זו הקטנה הלא הקטנה הזו שיש לה קול מיוחד, עדין ומצחיק, איתו היא מדברת אל דוריאן, קוראת לו "קליינה מאוזי" ושלשום אמרה לי "אני אוהבת דוריאן!" (עובדים על מילות יחס!). מי זו הילדה היפה הזו, הרגישה והחכמה שידעה בבירור את מי היא רוצה להזמין למסיבה שלה ומה היא רוצה שיהיה במסיבה ("נרים על העוגה לעשות פווו פוווו. אחת שתיים שלוש"! ובלונים!) אותה ילדה שלקח לה שבע דקות להפטר מהחיתולים אבל לא מוכנה להפרד מהמוצץ. שמאוד אוהבת לשמוע את "הילדה הכי יפה בגן" והצעצוע האהוב עליה הוא זכוכית מגדלת, זו שמציירת יפייפה וממציאה שירים ולוקחת את ברברה, הבובת קופה שלה לכל מקום. המורדת הזו, תכולת העיניים, עם החיוך הממזרי, זו הילדה שלי ואני הכי גאה בה בעולם!

כמידי שנה, הנה הוידאו השנתי עם תמונה מכמעט כל יום. השנה יותר מתמיד בולטת העובדה שלנון גדלה מאוד. בתמונות הראשונות היא ממש בייבי, בתמונות האחרונות היא כבר ילדה גדולה. השנה החלטתי ללכת על פס הקול משנה שעברה – הוא מתאים וחוסך לי התלבטויות שיכולות לקחת עד יום ההולדת הבא של נושקה. אבל חסל כתיבה, הנה היא, השנה של לנון:

הנה השנה שעברה:

והנה הוידאו הראשון:

ואז הגיע היום – לנון שחיכתה ליום ההולדת כחודש (כל בוקר קמה וטענה שהיום הוא יום ההולדת שלה) התעוררה ורצה בבית בשמחה בעודה צועקת גבורטסטאג ללנון!!! 

IMG_20170727_211441_128IMG_20170727_211334_066IMG_20170727_211216_026

כבר בדרך לגן לנון התחילה במסיבות:

IMG_20170727_211022_822IMG_20170727_210948_259IMG_20170727_210821_857IMG_20170727_211705_085

אחרי הקיטה (גן בגרמנית) התחילה המסיבה הרשמית: ובאו הסבא והסבתא, ודודה פפס מתל אביב, ודודה חגה וההורים שלה שבמקרה היו בהמבורג, ובאו חברים מהגן ומהשכונה, והיה המוני ורועש ומאוד מאוד מאוד שמח! כמו בכל שנה אני מסבירה שחלק מההורים לא מתים על תמונות ילדיהם באינטרנט ולכן אני מעלה רק תמונות בהן לנון נראת כאילו הייתה לה מסיבת הקיץ של אביה. אבל לא, כמובן שלא!

IMG_20170727_212200_534

בגזרת האוכל למדתי מניסיון ממסיבות של הורים אחרים: ילדים בגיל הזה לא אוכלים כלום כמעט. הכנתי שבלולי פיצה שגם בשנה שעברה היו להיט. הכנתי גם סנדוויצ'ונים קטנים עם גבינת שמנת ומלפפונים וגם כאלו עם חמאת בוטנים וריבה. היו בייגלה וכל מיני חטיפים על השולחן, ואחותי עשתה שיפודי פרי (מארק אמר שהילדים לא יגעו בזה, הא הא, הם דווקא כן אכלו את זה!), היו גם שקיות קפריזון שזה כמו טרופית בטעם תפוז. הכנתי גם רד וולוט קאפקייקס עם קצפת – הסיפור היה שרציתי להכין ריינבו קאפקייקס ועשיתי כמה ניסיונות שהצליחו יפה (למסיבת קיץ בגן) אבל כשהכנתי אותן יום לפני המסיבה שמתי לב שהן לא נראות משהו ואכן יום למחרת עשינו בקרת איכות שבסופה העפתי לפח 24 ריינבו קאפקייקס. ואז הכנתי את הרד ולווט שמעולם לא הייתה לי נפילה איתן. דאם יו ריינבו קאפקייקס! 

IMG_20170727_210535_939

IMG_20170727_210611_684IMG_20170727_210148_056IMG_20170727_210100_690

להורים היה אוכל קצת יותר מתוחכם. מאוד רציתי להכין שולחן בסגנון "קארקטורי" – מעין לוח עץ עם כל מיני גבינות ונקניקים ופירות וירקות וכיו"ב. היו מטבלים, קרקרים, שבלולי פיצה ופסטו, עלי גפן, זיתים, עגבניות מיובשות, סלט פסטה מקסיקני, נקניקיות בבצק עלים (משה בתיבה? חזיר בשמיכה?), ואכן גבינות וסלמי טבעונים, והכנתי גם את גבינת השמנת מהקשיו עם החמוציות והפיסטוקים ואחת עם זעתר, וכן, גם להורים היו רד ולווט קאפקייק:

IMG_20170727_210458_123IMG_20170727_210215_323IMG_20170727_210246_851IMG_20170727_210306_597IMG_20170727_210411_085IMG_20170727_205834_915IMG_20170727_210338_718

כמובן שהייתה עוגת שוקולד ענקית שהילדים אהבו מאוד מאוד, כן כן, את אותה עוגה שאני מכינה כל שנה – תראו את הפוסטים של יום הולדת שנה ושנתיים. הכנתי גם אחת למסיבה בגן והגננות דיווחו שהילדים מאוד נהנו. לינק למתכון המנצח הזה – כאן

IMG_20170727_211631_884IMG_20170727_211549_555

לנון כיבתה את הנרות בצורה מושלמת ואז ממש זעמה כשרציתי לחתוך את העוגה!

IMG_20170727_205800_376

 היא קיבלה המון המון מתנות מושקעות ומקוריות ואוהבות ולמרות שנהנתה מהכמות ומלפתוח אותן שמנו לב שמה שהיא הכי אהבה זה את הבלון הצהוב שהגיע עם אחת מהמתנות ואת המדבקות שהגיעו עם מתנה אחרת. ילדים בגיל שלוש הם כנראה לא דבר חומרני במיוחד:

IMG_20170727_205315_154IMG_20170727_205405_965IMG_20170727_205511_293IMG_20170727_205640_918IMG_20170727_205715_708

והנה היא צופה לראשונה בוידאו יום ההולדת שלה:

IMG_20170727_212116_312 אז כמו שכתבתי –  אחותי הייתה כאן, והלכנו לדום – לנון והבסט פרינד שלה התרוצצו בקריאות שמחה והתפעלות:

IMAG1336IMAG1373

IMAG1393IMAG1378IMAG1410PhotoGrid_1502051225665

 היינו גם במצעד הגאווה:

IMG_20170805_153012_072IMG_20170805_153210_212IMG_20170805_153442_023IMG_20170805_153527_253

לתומי חשבתי שלנון תוכל לוותר על שנת צהריים פעם אחת. היא מאוד התלהבה מה"ריינבו פארטי" כפי שהיא קראה לה, אבל זה נגמר בזה שהיא נרדמה עליי באמצע המצעד, ולא, המשאיות שעברו עם מוסיקת הטכנו בפול ווליום לא הזיזו לה. חתכנו למול באיזור ונתנו לה לישון על אחת הספות. היא ישנה שעתיים (!). איי קיד יו נוט!!!

IMG_20170805_153106_967IMG_20170805_153312_690IMG_20170805_211127_940IMG_20170805_153618_385

והנה תמונות מקבילות מלפני שנתיים בדיוק:

וגם התחלתי לרוץ שוב כי יש לי בערך חמישה עשר קילו מיותרים (ואחותי רצה כל יום כמעט!):

IMG_20170731_225947_949

וגם היה לי יום הולדת וקיבלתי מעצמי קעקוע חדש, וספרים מאחותי, ומסג'ים (שניים!) ממארק ודודה חגה, וחברה אפתה לי עוגת שוקולד טבעונית, ואחותי ואני שתינו בירה כבר ב 11:00:

IMG_20170802_161717_015

IMAG1158

IMAG1168

כן, זה דוריאן אוכל טישו. 

imag1240.jpgIMAG1201

ולמעבר החד של הפוסט – בכל החגיגות וההמולה והבלאגן והשמחה – דוריאן הדאיג אותנו מאוד באחד הערבים והגענו כמעט בלי לבזבז שנייה לחדר המיון. לונג סטורי שורט (וגם יהיה עידכון כשימלאו לו שמונה חודשים) הסתבר שהיה לו איזה וירוס בבטן שגרם לו להקיא ולכן הוא קיבל עירויי ונשאר בבית החולים שני לילות. אצלי התחילו כבר בחדר המיון תסמיני פוסט טראומה קלים מה שהביא את מארק להשאר עם דוריאן את רוב הזמן בבית החולים ואני לנצח אסירת תודה שיש לי כזה בן זוג. אחרי יומיים דוריאן החלים והתחזק וחזר הבייתה אל לנון שממש התגעגעה אליו ואל מעיכת בננות סדרתית.

IMAG1297IMG_20170805_154942_223

IMG_20170806_194904_267

ועכשיו לישון! מחר מתחילה ללנון חופשת קיץ של שלושה שבועות ואני צריכה כל קמצוץ אנרגיה כי יש לי הרגשה שאהיה במסיבת טכנו שלא נגמרת!

71. כשלונות

IMG_20170714_192926_326.jpg

לפעמים אני מרגישה שהאמהות היא בלתי אפשרית – שאני צועדת מכשלון אחד לשני. הנה, תקראו:

 לפני שלושה שבועות בערך היה לי יום ממש קשה. מסוג הימים שחצי שעה אחרי שקמתי כבר רציתי לחזור למיטה ולא לצאת משם. אבל איכשהו הילדים זרמו לא רע והיום השתפר, אחרי הקיטה לנון המתוקה העסיקה את עצמה עם מטפחות צבעוניות, היא אמרה שהן כמו כנפיים של פרפר, וקשרתי לה לכל יד מטפחת צבעונית. היא קיפצה ברחבי הבית בעודי עושה הכנות לארוחת ערב במטבח, ואז שמעתי בום ואז צרחות איומות. מצאתי אותה מעוכה על הרצפה עם שפה פתוחה ומדממת. ויו כמה דם. החולצה שלי הייתה מלאה דם, הרצפה הייתה מלאה דם. מגבת עם קרח ומים קרים על הפנים והיא נרגעה. היא מלמלה לעברי "לנון לא יכולה לעוף" ושקעה על הספה מול הטלוויזיה. חשבתי שבזה זה נגמר.

אבל ביום ראשון שעבר בבוקר מארק שאל אותי אם ראיתי את השן של לנון. כן, כלומר, לא. אחת מהשיניים הקדמיות שלה החלה משנה את צבעה לאפור. רציתי למות. לא הבנתי מה זה בכלל עד שד"ר גוגל הסביר שבד"כ, מספר שבועות אחרי טראומה לשן היא משנה את צבעה, מאפירה. אני בכלל לא יכולה להתחיל לתאר לכם כמה זה כאב לי ועדיין כואב. בכל פעם שלנון מחייכת נשבר לי עוד חלקיק קטן מהלב, ומי שמכיר את לנון יודע שהיא מחייכת בחלק גדול מהיום. לא ידעתי בכלל שהיא חטפה כזו מכה בשן. היינו אצל רופאת השיניים (ואל תשאלו, רופאה חדשה, לנון עם הלאופרד, אני עם דוריאן בעגלה ותיק גב, קומה שלישית, בלי מעלית) שהציצה לשנייה ואמרה שאין מה לעשות בנידון, זו שן חלב שתפול עוד כמה שנים (!) ושהכי חשוב זה שאין כאבים (אין!). אבל שום דבר לא מנחם אותי. ונכון שלנון יפייפה לא משנה מה, אבל כשאני רואה את השן הלא לבנה שלה אני רוצה לבכות.

IMG_20170720_185345_982.jpg

ובאותו יום ראשון קיבלתי עוד כאפה איומה. לקחתי את לנון לשחות בבריכה ליד הבית. אני לא אוהבת בריכות בכלל, אני מים סוף, אבל מה לעשות וזה מה שיש ולנון כל יום כמעט מבקשת ללכת לים לשחות, אז התפשרתי והלכנו לבריכה. שעה וחצי הדגיגה שוחה לה עם המצופים בהנאה רבה, משחקת, קופצת, משפריצה עליי. ואחרי שעה וחצי יצאנו למקלחות. אני משאירה אותה במקלחת ואומרת לה שאני מביאה את תיק כלי הרחצה מהלוקר – חצי דקה. כשאני חוזרת – לנון לא במקלחת. מה חשבתי לעצמי?!!! אני תוך שנייה כבר בפאניקה – לאן היא יכולה ללכת? המלתחות שם עצומות – אני פותחת את הדלת מהמקלחת לבריכה של הילדים ורואה אותה עומדת רטובה כולה, עם מבט מבולבל, ולידה אחד האבות מנסה למנוע ממנה להכנס למים. לנון לא חיכתה לי, היא הלכה בחזרה לבריכה של הילדים, בלי מצופים, ונכנסה למים.

הלקח נלמד. ועוד איזה נלמד.

IMG_20170714_174312_869

בשנה שעברה מלאו לי בתחילת אוגוסט ארבעים. היו לי רעיוניות דיי גדולים לגביי יום ההולדת הזה, אבל ההריון עם דוריאן שינה את התוכניות לנסוע לפיוז'ן שוב (פסטיבל אלקטרוני במזרח גרמניה שאין בכלל מילים לתאר את החוויה שעברה עליי שם לפני כמה שנים). הייתי בטוחה שמארק יפתיע. הרי אותו הפתעתי בנסיעה לאדינבורו שהוא לא ידע עליה עד יום לפני. הוא ידע שאני מחכה למשהו, הוא ידע שמתאים לי מאוד איזה אי בים התיכון, הוא ידע שגודל הציפיות שלי עצום – ומארק הפתיע. יו כמה הוא הפתיע. הוא לא תיכנן כלום. שום דבר. האירוע הזה הרי יוזכר לו לעד בכל הזדמנות אבל זה לא משנה את העובדה שהאכזבה הביאה אותי לנסות למצוא לנו משהו לעשות בשבוע הראשון של אוגוסט. אחרי כמה לילות בהם טבעתי באינטרנט הבנתי חד משמעית שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו חופשה באוגוסט שלא הוזמנה חודשים מראש. המחירים היו פשוט לא שפויים. וניחא מחירים חשבתי לעצמי, אבל לא היה מקום בשום מקום! לאט לאט המפה שקיוותי לכסות הצטמצמה ביותר, והאיים בים התיכון התרחקו להם יחד עם חלום יום ההולדת שקיוויתי לו. בסוף נסענו בשפונטן להארץ (ככה נקרא האיזור בגרמניה) ושנאתי כל רגע. מזג האוויר היה נוראי, כולם מסביבנו היו זקנים, לא היה אוכל טבעוני, היה לי משעמם, ובעיקר כעסתי כי רציתי להיות בכלל באיביזה. 

 ולמדנו משהו מהסיפור הזה?

בהחלט.

לא.

ללנון יש שלושה שבועות חופש מהגן באוגוסט. נכון שחשבנו שנהיה בארץ בספטמבר וזה לא יקרה, אבל שוב לא הזמנו כלום מראש ושוב המחירים מטורפים ושוב הכל מלא. ושוב אנחנו לא ממש יכולים להרשות לעצמנו משהו מפנק וכיפי. מארק הציע שאסע עם לנון לארץ לשבוע אבל המחשבה על לעזוב את דוריאן לא קלה לי וגם לא יהיה לי כיף בלעדיהם – יהיה לי עצוב שמארק לא על החוף איתי.

נראה מה יהיה באוגוסט הבא…

ולמעבר החד של הפוסט: בספטמבר אני חוזרת ללמד בישול טבעוני בבית הספר לבישול טבעוני "קורקומה" כאן בהמבורג – מלבד הסדנא לבישול ישראלי שאני עושה כבר למעלה מחמש שנים, הפעם אני מציעה גם סנדאת גיוזה 🙂 אם יש לכם חברים בהמבורג שבקטע, זה הזמן לשלוח להם לינק! 

IMG_20170409_212448_461

 הנה קצת דוריאן שמלאו לו שבעה חודשים ב 11.7 – חייכן ושובב ומפלרטט עם כל העולם!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

וקצת מהאוכל של הזמן האחרון:

ההצלחה הגדולה של הסופ"ש הקודם: גבינת קשיו ביתית עם פיסטוקים וחמוציות. יצא כל כך טעים, האורחים הלא טבעונים חיסלו ה כ ל. מתכון מכאן

IMG_20170716_135005_922IMG_20170716_134849_445IMG_20170716_135105_647

הכנתי קציצות הודית לפי המתכון הזה והן יצאו טעימות ביותר. הכנתי גם את משחת הקארי לבד:

Screenshot_20170722-230817_1IMG_20170710_214356_799IMG_20170710_214356_800

מזמן לא טיגנתי אז הנה הטיגון החצי שנתי – ירקות בטמפורה – ולראשונה גם אבוקדו – מעולה מעולה מעולה. לא יעזור כלום – אוכל מטוגן זה אוכל טעים!

IMG_20170705_200330_288IMG_20170705_200511_089IMG_20170705_200531_212

טופו מקושקש – בעבר זה לא דיבר אליי בכלל ומאז שניסיתי אני מכורה – בכל ארוחת שבת בבוקר. לדעתי מצאתי את מיקס התבלינים המושלם ואפילו הכנתי כמה צנצנות לשלוח לכמה חברים מהאינסטגרם:

IMG_20170708_114640_215IMG_20170715_134715_264IMG_20170708_114640_222IMG_20170708_114640_219IMG_20170708_114640_216IMG_20170702_123840_492

והנה קצת מאנדו, שזה כמו גיוזה רק קוריאני וקצת יותר קטן. לראשונה לא אידיתי את הדמפלינגס בבמבו סטימר אלא במחבת בהן הן טוגנו – היה מוצלח במיוחד:

IMG_20170708_213651_982IMG_20170708_213728_774IMG_20170708_213428_197

ועכשיו, לישון!

 

70. מחר יולי

הורות ליותר מילד אחד 101: הסיכוי לצלם תמונה בה שני הילדים מחייכים ולא זזים לא קיים:

מחר יולי.

IMG_20170622_113625_040

מזג אווירית זה ממש לא משנה הרבה, מאי ויוני היו גשומים, קרים, ואפורים ברמות חדשות. זוועה איומה. אני ממש לא רוצה לכתוב על מזג אוויר אבל זה כבר עובר כל גבול. זה מציק, זה מדכא, זה לא אנושי. 

IMG_20170622_113058_916

אבל מחר יולי וביולי יש ללנון יום הולדת – זה חודש שמח. אחריו בא אוגוסט, החודש שלי. תמיד חגגתי כמו לביאה טיפוסית, כמה שיותר גדול וראוותני, כמה שיותר אנשים. השנה אין שום דבר בתכנון מלבד קעקוע חדש מתנה לעצמי – בשנה שעברה, כשמלאו לי שלושים ועשר, היו לי תוכניות וציפיות מפה להודעה חדשה – וכולן נתבדו ואיכזבו אותי מאוד. השנה אני מנמיכה ציפיות. ואז עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת. יולי ואוגוסט, לנצח אילתית, שניהם מסמלים עבורי חופש וקיץ ושמש ומסיבות. סימלו, סליחה. סימלו. אין קיץ, אין שמש, מה זה חופש? אבל מסיבה אחת בטוח תהיה, של לנון. 

וקצת על דוריאן – בתחילת מאי עשינו מיפוי גנטי לדוריאן. מומחה הגנטיקה (כתבתי על הפגישה איתו באחד הפוסטים) אמר שרצוי לבדוק ולברר אם המום שלו נובע מאיזה פאק גנטי (הוא לא באמת אמר פאק) ואכן עשינו את זה. היינו באותו יום בבית החולים, במחלקה, לבדיקת מעקב ניורולוגית ושם לקחו מדוריאן דם ואנחנו העברנו את המבחנה למכון הגנטי. חיכינו וחיכינו. שבועות. לומר לכם שמתתי מפחד ולא נשמתי? יכול להיות. אבל איפשהו לא היה נראה לי הגיוני שהמום שלו גנטי – עם כל הבורות שלי. ונכון שיש לו שסע בחיך וחור קטנטן מתחת לאף (עוד שני מומים מולדים) אבל עדיין משהו בי סירב להאמין לזה שהבקע נובע מבעייה גנטית. פחדתי. כן. פחדתי. טו מייק דה לונג סטורי שורט, כמו שאבא שלי אוהב לומר, הבדיקות חזרו תקינות לגמריי –  לא מצאו כלום. כ ל ו ם. המומים של דוריאן לא גנטים. הפרופסור אמר לי בטלפון שזה בעצם אומר שלבקע יש "קומפלקס אטיולוג'י" – כלומר, סיבת הבקע יכולה להיות כל מיני דברים – אבל היא בהחלט לא נובעת מהפרעה גנטית. הוא הוסיף ואמר שייתכן שהסיבה לבקע סביבתית – שקרה משהו במהלך ההריון. לעולם לא נדע. הכנסתי את נושא הזה לתיקייה בשם "להדחיק ולשכוח ומהר". תיקייה שהולכת וגדלה לאחרונה.

IMG_20170610_223650_237

החודש היינו גם אצל מומחה הריאות – הפולמונולוג'יסט. אותו אחד שאמר לי לא להעיז לגמול את דוריאן מהצינורית הזנה. הוא נכנס כולו חיוכים, ואמר "אין צינורית הזנה הא" והבנתי שהוא כבר עודכן על כך ממזמן. הוא בדק את דוריאן יסודית ולא הפסיק להחמיא לו. הוא אמר לי ללא הפסקה שהוא "בריליאנט". אמר לי שזה מקרה הבקע הכי מוצלח שהוא ראה.הוא שיחק איתו והצחיק אותו, אמר שדוריאן נראה ומתפתח נורמלי, שהוא יכול לשמוע את הריאה בצד ימין, שהוא ילד חזק וחכם. אמר שאם הוא ימשיך ככה הוא יקבל פרס נובל בגיל שלוש. הוא אמר לי שדוריאן עכשיו ילד ככול הילדים – ואז כבר לא עמדתי בזה ובכיתי. הוא אמר לי שעשינו עבודה מדהימה ושכל הכבוד לנו ושאנחנו לא צריכים לבוא לראות אותו שוב אבל אמרתי לו שאני עדיין לא מוכנה ללא לבוא שוב אז אני אבוא עוד חצי שנה. ככה בשביל הכיף.

IMG_20170612_185946_784

מנסה לו ככה במבה בקטנה…

גם רופאת הילדים של דוריאן שמחה לראות את ההתקדמות שלו. גם הפיזיותרפיסטיות מרוצות, גם האוסטאופט שמח, גם רופאה ניורולוגית באיזה מכון ששלחו אותנו אליו הורשמה.

IMG_20170622_133929_028

ואיפה אנחנו בעקבות כל חוות הדעת המקצועיות האלו?

אנחנו עדיין לא במקום משוחרר מדאגה ופחדים, אבל אנחנו בהחלט לומדים להגיע לשם. לא מזמן האכלתי את דוריאן בבית קפה. ישבתי עם רגלים יחפות על אחת הספות, האכלתי אותו מהבקבוק, והוא נרדם עליי. אישה מבוגרת וחייכנית ניגשה אליי ואמרה לי בשקט "תהני מהתינוק המתוק שלך" – היא הלכה ואני התחלתי להתייפח. המחווה המקסימה שלה שברה אותי, כי איפשהו אני עדיין לא מאמינה שאנחנו היכן שאנחנו. אני לא יודעת למה.

אני צריכה עוד זמן.

IMG_20170622_214718_160

סתם שקיעה לא קשורה.

ולמעבר החד של הפוסט:

ההכנות ליום ההולדת 3 של לנון החלו כבר. השנה נעשה את זה ביום ההולדת עצמו, יום שלישי. נראה לי שיותר קל להורים שממלאים להם אחה"צ אחד במקום שיקחו להם חצי יום בסופ"ש הקדוש. סיימתי לעבוד על התפריט, להיות אמא טבעונית יחידה בקבוצה של הורים זו אחריות חשובה מאין כמוה. זו ההזדמנות שלי להראות ולהוכיח שטבעונות היא טעימה יותר, מקורית יותר, ואפשרית מאוד. ונראה אם אני באמת יכולה להכין ריינבו קאפקייקס… הזמנתי גם צבעים לפנים וחברה שלי אמרה שהיא תהיה אחראית על זה.

IMG_20170614_143822_533

נצייר על הפנים של הילדים – ככה!

אחותי מגיעה ליום הולדת. וגם ההורים של מארק יהיו. לנון כבר מתרגשת. כששאלתי את מי היא רוצה להזמין היא ציינה את הגננת שלה ואת אמא של אחת החברות. הזמנתי 🙂

לנון ציירה היום "מדוזה, תמנון, ואת דוריאן עם שנולי (מוצץ)" – אני אמסגר את הציור הזה ללא ספק:

IMG_20170630_170952_670

והנה לנון עפה:

וקצת אוכל לסיום – אני ממש מתגעגעת לבלוג אוכל שלי שמעלה אבק כי אין לי זמן אליו. למזלי אני יכולה לנתב את האנרגיה הקולינרית שלי באינסטגרם אהובתי, והנה גם כאן קצת. בקשות למתכונים יתקבלו בשמחה! הפייבוריט החדש הוא טופו מקושקש כל שבת בצהריים – עם תרד, עבגניות שרי, פטריות. טעים טעים!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

להתראות!

69. Healing

IMG_20170530_103459_514.jpg

איזו מילה יפה זו "הילינג" באנגלית. מרפאת כזו רק מעצם כתיבתה או דיבורה. ויש לה הילה נעימה להילינג הזו.

לפני מספר שבועות התחלתי תרפיית טראומה. לא היו לי תוכניות ספציפיות, חשבתי אולי למצוא פסיכולוג/ית דובר/ת אנגלית לחפור לו/ה, אין לי ספק שדיבור במקרה שלי הוא מרפא. אבל למצוא מטפלים דוברי אנגלית בהמבורג עם מקום פנוי שמקבלים ביטוח ציבורי זה כמעט בלתי אפשרי – אז כרגע זה בהמתנה. בשלב מסויים הלכתי לייעוץ במכון פורסטנברג – מכון פרטי שנותן ייעוץ לעובדים בחברה של מארק, הם בעצם מקשיבים לבעייה ואז עושים את עבודת ההפניה לגורמים אחרים מוסמכים – כל בעייה שיכולה להיות לעובד או בני משפחתו. מארק היה אצלם לייעוץ כשהיו לנו בעיות עם שעות העבודה שלו, הם לא ממש יכלו לעזור אבל נתנו לו רשימה של כל השירותים שהם מציעים ומכיוון שהם מציעים הכל גם באנגלית חשבתי ללכת לשם לראות במה מדובר. פגשה אותי פסיכולוגית של המכון ואחרי שיחה קלה הפנתה אותי למרכז פדגוגי שמציע עזרה להורים. היא חשבה שיהיה טוב עבורנו לקבל עזרה מקצועית בנושא האכלה וגם החזקה פיזית של דוריאן. בנוסף במרכז הזה יש שירותים של פסיכולוגית אבל כרגע אני ברשימת המתנה. בנוסף היא הציעה לי לעשות אצלה תרפיית טראומה. השם המקצועי הוא ווינגווייב – נפנוף כנף (כנראה), השיטה ידועה גם בשם אי.אמ.די.אר – אני מצטטת מהערך בעברית בויקי:

Eye Movement Desensitization and Reprocessing

הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים:

היא שיטת פסיכותרפיה שפותחה בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 על ידי ד"ר פרנסין שפירו, כדי לטפל בסימפטומים וסבל הנובעים מחשיפה לאירועי חיים שליליים, או גורמי מצוקה, הן מהמדרג הגבוה ביותר, כגון אונס והלם קרב, והן מהמדרג הגבוה פחות, כגון חרם, השפלה וכישלון.

פירוש שמה של השיטה הוא הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים, אולם כיום לא משתמשים בהכרח בתנועות עיניים, אלא בגירויים בילטרליים (המערבים את שתי ההמיספרות) נוספים כאוזניות המשמיעות קול לסירוגין, או רטטים שהמטופל מחזיק בידו ורוטטים לסירוגין.

על פי התאוריה של ד"ר שפירו, כאשר מתרחשת חוויה טראומתית או שמעוררת מצוקה רבה, מנגנוני ההתמודדות הנוירולוגים והקוגניטיביים עשויים להיות מוצפים בקלט. במצב זה של הצפה, הזיכרון ומאפייניו (תמונות, קולות, רגשות, תחושות גוף) לא מצליחים להשלים את העיבוד בו יש צורך, וכתוצאה מכך מאוחסנים באופן דיספונקציונלי ברשת זיכרון נפרדת.

מטרת הטיפול היא להשלים את העיבוד של זיכרונות מציקים אלו, לצמצם את השפעתם המתמשכת ולאפשר למטופלים לפתח מנגנוני התמודדות אדפטיביים יותר.

מעניין, לא?

מעולם לא שמעתי על השיטה הזו ומכיוון שאני כרגע פתוחה לכל דבר אפשרי אפילו לא חיפשתי מידע בנושא לפני המפגש הראשון. וכמו שמוסבר בוויקי, המטפלת בעצם שברה לגורמים מאוד קטנים את החוויה שלי מהלידה, אחרי הלידה, הניתוח של דוריאן, הזמן בטיפול נמרץ וכל מה שמסביב (עד כמה שאפשר בשעה) – גורמים שהיא סיווגה לרגשות כמו פחד, כשלון, אימה, חרדה, מצוקה, ועוד כל מיני רגשות שליליים. היא הייתה שואלת לגביי תמונה/סצנה אחת ספציפית (היא ראתה את הוידאו אז הייתה לה הכנה כלשהי) – בעודה מנסה לנתק את האגודל והאצבע שלי אחת מהשנייה. כן כן, קראתם היטב – למעשה עשיתי כזה עיגול עם האצבע והאגודל וסגרתי את העיגול חזק חזק. כשהיא הייתה אומרת משהו שהציק לי או נרשם אצלי בצורה שלילית או בעצם לא גרם לגוף שלי תגובה כלשהי (בעודה מנסה לנתק את האגודל והאצבע) היא הייתה מצליחה לפתוח את העיגול. אם זה היה משהו שלא נחרט אצלי בגוף האגודל והאצבע היו נשארים סגורים חזק.

כן כן, בדיוק מה שקראתם. מארק שהיה כל כך סקפטי כשהסברתי את הרעיון היה בהלם כשהראתי לו שזה ממש עובד. שאלתי אותו אם הוא מארק והוא ענה כן ולא הצלחתי לפתוח את העיגול אבל כשאמרתי שהוא מישראל העיגול נפתח (כלומר הגוף של מארק הגיב לטענה שלי).

כשהיא עלתה על משהו שהגוף שלי הגיב אליו (לדוגמא: דוריאן נלקח ממני שניות לאחר הלידה ואני לא יודעת לאן ומה קרה לו) היא ביקשה ממני להסתכל על היד שלה שהיא נפנפה מולי ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה (כמו כנף, מכאן השם) בעודה מסווגת את הסצנה לרגש: היא הייתה חוזרת על המשפט כמה פעמיים: דוריאן נלקח ממני ואני לא יודעת מה קרה לו – והעיינים שלי שעוקבות אחרי היד שלה בעצם יוצרות גירוי בילטרלי של שני חלקי המוח וככה נוצרת הקהייה של הזכרון. אני חושבת.

בכל מקרה, אני לא יודעת לספר לכם האם הטיפול אפקטיבי, אם אני אפסיק לחוות את דוריאן בבית החולים בצורה מסויימת, כרגע אני נותנת לזה זמן ויש לי עוד שני סשניים בתוכנית.

עוד קצת מהמרכז הישראלי לטיפול בשיטה הזו.

ועכשיו למשהו אחר לגמריי. דוריאן כבר למעלה משלושה חודשים בבית. בחודש הראשון, כמו שכתבתי, מארק ואני נאלצנו לצבוט את עצמנו שוב ושוב: הוא היה רגוע, שקט, נרדם לבדו, לא בכה כמעט. ושנינו, למודי ניסיון עם לנון שהייתה במסיבה מתמדת כמעט כל היום (והלילה) חשבנו יו, באמת יש ילדים כאלו. אז רשמית אני רוצה להודיע שמרוב שקשקשתי בנושא, דוריאן החליט להראות לנו שהוא אח של לנון ללא כל ספק ובחודשיים האחרונים הפך להעתק זעיר שלה. הוא אקטיבי ברמות, חייכן וצחקן, סובל מ"פחד לפספס משהו" – הווה אומר מעדיף לא לישון יותר מרבע שעה פה ושם. הוא מאוד אוהב מגע ורוצה שנחזיק אותו המון אבל גם כשהוא על הידיים הוא כמו תמנון חלקלק שמנסה להמלט. הוא יחסית בסדר בעגלה אם הוא מנמנם או מסתכל על צמרות העצים. בגן השעשועים אני צריכה להחזיק אותו על הידיים כי אחרת הוא לא שותק, והוא בוחן בסקרנות עצומה כל דבר מסביבו. ולסיום, אם משהו לא מוצא חן בעיניו אנחנו נשמע על כך. וגם השכנים. 

אני לא מתלוננת, אולי רק קצת. מארק אומר לי כל הזמן"רצית מורדים, קיבלת!". צודק.

מה עוד חדש אצל דוריאן? הוא כבר מסתובב מהגב לבטן ולגב  – "מטייל" ככה בסלון. הוא מנסה להתרומם לבד (כמו בשכיבות שמיכה) וזה מלחיץ אותנו כי אז רואים איך הבטן שלו לא רגילה בצורתה. הוא לא רוצה לשבת עלינו וישר נעמד, הוא מאוד עצמאי ומאוד מאוד חזק. האוסטאופט והפיזיותרפיסטיות מרוצות וגם אנחנו.

ומה עם לנון? 🙂

השבוע יש לקבוצה שלה בגן שבוע תגליות – הם יוצאים ליער/טבע/חורשה/גן שעשועים ומחפשים חרקים. לנון כבר זמן מה מתלהבת מחרקים ולכן הזכוכית מגדלת שקנינו לה עובדת שעות נוספות. גם אחרי הגן כשאנחנו בגן משחקים.

IMG_20170530_161429_366

IMG_20170523_165319_762

בגזרה האמנותית היא הפתיעה אותי עם זה השבוע:

IMG_20170529_170550_308

כששאלתי מה זה היא ענתה "מדוזה כועסת!".

והנה לנון ומארק – כי גם למארק מגיעה איזו תמונה בבלוג הזה. למרות שהוא הכי נגד תמונות באינטרנט. או לפחות היה עד שהוא הכיר אותי.

IMG_20170527_195242_411

ומה איתנו? מארק ואני יצאנו לדינר לפני שאמא שלי נסעה. לא היינו לבד בחוץ חודשים וסוף סוף היה ערב בו לא נמרחנו מעייפות וגם היה יום האבא, אז ניצלתי את האירוע והלכנו ל"נני" שזו מסעדה סמי ישראלית שמציעה אוכל שאין בהמבורג ועלתה באש לפני כשנה ורק עכשיו פתחו אותה מחדש. האוכל היה ברובו נהדר ומארק שמח. ובעיקר שמחו ופרגנו כולם מסביב, חמודים. ואם כבר לנצל את הביקור של אמא שלי, הספקתי גם ללכת להופעה של אביב גפן ובלקפילד שהייתה מוצלחת במיוחד. פעם, כשהייתי בת 16, אביב גפן היה הקול שלי, השלב הזה עבר לי מהר (כי מצאתי מוסיקה אחרת שדיברה אליי יותר) אבל תמיד יהיה לי מקום בלב למי שכתב את אור הירח שנחרש אצלי בדאבלקאסט. אי אפשר להתווכח עם זה שהוא מוכשר ויו, היו פחות ממאה איש בהופעה ועמדתי כל כך קרוב אליו!

IMG_20170528_223147_854

68. Winning the Weaning

לפני הכל: מיידאן, התינוק הלוחם מטקסס, הצטרף לסטטיסיטקה העגומה של תינוקות שלא שרדו בקע. אמא שלו, ג'ני, אישה מעוררת הערצה והשראה, מתמודדת בדרכה שלה, ואני רק רוצה לחבק אותה בכל פעם שאני קוראת טקסט שלה באינסטגרם. לא מעט שאלו אותי מה אני צריכה את ההתערבות (המאוד מאוד מאוד מזערית עליי לומר) הנוספת הזו בחיים שלי כרגע, ולכולם אני עונה את אותו הדבר: זו אני וזו הדרך שלי לתת בחזרה – זו הדרך שלי לומר תודה ליקום שדוריאן שרד – בזמנו ביקשתי בחזרה עבור כל הטוב שעשיתי אי פעם בחיי עבור אחרים – וקיבלתי, ועכשיו תורי להיות שם עבור הורים אחרים, לחלוק את הסיפור שלנו, לתת תקווה, לחלוק את החוויות. בדיוק כמו שסול הייתה שם עבורי. 

***

חלקכם אולי זוכר שדוריאן שוחרר מבית החולים עם צינורית האכלה – זונדה – שנכנסה באחד מהנחיריים שלו וירדה ישירות לקיבה. הוא בקושי שתה מהבקבוק בבית החולים אבל כל הזמן אמרו לנו שדברים ישתנו ברגע שהוא יסיים את הגמילה ולא יקבל יותר סמים. גם אמרו לנו שוב ושוב שבבית דברים ישתפרו. מארק ואני ממש נאחזנו ברעיונות האלו וחיכינו בקוצר רוח שדוריאן יסיים את הגמילה ויתאקלם בבית. המציאות טפחה על פנינו במהרה (או יותר נכון, המציאות שמה לנו כאפה!). דוריאן סיים את הגמילה תוך שבוע אבל לא שתה מהבקבוק כמעט בכלל. הצענו לו את הבקבוק בכל האכלה והוא נלחם בו וסירב לשתות.

IMAG4148.jpg

בבית החולים

וכך החלו כחודשיים של תסכול והזנתו דרך הזונדה: מכינים את הבקבוק, מציעים לו, מתאכזבים, ואז משתמשתים במזרק של 25 מ"ל שנשאבים מהבקבוק ואז מוזרקים לזונדה דרך האף ישירות לקיבה. 170 מ"ל – חמש פעמים ביום. כל האכלה נמשכה כשעה וחצי כי כשהיינו עושים זאת בזריזות הוא היה מקיא. העברנו ימים שלמים בהאכלתו, כשסיימנו האכלה אחת כבר היינו צריכים להתכונן להאכלה הבאה. לא יכולנו להנות מההורות  כמעט בכלל, היינו עסוקים בלמלא אותו באוכל – כשהוא היה ער היינו צריכים להאכילו, אז לא ממש יכולנו לשחק איתו או לרקוד איתו בזרועותינו – ואחרי האכלה היינו צריכים לתת לו לנוח כדי שלא יקיא – כל הזמן הזה הוא יושב בכסא הנדנדה שלו או במיטה.

IMAG1701

ידענו שאין לנו הרבה ברירות – דוריאן צריך לאכול, להתחזק ולגדול, אבל עדיין, התסכול השתלט עלינו (בעיקר עליי כי מארק חזר לעבודה ולא בילה את היום בהזנה של תינוק) במהרה. לא היה לי זמן כמעט להקדיש ללנון, לא ממש יכולתי לצאת איתם החוצה כי זה היה מאוד מאוד לא נוח להאכיל אותו בחוץ (כמובן שעשינו זאת מספר פעמים). בנוסף, הזונדה בתוך האף של דוריאן והפלסטרים על העור המשיי היפיפה שלו עיצבנו אותי לגמריי. הם עיצבנו גם את דוריאן שמשך את הזונדה החוצה לפחות פעם בשבוע (מארק למד לשים את הזונדה לבד אבל זה עדין היה סיפור). הזונדה הפכה לאוייבת השנואה שלי – פאקינג זונדה – היא הייתה תזכורת מתמדת שאני לא יכולה להניק את דוריאן (אני עודני מתאבלת על כך ולא מוצאת את המילים לכתוב על כך פוסט כרגע), ולא, גם לא להאכיל אותו מבקבוק.

שבוע אחרי שדוריאן הגיע הבייתה היו לנו מספר פגישות עם רופאים מומחים. אני הגעתי עם שאלה אחת: האם אפשר להוציא את הזונדה ולנסות בלעדייה? רק לנסות? הייתה לי הרגשה שדוריאן לא שותה מהבקבוק מכיוון השהצינורית שירדה מהאף עברה בגרון ונעצרה בקיבה פשוט הפריעה לו לבלוע. וגם ידעתי שמארק ואני לא מנסים מספיק – אנחנו מוותרים בקלות ולא מתעקשים עם הבקבוק כי הוא ממש התעצבן מכך – הזונדה שם והייתה הפתרון ה"קל" עבורנו. שניים מהרופאים המומחים אמרו לנו "בטח, תוציאו ותנסו". אבל הרופא השלישי, מומחה הריאות, התנגד בכל תוקף. הוא אמר שאנחנו לא יכולים לעשות את זה כרגע, דוריאן עוד צעיר, הוא לא יכול לאבד ממשקלו, שאנחנו צריכים תוכנית מסוגרת ומקצועית עם אנשים מקצוע – בקיצור, לא אחר גדול. 

יצאתי מרוסקת מהפגישה הזו. אני לא אוהבת לשמוע לא וגם במקרה הזה זה לא מה שרציתי לשמוע – אבל ידעתי איכשהו שהוא אולי צודק הרופא – שאולי זה לא הזמן לעשות ניסונות על דוריאן, והרי יש לרופא ידע וניסיון שלנו אין. מהורים אחרים בקבוצות פייסבוק הגרמנית והאמריקאית הבנתי שהאכלה היא נושא כאוב וארוך. אפילו יצרתי קשר עם חברה אוסטרית שמתמחה בגמילה מזונדות וגם הם ייעצו לנו לחכות קצת. אבל לא השלמתי עם המציאות הזו אפילו לרגע. 

וככה חלפו להם שבועו ואנחנו לא העזנו להוציא את הזונדה ולנסות בלי. דוריאן גדל והשמין והתחזק ואנחנו התעייפנו והתסכול גדל מיום ליום.

ואז, בשבת (22.4) דוריאן משך את הזונדה החוצה. זה היה מייד לאחר האכלה האחרונה של הלילה ולכן מארק ואני החלטנו לא לשים זונדה חדשה ולחכות לבוקר. בבוקר שיכנעתי את מארק לנסות בלי הזונדה. היו לי תקוות עצומות אבל זה לא עבד. דוריאן לא שתה כמעט בכלל אולי עשרים מ"ל פה ושם אבל זה נחשב לכלום. מה שכן, הבחנתי שהוא נראה הרבה יותר רגוע ונינוח בכמה שלוקים שהוא כן לוקח – כשהוא שתה זה היה נראה שהוא עושה זאת מרצון מלא, עם חשק. ביום ראשון מארק ואני כבר נכנסו לפאניקה – דוריאן בקושי שתה וגם לא עשה כמעט פיפי ופחדנו כל כך שהוא יתייבש. מארק שם לו זונדה חדשה אחרי הצהריים ואני התייפחתי שעות. 

IMAG1447.jpg

יום למחרת, יום שני, בזמן ההאכלה של הצהריים הסתכלתי עליו והרגשתי נורא. ריחמתי עליו, שוב עם הצינור באף, שוב עם הפלסטרים על העור, שוב רב עם הבקבוק, שוב הזרקות עם המזרק. ריחמתי על עצמי גם כמובן – יושבת על הרצפה לידו, כשהוא מנסה בכוח לזוז ולא להיות בתנוחה הזו, ומזריקה לו אוכל לתוך הבטן. מתוך ייאוש כתבתי לאחות שמלווה אותנו (סוזאנה) את הסיפור של היום וחצי ללא זונדה. היא איכשהו לא הבינה אותי (יותר נכון אני לא הסברתי את עצמי נכון עם הגרמנית שלי) וחשבה שהזונדה עדיין בחוץ. היא אמרה שבאישור של הרופאה הראשית, אם הוא ישתה 300 מ"ל ליום אזי זו התחלה טובה ושלא נדאג. 300 מ"ל באותו רגע נשמעו כמו פסגה עצומה לטפס עליה אבל אני מהחלומים שלא מוותרים ובשנייה שדימיינתי את הפסגה הזו כבר ראיתי אותנו עוברים אותה, ובעודי מעדכנת את מארק בווטסאפ – הוצאתי לדוריאן את הזונדה. 

IMG_20170511_202724_865

11.05.2017

שני, שלישי, ורביעי היו סיוט אחד שלא נגמר – שש האכלות – למעט אלו של חצות וארבע לפנות בוקר – כולן היו מלחמה. אין לי מילה אחרת לתאר אותן. דוריאן צרח ובכה ובעט וירק והשתולל. הוא לא רצה שום קשר לבקבוק. את מארק ואותי זה שבר דיי מהר, מי יכול להכריח את התינוק שלו לשתות מבקבוק? אבל לעזרתנו באה מרי, המיילדת האהובה שלנו. היא הגיעה בכל יום באותו שבוע להאכלה של 12 בצהריים. היא שרה לו שירי עם איריים, נדנדה אותו, ולא ויתרה לו לשנייה. הוא נלחם איתה גם, אבל התעייף בסופו של דבר ושתה איתה לפחות 100 מ"ל – וזה מה שהציל אותנו, כי בלי המאה מיליליטרים הללו, לא היינו מגיעים בסופו של יום ל 300 מ"ל שקבעו לנו כמינימום. וככה כל ההאכלה נמשכה כשעתיים, והיינו מותשים ברמות חדשות אחר כך, אבל בסופו של יום השגנו 300 מ"ל.

IMG_20170517_141307_606

ביום רביעי דוריאן שתה 355 מ"ל. ביום חמישי הוא כמעט ולא בכה בהאכלות. הוא התחיל להחזיק את הבקבוק, ושתה עם צמא אמיתי. או רעב. או שניהם. הייתי בדמעות. הזמן של כל האכלה התקצר וסיימנו את היום עם 430 מ"ל. יום שישי עבר כמעט חלק למעט האכלה אחת בחוץ שהייתה מאוד מאתגרת. אחרי כל סשיין למארק ולי היה חיוך על הפנים. הפסקנו להלחץ מקווים קטנים על הבקבוק שמסמנים את הכמות. שמחים וגאים. ביום שבת דוריאן שתה 600 מ"ל וביום ראשון 650 מ"ל. ביום שני, בדיוק שבוע אחרי שהתחלנו בגמילה, דוריאן שתה 700 מ"ל. ואני חשבתי שהתהליך יהיה איטי ויקח לנו כמה שבועות להכנס לקצב אכילה הגיוני.

IMG_20170514_122140_510

אני יודעת שלקחנו סיכון, אבל אני גם יודעת שלא הייתי מעולם עושה משהו שהיה מסכן את דוריאן בצורה ממשית. אני יודעת שאיפשהו בפנים ידעתי שהוא יכול לעשות את זה, האמנתי בו וביכולת שלנו לעזור לו להפטר מהזונדה, הרי הוא לא הקשיב מהשנייה הראשונה לדעת הרופאים, למה שיתחיל עכשיו?

 דוריאן ירד קצת במשקל בעקבות התהליך אבל מדובר בממש מעט והוא בנתיים הספיק להעלות את הכל בחזרה פלוס פלוס. התחלנו איתו גם קצת אוכל מעוך: גזר, דלעת, תפוח.

ההאכלות בחוץ עדיין מתאגרות, במיוחד כי הוא סקרן ולא מפסיק לזוז ולהסתכל על הכל אבל לפעמים מצליח לנו:

לפעמים הוא פשוט צוחק עלינו כשאנחנו מנסים להאכיל אותו:

IMAG1522

כמעט חודש ללא זונדה מאחורינו, ובין כל הריצות והטיפולים, בין אוסתאופט לפיזיותרפיה לבדיקות נוירולוגיות, בין שקילה אחת לשנייה, וביקורי בית של האחות המלווה והמיילדת שלנו – בין כל אלו, יש רגעים בהם אני עדיין לא מאמינה שעשינו את זה, לבד, שהצלחנו… ואז אני מתמלאת גאווה –  בדיוק כמו שאמרה הפיזיותרפיסטית שלנו שמתמחה גם בטיפולים לילדים עם בעיות אכילה: "אתם צריכים להיות מאוד גאים בעצמכם. מאוד".

כששיתפתי בקבוצת ההורים לילדי בקע בפייסבוק (האמריקאית) על ההצלחה שלנו, לא תיארתי לעצמי כמה יכתבו לי בנושא ויספרו לי על הקשיים שלהם. וכל סיפור דומה לשלנו, וכל נואשות דומה לשלנו, וכל תסכול בדיוק כמו שלנו. 

במקרה שלשום התפרסם המאמר הבא: "שמונה סיבות לקשר בין בקע סרעפתי מולד ותלות בצינור האכלה" באתר של החברה שמתמחה בגמילה מצינורות הזנה, למי שרוצה לקרוא עוד קצת בנושא. הקטע הבא דיבר אליי במיוחד:

The psychological dependency of the parents: the constant occupation with numbers makes the parents “switch off” their instincts, they learn to focus on amounts, the clock, rate of the pump, caloric content, weight… the parents have been severely tested by the illness of the child and it is hard for them to use their common sense. They have put their baby’s life into the hands of highly specialized teams, they have learned medical procedures (aspirating, preparing inhalations,changing the feeding tube…) and sometimes they forget about being parents instead of nurses. Letting the child babble, having fun with food … is not their priority.

ולנושא אחר:

אמא שלי כאן לביקור של חודש ואני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיה – היא עוזרת לנו מאוד מאוד מאוד – יש לי הרגשה שלא משנה מה אעשה ילד אחד תמיד יהיה מוזנח קצת וזו הרגשה נוראית. ביקרנו ביום ההולדת 828 של הנמל:

ואנחנו מבלים כל יום שמשי שאפשר (ואין הרבה כאלו, אתמול בערב למשל, ירד כאן מבול בקנה מידה תנכ"י) בפארק ליד הבית:

***

פינת הלא קשור: במטבח יש לנו רדיו שמשדר כל תחנה בעולם שמשדרת באינטרנט. שנים האזנתי לגלגל"צ, מעין ברירת מחדל כזו שהתרגלתי אליה, אבל השינויים שעברה התחנה הפכו אותה לאיומה ונוראית בעייני ולא יכולתי יותר להאזין לה. פשוט לא יכולתי. חברה המליצה לי על אקו 99 ושמחתי לגלות תחנה נעימה עם מוטיב סביבתי חזק. רק מה, פתאום התחילו פרסומות לסטייקיות וכל מיני פגרי בעלי חיים אחרים ולא הבנתי איך תחנה שחרטה על דגלה את איכות הסביבה יכולה בכלל לתת יד לפרסומים כאלו. וכן, אני יודעת, תחנה מסחרית והכל. מה שעוד לא יכולתי לסבול זה את הקשקשת הבלתי פוסקת בבוקר – רק קמתי, אני צריכה מוסיקה, סליחה, אני חייבת מוסיקה, ולא, לא רוצה להאזין לדחקות וצחוקים. וכאן נכנסה לתמונה 88. איזה אושר צרוף (בניכוי דורי בן זאב המעיק) – מוסיקה פשוט תענוג, זה כאילו האנשים שם קיבלו קישור לאייפוד העתיק שלי עם 80 הג'יגהבייט מוסיקה שלי. להתחיל את הבוקר עם בלר או ניל יאנג ולשמוע את פינק פלויד וסוויד, ורדיוהד. וככה התמכרתי, אפילו לג'אז בערב, ולי אין אפילו מושג קלוש בג'אז! וככה גם התחילה סדרת וידאו מצחיקה בה אני שואלת את לנון מי ברדיו והיא "מנחשת" נכון – דיוויד בואי! ג'ף באקלי! פינק פלויד! קווין! ובכל הוידאו שהעלתי לאינסטגרם תייגתי את 88 שהיו מתוקים והגיבו תמיד.

IG: LennonKnowsMusic 

IMG_20170519_154101_455

מתוקה כמו 88 🙂

והשבוע אש ותמרות עשן בפייסבוק שלי: השתלטות עויינת על 88, סילוקים של עורכים מוזיקלים, ומגישים, ושינו את תדר הקליטה ועוד ועוד. אבל מצאתי את התחנה מחדש ברדיו במטבח, והיא משדרת שוב מוסיקה שנעימה לי לאוזן (אולי עוד כמה ימים אבחין בשינוי הנוראי שכולם מדברים עליו) – והבוקר, התרגשתי עד דמעות: מחווה לאייבי נתן וקול השלום, שעות של מוסיקה עדינה יפה ואמיתית, עם מסר בלתי מתפשר לשלום, מהיכנשהו בים התיכון. ועכשיו, ביטלס ולנון ללא הפסקה:

ועד כאן להיום, להתראות עם תמונה נדירה של דוריאן ישן בזרועותיי (צילם אביבע). בקרוב, פוסט שלם על איך דוריאן השתנה במהרה והפך ללא ספק לאח של לנון: אנרגטי, אקטיבי, שובב, לא ישן כמעט ב כ ל ל במהלך היום וצריך שעשועים ללא הפסקה:

IMG_20170508_160348_864

67. הוידאו ועוד

אפריל הוא חודש המודעות לבקע סרעפתי אצל תינוקות – התרומה הצנועה שלי להעלאת המודעות היא וידאו שמתאר את הסיפור של דוריאן. עבדתי עליו ימים ולילות, כמעט שלושה שבועות – בכל רגע פנוי. ואז ווינדוז מובי מייקר שאיתו עבדתי החליט לשבות וליומיים חשבתי שאיבדתי את מה שכבר עבדתי עליו. מארק החליף לי את ההארד דיסק והכל שוחזר בשלום.

IMG_20170418_175022_602

מכיוון שאני מהחופרים רציתי באמת לספר את כל הסיפור אבל בנינו, מי יצפה בוידאו של 40 דקות? גם 16 דקות זה ארוך מידי בימנו אנו. אז ערכתי את הטקסטים, ואז סיננתי את התמונות. ואז החלה המלאכה הקשה של בחירת המוזיקה. רציתי שירים ששרתי לדוריאן בעודו מורדם, רציתי שהם יתאימו בדיוק. אני מרוצה מאוד מהתוצאה (למרות שיש טייפו אחד שהצליח לחמוק ממני ומעצבן אותי עד מאוד).

IMAG1718

נכון לעכשיו, שבוע, היו למעלה מ 1300 צפיות לוידאו – ובפייסבוק עצמו למעלה מ 60 שיתופים.

קיבלתי הודעות מקסימות, השאירו תגובות מחממות לב, אנשים מכל העולם ראו אותו (העלתי אותו גם לקבוצות ההורים הגרמנית והאמריקאית) – לאנשים אכפת, ווירטואלית או לא, הרגשתי את זה וזה עשה לי טוב, גם למארק אגב שתמיד מבקש שאתרגם לו את התגובות בעברית. אני מודה לכן/ם על השיתופים והפידבקים, מכל הלב: תודה.

IMG_20170416_090325_144

אם עוד לא ראיתם הנה הוידאו, אתם מוזמנים לצפות, לשתף, להעביר, לחלוק  – לעשות כל מה שאפשר בכדי לעזור לי לוודא .שלא יהיו אנשים מסביבי ולא יהיו אנשים מסביבכם שלא יודעים מה הוא בקע סרעפתי מולד..

בנימה אחרת, אני לא יודעת אם אתם זוכרים שכתבתי על התינוק שהיה הרומייט של דוריאן, פול. הוא נולד עם פגמים קשים, וההורים היו שבורים כי הייתה להם כבר תינוקת שנולדה עם אותם פגמים ומתה בגיל חצי שנה. הם עשו את כל הבדיקות וחשבו שפול יהיה בריא יחסית ונדהמו לגלות שלא. פול נפטר לפני חודש מסתבר. אפילו לא הגיע לגיל חצי שנה. הבשורות על מותו העציבו את מארק ואותי עד מאוד. פול היה איתנו בחדר חודש וחצי. כל יום אמרנו לו שלום ולהתראות, הוא מעולם לא בכה, היו לו עיניים כחולות ענקיות, האחיות המתמחות תמיד ערסלו אותו בזרועותיהן, ואני תמיד שרתי בקול קצת יותר רם, שגם פול ישמע.

הבשורה הזו התווספה לכאב לב איום על מותה של מילי, הבת של החברה משיקגו. זו הבחורה שהכרתי באינטסגרם והייתה בהריון עם תינוקת בקע. התקרבנו מאוד וניסיתי עד כמה שאפשר לתמוך בה לקראת הלידה. מילי נולדה וישר חיברו אותה למכונת אקמו שהיא מכונה עוקפת ריאות. היא נותחה בגיל שבוע ודברים נראו יציבים למדיי. באמצע הלילה כשקמתי עם דוריאן תמיד שמחתי לקרוא את ההודעות מאמא של מילי.  אבל אז החלה החמרה – מילי, כמו דוריאן בזמנו, לא איבדה נוזלים, התנפחה, הלב נחלש. בתחילת החודש, באמצע הלילה, קיבלתי הודעה מהאמא שמילי לא עומדת בזה יותר. נרדמתי לא נרדמתי והתעוררתי להודעה שהיא נפטרה. תינוק בת חודש וקצת. נכנסה לסטטיסטיקה האיומה של בקע סרעפתי מולד. וקרסתי עם הידיעה הזו. בכיתי ובכיתי. על מילי וההורים שלה, על האמא שלה במיוחד, שכל כך פחדה ועברה הריון מסוייט. בכיתי גם עלינו, על דוריאן, עליי. מבינה שוב ושוב שהיה לנו מזל או מה שזה לא יהיה. כל כך קיוויתי שמילי תתגבר ותשרוד. כל כך קיוותי שזה כאב ועדיין כואב לחשוב שהיא לא הצליחה.

ומכל הכאב הזה יוצא רצון עז להיות שם עבור הורים שעוברים את אותו הסיוט. כמו אמא של מילי. וככה אינסטגרם ופייסבוק הביאו אותי לחיים של משפחות ילדי בקע, כרגע אני בקשר עם שלוש משפחות של תינוקות שנלחמים – מנסה להיות עבורם שם עד כמה שאפשר. אחד נולד שבשבוע שעבר, מיידאן שמו, יש לו אח גדול בגיל של לנון, האמא מדריכת ספורט מטקסס, עולם ומלואו.

ולמעבר החד של הפוסט.

מה חדש אצלנו? מעבר לעובדה שהמזג אוויר נוראי ברמות חדשות? ונכון, אני מאלה שתמיד עצובים ממזג האוויר, אבל אפריל באמת מדכא. היו אולי שני ימי שמש, קר מאוד, רוח נוראית, אפור, גשום, ואפילו היו כמה פתיתי שלג בסופ"ש. אני לא אוהבת להיות מוגבלת על ידי מזג האוויר ולצערי זה מה שקורה. אין מצב ללכת לפארק הליכה או לגן שעשועים אחרי שאני אוספת את לנון מהקיטה.

נו טוב, פעם פעמיים היה מצב ללכת לפארק – אתמול למשל. ואז ירד עליי ברד.

IMG_20170426_124408_298

בבית דיי מתיש – לנון צריכה הפעלה שוטפת: היא מציירת, צובעת, עובדת עם בצק צבעוני, גוזרת, ומדביקה. היא מאוד מאוד אוהבת לגזור! בקיטה אמרו לי שבכל שעת יצירה היא פשוט יושבת וגוזרת.

IMG_20170423_202905_136.jpg

היא לא כל כך בקטע של פאזלים או משחקים לאחרונה. ואם לא עושים יצירה יש רק אופציה אחת, האופציה הידועה בשמה "מאיצת רגשי אשם אצל אמהות" – הטלויזיה. ולא, אין לי בעייה עם טלויזיה, כבר כתבתי על זה. אבל אני יודעת שזה פתרון קל מידי. אני שמחה לציין שלנון נגמלה כרגע מפפה פיג והיא מכורה קשות לשון הכבש – בגרמנית – שון דאס שאף. בנינו, זו סדרה הורסת וחכמה. אבל לזה יש גבול! מסתבר שדוריאן הוא ללא ספק אחד משלנו, אגב:

IMAG0123

חדשות מסעירות אחרות הן שלנון כבר בלי חיתול שלושה שבועות (רק לשינה). היא הייתה יותר ממוכנה מסתבר. בקיטה היא כבר שבוע שני בלי חיתול ועד כה זה עובד יפה מאוד. בערך… הלכתי איתה למול בשבת שעברה והיה לה פיפי בתחנת רכבת. רצתי איתה החוצה, יש כזו גינה קטנה והרמתי אותה שתעשה פיפי. היא סירבה בכל תוקף ואמרה שהאדמה מלוכלכת. טכנית זה אולי נכון אבל נו, זו גינה. אחרי כמה דקות ראיתי שהיא לא עושה והורדתי אותה. ואז היא עשתה פיפי בעמידה. עליי. קצת בכיתי וקצת צחקתי.

IMAG0107

ולפרוייקט הקולינרי האחרון:

IMG_20170423_130236_618

בייגלס!

כשגרתי בניו יורק הייתה ליד מועדון הלילה בו עבדתי בווילג' חנות בייגלס, ואחרי משמרות מתישות, לפנות בוקר, היינו איכשהו תמיד מגיעים לשם. הייתי לוקחת "בייגל הכל", קלוי, עם סקליון קרים צ'יז ועגבניה. וגם מיץ תפוזים. הייתי צועדת לעבר הסאבווי ברחוב המקביל, השקית עם הבייגל החמים שמריח נהדר בידי, וכל מה שאני רוצה זה לשבת ברכבת ולאכול. או בתחנה. יו כמה שעות העברתי בציפייה לרכבות בתחנות. במיוחד בשעות לא שעות כשהיו רק שאטלים.

בכל מקרה, בגרמניה אין בייגלס, או לפחות בהמבורג (גם פיתות אין, אבל בברלין יש) והגעגועים לניו יורק עזים… מצאתי מתכון מעולה מעולה וממש קל, אני מכינה עם חצי קמח רגיל וחצי קמח כוסמין. אל תתנו לשלב של טבילת הבייגל במים רותחים להרתיע אתכם, זה ממש פשוט.

IMG_20170423_130236_620

פעם אחת הכנתי עם גבינת שמנת טבעונית – חברה גרמנית בשם סימפלי וי, נכון לעכשיו הגבינה הטבעונית הכי טעימה שיש בשוק לדעתי. גם הצהובה הפרוסה. בנוסף, ירקות קלויים ותרד טרי:

IMG_20170408_112703_841

פעם אחת הכנתי עם טופו מקושקש ועגבניה:

IMAG0161

על הבייגלס: בצל מיובש, שבבי שום, פרג כחול, שומשום, מלח גס.

IMG_20170408_112703_838